קו המשווה

אולי אחת לשני דורות קורה דבר כזה: מטאפיזיקה משתלטת על הפוליטיקה. כיסופים משיחיים מביסים ציפיות רציונליות. אנשים מבוגרים מתאהבים בפוליטיקאי עד אבדן חושים. לרוע מזלה, בדיוק ברגע הזה ניסתה הילארי קלינטון להגיע לנשיאות. השבוע כנראה הסתיים מסעה. כן, גם התקשורת אשמה. רבים בה ויתרוּ כמעט על כל מראית עין של אובייקטיביות

 

 

לא היתה עוד שנה פוליטית כשנה הזו. היו שנים עם אלמנטים של הפתעה, אבל הזמן העובר טישטש אותן.

1976 קצת דמתה: האמריקאים היו מוכנים לשבור את הכלים, וּלנסח חוקי משחק חדשים, תחת הרושם של מלחמת וייטנאם ושל פרשת ווטרגייט. פוליטיקאי אלמוני, אידיאליסט, עם רטוריקה כמעט-משיחית, הסתער על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הביס את נושאי הדגל הטבעיים שלה, והבטיח להעמיד על ראשו את הסטאטוס-קוו של זמנו. שמו היה ג’ימי קרטר. ארבע שנים אחר כך, קרטר הוּצא מן הבית הלבן על אלונקה פוליטית.

היו שנים של שבר, שֶבָּהֶן תקוותיו של דור שלם נתלו בפוליטיקאי אחד, כמעט נגד השׂכל הישר, למורת רוחם של הרבה אנשים רציונליים.

ב-1932, כאשר העולם באמת חישב להתמוטט, האמריקאים בחרו פוליטיקאי מעוט נסיון אם גם ידוע שם, פרנקלין רוזוולט. הוא לימד אותם ” לפַחֵד מדבר אחד בלבד – מן הפַּחַד עצמו”.

והיה אנדרו ג’קסון, בשנת 1828, שהביא אתו זן חדש של פוליטיקה: דמוקרטיה פופוליסטית. חסידיו היו כל כך משולהבים במוצאי יום השבעתו, עד שפשטו על הבית הלבן, וגנבו את הנברשות ואת החרסינה. אבל ג’קסון היה האיש המפורסם ביותר של זמנו. עלייתו לשלטון היתה עניין טבעי.

מה מאוד מפַתֶה לחפּשׂ אנלוגיות בַּשנה הרת-הגורל ביותר בתולדות הרפובליקה האמריקאית, 1860. היא הניבה את אייברהם לינקולן – מגוחך למראה, גבוה ודק, עם נסיון פוליטי מינימלי, אבל עם הרבה שכל ישר ועם כשרון ניסוח יוצא מן הכלל.

בעוד שנתיים האמריקאים יציינו 150 שנה לבחירתו. נשיא ארה”ב יישׂא את הנאום המרכזי בחזית הפנתיאון של לינקולן, במרכז וושינגטון. האומנם זה יהיה איש גבוה ודק מאילינוי, עם נסיון פוליטי מינימלי?

אל נכון, שערי השמיים ייפתחו במעמד הזה, וּמלאכי השרת יפרטו על עוגביהם.

חריש חרישי של כל תלם

בשבוע שעבר השמיע אובאמה את כמעט-הכרזת הנצחון שלו. זה היה במוצאי יום בחירות מקדימות, שבו אובאמה נחל תבוסה איומה במדינת קנטאקי, אבל ניצח בהפרש משכנע במדינת אורגון, בצפון מערב ארה”ב. בעקבות הנצחון הזה יכול אובאמה לטעון לרוב הצירים הנבחרים לוועידת המינוי של מפלגתו, שתהיה הקיץ בדנוור, קולורדו.

הרוב הזה קטן מדיי, והוא יהיה זקוק לתמיכה ניכרת מצד הצירים הלא-נבחרים (סידור משונה שעשתה המפלגה לפני 24 שנה, כדי לסכל התקוממויות נגד המימסד). אבל אין סיבה להניח שלא תהיה לו תמיכה כזאת. אובאמה ניצח איפוא. הוא יהיה מועמד הדמוקרטים לנשיאות בבחירות של חודש נובמבר.

זה איפוא הזמן לכמה הרהורי ביניים. זה הזמן לחזור אל שורת הפתיחה: לא היתה עוד כשנה הזאת. היא התחילה בינואר 2007, כאשר אובאמה הקים “ועדת בדיקה” להחליט אם יתמודד על הנשיאות. מטה הבחירות שלו התחיל חריש חרישי של כל תלם. בעורמה רבה הוא התרכז במדינות קטנות וּמעוּטוֹת אוכלוסין. התגייסות מסיבית התחילה על האינטרנט. רשת של איסוף כספים נרקמה כמעט מֵאֵלֶיהָ.

למען האמת, לא כל מה שקרה מאז היה מפתיע. אני מציץ בפרשנות באתר הרשת של ‘טיים’ מינואר 2007. כותרתה, “האם אובאמה הוא המוביל?”

אבל הסקרים, וחוכמת אנשים מלומדה, ואינטוּאיציוֹת, ורציוֹנליזציוֹת הכריחו את רובנו להניח שקלינטון אינה יכולה להפסיד. ב Saturday Night Live, תכנית הסאטירה ברשת הטלויזיה NBC, קומיקאית שחיקתה את קלינטון נשאה נאום לאומה תחת השם “הנשיאה הבאה של ארה”ב”. היא ליגלגה על כל מתחריה במפלגה הדמוקרטית, וניחמה אותם על השפלתם הבלתי נמנעת.

זה אולי המחיר שתכנית בידור משלמת כאשר היא מופקת ומשודרת מניו יורק. קשה מאוד להיות מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות נגד רצון הוליווד, בין השאר מפני שהוליווד היא מעיין נובע של כסף (“הכספומט של המפלגה הדמוקרטית”, קרא לה מישהו), אבל גם מפני שידה של הוליווד נמצאת על הדופק במידה שידיים מעטות נמצאות.

מהוליווד נפתחה הרעה

הוליווד היתה ארץ הקלינטונים. אבל הטובים בידידיהם פנו להם עורף. אחדים עשו כן בחן וּבחיוך, כמו למשל טום האנקס. אחדים עשו כן באגרסיביות ארסית, כמו דייוויד גפן, מיליארדר המוסיקה והסרטים (שהעניק השראה לאחת הדמויות הפחות-אטרקטיביות בדראמת הטלויזיה ‘הבית הלבן’). למרבה העניין והחשיבות, גפן עשה כן בהתחלה, ממש בהתחלה. בפברואר 2007 הוא הכריז: “כל הפוליטיקאים משקרים – אבל הקלינטונים משקרים בקַלוּת כזאת”.

הוא השמיע את המלים ההן יום אחד לאחר שאירח נשף התרמה לכבוד אובאמה. נאספו בו 1.3 מיליון דולר. חוקי מימון הבחירות בארה”ב מגבילים תרומות אינדיבידואליות ל-2,000 דולר. צריך איפוא הרבה אינדיבידואלים, וכדי למצוא אותם צריך אנשים עם רולודקסים ענקיים. לגפן יש כאלה בשפע.

פניית גפן נגד הקלינטונים היתה מדהימה, פשוט עוצרת נשימה. הוא איש שלזכות יכולת הגיוס שלו נזקפו אולי 18 מיליון דולר במערכות בחירות קודמות של הקלינטונים. הוא אחד האנשים שהקלינטונים הזמינו לישון בחדר המיטות המפורסם של לינקולן בבית הלבן – ועוררו עליהם בשנות ה-90 את הביקורת המרה, והמוצדקת, על מכירת הבית הלבן תמורת בצע כסף.

אני מוצא מסה אנטישמית גסה שהופצה על האינטרנט ב-1998, על הקשר היהודי להשתלט על אמריקה. כותרתה “דייוויד גפן, סטיבן ספילברג וביל קלינטון”. היא אומרת, כי “הקלינטונים היו אנשי חוגו של גפן מאז 1992”; וּמתארת כיצד הומוסקסואלים יהודיים עשירים מהוליווד (כמו גפן) משכו בחוטיה של המפלגה הדמוקרטית.

מה עורר את גפן לגדף את ידידיו הקלינטונים בפומבי? האם זו היתה מחלוקת אישית? או אולי הוא הגיע למסקנה עניינית, שקלינטון אינה צריכה להיות נשיאה? כך או כך, זה היה סימן לבאות – הן בענייני כספים והן בענייני יחסי ציבור. לא רק חלקים בולטים של הוליווד פנו נגד קלינטון. בהדרגה התחוורה והלכה המידה שבה התקשורת התייצבה נגדה.

במרוצת שנים ארוכות של מעקב אחרי הפוליטיקה האמריקאית לא ראיתי עוד משוא פנים כל כך רחב, בוטה וַחֲסַר עכּבות. יש בתיקיי מאות דוגמאות, כתובות ואלקטרוניות.

ביל קלינטון עורר רגשות מעורבים אצל עתונאים שסיקרו את נשיאותו. גם אצל בעלי ברית פוליטיים התעורר הרושם שהקלינטונים אינם מיטיבים להבחין בין אינטרס פוליטי צר וּבין אינטרס לאומי.

הארי טרומן, הנשיא הדמוקרטי שקלינטון אהב לדבר בשבחו, חשב את הבית הלבן לפיקדון. הקלינטונים נהגו בשלטון כמו היה נדוניה. הם התהלכו תמיד על פי תהום משפטית, סמוכים מאוד אל הצד הלא-נכון של החוק. בולמוס החנינות המפוקפקות, שקלינטון חתם בשעותיו האחרונות בבית הלבן, עורר סלידה ומבוכה כמעט כלליות. התעורר אז הרושם שקלינטון סתם בזה את הגולל על התקוות השושלתיות.

שִׂנאָה מהוּלה במשיחיוּת

כל זמן שסקרי דעת הקהל העמידו את הילארי קלינטון ביתרון של 20 או 30 אחוז על פני אובאמה, בשלהי 2007, האיבה לקלינטונים היתה מרוסנת, או לפחות קוריוזית. הבחירות המקדימות של מדינת איובה [אייווה, באיות המקובל], בשבוע הראשון של חודש ינואר, טרפו את הקלפים בכל מובן שהוא. בתקשורת, הן קראו דרור לקלינטוֹנוֹפוֹבּיה, מהולה בִּתחושות משיחיות.

חמישה ימים הפרידו בין איובה ובין הסיבוב הבא, בניו המפשר. אף כי באיובה הצביעו רק 10% מבעלי זכות הבחירה, ואף כי באיובה לא היתה הצבעה חשאית, חלקים ניכרים של התקשורת נהגו במַפַּלתָהּ של קלינטון כמו היתה פציעה פטלית. הם הכינו בעונג ניכּר את הלווייתה הפוליטית.

“סימנים להתמוטטות האסטרטגיה” של קלינטון, הכריזה כותרת בעמוד הראשון של ‘לוס אנג’לס טיימס’ ב-7 בינואר. ביום הבחירות בניו המפשר, 8 בינואר, ה’ניו יורק טיימס’ דיווח בידיעה הראשית שלו על עריפת ראשים מתוכננת במטה קלינטון ועל התייבשות מקורות המימון שלה.

 

 

קלינטון ניצחה בניו המפשר. קשה להאמין מה גדולה היתה אנחת האכזבה של פרשנים ברשתות הכבלים. MSNBC הפליאה עשות. היא הפכה ל Fox של השמאל. בה במידה ש Fox מבית רופרט מֶרדוק שירתה את עניינם של הרפובליקנים ב-2004, ללא בושה, כך גם MSNBC  התגייסה בגלוי לעזרת אובאמה, כמעט עד אחרון פרשניה-כתביה, או כתביה-פרשניה.

אגב, אחד מהם הושעה בהתחלת הדרך, כאשר הכריז בשידור חי שהשתתפות צ’לסי קלינטון במסע הבחירות של אמה הוא מעשה זנות. הוא חזר מאז לשדר – וחזר גם לסוּרוֹ.

כתב NBC שליווה את מסע הבחירות של אובאמה, לי קואן (Cowen), הודה בראיון עם מגיש החדשות הראשי של הרשת, בריאן ויליאמס, “כמעט קשה לי להישאר אובייקטיבי”. זו היתה סיבה די סבירה להטיל עליו משימה אחרת. אבל קואן הורשה להוסיף וּלהתקשוֹת להיות אובייקטיבי.

חודשיים וחצי אחר כך הוא עצמו כתב, בפירסום רשמי של הרשת,

“כאשר חברת החדשות של NBC הטילה עליי לסקר את מסע הבחירות של אובאמה, עליי להודות כי ברכיי פקו במקצת. המשימה נראתה כבדה מִנשׂוֹא… מועמדותו היתה היסטורית. תהיתי אם אני ראוי לתפקיד הזה. תהיתי אם אוכל לעשות צדק עם מסע הבחירות שלו. תהיתי אם החוויה הזו לא תבלע אותי כליל”.

סיפורים התחילו להישמע על כתבים המביאים את ילדיהם אל עצרות הבחירות של אובאמה, או מצטרפים אל השירה ואל קריאות העידוד.

היא ניצחה. היא

תומכי אובאמה קיוו להעניק לקלינטון נוקאאוט ב-5 בפברואר, שניתן לו הכינוי ‘יום שלישי הגדול’, מפני שהצביעו בו 24 מדינות. משפחת קנדי (הן הסנאטור הבכיר במסצ’וסטס, הן אחייניתו אשת המושל בקליפורניה, הן גיסתו אלמנת בובי קנדי) עשתה יד אחת עם הוליווד, וניסתה לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי קלינטון בקליפורניה, במסצ’וסטס ובניו ג’רזי. היא לא היתה עומדת בתבוסה כזאת. אבל היא ניצחה, בהפרשים משכנעים, בכל השלוש. ‘לוס אנג’לס טיימס’ חרק שיניים בקול רם. הכותרת שלו על נצחון קלינטון בקליפורניה לא כללה אפילו את שמה. “היא ניצחה”, אמרה הכותרת.

היא.

 

את המעקב אחרי מערכת הבחירות הזו התחלתי עם רגישות מיגדרית מינימלית. אני מסיים אותו עם אנטנות זקורות עד כאב.

זה התחיל עם גבר אחד בעצרת בחירות של קלינטון בניו המפשר, שהניף לעומתה שלט ענק, “גהצי לי את החולצה”.

זה נמשך כאשר קלינטונופובים, בייחוד מימין, הפיצו בעונג גלוי צילום של קלינטון בלי האיפור, שחשף קמטים עמוקים.

זה הודגש, כאשר פרשן של MSNBC, אלא מה, הכריז שהסיבה היחידה לקריירה הפוליטית של קלינטון היא שמצביעים בניו יורק ריחמו עליה בגלל ניאופי בעלה.

אחרים ליגלגו על לשון הגוף שלה, על צחוקה הרם מדיי, על מבטיה, על עיניה. לפחות קריקטורה אחת תיארה אותה כפרוצה שמנה בקרן רחוב חשוכה.

גלריות של פרשנים גברים לא היו מסוגלים לחזות את התגובה, או להבין אותה. נשים נאספו אל דגלה של קלינטון. נשים הצילו את מסע הבחירות שלה מהתמוטטות מוקדמת.

אחת מהן הסבירה, בראיון שאני זוכר אבל אינני מצליח למצוא: “כולנו התנסינו בזה. כל אחת מאיתנו היתה האשה היחידה בחדר מלא גברים עוינים, כל אחת מאיתנו ניסתה להישמע, להילקח ברצינות, להתקדם. כל אחת מאיתנו נתקלה בתקרת הזכוכית” (אני מצטט מזכרוני).

זה לא הספיק. שיעור התמיכה של נשים בקלינטון במדינות רבות הגיע עד 60%, אבל שיעור התמיכה באובאמה בין שחורים הגיע עד 90% ויותר.

מעשה בנגמ”ש ובצלפים סרביים

צריך למהר ולהוסיף שקלינטון מעדה כמה מעידות חמורות. בעלה, הנשיא לשעבר, מעד. כמה מיועציה מעדו.

היה רגע אחד, משונה מאין כמותו, שהצדיק לכאורה את התפרצותו של דייוויד גפן, המיליארדר ההוליוודי. זה היה בחודש אפריל, כאשר קלינטון — מהיותה להוטה להטעים את הנסיון הבין לאומי שלה — בדתה מלבה, ללא כל צורך, סיפור על מעמד נחיתתה בשדה תעופה צבאי בבוסניה ב-1996. מקבלי פניה מיהרו לדחוף אותה לנגמ”ש בשעה שצלפים סֶרבּים ירו לעברה.

לא היו דברים מעולם, היא לא הצליחה להסביר את המעידה, וזמן קצר היה נראה שהיא תקעה בראשה את כדור החסד.

אבל הקשר נגד קלינטון נקשר לפחות שלושה חודשים קודם. “קשר” אינו צריך להיות מובן כאן באופן קונספירטיבי. זה היה לא פעם קשר של פסיכולוגיות ושל אסוציאציות. משהו ממנו התחיל להיוודע לי באופן טריוויאלי לחלוטין, כאשר מַכָּר מלומד, פרופסור לשעבר באוניברסיטה, היסטוריון של אירופה, משקיף מנוסה על וושינגטון, איש מאופק ונעים הליכות, כתב לי בהתרגשות רבה כי הקלינטונים גזענים מעיקרם. גזענים? צרחתי (באופן אינטרנטי בלבד). חשבתי שהוא מתבדח, או לפחות שהוא מביע דעות שוליות. אבל לא יצאו אלא ימים אחדים, והדמוקרטיה הווירטואלית כולה דיברה על גזענותם של הקלינטונים.

הרבה אחר כך, הרבה מאוד, כאשר לבנים, בייחוד ממעמד בינוני נמוך או מפועלי הצווארון הכחול, נהו אל קלינטון, אויביה המרים ענדו לה תוויות גזעניות מפורשות. היא לא עזרה לעניינה כאשר הזהירה, כמעט כבדרך אגב, שברק אובאמה יתקשה לנצח את ג’ון מקיין, מפני שהרבה לבנים לא יצביעו בעדו.

אפשר בהחלט להתרעם על ההכרזה ההיא. אבל היא באה שבועות רבים לאחר שאובאמה טען את ההיפך, זאת אומרת שתומכיו (קְרי, שחורים) לא יצביעו בעד קלינטון אם היא תהיה מועמדת המפלגה. איש לא מצא דופי באיום הזה. כיוצא בזה, איש לא מצא דופי בהצבעה המסיבית של שחורים לטובת אובאמה, כל כך מסיבית עד שהקולות השחורים לקלינטון התקרבו מאוד אל סטיית התקן.

אובאמה הצליח לחזור וליפול על רגליו במצבים שאיש זולתו לא היה יוצא מהם בשלום. אני מתכוון בייחוד לפרשת כוהן הדת ראייט, מורו הרוחני של אובאמה מן הכנסיה השחורה בשיקאגו. בעזרת התקשורת, אובאמה הצליח להפוך את החיסרון ליתרון, אם כי חזקה על העניין הזה שלא יַרפֶּה ממנו במערכת הבחירות הכללית, וּבה ליגיונות מעריציו אולי לא יספיקו.
פֶּגי מאוהבת

זו היתה שנה משונה מאין כמותה. זו היתה שנה שֶבָּהּ צעירים, שעתה זה ניתנה להם זכות בחירה, התאהבו ללא תקנה בפוליטיקאי רב חן משיקאגו, והדביקו באהבה הזו הרבה מהוריהם. כשהתחלתי לקרוא מונולוגים של אהבה לאובאמה מאת פאגי נוּנאן, מי שהיתה כותבת הנאומים הימנית מאוד של רונלד רייגן ושל ג’ורג’ בוש האב, ידעתי שאני כבר לא אבין את הדינמיקות של העונה הפוליטית הזו.

אפילו בפוליטיקה יש מטאפיזיקה. יש זמנים שבהם אין טעם לעמוד על הרלוונטיוּת של השכל הישר. רוב הפוליטיקאים אינם יוצאים נשכרים ממטאפיזיקה. הם מעדיפים זמנים כתיקונם, שבהם ציפיות רציונליות מושלות בכיפה. אולי אחת לשני דורות הזמנים יוצאים מתיקונם. ביש מזל, אומרת השבוע הילארי קלינטון, וּמוֹחה את שׂרידי האיפור ממצחה.

 

היא רוקדת: שני צעדים ימינה   ריצ’רד ניקסון ניסח פעם את אחד הכללים החשובים ביותר של הפוליטיקה האמריקנית: כשאתה מתמודד על מועמדות מפלגתך לנשיאות, עליך להיאבק מן הצד שאליו פונה המפלגה. זאת אומרת, אם אתה רפובליקן, עליך לחזר אחרי קולות הימין; אם אתה דמוקרט, עליך לחזר אחרי קולות השמאל. בבוא הבחירות הכלליות עליך להתיישר אל המרכז, מפני ששם נמצאים רוב האמריקאים. ניקסון ייסד את הכלל הזה על הנחה סבירה וּמוּכחת: מיעוט לא גדול של בעלי זכות הבחירה נוטים להצביע בבחירות המקדימות. אנחנו יודעים שיש זיקה בין דרגת המחוּיָבוּת האידיאולוגית וּבין הנכוֹנוּת להצביע. ממילא, לַקצָווֹת הרעיוניים של כל מפלגה יש ייצוג הגדול מֵחֶלקָם היחסי. כך הצליח הימין הנוצרי לגרור את הרפובליקנים ימינה ב-35 השנה האחרונות; כיוצא בזה, האיגודים המקצועיים – מיעוט קטן בכוח העבודה בארה”ב – הכתיבו את סדר היום שלהם לפוליטיקאים דמוקרטיים. הריקוד הזה – צעד אחד ימינה, שני צעדים למרכז – עבד ברוב המקרים. הוא עבד בשביל ניקסון עצמו. הוא עבד פעם אחת בשביל ג’ורג’ בוש האב (אם כי לא בפעם השניה); הוא עבד בשביל ביל קלינטון. רונלד רייגן הוכיח שאפשר לרקוד ימינה לכל אורך הדרך, וגם לשלוט מן הימין. לפעמים אפילו מאוד מאוד הילארי קלינטון לא תהיה מועמדת מפלגתה לנשיאות. אבל היא הפכה על ראשם את כללי ההתנהגות של מועמדים דמוקרטיים. כאשר התחוור לה שאובאמה הוא בחיר לבו של הממסד הדמוקרטי, בשלהי פברואר, היא התחילה לנהל את מערכת הבחירות הארוכה והקשה שלה לא משמאל, אלא מימין. לפעמים מאוד מימין. לפעמים אפילו מאוד מאוד. זה היה מאוחר מדיי – אבל זה עבד, לפחות במובן של הארכת תוחלת חייה האלקטורליים. היא נועדה להימחק מן המפה בתחילת מארס, אבל קמה לתחיה במדינת אוהיו; היא נועדה להימחק בשלהי אפריל, בפנסילבניה. אבל היא גברה שם על ברק אובאמה בהפרש “משכנע”, שהוא פחות מ”נצחון סוחף”, אבל בהחלט יותר מ”הפרש דחוק”. את המהלך ימינה היא התחילה בעצם עוד לפני שבע שנים, כאשר חבשה בפעם הראשונה את מושבה בסנאט. היא גמרה אז אומר לשנות את דימויה הציבורי: לא עוד רדיקלית שמאלית, בִּתנוּחה קבועה של התקפה, אלא מחוקקת אחראית, מיוּשבת ושוחרת קונסנסוס. הפרגמטיוּת שלה הרשימה ידידים וגם אויבים. באוקטובר 2002 היא הצטרפה אל מיעוט גדול במפלגתה, והצביעה לטובת החלטה, שֶהֵקֵלָה אחר כך על הנשיא בוש לטעון שהוא הוסמך לצאת למלחמה נגד עיראק. נַצחי-נא בכל מחיר מאחר שלאיש מעולם לא היה ספק שהיא רוצה לחזור לבית הלבן בִּזכוּת עצמה, פנייתה ימינה נחשבה טבעית והגיונית. אמנם קולות של חריקת שיניים בקעו מן השמאל של המפלגה הדמוקרטית, אבל לא נלקחו בעודף רצינוּת. במוצאי יום הבחירות של 2004, כאשר דמעות התבוסה חונקות את גרונם, הדמוקרטים פנו כמעט אוטומטית לכיוון קלינטון. הם אמרו לה בעצם רק דבר אחד: נַצחי-נא ב-2008, בכל מחיר, בכל אמצעי (זה לא ציטוט, אלא סיכום של הלוך רוח). איש לא העלה על דעתו את ברק אובמה. איש לא העלה על דעתו, שקלינטון תצטרך להתגונן מפני התקוממות מסיבית של השמאל במפלגתה. כנראה לא היה עניין סביר פחות מן הרעיון שקלינטון – כּליא-הברק של הימין הרפובליקני בשנות ה-90 – תסתער על הנשׂיאוּת מצד ימין. מערכת הבחירות שלה בפנסילבניה עמדה בסימן ניציוּת, צבאיוּת ועירעור על עצם הפטריוטיוּת של אובמה. הסנאטור הצעיר מאילינוי הֵקֵל עליה: הוא נשא נאום לפני תורמים בסן פרנסיסקו בתחילת אפריל, שבו דיבר בתערובת של ליגלוג ושל התנַשׂאוּת על הפטריוטיוּת של תושבי ערים קטנות במערב התיכון, על רגשותיהם הדתיים ועל השקפותיהם החברתיות. אצל המתבונן התעורר הרושם שקלינטון החליטה להתאים את עצמה לציפּיוֹתיהם של מבקריה המָרים ביותר. היא ויתרה על הנסיון הכושל להתחבב על הבוחרים, כדרך שהתחבבו אובמה וג’ורג’ בוש לפניו — והתמסרה לטקטיקה אגרסיבית, המכוּונת להריסה פוליטית של היריב. ה’ניו יורק טיימס’, שקרא לפני חודשיים וחצי לקוראיו להצביע בעד קלינטון במקדימוֹת הדמוקרטיות במדינת ניו יורק, שינה את טעמו בסוף אפריל. הוא גינה בחריפוּת בלתי רגילה את הטקטיקה שלה בפנסילווניה, ואמר שהיא ניצחה בזכות “סטנדרטים נמוכים”. היא יכלה להשיב למבקריה מה שהשיב הארי טרומן ב-1948. הנשיא הדמוקרטי עמד אז על סף תבוסה מוחצת. הוא שינס מותניים, יצא למערכת בחירות אינטנסיבית, ותקף ללא רחם את יריבו (הרפובליקני, בבחירות הכלליות). כאשר היריב התלונן על הטון, טרומן השיב, “אם אינך יכול לסבול את החום –צֵא-נא מן המטבח”. כל כך לא אנגלו-סאקסי ההתקפה המוצלחת על אובמה מצד ימין חשפה את חולשתו הגדולה של הכוכב העולה הזה, שהילה כמעט-משיחית נקשרה בו. אובמה התחיל לגלות הרבה מן החולשות שהרסו לפני 36 שנה את מועמדותו של ג’ורג’ מקגאוורן. גם מקגאוורן עורר התלהבות עצומה אצל צעירים מאוד ואצל ליברלים מאוד, אבל קומם עליו את המעמד הבינוני הלבן ואת הצווארון הכחול. הוא נחל את התבוסה הגדולה ביותר של מועמד כלשהו ב-200 השנה הראשונות של הרפובליקה האמריקנית.   ‘קו המשווה’, גלובס, 24 באפריל 2008

 

 

ברק בא מגוּגל, הילארי באה ממייקרוסופט

 

בקירבה מיידית אל קו הסיום של המירוץ במפלגה הדמוקרטית בארה”ב, אלגוריתם אחד, מבריק ורב-סגנון, שלח את הענק כְּבַד-המשקל וּמעוּט המעריצים אל כונס הנכסים

 

שַאֲלוּ-נא ישראלי על הבחירות לכנסת של 1951, או של 1969, או של 1981. האומה המתפארת שהיא נוֹכַחַת עלֵי אדמות זה 3,000 שנה (לפחות) צימצמה את הזיכרון שלה לטווח בינוני וקצר עד מינימום מביך. היא אינה מצליחה להתעניין בנסיבות הולדתם של תרבותה הפוליטית ושל הרגליה האלקטורליים.

ארה”ב – חוזרים אירופים וּמזכירים לה – היא ארץ צעירה, יחסית. אבל ההיסטוריה הפוליטית הרצופה שלה ארוכה מאוד. אותה חוקה משמשת אותם מוסדות שלטון זו השנה ה-230.

באיזו ארץ אפשר לדבר במידה של סבירות על צדדי הדמיון בין הבחירות של 2008 ובין הבחירות של 1828, או של 1860, או של 1912? באיזו ארץ כותבי הנאומים של הנשיא ב-1970 גנבו בגלוי מכותבי הנאומים של הנשיא ב-1934, שגנבו בעצמם מכותבי הנאומים של 1876?

בארה”ב, הבחירות המקדימות לנשיאות של 2008 מכילות אלמנטים מעניינים מן הבחירות של 1976, של 1980 ושל 1984.

** ב-1976, הדמוקרטים ניסו להיפטר במחי יד ממערכת פוליטית, שהוליכה אותם אל אסון וייטנאם ואל פרשת ווטרגייט. ג’ימי קרטר, פוליטיקאי אלמוני, ללא כל נסיון בזירה הארצית, הבטיח להם נקיון כפיים ותיקון עולם. הם העדיפו אותו על פני גלריה של מדינאים מנוסים ורבי-ידע. הם שילמו ביוקר: קרטר לא הבין איך עובדת וושינגטון, ונכשל פעם אחר פעם בזירה החשובה ביותר בשביל כל נשיא: חקיקה בענייני פנים.

** ב-1980, בימים של משבר פוליטי וכלכלי דרמטי, הדמוקרטים פלירטטו עם כוכב זוהר, ליברל פופוליסט, שרצה לחדש את ימיהם כקדם כמפלגת הצדק החברתי והרפורמות. האיש, טד קנדי, אמנם נוצח בבחירות המקדימות, אבל הקיז את דמו של הנשיא קרטר, וסלל בזה את דרכו של פופוליסט שמרן ואופטימי, נואם מהולל ורב כריזמה, רונלד רייגן.

** ב-1984, כאשר רייגן רכב על גל עצום של פופולריות, הדמוקרטים פלירטטו עם מועמדותו של גארי הארט, סנאטור צעיר, מבריק ורב-ידע, בעל סגולות אתלטיות, שתואר כנציג של דור טכנולוגי חדש. הימים היו ימיה הראשונים של מהפכת הטכנולוגיה העלית. הגלריה של עמק הסיליקון היתה הרבה יותר קטנה. המותג הטכנולוגי האופנתי ביותר של הימים ההם היה ‘אטארי’ (פרסים יקרי ערך יוגרלו בין המנחשים נכונה). לתומכי הארט ניתן איפוא האיפיון הקיבוצי “הדמוקרטים של ‘אטארי'”.

** ב-1984, וּביֶתֶר שְׂאֵת ב-1988, התמודד בראשונה פוליטיקאי שחור שהיה יותר מקוריוז. איש אמנם לא חשב שג’סי ג’קסון יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות, אבל הוא נחל כמה נצחונות מפתיעים במקדימות, והיה הפינאליסט של 1988. לבנים, בייחוד אינטליגנציה ליברלית אבל גם פועלים כחולי צווארון, הצביעו בעדו.

כנערות קטנות בקונצרט-רוק ישן

כדי להבין את הממדים ההיסטוריים של מועמדות ברק אובאמה, קחו-נא את כל המרכיבים המתוארים למעלה, עַרבּבוּ חזק, טַלטלו את הכוס עד שייעלמו כל הצבעים המקוריים, וּשתוּ-נא לרוויה. אין זה מן הנמנע שתִשתַכּרוּ עד אבדן חושים, ותמצאו את עצמכם מתנהגים כנערות קטנות בקונצרטי-רוק ישנים.

אם גארי הארט היה “הדמוקרט של ‘אטארי'”, הנה אובאמה הוא “הדמוקרט של ‘גוגל'”. אם אינני טועה, עובדת בת 26 במחלקת הפירסום של גוגל היא שהביעה את הרעיון הזה בפעם הראשונה. היא אמרה לסוכנות הידיעות רויטרס בנובמבר שעבר, לאחר שאובאמה הופיע בקמפוס של גוגל, כי הוא “רענן, חדש, יש בו משהו המזכיר את ‘גוגל'”.

איך זה קרה? איך הצליח איש אחד להפוך את עצמו לשם הפרטי של השינוי, לשם המשפחה של התקווה? הברקה אחת בצירוף הרבה מאוד סגנון, יכולת ארגון מזהירה, תמיכה נדיבה מאוד של קרן הון סיכון שהיתה להוטה לשנות את כללי המשחק מעיקרם

אובאמה עצמו אמר לפני כמה שבועות (אינני מצליח למצוא את מראה המקום), שהוא “כמו גוגל”. הוא אמר את זה בסמיכות זמנים להודעת ‘מייקרוסופט’ שהיא רוצה לקנות את ‘יאהו’ כדי לשפר את עמדותיה במלחמה נגד ‘גוגל’.

אם אובאמה בא מ’גוגל’, הילארי קלינטון באה מ’מייקרוסופט’. כל הזכויות לפרפרזה הזו אינן שמורות לי (אפשר למצוא אותה עוד בחודש יולי 2007, ברשימה נבואית של טום בוואן, באתר הרשת המועיל realclearpolitics.com), אבל מקור ההשראה שלה הוא כמובן המימרה הישנה והטובה, “גברים באים ממארס ונשים באות מוונוס”.

אגב, קצת טיפשי לתרגם לעברית ‘מאדים’ ו’נוגה’, מפני שבמקור הכוונה איננה לכוכבי הלכת במערכת השמש, אלא לאֵל המלחמה וּלאֵלת היופי במיתולוגיה הרומית. במיתולוגיה האמריקנית עניין לנו אולי בהיפוך היוצרות האולימפיות: אלת המלחמה ואל היופי (או לפחות אל האופי).

האלגוריתם נגד האימפריה

המאבק על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות עומד כמעט ללא ספק בימיו האחרונים. עוד מעט יתחילו סיכומיה של מערכת הבחירות המדהימה ביותר בזמננו. איך זה קרה? איך הצליח איש אחד להפוך את עצמו לשם הפרטי של השינוי, לשם המשפחה של התקווה? זו הצלחה לא-אופיינית במשטר דמוקרטי.

אני חושב שמישוואת גוגל-מייקרוסופט רומזת במקצת על התשובה. מצד אחד עמדה הגמישוּת המפתיעה של הנעורים: הברקה אחת – או אלגוריתם אחד – בצירוף הרבה מאוד סגנון, יכולת מזהירה של התארגנות, תמיכה נדיבה מאוד של קרן הון סיכון שהיתה להוטה לשנות את כללי המשחק מעיקרם.

מנגד עמדה אימפריה, שהיו לה מעט מאוד מעריצים אותנטיים, אבל הרבה מאוד משתמשים חורקי שֵן; מעט מאוד ברק, אבל הרבה מאוד עבודה שיטתית; מעט מאוד רוח התנדבות, אבל הרבה מאוד שרירים פוליטיים ופיננסיים.

אולי מפני שאני עדיין מקווה לנס. אולי הילארי מייקרוסופט תצליח לבלום את הגירת ההמונים אל המטפיזיקה של הפוליטיקה. לא כל חוויה מוכרחה להיות אקסטאטית, או קולקטיבית; לא תמיד צריך להרגיש “טוב”; לא כל דיון רציני מוכרח להיות שָוִיק, רצוי עם מוסיקה ב YouTube. אבל מֵהִרהוּרֵי לבי אני רואה

מה מסחררת היתה הִתהַפּכוּת היוצרות במלחמה הזו. ה’אנדרדוג’ חדל עד מהרה להיות הכלב התחתון, והפייבוריט חדל להיות המועדף. הבורסה הצביעה זה כבר לטובת גוגל, ממש כפי שתורמי הכספים הצביעו לטובת אובאמה; התקשורת התייצבה זה כבר נגד מייקרוסופט, לא פעם באופן שמַשׂוֹא פנים נדף ממנו למרחקים, ממש כפי שהתקשורת התייצבה נגד קלינטון, באופן שהעמיד בספק את יושרה המקצועי ואת רצינותה (של התקשורת).

דל מלהכיל, עשיר מלהכיל

‘גוגל’ היא הרבה יותר מחברת טכנולוגיה מצליחה. במיטבה היא הפרוזדור אל אורח חיים חדש, אל תרבות דיבור ולבוש, אל אמוציות ואל סנטימנטים שאוצר המלים המסורתי אינו מכיל עוד (לא בהכרח מפני שהוא דל מלהכיל. לפעמים הוא דווקא עשיר מלהכיל).

זה הסבר טנטטיבי. כבר הודיתי כאן לפני כמה שבועות, שאת תופעת אובאמה בעצם אינני מבין. אולי זו גם הסיבה שאני מעדיף את תוכנות מייקרוסופט על פני המקור הפתוח, ולא הצלחתי להגר מסביבת PC אל הציוויליזציה החלוּפית של אפל, ודעתי על פאיירפוקס היא הרבה פחות טובה ממה שהיתה.

מדוע? אולי מפני שאני עדיין מקווה לנֵס. אולי הילארי מייקרוסופט תצליח לבלום את הגירת ההמונים אל המטפיזיקה של הפוליטיקה. לא כל חוויה מוכרחה להיות אקסטאטית, או קולקטיבית; לא תמיד צריך להרגיש “טוב”; לא כל דיון רציני מוכרח להיות שוויק, רצוי עם מוסיקה, ב YouTube.

אבל מהרהורי לבי אני רואה. לא רק העתיד שייך למישהו אחר, אלא כנראה גם הבנת העתיד שייכת למישהו אחר.

מגזין סוף השבוע של גלובס, 28 בפברואר 2008

 

אין לי מה להגיד על ברק אובאמה, חוץ מזה שאין לי כל מושג מדוע הוא קורה. חשבתי שאני מתנגד לו מפני שאני מזדקן, אבל אז באו אליו, וחיבקוהו, וולקר וסורוס ואת’ל קנדי, והם הרבה יותר זקנים. אני עוד אגיד שזו היסטריה ופסיכוזה. אין צורך להאמין לי   השיטפון ששמו אובאמה גאה והלך בשלהי ינואר וּבימים הראשונים של פברואר. לא זו בלבד שכל הסקרים הראו אותו בֶּעליל – אלא שגלריה מדהימה וּמגוּונת של אנשי ציבור וּקרוביהם הציעו את תמיכתם. זה היה מצעד חסר תקדים של מה שהאמריקנים מכנים “סמיכת ידיים” (Endorsement). בעיניי זה היה סימן שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה של הילארי קלינטון. אילו אני הילארי קלינטון לא הייתי חדל לחרוק שיניים. למען האמת, אני אינני הילארי קלינטון, ולא חדלתי לחרוק שיניים. מי לא היה שם, במצעד הסמיכה: גברים לבנים עם מותניים עבות מאוד וגברים לבנים עם מותניים צרות מאוד; נשים שחורות מצליחות מאוד לצד נשים לבנות מצליחות מאוד; נערות ונערים רכים בשנים לצד עמודי תווך עתיקים. מה! נפלטה מגרוני קריאת תדהמה ומפח-נפש, כאשר שמעתי שפול ווֹלקֶר הצטרף למצעד. הוא היה נגיד הבנק המרכזי של ארה”ב בסוף שנות ה-70 ורוב שנות ה-80, האיש שכל השווקים סגדו לו עוד לפני ששמעו על אלאן גרינספן. מה פתאום וולקר? והוא עוד גמר את ההלל על “סגוּלוֹת המנהיגוּת” של אובאמה. מאיפה הוא יודע? הרי איש אינו יודע. (אבל מצד שני, אם הוא אומר, אז כדאי להאזין.) וּמה מדהימה היתה ההידחקות הנואשת אל התור השושלתי, זה המיועד לאנשים לא-כל-כך חשובים, שיש להם קשר גנטי מסוים אל אנשים מאוד-מאוד-חשובים. ראשון היה טד קנדי הזקן, שמותניו אכן התעַבּוּ מאוד, וּבלוריתו הכסיפה, אבל קולו נשאר רם וצלוּל כשהיה. זה האיש ששאיפותיו האישיות חסרות המעצורים מילאו תפקיד מרכזי בהריסת נשׂיאוּתוֹ של ג’ימי קרטר, לפני 28 שנה, וּבַעליית רונלד רייגן. עכשיו הוא מתלונן שביל קלינטון מפַלג את הדמוקרטים. הוא מתלונן. נו, טוב, אבל הסנאטור טד הוא מִזִקנֵי המחוקקים בוושינגטון, ויש לו הזכות. לעומת זאת, מה עושה שם קרוליין אחייניתו, בתו של הנשיא המנוח? מה בדיוק מעניק לה את הזכות הפוליטית או המוסרית למשוח את יורשו של אביה? (“נשיא כמו אבי”, היתה הכותרת של מאמר בזכות אובאמה, שהיא פירסמה ב’ניו יורק טיימס’ בשלהי חודש ינואר.) קרוליין הסבירה שהיא לא החליטה לתמוך באובאמה עד שֶיְלָדֶיהָ שיכנעו אותה. הנה כי כן, דעה פומבית יש גם לנכדיו של הנשיא המנוח, שלמרבה העצב מעולם לא ישבו על ברכיו, ורק רבע מן הכרומוזומים שלהם מתייחסים על בית קנדי.   את’ל קנדי, אלמנת בובי, ואחד מילדיה, מאקס, עושים נפשות לאובאמה במקדימות של מדינת דרום דאקוטה, מאי 2008. ילדים אחרים הצטרפו אל קלינטון, או נשארו נייטרליים גזיר מן העתון Rapid City Journal, המופיע בדרום דאקוטה נשמתו של בובי שלושה דודנים של קרוליין, ילדיו של בובי קנדי, הודיעו מייד כי הם דווקא תומכים בקלינטון, אבל התקשורת אפילו לא העמידה פנים שהיא מתעניינת. אלמנתו הישישה של בובי, את’ל, חיכתה כמה ימים לפני שפנתה עורף לִילָדֶיהָ, והצטרפה אל מצעד אובאמה. בין הכרזת ילדי בובי וּבין הכרזת את’ל, קלינטון הספיקה להקרין תשדיר טלויזיה בקליפורניה עם הרבה צילומים של בובי. הסמליות נטפה מכל שניה יקרה: עוד מעט ימלאו ארבעים שנה לרצח בובי, בבית מלון בלוס אנג’לס, בידי פלסטיני, במוצאי יום נצחונו בבחירות המקדימות של קליפורניה. כל כך הרבה מתומכיו המבוגרים של אובאמה היו מתנדבים צעירים במטה הבחירות של בובי, ולא חדלו להאמין שההיסטוריה היתה שונה מעיקרה אילו נבחר לנשיא בנובמבר 1968. הם מאמינים, או לפחות נוהגים כמאמינים שבאובאמה מתגלגלת נשמתו של בובי. מה חבל שבובי קנדי ג’וניור ושתי אחיותיו העבירו את קולו של אבא אל קלינטון. אבל לא אשה אמיצה וִידוּעַת סבל כאת’ל תיכּנע לילדיה הלא-כך-כך מוצלחים. אגב, לא יצאו אלא יומיים, ונֶכדתו של הנשיא הרפובליקני דוואייט אייזנהאור (1961-1952) הודיעה (במאמר ב’וושינגטון פוסט’) שהיא תומכת באובאמה, ואם הדמוקרטים יואילו למנות אותו למועמדם, היא, “רפובליקנית כל חיי”, תפעל לבחירתו, וּתעודד אותו “לחַפֵּשׂ פתרונות אסטרטגיים כדי לעמוד באתגריה הגדולים ביותר של אמריקה”. אילו רק הצלחתי להבין את המשפט האחרון, אולי גם אני הייתי מודיע שאני נכדתו של אייזנהאור, אופס, התכוונתי להגיד אולי גם אני הייתי מודיע על תמיכתי בבובי קנדי, או משהו כזה. ואף כי אני מלגלג, אני יודע שעליי אני מלגלג. אני מתבונן במירוץ הזה, וּמודה שאינני מבין מה קורה. איזה מזל ששום עתון לא ביקש ממני להיות פרשנו, כי לא הייתי מצליח להעמיד פנים שנו, טוב, זה היה צפוי בהחלט. לנַפֵּץ את תינוקות המַפָּץ אינני יכול אפילו לנחם את עצמי בתוצאה הבלתי נמנעת של הביולוגיה. זו הפעם הראשונה שאני מתבונן בבחירות לנשיאות מן הצד הלא-נכון של 50. אני מתייחס בחשדנות אל מועמד המְדַבּר בהתנַשׂאוּת על “הֶעָבָר”, וּמגלגל את המושג “שינוי” כמו היה תרופת קסמים, אף על פי שאיש אינו יודע לאיזה “שינוי” בדיוק הוא מתכוון. אובאמה כמעט מתרעם על מי שדורש ממנו למלא את התבנית בתוכן. “מאשימים אותי שאני מחרחר שינוי”, הוא צולף בקלינטונים. הוא אגב צלף מעוּלה, בעיקר כאשר איש אינו יכול להשיב לו, זאת אומרת כשהוא עומד בהיכל מלא אוהדים משולהבים. (ההיכל תמיד מלא, והם תמיד משולהבים.)   קריקטורה, או משהו כזה, ב The Stranger, העתון האלטרנטיבי של סיאטל, מדינת וושינגטון, ביום הבחירות הלא-חשאיות, 9 בפברואר 2008. כל צעיר וכל יְפֵה מַראֶה נאסף אל דגלו של אובאמה. הרחק מאחור משתרכים האבא המקריח, עם המקטורן המיושן ועם העניבה, והאמא המשמינה. הם תומכים בהילארי. מיותר להגיד מי ינצח. מיותר להגיד מי צריך לנצח. מיותר להגיד מי אמנם ניצח. מיותר להגיד מיותר       הנעורים והשינוי, היש צירוף נְעים אסוציאציות מִזה? בשנות ה-60 המהוללות, כאשר ריחה של מהפכה קוסמית היה תלוי באויר, אחד מדובריה, צעיר יהודי ששמו ג’ק וויינברג, הנחיל לאמריקה את הביטוי המפורסם, “לעולם אל תבטחו במישהו מעל גיל שלושים”. סיפור דורנו הוא במידה רבה סיפורם של מי שהסכימו עם וויינברג. רובם הגדול, אולי אפילו המכריע, חצו בסופו של דבר את קו ה-30, ולבם היה שבור מאז לרסיסים. הסוציולוגיה העממית באמריקה המציאה בשבילם את האיפיון “תינוקות המַפָּץ הגדול” (Baby Boomers), וייחסה לאבולוציה הגופנית, הנפשית והחומרית שלהם כמעט את כל מה שקרה לאמריקה ב-40 השנה האחרונות. ביל קלינטון היה ראשון תינוקות המפץ שהגיע לשלטון, פחות או יותר באותו הגיל שבו אובאמה מנסה. כל דבר טוב שהיה קשור בו, ובעיקר כל דבר רע, נצבע עד מהרה בצבעיהם של בני דורו. אידיאליזם ונרקיסיזם שימשו בעירבוביה. דמוגרפית וטכנית אף אני הספקתי להיוולד בשנתון הכמעט-אחרון של המפץ ההוא. אובאמה, לעומת זאת, היה תינוק בעריסתו כאשר אני כבר שיחקתי בארגז החול. לא קל לבוגרי הארגז לקבל שזמנם כמעט עבר, שהנשיא הבא של ארה”ב יהיה צעיר מהם, אולי. אני מסיים את ההסבר הזה, מוחה את קצף מרירוּתי משפתיי, ונזכר שבעצם ג’ורג’ סורוס בן ה-80 מממן עכשיו חלק חשוב של מסע ההתעוררות לטובת אובאמה; ושבעצם רוב האנשים בני השבעים פלוס שאני מכיר תומכים באובאמה. לא מסתדר, פשוט לא מסתדר. אני מוכן להעניק הסבר לעלייתו: היסטריה ופסיכוזה. איך אני מֵעֵז להגיד את זה, עוד בשבוע שבו מלאו 75 שנה לעליית היטלר לשלטון? אינני יודע איך אני מעז, אני מתחיל להישמע כמו ביל קלינטון, ואין לי אפילו מה להרוויח מזה. מותר לדחות את ההסבר על הסף, ולתבוע ממני התנצלות. (לא תקבלו.) מגזין סוף השבוע של גלובס, 8 בפברואר 2008

 

 

This entry was posted on יום רביעי, מאי 28th, 2008 at 6:44 and is filed under הבחירות לנשיאות בארה"ב 2008. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.