אובאמה מדבר עם ג’פרי גולדברג מן הירחון ‘אטלנטיק’ — זה הירחון שמתנת יום ההולדת שלו לישראל החודש היתה כותרת ענקית על פני עמוד השער שלו, “האם ישראל מחוסלת?”, מאת ג’פרי גולדברג (ראו את רשימתי תכנית 2048).
בריפרוף ראשון אינני מוצא שם שום דבר יוצא מגדר הרגיל, אם כי אני מניח שאחדים מאיתנו יבלו זמן ניכּר בימים הבאים בנסיון לעשות דה-קוסנטרוקציה של כל מלה ושל כל הברה (לא אני).
אבל הנה תרגום חפוז של מונולוג אובאמי אחד, בתשובה לשאלה על תקוותו הפומבית של ‘חמאס’, שהוא, אובאמה, יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית.
“שמע, אנחנו [בארה”ב] איננו מיטיבים להבחין בדַקוּיוֹת של פוליטיקה, וּבייחוד לא במה שנוגע למדיניות במזרח התיכון. אנחנו מבחינים בצבעים של שחור ושל לבן, לא באפור. אפשר להעלות על הדעת שיש בעולם הערבי מי שאומרים לעצמם, ‘הברנש הזה בילה כִּברַת זמן של חייו בעולם המוסלמי [ילדותו המאוחרת באינדונזיה], שמו האמצעי חוסיין, והוא נראה יותר מעוֹרֶה בענייני העולם, והוא אינו מתכוון לנהל דיפלומטיית קאובוי בנוסח ג’ורג’ בוש’ — וזה משהו המעורר אצלם תקווה. אני חושב שזו תפיסה לגיטימית בהחלט, וּבלבד שהם לא יטעו בהערכת תמיכתי הבלתי מתפשרת בישראל.
“כאשר ביקרתי ברמאללה [זמן קצר לאחר בחירתו לסנאטור, ב-2005] אצל קבוצה של סטודנטים פלסטיניים, אחד הדברים שאמרתי להם היה: ‘הקשיבו-נא, אני רוחש אהדה לכם, ולצורך שלכם בארץ שתוכל לתפקד, אבל מוטב שתבינו — אם אתם מצפים שאמריקה תתרחק מישראל, אתם שוגים באשליות (you are delusional). מפני שהתחייבותנו לבטחונה של ישראל אינה עומדת למשא-ומתן’. אמרתי את זה במעמד קהל, שאילו היו איזשהם ספקות בעניין עמדתי, שם היה אפשר להבחין בהם”.
אני אגב מוצא את המלים האחרונות קצת משונות. מה זה אומר? מדוע _שם_ היה אפשר להבחין? האם זה מפני שאילו הסתייג מן היחסים המיוחדים בין ארה”ב לישראל, היה נזהר מלהשמיע את ההסתייגויות באוזני קהל לא-פלסטיני?
כתבתי בהזדמנות אחרת שאין סיבה לפקפק בביטויי הידידות של אובאמה לישראל. הבעיה אינה עמדתו הקונקרטית בענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה היא עמדתו בשאלת מקומה של ארה”ב במזרח התיכון.
תקיפותה של קלינטון כלפי איראן מזכירה לאובאמה (האיש עם הכדור) את ג’ורג’ בוש
גזיר מן העתון ‘בילינגס גאזט’, במדינת מונטנה
בתחילת החודש, הילארי קלינטון נשאלה מה תהיה תגובת ארה”ב להתקפה גרעינית איראנית על ישראל אם היא תֵשֵב בבית הלבן. היא ענתה, “אנחנו נהרוס את איראן”. אובאמה מתח עליה ביקורת, ואמר שהסגנון הזה מזכיר יותר מדיי את זה של ג’ורג’ בוש.
הוא צדק. הסגנון אמנם מזכיר. אבל השאלה אינה רק של סגנון. היא אם ארה”ב צריכה להזהיר חד-משמעית את איראן מפני התוצאות של הרפתקנותה. בהסתייגותו מדבריה, אובאמה לא ביטא פניית עורף לישראל. הוא ביטא רק תפיסה דמוקרטית ליברלית קלאסית של מה שנקרא “רב-צדדיות”, או “מוּלְטילַטֶראליזם”, היינו האמונה שמדיניות החוץ של ארה”ב צריכה להיות מבוססת על שיתוף פעולה רחב, לא על אקטים חד-צדדיים.
אסון נשיאותו של ג’ורג’ בוש העניק יותר תוקף למולטי-לטראליסטים ממה שהיה להם באיזושהי נקודה לפחות מאז שלהי מלחמת וייטנאם, לפני 35 שנה. עכשיו אי אפשר עוד להעלות על הדעת את ארה”ב רוקעת ברגלה. בכלל לא נורא, בהתחשב בשימוש לרעה בכוח הרקיעה בזמן ממשל בוש; אבל יותר נורא בהתחשב בזה שמצבים מסוימים מחייבים תגובות מהירות וחד-משמעיות, כולל רקיעוֹת.
אפשר רק לנחש איפה היה עכשיו הצי הששי, ואיפה היתה עכשיו הדיוויזיה המוטסת השמונים ואחת, אילמלא הסתבכה ארה”ב בעיראק. אני מוכן לנחש שהצי והדיוויזיה היו קרובים עכשיו קצת יותר אל חופי לבנון.
כשלעצמי אינני מוטרד כלל מן הרטוריקה הכנסייתית הנפסדת של כוהן הדת של אובאמה בשיקאגו, או מקירבתו המשוערת של אובאמה אל זביגנייב בז’ז’ינסקי. אני מוטרד לעומת זאת מן הפרופיל האולטרה-ליברלי, ניאו-בדלני של אינטלקטואל מעיר גדולה במערב התיכון של ארה”ב (זאת אומרת, שיקאגו).
נִראֶה.
- את הראיון עם אובאמה אפשר לקרוא ביומן הרשת של ג’פרי גולדברג, באתר של ‘אטלנטיק’
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. אין להשאיר כאן מסרים אישיים אליי. מסרים כאלה אפשר לשלוח בהקלדה על הקישור הזה. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
ישראל צריכה לבחון מחדש את תפיסת הביטחון הלאומי המבוססת על תמיכה אמריקאית שמאפשרת אשליה שניתן להמשיך במצב הקיים ללא גבול?
מוזר איך השתלטתה תפיסתו של יגאל אלון כאילו הזמן פועל לטובתה של מדינת ישראל ודחקה את חוכמתו המדינית של בן גוריון שהבין ששעון החול פועל לרעתנו. וההסתמכות על התמיכה האמריקאית העמיקה את האשליה שניתן לקיים אימפריה על כידונים ממומנים על ידי ארה”ב.
מוטב לישראל להבין גם שקצובים ימי המעורבות האמריקאית, והאפקטיביות שלהם, במזה”ת. האמריקאים מתחילים לחזור לשורשים המבודדים אותם מבריתות ומלחמות – מדיניות אותה שינו ווילסון ורוזוולט – ושאת מחירה הכבד מתחילים אמריקה לשלם.
להבדיל ממך, יואב, אני דווקא מעודד מנטייתו של אובמה לצמצם את מעורבתו של ארה”ב ברחבי העולם. אם הוא ילך בעקבותיו של אחד מנשיאיה המוצלחים ביותר של ארה”ב, איזנהאור, הוא יתברר כנשיא מצויין בעצמו.
רוגל, הטענה כאילו ישראל מחזיקה בשטחים ושולטת על הפלשתינאים מתוך מניעים אימפריאליסטים שנשענים על כספים אמריקנים אמנם נפוצה אצל תומכי רון פול (וגם בחוגים שהפוכים לו, כי עוינות לישראל תמיד מאחדת קיצונים מכל המחנות) אבל נדמה לי שאפשר לצפות מישראלי-אמריקני שבכל זאת יכיר את התמונה קצת יותר טוב.
אני מסכים שישראל צריכה לוותר על הסיוע לפני שיופסק ממילא, כאקט של עצמאות ומכיון שהנהנים העקריים ממנו הם יצרני נשק אמריקנים ופוליטרוקים שונים, מאיפאק ועד משלחת הרכש של משרד הבטחון. אבל הרעיון שקיימת בכלל האפשרות, בשנת 2008, לחזור למדיניות ההסתגרות שבקושי היתה רלוונטית כשאנשים חצו את האוקינוס באוניות קשור למציאות בערך כמו שאר הרעיונות הליברטאריינים.
ישראל חייבת לבחון את תפיסת הביטחון הלאומי שלה כל הזמן, נכון תמיד ובכל מקום. אסור לשקוט על השמרים זו חובה, והלוואי היה לי הביטחון שאכן האנשים העומדים בראש המדינה, עוסקים בבדיקות ללא הרף של תפיסות הביטחון על פי תרחישים אפשריים רבים ככל האפשר. עד כאן אני מסכימה איתך, אכן, “מוטב לישראל להבין גם שקצובים ימי המעורבות האמריקאית”.
אבל, “אימפריה של כידונים”? לא נסחפת קצת? בכדי למצוא על המפה העולמית את ה”אימפריה” הזו, צריך להצטייד במיקרוסקופ רב עוצמה במיוחד, ודאי כשהאדם יושב לו בנחת בצד השני של העולם בקירבָּה של אימפריה רבת עוצמה באמת.
בחירתך לחיות במקום אחר היא זכותך המלאה ואינה מענייני, אשריך שגם התאפשר לך.
צורם לי כאחת מיני רבים החיים כאן, בתחומי ה’אימפריה’ הפצפונת הזו, כאלה שאין להם האופציה להגר מכאן גם אם מרגיז וקשה ונמאס, לקרוא את הגיגיך בעברית משובחת על תקוותך לנשיא טוב יותר בארה”ב, כזה שיצמצם את מעורבותה של ארה”ב ברחבי העולם, כאשר התוצאה עלולה לעלות לי בחיי.
אם היית אזרח אמריקאי ממוצע כזה שישראל היא עבורו עוד מדינה מעבר להרי החושך, הייתי רואה זאת כטבעי שיתעניין רק במה שטוב לארצו: יבקש נשיא טוב יותר עבור ארה”ב. אבל אתה ‘דואג’ גם לנו, אתה מעודד מהאפשרות לצמצום מעורבותה של ארה”ב בעולם לא רק כי היא טובה יותר עבור ארה”ב אלא גם כטובה יותר עבורי: תזרז את התפרקותה של אימפריית הרשע הנשענת על כידונים – ישראל.
אתה תוכל לשבת בביתך השקט והחם בצידו האחר של העולם ולצפות על מסך הטלוויזיה בניסוי: הצליח מה טוב, לא הצליח – אופס, לפחות נותרה נחמה אחת: כאן בביתי שבארה”ב הכל טוב ויפה, יש לנו נשיא נהדר.
מכעיסים אותי אנשים המשתעשעים להם בדעות כמו שלך כתרגיל אינטלקטואלי מהנה בעוד בכיסם מצויים מוכנים הדרכונים, כרטיסי הטיסה ומקום מקלט המוכן לקבלם בכל עת.
לא רואים כשיושבים על גדות הירקון. .
אני חוזר שוב על ההשקפה שבטחונה הלאומי של ישראל היה טוב יותר לפני שהפכה למדינת קליינט של ארה”ב. כאשר ניהלה מדיניות חוץ ריאליסטית – המעריכה נכון את תוצאות מעשיה ואת מגבלות כוחה. התלות בארה”ב הגבילה את חופש התמרון הישראלי, ויצרה הכרח לעיתים לפעול כנגד האינטרס הישראלי. יתר על כן, אשליית הכח הובילה למדיניות לא ריאלית ביחס לשליטה על אוכלוסיה זרה.
צמצום המעורבות האמריקאית הוא אינטרס אמריקאי, והכרח כלכלי. ישראל יכולה להמשיך לטמון את הראש בחול ולקוות לבחירתו של מקקיין לנשיא – מה שיגרום בטווח הארוך לנזקים חמורים יותר, או שישראל תתחיל לחשוב על היום שבו היא תצטרך להתקיים במזה”ת בזכות עצמה.
לא ברור לי מה הצי השישי צריך לעשות עכשיו בלבנון, אפילו אם הוא היה פנוי. לא ברור לי מהו האינטרס האמריקאי שדורש מהם להתערב בעניינים הפנימיים של מדינה אחרת, שאפילו אין לה נפט. לא זכור לי שההתערבות האמריקאית האחרונה בלבנון היתה יותר מדי מוצלחת.
בראיון אובמה קצת פוסח על שתי הסעיפים, אבל בסך הכל עושה רושם בסדר. הוא מהגדיר את הסכסוך הערבי-ישראלי כפצע שמזהם את כל מדיניות החוץ האמריקאית. כמובן שתוקפים אותו כל החשודים הרגילים – אבל זו האמת.
הביקורת הגיאוגרפית על רוגל אינה במקומה, אלא באותו המובן שאלה היושבים על נהרות פוטומק והאדסון אינם צריכים להישמע כלל. או-אז אין באמת צורך לפקוד גם את העמוד הזה. דעותינו אינן לגיטימיות יותר או פחות בגלל דרכונינו.
לגופו של עניין אני נוטה להסכים עם “ערדי” (מה חבל שהוא אינו מזדהה. הוא כותב היטב, וחושב היטב, והייתי שמח לדעת מיהו, או לקרוא דברים אחרים שכתב).
האומנם, רוגל, אתה חושב שווילסון ורוזוולט (וטרומן, וקנדי, ורייגן) טעו? אני חושב שהם הצילו את הציוויליזציה המערבית. אני כשלעצמי אסיר תודה לפחות לרוזוולט ולטרומן. אייזנהאור הוא שֵם מעניין. הוא לא היה בדלן בשום פנים, אבל הוא היטיב להבין את השימוש בכוח יותר מכל יורשיו. הוא ידע שתוצאת השימוש הלא מחושב בכוח תהיה שחיקת הכוח. לפיכך הוא נמנע מלחוש לעזרת הצרפתים בהודו-סין, לא חלם על התערבות בהונגריה, הוציא את האנגלו-צרפתים מסואס (אבל הרשה לסי.איי.אי להרוס את הממשלה הדמוקרטית השמאלית בגוואטמלה, בכיה לדורות, מקור ההשראה של האנטי-אמריקניות של פידל קסטרו).
לא רק ישראל, אלא הדמוקרטיה המערבית כולה, תלויה בתפקידה הפעיל של ארה”ב בזירה הבין לאומית. אני מקווה שהקפות ליברטריאניות במדיניות חוץ יוסיפו למלא תפקיד פעיל בשוליים הסהרוריים של הפוליטיקה האמריקנית.
יש לי ביקורת נוקבת על מדיניות החוץ של ישראל, אבל אני חושב, רוגל, שקצת הרחקת לכת באיפיון המדינה הזעירה ההיא. מ”אימפריה של כידונים” נודפים ניחוחות פרופגנדיסטיים. אני מאמין שלא התכוונת.
דני פ. — באמת לא ברור לך מה הצי הששי היה צריך לעשות עכשיו מול חופי לבנון? מה על לנסות ולהרתיע כנופיה פשיסטית, במימון איראני, מפני טבח המונים של מתנגדיה? לי זה נשמע דווקא כמו יעד לא בלתי חשוב.
התערבותה הקודמת של ארה”ב בלבנון, ב-1982, באה בנסיבות אחרות לחלוטין, כאשר היא ניסתה לשמור שלום מבלי להבין שפאקטורים אלימים מאוד אינם רוצים שלום. ב-1958 התערבות אמריקנית מינורית הצליחה להפסיק נסיון נאצריסטי להשתלט על לבנון.
את ההערה לגבי הניסוח, מדינת ישראל איננה אימפריה של כידונים. יחד עם זאת אני עדיין חושב שמדיניות הכיבוש פוגעת באינטרס הישראלי ולא הייתה נמשכת זמן כה רב לולא התמיכה האמריקאית. אנחנו יכולים רק להצר שלא הקשבנו לעצתם של דה-גול ובן-גוריון למסור את השטחים מייד לאחר מלחמת ששת הימים.
לא לחינם ציינתי את איזנהאור – הוא לא היה בדלן כלל. מדיניות החוץ שהוא ניהל הייתה מלאכת מחשבת של מינימום מעורבות, הפעלה מחושבת של כוח (ביירות ב-1958 ד”א) וגולת הכותרת של תקופתו שיכוך המלחמה הקרה ובידודה של ברה”מ מבלי לירות אפילו כדור אחד. אם משהוא מחפש דגם לנשיא הדוגל ב – non-interventionism
ריאלי, אני חושב שאיזנהאור הוא דוגמא טובה מאוד (וגם הוא לא חף מטעויות, ראה אירן והמחיר שאנחנו משלמים היום)
לגבי תפקידה של ארה”ב במלחמת העולם השניה – אנחנו חלוקים בדעותינו. אכן במבחן התוצאה סופה של המלחמה היה גם הפסקת ההשמדה, אבל זו ראיה צרה. יחד עם זאת חשוב לזכור שארה”ב לא יצאה למלחמה על מנת לעצור את הרצח ההמוני (לו זו הייתה הסיבה מדוע לא הצטרפה מוקדם יותר? מדוע אפשרה לנאצים לרצוח יותר מ80% מיהודי אירופה ולא התוותה את תוכנית המלחמה בהתאם? ). גם הטענה כי נלחמה בגרמנים בגלל המשטר הרצחני בעייתית, מדוע לא נקטה אותה מדיניות כלפי סטלין שהיה לא פחות רצחני? אני לא חושב שנכון לשלול על הסף את התיאוריות שגורסות שרוזוולט נקט במדיניות שהובילה את היפנים לפתוח במלחמה על מנת שהוא יוכל להתערב ולבסס את מעמדה של ארה”ב. אבל זה כבר דיון נפרד.
קודם כל תודה לקישור לראיון המעניין.
לגבי אובאמה – אני לא מבין מה נתפסת דווקא לאמירה על “אמרתי את זה במעמד קהל, שאילו היו איזשהם ספקות בעניין עמדתי, שם היה אפשר להבחין בהם”? זה בדיוק המשך של אותו קו בו הוא מתגאה שהוא אמר שיצרניות הרכב האמריקניות צריכות לשפר את הסטנדרטים של זלילת הדלק שלהם דווקא בפני קהל של עובדי תעשיות הרכב בדטרויט, ולא רק בפני קהלים של שוחרי סביבה. כל זאת במסגרת של מיצוב עצמו כמי ש”אומר מה לקהל מה שהוא צריך לשמוע ולא מה שהוא רוצה לשמוע” גם כשזה קשה.
אני גם לא לגמרי מבין מה כוונתך בביטוי “ניאו-בדלני” (להבדיל מסתם בדלני)? בכל מקרה, קשה לי לראות את אובאמה כמי שיהיה נשיא בדלני. לפי דעתי דווקא נושאי החוץ הם הנושאים שבאמת מעניינים אותו. דווקא לגבי חלק גדול מנושאי הפנים והכלכלה הייתי מהמר שהעיניין שלו מזוייף (ודווקא שם אני הרבה יותר מאמין להילרי שהנושאים הלאה הם בדמה. סה”כ, אם נדבר בהכללה גסה, נשיא ארה”ב נבחר ע”י האמריקנים על סמך שיקולי פנים, אבל בסופו של דבר הוא הרבה יותר משמעותי בנושאי חוץ ובטחון, אבל אסור למועמדים להראות נלהבים מידי לעסוק בזה, אחרת הם ייגמרו כמו בוש האב שניצח את סדאם בלי להסתבך בעיראק, אבל הפסיד בבחירות כי הוא לא ידע כמה עולה כיכר לחם בסופרמרקט. אז את הדברים האלה לוחשים, ובאמת המקום היחידי שאובאמה הרשה לעצמו לומר שדווקא בנושאי החוץ והבטחון הוא חושב שאין לו שום דבר להתבייש בו לעומת מקיין וקלינטון, זה היה באירוע ההתרמה הסגור בו הוא דיבר גם על “המרירות” של אנשי העיירות הקטנות בפנסילבניה (אני מצטער שאין לי את הציטוט המדוייק, ואני לא זוכר איפה נתקלתי בזה). אז איך מישהו שרץ לתפקיד דווקא מתוך עיניין בנושאים האלה, יהיה בדלן?
לגבי הצי השישי ולבנון – אני מצטרף לתמיהה של דני, ואף מפרט אותה: איזה טוב יכול לצאת מזה? פעולה אמיתית הוא לא יכול לעשות. לא כנגד אירגון גרילה שאינו מדינה. הרי אנחנו ניסינו ולא הצלחנו, האמריקנים מנסים בעיראק ולא מצליחים. רע, בהחלט יכול לצאת מזה: זה רק יסמן עוד יותר את ממשלת סניורה כחבורה של “סוכנים אמריקנים”, כפי שמתנגדיהם נהנים לצייר אותם. הקיצור, יש מצבים רעים שהתערבות יכולה להפוך אותם לרעים עוד יותר.
עמנואל, ניאו-בדלני נועד להבדיל אותו מן הבדלנים ההיסטוריים שבין שתי מלחמות העולם. אין לי זכויות יוצרים על המושג הזה, הוא משמש הרבה בספרות הפוליטית האמריקנית בדור האחרון. הרי אתה איש האוהב לחטט במעי אנציקלופדיות, או אפילו להשתתף בכתיבתן. בדו-נא neo-islolationist עלי רשת. ניאו-בדלנות בשמאל מתחפשת לא פעם לאינטרנציונליזם.
אני אינני מסכים עם הפרשנויות שאתה מעניק לתהליך הפוליטי האמריקני. מדיניות חוץ אינה חשובה, כאשר ענייני חוץ אינם חשובים. כאשר אמריקה מנהלת שתי מלחמות מעבר לים, מדיניות חוץ חשובה מאוד. אובאמה לא היה עולה במפלגה הדמוקרטית אילמלא התיימרותו להיות מן המתנגדים הראשונים של מלחמת עיראק. (על עצם ההתיימרות נדון פעם אחרת.)
בוש האב הפסיד מפני שבסתיו 1992 לא עמדו ענייני חוץ על הפרק, והמשבר הכלכלי עמד בשיאו.
אשר לצי הששי: השימוש החכם ביותר בכוח אינו בהפעלתו אלא בתזכורת על קיומו. מפגן כוח אמריקני בחופי לבנון הוא בדיוק מה שממשלת סיניורה הפאתטית צריכה לשם שיורה. אגב, זה גם מה שהיא ביקשה בימים האחרונים, לשווא.
אינני ממעריציו הסומים של קיסינג’ר (ונזכור ולא נשכח את 11/09 של 1973 שבו עלה משטר הטרור של פינושה במהפכה צבאית בצ’ילה נגד איינדה בתמיכה- לפחות לכאור- של קיסינג’ר)
אבל הייתי שמח אם רוגל ועמנואל היו קוראים את ספרו המופתי מתחילת שנות ה90′ כמדומני, דיפלומטיה (שהופיע בעברית לא מזמן)
הבדלנים האמריקאים, מימין ושמאל, מונעים ע”י שוחרי שלום, עיוורים למציאות גיאופוליטית הביאו את העולם, כבר מספר פעמים אל פי פחת. מלאכת המחשבת של רוזוולט (ואני מצטרף לדברי השבח של יואב) בלחנך את העם האמריקאי למוכנות להתגבר על הרגשות הבדלניים החזקים בכדי להצטרף למלחמה יש משמעות חשובה מאין כמוה, גם אם צרת היהודים לא הייתה בראש מעייניו. גם מדיניות הבלימה של טרומן המשיכה קו זה, היכולת להפעיל כוח, לימדה אותנו ההיסטוריה, איננה מובילה בהכרח למלחמה, אבל אם לתוקפן אין מי שמסוגל להפעיל מולו כוח, סביר כי הוא יתפתה ויתקוף.
הבדלנים, שקיצצו פעם אחרי פעם את תקציב הצבא האמריקאי בימי טרומן ואייזנהאואר, הובילו לחוסר יכולת ממשית להתערבות בהונגריה ובמקומות אחרים, חוסר יכולת, שזיהו הסובייטים ושהובילה לטרגדיה. הבדלנים שכינו את המדיניות של רוזוולט וטרומן: 20 שנות בגידה.בדלנים אלו תמיד הביעו משהו עמוק בפסיכולוגית האי האמריקאית. לצערי אני חושש שיואב צודק.
בדלן שמאלי איננו טוב מבדלן ימני- ולמרות שידוע לקוראי הטור שאני קלינטוניסט כמדומני שמקיין עדיף לשלום העולם על אובמה.
להבדיל מחלק מהפרשנים אני חושב שאובמה לא מסוגל לזכות בבחירות, והוא סובל מאותה מחלה של קרי,דוקאקיס, מונדייל, מקגוורן וכו’ – אבל נראה אכלתי כבר את הכובע בתחזית לגבי הפריימריס ועל כן נשמע נא (כמו שיואב אוהב לכתוב) את קול ההמון האמריקאי
תרומה מעניינת לקמפיין של ברק אובאמה באינטרנט היא באנר בסגנון האפי של סידרת הקומיקס ‘סנדמן’ מאת ניל גיימן. הבאנר ערוך כדיאלוג מורכב בין אובאמה לקלינטון, בהשראת הדמויות המיתיות-דימיוניות שיצר גיימן. אובאמה מייצג בדיאלוג את כוחות האור והילארי קלינטון את כוחות החושך.
http://img89.imageshack.us/img89/8339/4db8fa6df104decb060a885nc0.gif