איתחול (דיגדוג)

פעם, כאשר אנשים כתבו פאמפלטים דרמטיים, ואנשים אחרים – בדרך כלל צעירים ונוחים להתרשם – קראו אותם בהתרגשות, אולי הייתי מעניק לטור הזה את השם “מה לעשות?”, ברוח צ’רנישבסקי ולנין. הואיל וכולנו, המתפרנסים מכתיבה, ירדנו מגדולתנו, ואנחנו נמדדים רק על פי המודעה שאנחנו מאפשרים, הטור הזה לא נועד להיות יותר מדיגדוג.

***

המידה שבה מחשבים השפיעו על לשון הדיבור והכתיבה שלנו אינה צריכה ראיות. דימויים שלא היו מתקבלים על הדעת לפני עשרים שנה מאכלסים עכשיו את אוצר המלים שלנו בצפיפות לא תמיד נעימה.

מחשבים השפיעו, אלא מה, על צורת המחשבה שלנו; וגם על הצורה שבה אנחנו חושבים על המחשבה. תמיד נסינו לעמוד בשורה של משימות בעת ובעונה אחת, אבל כיום אנחנו מתפארים ב multitasking (“ריבוי משימות” הוא המונח הסביר בהחלט שטבעה האקדמיה ללשון העברית). תמיד עבדנו במקביל, אבל מחשבים לימדו אותנו מה זה “תהליך פרללי”.

תמיד ידענו שיש הבדל בין כלי לתוכן, אבל זו היתה הבנה כמעט מופשטת, עד שבאו החומרה והתוכנה. שימושי הדיסק הקשיח והתקליטון, כמו גם שורה של פקודות Dos טובות וישנות, נספגו בלשון הדיבור עד לא נודע כי באו אל קירבה.

התוספת שלהלן היא איפוא טבעית: איתחול.

מלה מסוכנת, מפני שיש לה התכונות של “איזכור”. הפועל האיום “לאזכר” התחבב על המדברים במידה כזאת שכמעט החליף את הפועל “להזכיר”. איתחול אינו יכול להחליף “התחלה”. איתחול הוא משהו אחר לגמרי.

בין איתחול לשיפעול

אדם יושב אצל מחשבו השולחני, ועובד, או בוהה. המחשב מאט והולך, עד שהוא עובר לקירטוע. אדם סוגר תוכנות ברקע, מפנה זיכרון פיזי או וירטואלי, עוצם את עיניו ומתפלל חרישית – ושום דבר לא קורה. אדם נאנח איפוא, סוגר את כל התוכנות כדת וכדין, ומאתחל.

רוח צוננת מלטפת את פניו ביום שרב. עננה סרה ממנו. אקט האיתחול עשה מה שלא עשה אקט הסגירה והניקוי והמחיקה. הכול הסתדר מחדש, שלומו הנפשי קיבל ארכה פתאומית. אדם אצל מחשבו חי בין איתחול לאיתחול.

(לאחרונה ממש גיליתי שאפילו אין צורך ממשי לאתחל. כאשר אני מאבד את הקשר לאינטרנט אינני מתקשר עוד אל הספק, כדי שיגיד לי לנתק את כל הכבלים, ולכבות את המחשב ואת המודם ואת הנתב. מספיק לתת פקודת ניטרול של כרטיס הרשת, ומייד אחר כך לתת פקודת שיפעול. וזהו זה, האינטרנט חוזר.)

המערכת חייבת להפסיק לפעול לפני שהיא חוזרת ופועלת. זה היה רעיון אבסטרקטי, או פואטי, או ספיריטואלי לפני שבאו המחשבים. עכשיו אנחנו יודעים את ממשותו: מחלצי המוות הזמני יבקעו חיים חדשים.

“סרחן ונחרן”

יש מערכות שלא יתקונו. אין עוד מה לעשות בהן.

מתי חברות אנושיות מגיעות למסקנות כאלה? בדרך כלל בימי שבר. בתחילת החודש ראינו את ברק אובאמה נוסק לגבהים מטאפיזיים. באיש אחד צנום משיקאגו (“סרחן ונחרן”, בלשונה הנעימה של אשתו) התגלמה פתאום מלוא תקוותם של אמריקאים לשינוי קוסמי.

לפחות במשך כמה ימים של חורף, אמריקאים התנסו בחוויה חדשה וּמרעישה: הם היו מוכנים לשבור את הכלים. זאת אומרת, לקחת פעיל שכונות צעיר עם קורטוב זעיר של נסיון פוליטי, ללא כל נסיון אקזקוטיבי, ולהפקיד בידיו את הנשיאות ואת הפיקוד העליון על הצבא בימי מלחמה.

היה משהו מעין זה, משהו, ב-1976 (ג’ימי קרטר), ב-1992 (ביל קלינטון). אבל אני חושב שמקבילה ממשית היתה רק אחת, אייברהם לינקולן ב-1860. כל נסיונו הפוליטי הארצי היה מוגבל לשנתיים בבית הנבחרים בוושינגטון. כשלעצמי אינני חושב את אובאמה ללינקולן, ואינני מייחל לנצחונו. אבל זה לא חשוב.

בפרפרזה על קרל מרקס אפשר להגיד ש”רוח רפאים מהלכת על אמריקה – רוח הרפאים של השינוי”. עניין רגיל הוא שפוליטיקאים מבטיחים שינוי. אבל הפעם מדברים כאן על שינוי סיסטמי, על שינוי של כמעט-הריסה, שינוי של מחיקה – בקצרה, על איתחול (אף כי לא שמעתי עדיין את המושג הזה, reboot, בשיג-ושיח הפוליטי בארה”ב).

חובבי משטרים נשיאותיים יגידו ש”אה, זה יתכן רק במשטר נשיאותי אמריקאי”, מפני שמשטר סיעתי פרלמנטרי לא היה מניח לטירון פוליטי להגיח במרוצה מאחור, ולתפוס את הכתר. אולי, אם כי כבר ציינתי שגם בארה”ב זה נדיר מאוד. טוני בלייר דווקא הצליח להגיח בדמוקרטיה פרלמנטרית. טאייפ ארדואן הצליח בטורקיה. יש עוד כמה דוגמאות.

אבל איתחולים היו זקוקים בדרך כלל להתערבות. מערכת היתה צריכה לקרוס מאליהָ, כפי שקרה ברפובליקה הרביעית בצרפת סביב משבר אלג’יריה; או שמערכת היתה זקוקה למאתחלים חיצוניים.

לעזאזל המיכלא, לכל הרוחות המטמון

אינני מתכוון לאיתחול ספונטני, וגם לא לאיתחול מהפכני. זאת אומרת, לשיטתי, המאתחלים אינם צריכים להיות מהפכנים כתומים של שלום בכיכר העיר, והם אינם צריכים להיות מהפכנים אדומים של מלחמה עלי-בריקדות.

אם נחזור לדימויי הטכנולוגיה, האיתחול לא נועד להפוך את המחשב ללא-מחשב. הוא לא נועד להחליף את הכלים. הכול נשאר על מכונו, אבל כל מה שהיה במיכלא (buffer), כל מה שנשמר במטמון (cache) נמחק, והיה כלא-היה.

אני חושב על הצבא הטורקי, ובמידה פחותה (הרבה פחותה) על הצבא התאי, ובמידה הרבה יותר פחותה (הרבה, הרבה יותר) על הצבא הפקיסטני, ובמידה הרבה הרבה הרבה יותר פחותה (הרבה הרבה הרבה הרבה יותר) על צבאות מסוימים בזמנים מסוימים בארצות מסוימות באמריקה הלטינית (למען הסר דאגה, אינני חושב על צ’ילה או על ארגנטינה של שנות ה-70′, אלא אולי על קוסטה ריקה של שנות ה-40′).

בכולן היו התערבויות צבאיות קצרות-מועד (וגם התערבויות צבאיות ארוכות-מועד). רובן לא עלו יפה, חלקן היו כרוכות בדיכוי ברוטלי. אחדות היו קצרות, לפעמים חטופות. הן עשו איתחול שהחזיר את המערכת אל המסלול. לרוע המזל, זה הפך צבאות כאלה לאפיטרופסים של הדמוקרטיה, והעניק להם רשיון חלקי לחזור ולהתערב.

זה סידור מסובך ומלא פגמים. אבל סיבה אחת לפגמים היתה, אולי, שהוא נעשה בחברות ללא מסורת דמוקרטית.

מה היה קורה אילו הגנרלים, או הקולונלים, או רבי הסרנים היו מוזמנים לאתחל, על פי נוסחה ועל פי לוח זמנים? פטריוטים היו מוזמנים להציל את המולדת מידי עצמה, מידי הרגליה הגרועים ביותר, מידי פוליטיקאיה המושחתים והנפסדים ביותר; הם היו מוזמנים לא כדי לפתור את הבעיות, אלא כדי לאפשר תהליך רציונלי של פתרון.

אין כנראה סכנה גדולה יותר מסכנת האינרציה. מערכת שאינה יכולה עוד לתקן את עצמה זקוקה לאיתחול.

זו אינה הצעה קונקרטית להשעיית התהליך הדמוקרטי. אבל זו בהחלט הזמנה לדון בשינוי התחביר של הוויכוח הציבורי.

המִשׂחק האיטלקי

דמוקרטיות אמנם מגיעות לפעמים למבוי סתום. באלה הימים, האיטלקים חוזרים ומגיעים למסקנה הזו. הקואליציה השלטת של שמאל ומרכז שמטה את השלטון לאחר עשרים חודש של משברים בלתי פוסקים. מנהיגיה מציעים עכשיו לא לעבור לסדר היום, זאת אומרת לא להמשיך את משחק המסירות חסר התוחלת. המשחק הזה יעלה בבחירות הבאות ממשלת ימין, שתיכנס עד מהרה לסיחרור עד שתתפרק לגורמיה – והשלטון יחזור לידי קואליציה שמאלית שתתחיל מייד את הספירה לאחור.

נשיא איטליה מטיל על נשיא הסנאט לכונן ממשלה זמנית כדי לתקן את חוק הבחירות (‘ניו יורק טיימס’, 31 בינואר 2008)

האיטלקים מדברים על “ממשלת מומחים זמנית”, שתטפל בבעיות יסוד ותחוקק חוק בחירות חדש, כדי לשחרר את הממשלות הבאות מתלות בסיעות פרלמנטריות זעירות ובאינטרסים אזוריים.

קשה להאמין שזה יקרה. וגם אם יקרה, קשה להאמין שזה יעבוד. לרוע המזל, לאיטליה יש הרגלים החזקים מכל חוק וּמכל חוקה.

הרפובליקה הרומאית העתיקה היתה מסוגלת להשעות את מוסדותיה בזמן משבר, ולהעביר את סמכויות השלטון המלאות לידי ממשלה זמנית. זה היה תור הזהב של הרפובליקה, הרבה לפני שמצביאים עטורי נצחון חשבו שלטון יחיד לזכותם הטבעית. הדיקטטור שמינתה הרפובליקה נועד להיות זמני, והוא אמנם היה זמני. וזה קרה בזמן מלחמת קיום, כאשר האויב סגר והלך על רומא.

‘הממשלה הרעה’

לא רק ישראלים מתרגלים לחיות עם כשלון סיסטמי נצחי. כאשר איטליה עדיין נחשבה לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של אירופה לאחר מלחמת העולם השניה, אנשים דיברו ברצינות על “הנס האיטלקי”. הם התכוונו לדו-קיום הלא-הגיוני בין שגשוג כלכלי ובין מערכת פוליטית המתקשה לתפקד. האיטלקים קראו למערכת הזו Malgoverno, ‘הממשלה הרעה’.

ממשלות קמו ונפלו. תוחלת החיים הממוצעת של ממשלה איטלקית ב-50 השנה שלאחר נפילת הפשיזם היתה אחד-עשר חודש. הן היו נופלות על עניינים של מה בכך. פוליטיקאים איטלקיים היו יכולים להוסיף לצד שמותיהם את הציון הביוגרפי המדהים, “ראש ממשלה שבע פעמים”, או שש, או חמש.

עד שזה חדל לעבוד.

משונה להיזכר שהאיטלקים היו הראשונים שהשתעשעו ברעיון לערוך בחירות ישירות לראש הממשלה. הם גם עקבו בסקרנות מסוימת אחרי הנסיון הישראלי. אבל אפשר להבין ללבם אם הרעיון לא עורר אצלם התפעלות. סוף סוף, איטליה שילמה מחיר איום ונורא על ייצוב הפוליטיקה שלה בשנות העשרים של המאה העשרים. “ראש ממשלה חזק”, שלא לומר משטר נשיאותי, נשמע קצת יותר מדיי כמו בניטו מוסוליני נואם מן המרפסת בכיכר ונציה.

לישראלים אין די אסוציאציות אישיות מן המין הזה. דיקטטורים רעים תמיד קרו למישהו אחר. מניפסט לייצוב המערכת הפוליטית ולתיקונה עלול בהחלט להניב תוצאות לא רצויות ולא מכוונות.

אכן, זה רעיון רע שהגיע זמנו.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

16 Responses to “איתחול (דיגדוג)”

  1. אסנת הגיב:

    חזרה לערכי הציונות: התישבות (גליל ונגב, כן?) בטחון, עבודה, (אולי קצת יותר חקלאות חו”ח?), מעבר מהעיר אל הכפר(לא הפרבר) ואמונה שכאן היא מדינת היהודים..

    ואולי אפילו איזה בן גוריון, זאב ז’בוטינסקי, ברל כצנלסון, טבנקין?
    במהדורה חדשה ומותאמת.

    משהו פשוט כזה, לא מורכב מדי, אמיתי.

  2. אורן הגיב:

    עברית היא שפה די דלה, ולא סתם היא שואבת מילים אנגליות. לכן אומרים ‘לפרמט’, ‘לרסט, או לעשות ריבוט (עוד לא שמעתי על לרבט במשקל לפרמט). כמובן שבעברית אומרים גם לאתחל, אלא שאתחול הוא בעצם תרגום של initialize שזה קצת שונה מהפעולות הדרסטיות שתיארת (פורמט, ריסט, ריבוט).

    הנה למשל הערך של איתחול (אינישיאליזיישן) מ-whatIs:
    http://whatis.techtarget.com/definition/0,,sid9_gci212352,00.html

    זה לא משנה שום דבר מהותי, פשוט רגע של עברית (ותרגום)

  3. Danny Pinkus הגיב:

    למדתי על כמיהה למנהיג חזק באיטליה מחדשות הספורט:

    http://www.mirror.co.uk/news/topstories/2007/12/12/england-target-is-fan-of-fascist-89520-20237389/

    באופן אישי, נראה לי שאנשים כמו ברלוסקוני ובוסי הם הבעיה של איטליה ולא הפיתרון. מכיוון שהשמאל (לצערי) הוכיח שאינו יכול למשול, אין לי אלא לקוות שיצוץ בימין מנהיג שאינו אוליגרך מושחת אנטי-דמוקרט ואינו גזען. בינתיים אין כזה.

    אפרופו “מנהיג חזק”: כאשר ביבי יצא ב-1999 עם סיסמת בחירות “מנהיג חזק לעם חזק”, כתב המורה לגרמנית שלי באוניברסיטה על הלוח:

    Ein Starker Führer für ein Starkes Volk

  4. רוגל הגיב:

    לאחר קלינטון ובוש הציבור האמריקאי כמהה לשינוי. הסיסמאות של אובמה כמנהיג מאחד, ושל רומני כאאוטסיידר שיתקן את וושינגטון, קוסמות לבוחרים רבים. זו כמובן לא מערכת הבחירות הראשונה שהנשיא הנבחר הגיע לוושינגטון כמתקן – האחרון שבהם היה בוש שבמערכת הבחירות נגד אל גור כינה את המצע הכלכלי/חברתי של יריבו כתחשיבים וושינגטונים. הבעיה היא שההבטחות הללו הינן מקסם שווא.
    היא מקסם שווא ראשית בגלל שזה לא טוב לפוליטיקאים. ההצלחה להביא בוחרים לתמוך במועמד נובעת מהדגשת ההבדלים בינו לבין מתחרתו. והנה לראיה עיקר בעייתו של מקקיין להבחר בקרב הרפובליקנים היא שהוא עובד במשותף על חוקים רבים עם “יריביו” מהמפלגה הדמוקרטית. בשנת 2000 זה היה גזר דין מוות על מועמדותו וגם אם יזכה במינוי הרפובליקני הוא יתקשה להניע את הבסיס השמרני להצביע עבורו בבחירות הכלליות.
    אבל זוהי לא הבעיה המרכזית.
    התיאוריה המקובלת היא שהפתרון נמצא בתוך המערכת הפוליטית, שמנהיג כאובמה, או כרומני לצורך העניין, יכול לאחות את ההבדלים בחברה וליצור מערכת הרמונית יותר. משום מה השתרשה ההשקפה שניתן מחד לרתום את כוח הכפייה של המדינה לאכוף השקפות חברתיות ויחד עם זאת ניתן לשמור על המרקם החברתי. אולם כשכל הבדל תרבותי, חברתי ואידיאולוגי ניתן להאכף מכוח חקיקה ההבדלים הללו נהיים מהותיים. אם עניינים של הקהילה המקומית או העדפה האישית עומדים לבחינה תקנתית ע”י ממשל מרכזי הרי שההבדלים בין השקפות והעדפות אישיות הופכים קריטיים. זה כמובן מוסיף כח לפוליטיקאים, אבל מחליש את החברה ככלל.
    הפתרון לא חייב להיות בהגברת כוחו של הממשל המרכזי, הדגם של בניטו מוסוליני איננו הדגם היחיד. הפתרון יכול, וצריך, להיות בצמצום תחומי המעורבות של המשטר. ביזור לממשלים המקומיים (ברמת המדינה והמחוז) או השארתם להחלטתו של היחיד הם מתכון בריא הרבה יותר ליצוב המערכת הפוליטית ולשיכוך המתחים החברתיים – כמו שמציינת החוקה האמריקאית “כל מה של הוכתב לממשלה הפדרלית יהיה נתון להחלטה על ידי המדינות או על ידי היחיד”

  5. יואב קרני הגיב:

    הערה קצרה לאסנת (שלא עמדה בתנאי הזיהוי המלא): אני חושש שלא ירדת לסוף דעתי. אני לא דיברתי כאן על התוצאות ארוכות הטווח, ולא נתתי להן שמות אידיאולוגיים. אני דיברתי על תיקון מסלול, שיאפשר בחירה רציונלית; אני דיברתי על מערכת, שאינה מסוגלת עוד לאפשר בחירה רציונלית.

    אורן, תודה.

    דני, הבעיה של איטליה אינה שמות המשפחה של פוליטיקאים. המערכת הפוליטית חדלה לתפקד הרבה לפני שאיזשהו זר היה אפילו מסוגל להשיב על השאלה מיהו-ראש-ממשלת-איטליה.

    רוגל, במטותא, דיברתי כאן על ישראל, לא על ארה”ב. יש לנו די הזדמנויות להחליף דעות על פוליטיקה אמריקנית. אשמח לשמוע את דעתך על ישראל.

  6. חולי הגיב:

    אני עובד עם מק, אז אני לא מכיר את המושג לאתחל… 🙂
    אבל שמעתי מאנשים שמשתמשים בווינדוז שאם יש וירוסים במערכת, האיתחול לא עוזר…

    אני חושב, בהקשר שהעלת יואב קרני, שאיתחול בעולם הפוליטי הוא בעיתי במישור מוסרי. איתחול מנסה למחוק חלקים מהעבר, שלא תפקדו או יצרו בעיות במערכת, כדי להתמודד עם ההווה ולהיות מוכנים לעתיד.
    בקיצור, לדעתי זו טעות. עתיד של מדינה יכול להיות בריא לאורך זמן רק אם היא תוכל להתמודד עים העבר שלה.

    גרמניה היא דוגמה. חלק משמעותי מההצלחה של גרמניה היום בעולם זה בזכות זה שהם לא איתחלו את המערכת אלא ניסו להתמודד עם העבר כדי לבנות הווה ועתיד. מזרח גרמניה שאיתחלה את עצמה, נכשלה.
    ההתיחסות לעבר של מדינה, ולאמת שבעבר, הם, לדעתי, נקודות המפתח בהרבה מדינות בבעיות…

  7. יואב קרני הגיב:

    לא, חולי, אני חושש שלא ירדת לסוף דעתי. אם תואיל לחזור ולעיין תראה שלא קראתי למחוק שום עבר, וההשוואה שלך עם גרמניה הפוסט-נאצית היא באמת קצת לא במקומה.

    אשר למחשבים, כן, אולי במקום לאתחל צריך לעבור לאפל. אינני בטוח שאני יודע איך להחיל את זה, מטאפורית, על מדינה. אבל יתכן בהחלט שיש מקבילה פוליטית של ליאופרד.

  8. חולי הגיב:

    יואב,
    לדעתי הבנתי בדיוק את כוונתך.
    כמובן שלא הצעת למחוק עבר, אבל לדעתי תופעת לוואי של אתחולים היא מחיקה מסויימת, ולא ממש התמודדות עם העבר.
    הדגש הוא על חדש.
    אם נניח יהיה אתחול בארה”ב, איך תהיה ההתיחסות של השילטון לעיראק? האים תהיה התמודדות עם העבר? או רק ניסיון לפתור את הבעיות של ההווה?

  9. חולי הגיב:

    עוד משהו,
    יכול להיות שהלאופרד כאן זה שינוי מערך הערכים של המדינה.
    בכל אופן אני מסכים עם מה שאתה מעלה, אבל רק מוסיף פן נוסף, שלדעתי בעולם הפוליטי מוזנח והוא ההתיחסות לעבר.

    הבאתי את גרמניה כדוגמא לא מההבט של הנס הכלכלי אלא מההבט של בנית חברה הרוסה מחדש.
    מקווה שאני ברור…

  10. עומר בלסקי הגיב:

    אני חושב שההשוואה בין אובאמה ללינקולן איננה הוגנת ללינקולן. ללינקולן היה מעט נסיון בתפקיד ביצועי, אבל הוא היה המנהיג ואחד מהמייסדים של המפלגה הרפובליקאנית באילינויס. הוא הוביל אותה לנצחון בבחירות הפנימיות של אילינויס, והיה אחד מהמובילי בהגדרת האידאולוגיה הרפובליקאנית. אובאמה, עם כל הכבוד לכשרון הרטורי יוצא הדופן שלו, איננו לינקולן.

  11. שלומי שטרית הגיב:

    קטע קצר על השפעת המחשבים של הלשון…

    An application was for employment
    A program was a TV show
    A cursor used profanity
    A keyboard was a piano!

    Memory was something that you lost with age
    A CD was a bank account
    And if you had a 3 ½ inch floppy
    You hoped nobody found out!

    Compress was something you did to garbage
    Not something you did to a file
    And if you unzipped anything in public
    You’d be in jail for awhile!

    Log on was adding wood to a fire
    Hard drive was a long trip on the road
    A mouse pad was where a mouse lived
    And a backup happened to your commode!

    Cut – you did with a pocket knife
    Paste you did with glue
    A web was a spider’s home
    And a virus was the flu!

  12. יואב קרני הגיב:

    אני חושב שלא תהיה לי בררה אלא לחזור ולכתוב את הרשימה הזו.

    ידיד חכם כתב לי, ש”היית כל כך זהיר וחושש לומר דברים יותר מפורשים שנדמה לי שהקורא הלא מתוחכם יתקשה לרדת לסוף דעתך”. השבתי לו שנראה בעליל כי גם הקורא המתוחכם לא כל כך ירד לסוף דעתי. אני מקבל עליי את האחריות ומציע לחשוב את הרשימה הזו לטיוטה.

    כשהתחלתי את האתר הזה, לפני ארבע שנים וחצי, הבטחתי, או השתעשעתי בהבטחה, שאחת החרויות שהאתר הזה יעניק לי תהיה לפרסם טיוטות, מין ‘וויקירשימות’ (על דרך וויקיפדיה).

    אבל היה יכול להיות מעניין, לפחות פוטנציאלית, לנסות ולשתף פעולה בכתיבת מניפסט לשינוי. מאין לנו הכלים הטכניים לשיתוף פעולה ישיר, אולי אנסה לפרסם כמה טיוטות על הרשת, ואזמין את אורחיי להשתתף בעיצוב המוצר הסופי.

    אני מכריז בזה על “פרוייקט וויקימניפסט”, שם זמני (ומכוער למדי).

  13. יואב קרני הגיב:

    נחמד מאוד, שלומי, תודה.

  14. אסנת הגיב:

    ראשית, אני מבקשת התנצלות על הנזיפה הלא מוצדקת . הדוא”ל שלי הופיע בתגובה ההיא כפי שהוא מופיע בתגובה הנוכחית.

    שנית, כנראה שאכן לא ירדתי לסוף דעתך אבל הרעיון שניתן ‘לאתחל’ מחדש מאוד מצא חן בעיני ומכיוון שהייתי שמחה לראות את מדינת ישראל מאתחלת את עצמה מחדש, בעיקר בהגדרת חזונה וערכיה, אז גם אם לא לזה התכוונת בדיוק איפשרת לי להעלות תשוקה.

    ובאשר לטיוטות , כל חיינו אינם אלא טיוטות ושיכתובים אז שיהיה בהצלחה..

  15. איתמר רוזן הגיב:

    שאתה מדבר על לאתחל את המערכת הפוליטית (או אולי הצבאית, בעקבות וינוגרד?).

    לא נראה לי שזה אפשרי.

    מחשב הוא בעצם מכונה שמבצעת פקודות. המון-המון פקודות.

    את הפקודות האילו כתבו המון אנשים שונים, שלא יכלו לחזות את כל ההשלכות של הפקודות שלהם ביחד עם כל שאר הפקודות של שאר האנשים. גם הקלט הנכנס הוא גורם בלתי – חזוי.

    לכן, לעיתים, בגלל צירוף של קלט ותוכניות המחשב מגיע למצב לא רצוי – איתוחל הוא בעצם מחיקת כל הזיכרון והרגיסטרים וחזרה למצב “חלק”.
    הבאגים לא נפתרו, ויקרו עוד פעם. זהו פיתרון זמני בלבד.

    איך אפשר לעשות איתחול למערכת אנושית? הזיכרון שמור במוחם של האנשים, אי אפשר למחוק אותו. אתה לא יכול לחזור למצב ההתחלתי.

  16. יואב קרני הגיב:

    נו, טוב, אני מסיים בזה את מחרוזת התגובות. אני מקבל עליי בהחלט את האחריות לכשלונה. מעולם לא הנבתי דיסונאנס כזה. נראה בעליל שלא הצלחתי להסביר את עצמי (אינני מדבר כאן על נסיון לשכנע. הסבר מלא אינו מוכרח לשכנע).

    אני אחזור ואנסה, אם המאורעות לא יקדימו אותי.

    אגב, אסנת, האשמה אינה בך — אבל גם אינה בי. אם תחזרי ותבדקי את מסריך תראי שהם מופיעים ללא זיהוי. אני סמוך ובטוח שהשארת דואל, אבל לרוע המזל אני אינני רואה אותו. אני חושש שזה כשל של המערכת, ומוטב לבדוק את העניין עם מנהלי האתר.

    תודה לכולכם.