חוסיין אובאמה והבהלה המבהילה

'מעריב', 8 בינואר 2008, ערב הבחירות המקדימות בניו המפשר. זה לא היה הכול, ראו-נא את צילום הקריקטורה שלמטה

 

 

בהִתכּער המאבק בין הילארי קלינטון לברק אובאמה, כאשר גזענוּת וּמיזוֹגניה משמשות בעירבוביה, לאובאמה היתה הברקת לשון שכָּל פוליטיקאי צריך לתייק וּלקשר (או כמו שאומרים בעברית-לשעבר, ללנקק): "הסנאטור קלינטון התחילה (את מערכת הבחירות שלה) כדי לשנות את ההיסטוריה, עכשיו היא מנסה לשכתב אותה".

יהיו כישורי "היום הראשון בבית הלבן" של אובאמה שנויים במחלוקת כאשר יהיו, הנה בעניין אחד אין כלל ספק: הוא, בניגוד לקלינטון, לא יהיה זקוק לכותב נאומים. הוא יוכל להכתיב אותם.

מועמדים המובילים בהפרש ניכר מעדיפים בדרך כלל להימנע מִלטנף את ידיהם. מה מאוד עדיף להגביהַּ את הסנטר, להתנַשֹא מעל "הפוליטיקה", וּלהעמיד פנים שדיאלוג לפוליטיקאי הלא-פוליטי רק עם מלאכי השָרת. זה מה שניסתה גב' קלינטון לעשות כמעט שנה, עד שספינת הֶחלל שלה התרסקה בִּשֹדות התירס של איובה. זה מה שניסה לעשות מר אובאמה, במשך חמישה ימים אינטנסיביים להחריד, עד שהצלחת המעופפת שלו התרסקה על ברכיהן של נשֵי ניו המפשר.

מן השבוע השני של ינואר לא היה עוד מקום להעמיד פנים. עכשיו חוזרת הפוליטיקה הנשיאותית הרמה הזו אל המקום היאה לה: נמוך מאוד. ההיגיון ברור – ככל שירבה הבוץ, כך יגדל הסיכוי שמשהו יידבק.

בכל רחבי האינטרנט האמריקני מתהלכים עכשיו סיפורים מסמרי שיער על אובאמה. אין זה כלל מן הנמנע שהם נכונים, אין זה כלל מן הנמנע שהם בדויים מלב, אין זה כלל מן הנמנע שהם אי שם באמצע.

המסוּכּנים ביותר מבחינת אובאמה הם הרינונים האין-סופיים על זהותו הדתית. היתכן שילד עם שני אבות מוסלמיים – הביולוגי והחורג – שבילה את שנותיו הראשונות בבית ספר באינדונזיה, והיה מלווה את אביו-חורגו אל המסגד מפעם לפעם, היה "לא דתי"? ונעשה דתי רק בבגרותו, כאשר הצטרף אל כנסיה שחורה בשיקאגו?

ואתם יודעים מה, נניח שהוא לא היה מוסלמי, איזו סניגוריה הוא יכול ללמד על חברותו בִּכנסיה, האוסרת את החברות על לבנים, למעשה אם גם לא לַהלכה? שהכוהן שלה (לא, לא כומר, כמרים יש רק אצל הקתולים) מפלרטט עם גזענות שחורה, עם לואי פאראקאן הידוע לשימצה, עם קולונל קדאפי בימים הרחוקים שבהם לוב עדיין נחשבה לאויבת המין האנושי?

והסיפור המתגלגל והולך עכשיו, וצובר תנופה, הוא מעשה קשריו של אובאמה עם נוֹכֵל עשיר משיקאגו, בעל קשרים עם הפשע המאורגן, שעזר לו לרכוש בית, וּמכר לו שטח סמוך בִּפרוטות. ישראלים אינם מתרשמים מסיפורים כאלה, הם רגילים לקרוא אותם בעברית.

סהרוריים באמריקה, מדיניים בישראל

בקיצור, אובאמה הוא פִּצצַת-זמן מתקתקת. כל כך מעט ידוע עליו, עד שאפשר לנחש ללא קושי שהשמועות יוסיפו להתהלך חודשים ארוכים, וִיפרנסו את מערכת הבחירות הרפובליקנית, אם הוא יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות.

נקל איפוא לשער את תרחישי-האימים של שוליים סהרוריים יהודיים על מה שיעולל הקריפטו-מוסלמי חוסיין אובאמה ליהודים בכלל ולישראל בפרט.

הפעם אנחנו מדברים באמת על שוליים סהרוריים. אפילו ה'סאן' של ניו יורק, שופרו של כל עניין ימני אמריקני וִימני ישראלי, יצא להגנת אובאמה. אפילו מרטין פרץ, העורך הראשי של 'ניו ריפאבליק', המֵגֵן הנאמן ביותר (וַחֲסַר האבחנה ביותר) של ישראל, תומך באובאמה.

מי איפוא נבהלים מאובאמה, חוץ מן הסהרוריים באמריקה? זה קל. "גורמים מדיניים בירושלים" נבהלים, וּמבהילים. מה חבל ש'מעריב' לא הצליח להתאפק, ונעשה אכסניה לבהלה המבהילה הזו. ב-8 בינואר הכריזה כותרת ענקית בעמודו הראשון (טוב, היא תמיד ענקית), "דאגה בירושלים: אובאמה מתקרב לנשיאות".

תפקידו של עתון למסור את החדשות, אבל אין זה תפקידו להעניק מעמד של חדשות לאינטואיציות לא-מלומדות של אנונימיים מדיניים. בוודאי אין זה תפקידו לצטט אותם בשבוע קריטי של בחירות בארה"ב, ערב בואו של נשיא אמריקני.

 

הבית עדיין לבן, אבל לא עוד הרבה זמן, הואיל הקריקטוריסט של 'מעריב' להודיע לקוראיו. שַווּ-נא בנפשכם מֶה היה קורה אילו יהודי התמודד על הנשיאות, ועתון גדול בארה"ב היה מפרסם קריקטורה המראה אותו צובע מגיני דויד ענקיים על כותלי הבית הלבן. אנטישמיות, היתה הליגה נגד השמצה מכריזה (בצדק). אבל זה אפילו גרוע ממגיני דויד. כאן הצבע השחור הוא תוצאה של צבע עור, לא של אמונה דתית. איזו בושה

גוונים קצת יותר שחומים

אין טעם להתווכח עם הקריקטורה הגסה של אובאמה באמצעות ציטוטי נגד. אובאמה אמנם אמר שורה של דברים המתיישבים יפה עם תפיסת הבטחון של ישראל, והבטיח להוסיף ולתמוך בשִיוּרָה "כמדינה יהודית". אבל אפשר לטעון במידה של סבירות, שכל פוליטיקאי אמריקני מבטיח את זה ערב בחירות.

מה שמטריד אותי בשיחת הגורמים המדיניים עם 'מעריב' הוא הפחד שהם משקפים מפני דרגה מסוימת של אַחֵרוּת, מפני גוונים קצת יותר שחומים של צבע עור.

אני נזכר כיצד בסוף 1988 דיווח הכתב המדיני של 'הארץ', בשם גורמים מדיניים בירושלים, אלא מה, כי חשש משתרר לנוכח בחירתו של ג'ורג' מיצ'ל למנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט. הסיבה? טכנית, מיצ'ל הוא ערבי-אמריקני, מפני שאביו היווני-אורתודוקסי היגר מלבנון בהיותו בן 18.

הייתי אז שליח 'הארץ' בוושינגטון, והייתי שרוי בהלם. כל מי שידיעה אלמנטרית לו על וושינגטון היה לועג לשטות הזו. חששתי שדלתות בקונגרס ייטרקו בפניי. הן לא נטרקו, אולי מפני שלא היה עדיין אינטרנט, ל'הארץ' לא היתה מהדורה אנגלית, וכמעט לאיש לא היה מושג ממשי מה כתוב בו. בדרך כלל זה היה מקור של תיסכול, אבל ביום ההוא זה היה מקור של אנחת רווחה.

מה אפשר להגיד על מצב הדעת של גורמים מדיניים, המחטטים בפיגמנטים של פוליטיקאים, כדי להעריך את ידידותם או את איבתם? והאם הגורמים האלה הם המעדכנים את הממונים המיניסטריאליים? והאם הם כותבים את הדוחות המשפיעים על מדיניות?

גם אם התשובה היא לא, לא ולא, עדיין אפשר לתהות בשביל מה הם נמצאים שם, האנונימיים ההם, ומתי הם יואילו להשתתק; ואם מותר לקוות שעתונאים יחדלו לשמש כלים ריקים לתוכן כל כך פאתטי.

אגב, הטון הצורם לא הוגבל החודש לאובאמה. הוא כלל גם את הנשיא ג'ורג' בוש. עתונאים ישראליים התחרו ביניהם בגידופים של נשיא ארה"ב. "אוויל" קרא לו עתונאי-רשת אחד. "פיל צולע", קרא לו אחר. שלישי התלונן שאיך זה מקבלים את פני נשיא ארה"ב ב"כבוד וביקר", בשעה שבשאר העולם היו מיידים בו אבנים. אני מתנצל שאינני נוקב בשמות העתונאים, מפני שאין לי מקום לעשות צדק עם ציטוטיהם.

אני חושב ש'ידיעות אחרונות' צדק בהחלט כאשר קיבל את פני הנשיא בוש בעמוד ראשון חגיגי, עם רשימה קטנה באנגלית מאת איתן הבר. למראה העמוד הזה חשבתי שהנה כי כן המקצוע הבזוי שאני רושם ליד שמי עדיין לא עבר במלואו לידי קלי דעת, או מעוטי דעת; שגם בעידן הרפובליקה של הבלוגיסטאן, דרך ארץ וחוש פרופורציה מבצבצים לפעמים אל מעל לפני השטח.

זה כמובן לא הצדיק את דברי הפתיחה בראיון שערכו שליחי 'ידיעות אחרונות' עם הנשיא בבית הלבן. על פי הנוסח הרשמי – של הבית, לא של העתון – השליחים אמרו לנשיא

אנחנו יכולים להבטיח לך שבישראל היית יכול להיבחר לקדנציה שלישית (קול צחוק), אם כי יום אחד לאחר שהיית נבחר התקשורת היתה הורגת אותך (קול צחוק). זאת ישראל. אבל באמת יש לך כל כך הרבה מעריצים בישראל.

קול בכי.

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רועי מיל   ביום 23 בינואר 2008 בשעה 9:42

    חבל שלא התחלפו המלים בין הכותרת הראשית לבין המודעה עם הרבי שמעליה:
    בכותרת "דאגה בירושלים: הרבי מלך המשיח מתקרב לנשיאות", ובמודעה "העם רוצה את אובמה".

    יש נאורות ויש אנטי-נאורות. כרגע הכיוון שלנו הוא מהראשון לאחרון.

  • Danny Pinkus   ביום 23 בינואר 2008 בשעה 11:51

    זה לא קשור, אבל אתה כותב: "כמרים יש רק אצל הקתולים"

    האם לא ההיפך הוא הנכון? חשבתי שכוהן היא התרגום המקובל למילה priest, כאיש דת שמתווך בין המאמינים לאלוהים: תפקיד שקיים אצל בהינדואיזם, ביהדות לפני חורבן בית המקדש, וגם בנצרות הקתולית והאורתודוכסית (כוהנים אלו מאמינים שהם חלק משרשרת הסמכה שמגיעה על ישו והשליחים, שבלעדיה אדם אינו יכול לבצע את טקס הלחם והיין) – אך אינו קיים באיסלם, ביהדות הרבנית או בנצרות הפרוטסטנטית. לעומת זאת, כומר הוא כל אחד העומד בראש קהילה נוצרית, לא משנה מאיזה זרם.

  • Danny Pinkus   ביום 23 בינואר 2008 בשעה 15:08

    קודם כל, זה שמעריב עיתון פרובינציאלי, גס-רוח ומתלהם נכון בהחלט. אני די מחבב את אובמה, ואני לא חושב שיש לישראל או ליהודים מה לחשוש ממנו (הוא גם ביצע את ההליכות לקנוסה הנדרשות ממנו). יכול להיות גם שבסך הכל ישנם גורמים בירושלים שאינם רוצים בבחירתו של אדם שיהיה טיפה יותר מאוזן ביחסו לסכסוך (כפי שאובמה אכן עשוי להיות) – הם אינם רוצים במישהו כמו ג'ורג' בוש האב, וצבע העור של המועמד כאן אינו חשוב כלל.

    מה שכן, זה די נכון שהיחסים בין יהודים לשחורים הם לפעמים בעייתיים. הבעיה נובעת מכך שהיהודים רגילים – לא בלי סיבה – לחשוב על עצמם ולהציג את עצמם כקורבן. מול לבנים זה די עובד, אבל לא מול שחורים – שרואים את עצמם כקורבנות ואת היהודים כסוג של אדם לבן (אפשר לומר: אדם לבן עשיר) – וזה מרגיז אותם. כמובן שבסיטואציה המזרח תיכונית יותר קל להם להזדהות עם הצד הפחות לבן והיותר מדוכא, שהם הפלסטינים. ניתן היה להבחין בדפוס זה בזמנו כאשר ג'סי ג'קסון רץ לנשיאות.

    עוד דבר: ישראל חוששת (ובצדק) שיגיע יום והתמיכה האמריקנית בנו תרד. על כן העדפותיה של ישראל בפוליטיקה האמריקאית הם תמיד לפוליטיקאים שהוכיחו את עצמם בעבר כממסדיים – אלא אם כן מדובר בנשיא שאיתו היה לישראל התכסחויות (כמו בוש האב) תמיד תעדיף ישראל את המועמד הותיק והמוכר – ובמקרה הזה הילארי קלינטון.

  • שגיא   ביום 23 בינואר 2008 בשעה 15:24

    אני לא יכול שלא להתאפק מלמסור כאן ציטוט ישן וידוע אבל תמיד מרתק, על ההבדלים בין עתון לצהובון.
    וגם אם ננקה מ – "תפקידו של עתון למסור את החדשות" את כל המשלימים על קביעת סדר יום ועוד כהנה וכהנה, אז בקצרה הנה:
    "עתון – אומר לך מה קרה, צהובון – אומר לך איך להרגיש". וזה הכל על רגל אחת..

  • יואב קרני   ביום 23 בינואר 2008 בשעה 21:44

    דני, קודם כול, אנא אל תסכים אתי על משהו שאני לא אמרתי. אני לא כתבתי, ולא רמזתי, ש'מעריב' הוא "עיתון פרובינציאלי, גס-רוח וּמתלהם". רצונך להגיד את זה הוא כבודך, אבל במטותא, אל "תסכים בהחלט". אני חושב שכתב 'מעריב' ועורכיו שגו שגיאה חמורה. אבל ויכוח לי עם שיקול הדעת שלהם, לא עם מצב-דעתם ולא עם עִתוֹנָאִיוּתם.

    שנית, אין שום סיבה להניח שאובאמה עוין את ישראל, אלא אם כן מישהו מניח שצבע עורו, שמו האמצעי וייחוס אבותיו הם סיבה להיות אנטי-ישראלי. במידה שהיה ספק, הקריקטורה באה וּמחתה אותו. צבע עורו הוא הסיבה הסבירה הלא-סבירה היחידה לפרשנות הלא-חכמה שהִתחַפּשׂה לידיעה עתונאית.

    לבעלי האינטואיציות הירושלמיים יש זכות לתת ביטוי לאינטואציות שלהם — אבל לא להסתתר מאחורי "גורמים מדיניים", ולא להפליל את משרד החוץ, ולא לעורר רושם שהחברה הישראלית נגועה בגזענות (טוב, בעניין הזה אני קצת פחות בטוח).

    כמובן, צל ג'סי ג'קסון ומערכת הבחירות של 1984 מרחף על פני המים, גם בלי יודעים. הוא היה המועמד השחור הראשון לנשיאות (למען הדיוק, צירת הקונגרס צ'יזהולם הקדימה אותו ב-12 שנה, אבל מועמדותה היתה סמלית לחלוטין), והוא נכשל בהתבטאויות שאנטישמיות נדפה מהן (האיפיון המפורסם של ניו יורק כ'היימיטאון'). והוא אמנם היה מבקר גלוי של מדיניות ישראל, אם כי לא הייתי אומר שהוא עמד שמאלה מ'שלום עכשיו'. כשלעצמי, אני מתקשה להיזכר אימתי חלקתי על איזשהו אלמנט של ביקורתו.

    אובאמה כל כך רחוק מן המודל הג'קסוני, ואת זה אפשר לראות בין היתר בצינה הגלויה של ג'קסון כלפיו. הוא אמנם סמך את ידיו על מועמדותו, אבל התלונן לאחרונה במאמר ב'שיקאגו סאן טיימס', שבמפלגה הדמוקרטית רק ג'ון אדוארדס עוסק בעניינים הנוגעים לשחורים. זו היתה סטירת לחי מצלצלת למדי לאובאמה, ובנו של ג'קסון, ציר קונגרס מטעם מחוז בשיקאגו, שהוא "יושב ראש משותף" (אחד ממי-יודע-כמה) של מטה הבחירות הארצי של אובאמה, הגיב בפומבי, "אבא, אתה טועה לחלוטין".

    אני עדיין אינני רואה את סימני ההתרחקות האמריקנית מישראל, שאנשים כמוני — זאת אומרת ליברלים, יונים ודי-פחדנים — חזרו וניבאו בוודאות מעוררת גיחוך זה שלושים שנה. הדעת נותנת שתהיה הצטננות, אבל שטות תהיה להניח שהיא סבירה יותר תחת הנשיא אובאמה. אני דווקא מנחש — ואין לי שום ראָיָה — שהיא תהיה סבירה יותר תחת הנשיא ג'ון מקקיין (שהרוב מעדיפים לאיית "מקיין", ואני מבקש לוותר על הערות איות, אני עדיין מתחבט). הסיבה האפשרית: נשיא בעל מוניטין נציים למהדרין, עם דעות רבות שנים על מדיניות חוץ ובטחון, עם נטיה מפורסמת ל'דוגרי', ועם תוחלת חיים קצת יותר מוגבלת ייטה אולי יותר להכות על השולחן. אבל זה רק ניחוש. רק ניחוש, אמרתי.

    שגיא, אני משאיר ללא חמדה את תגובתך — ומזכיר לך שתרומות בעתיד (שיתקבלו בברכה ובתודה) יצטרכו להיות חתומות בשמך המלא. לגופו של עניין, אני אינני חושב שהנסיון לעצב את עולמו הרעיוני של הקורא מוגבל לצהובונים. האבחנה שאתה מציע מצוינת על פניה, וראויה להירשם על הלוח בכל בית ספר לעתונות, אבל יהיה עליך להראות לי עתון לא-צהוב אחד שאיננו עוסק במניפולציה גלויה או סמויה של החדשות.

    לעניין הכמרים, דני, לא התכוונתי לעצם מציאוּתם של מתווכים בהיררכיה הכנסייתית, אלא רק לְשימוש הלשון העברי. העתונות הישראלית נהגה לכתוב על "הכומר ג'סי ג'קסון". הוא אינו כומר, אלא, אם בכלל, "כוהן דת", מפני שהוא שייך לזרם הבפטיסטי. זו היתה כל כוונתי. תודה, דני, על ההערה, אבל כדבריך, זו רק הערת אגב, ואינה נוגעת לדיוננו.

  • Danny Pinkus   ביום 23 בינואר 2008 בשעה 22:37

    אני חוזר בי מהערתי על מעריב. אם זאת אני רואה שם יותר פרובינציאליות, גסות-רוח והתלהמות מאשר בשני העיתונים הגדולים האחרים.

    לגבי המשך תמיכה אמריקנית בישראל, אני יונה, ספק-ליברל ובהחלט פחדן, ולפעמים אני שואל את עצמי לגבי האמריקאים "למה להם כל זה?"; בינתיים קולות אמריקאים שאומרים שכל מה שקורה במזה"ת אינם שווים את עצמותיו של גרנדיר מאוקלהומה באים מצד תמהונים ספק-גזענים כמו רון פול, אבל קשה לי להאמין שלעולם חוסן. כפי שאמרתי, גם אני לא חושש מבחינה זו מאובמה, אך יכול להיות ש"גורמים מירושלים" דווקא כן חוששים מכל מי שלא נמצא מספיק שנים ברשימת מקבלי התרומות מאייפק.

  • דודי קינג   ביום 23 בינואר 2008 בשעה 23:39

    מאחר ודני חזר בו, אני מתנדב להניף את הנס שהטיל ארצה:

    "מעריב" הוא לללא ספק הצהובון הפרובינציאלי, הגס-רוח וּהמתלהם ביותר במדינת ישראל.

    בעובי השערה בלבד מאחוריו, מתנשף במרץ "ידיעות אחרונות". המצב של שני העיתונים הנקראים במדינה גם הולך מתדרדר מיום ליום. צריך רק להסתכל על העמודים הראשונים שלהם ולהבין לאיזה עומק נפלו העיתונים שנשאו פעם את שמותיהם של קרליבך ומוזס.

  • אהוד אמיר   ביום 24 בינואר 2008 בשעה 0:09

    מסכים לחלוטין לגבי רמתו הנמוכה של מעריב, ונשיפתו במרץ של ידיעות בעורפו. אני אפילו לא מחפש עיתונות חוקרת, שגם היא שקולה לסנסציוניזם זול, במקרים רבים.

    בעיתונות אני, הנאיבי, מחפש כל יום מידע על דברים שבנפשנו, דברים שגם מצבם וגם מידת ההשתהות שלנו עליהם, הבחינה והבדיקה שלהם, מעידים על מצב העולם: מה למשל? מצב הקשישים בישראל, מצב האבוריג'ינים באוסטרליה ותביעתם העומדת לפיצויים, מצב האינדיאנים בשמורותיהם בארצות הברית וסאגת הטראומה הבלתי נגמרת שלהם, מצב האינואיט בקנדה, התנהלות דיוני ועידות האמת והשלום בדרום אפריקה, ועל דרפור וצפון קוריאה מובן מאליו שצריך לזעוק יום יום, וזו רק תחילת הרשימה. ורק עיתון הארץ מספק מידע, חלקי, מקוטע, אבל בכל זאת משהו. כדי ללמוד על העולם בימינו, עומדים לרשותי רק מקורות חוץ באינטרנט.

    ובכל זאת, מהניתוק הישראלי-מערבי הזה מהעולם אני יכול ללמוד רבות על העולם המערבי – הן על נביבותה של המחשבה שעולם מתוקשר יותר הינו עולם שבו פחתה הסבירות להתרחשותן של עוולות, הן על נביבותה של המחשבה הכורכת קידמה טכנולוגית, תקשורתית ותחבורתית בקידמה מוסרית ובהשלטת ערכי המערב.

    כשלונן של הסוציאל דמוקרטיות הצפון אמריקאיות והצפון אירופאיות להגשים את מורשת הנאורות לא היה מובנה בצופן הגנטי של ההשכלה והקידמה. הפוטנציאל היה שם. אבל הכישלון הזה הוא פרי הלידות המכאיבות, האיטיות מדי, של חברות הרווחה המערביות, לידות שלוו בלידות נפל רבות מדי, כגון הקפיטליזם הפראי בארצות הברית. העולם המערבי מסתגר, וראו הסאגה המביכה והצבועה של ארצות הברית ואמנת קיוטו, והר הגעש של אפריקה, סין והאיסלאם עומד להתפרץ.

    טוב, לנו זה כבר לא ישנה. פטרייה איראנית תמחק את הנסיון ההירואי והמרגש של עם קטן ומוקף אויבים, עם ששקע במשך שני שליש מחייו בכיבוש עם אחר, עד כדי כך שלא שימר את האתוסים המכוננים שלו, עד כדי כך שהטביע את הרציונל המוצדק לקיומו בביצה של מחלוקות ועוולות.

    ואם לסגור מעגל, ידיעות ומעריב הם בדיוק המסממים הנחוצים לחברתנו הרומית, ערב פלישת הברברים.

  • יואב קרני   ביום 24 בינואר 2008 בשעה 2:00

    נו, באמת. אני אתייחס אל התרומה האחרונה כאל אקט פואטי, לא ביטוי פוליטי רציני.

    מֵעֵבֶר לאוסף סימני הקריאה ומפלי הבאתוס ("הסוציאל דמוקרטיות הצפון אמריקאיות". אוי), אני אינני מומחה לענייני 'מעריב'. אבל נדמה לי שהוא עבר לידי עורכים חדשים, מיושבים, הרבה פחות נרקיסיסטיים. האין הם ראויים לקצת אורך רוח? אני חושב שכן. מה טוב אם יצליחו להיפטר מן הברק הכוזב של "כוכבי מעריב".

    צר לי שלא עמדה להם תבונתם לדחות את מעשיית אובאמה-מתקרב-לנשיאות, ועוד יותר מזה לפסול על פניה את הקריקטורה. עורכים אמנם נאלצים להסתמך על שיפוטם של כתביהם, וברור למדי שהשיפוט הזה הכשיל אותם. אבל מעז יכול לצאת מתוק: עין פקוחה, אוזן כרויה, חשד מתמיד. אני מאחל להם שייטיבו ללמוד את לקחי הטיפול באובאמה, תוכנית וגראפית.

  • עמנואל ילין   ביום 24 בינואר 2008 בשעה 3:27

    זכור לי שגם ביל קלינטון ב 92 היה פצצת זמן מתקתקת. כבר בעת הפריימריז התפרסמה פרשת ג'ניפר פלאוורס (הרי הוא היה הקמבק קיד בגלל שהוא הצליח להתאושש ממנה), ולמרות כל זאת הציבור סלח לו והוא נבחר.

    לעומתו, ג'ון קרי ב-2004 נראה כמו מישהו סולידי, עם עבר מפואר, ששום הפתעות לא יכולות להיות איתו, והנה בכל זאת הרפובליקנים הצליחו להדביק לו כל מיני האשמות עם ה "swift boats".

    הקיצור נראה לי שלא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר, ממהות ועומק הביסוס של ההאשמות זה איך המועמד מצליח להתמודד איתן. במובן הזה זה טוב שכל הרפש נגד אובאמה עולה עכשיו, כי אם הוא יצליח להתמודד נגדו ולנצח בכל זאת, הוא יהיה חסין בפעם הבאה, לפחות בפני הרפש הספציפי שהוא הצליח להתגונן נגדו. ולא פחות חשוב – זה נותן לנו הזדמנות להתרשם האם ואיך הוא מצליח להתמודד נגד הטחות רפש, כי בלי ספק בבחירות הכלליות הן יבואו, ולא משנה מי יהיה המועמד הדמוקרטי.

  • שלומי שטרית   ביום 25 בינואר 2008 בשעה 13:24

    "תפקידו של עתון למסור את החדשות"
    יואב, לא ידעתי שאתה עוסק גם בהומור ;-)

  • יואב קרני   ביום 27 בינואר 2008 בשעה 0:44

    אני עתונאי, ואני מאמין בשליחותה של עתונות. אינני יודע מה אתה יודע, מר שטרית, על עתונאים, הנהרגים בכל העולם, כדי למסור חדשות. יש לי דרך ארץ עצומה בפני האידיאליזם שלהם (קראתי זה לא כבר על עתונאי צעיר בנפאל, ששם את נפשו בכַפּוֹ, ועוּנה למוות בידי לוחמי גרילה מאואיסטיים).

  • גלעד גרינבאום   ביום 27 בינואר 2008 בשעה 13:54

    הקריקטורה שפורסמה במעריב מעוררת בחילה. כמי שחי מחוץ לארץ (אוסטרליה) אני בטוח שקריקטורה גזענית כזאת לא היה עוברת כאן תחת סרגל העריכה, ואם כן – מישהו היה משלם בתפקידו. כנראה שהשתנו הרוחות בארץ, הגזענות חוגגת ואין פוצה פה.

  • מאור פרץ   ביום 5 בפברואר 2008 בשעה 7:29

    וממש לא בגלל צבע עורו של אובאמה.. לא כל מי שלא תומך באובאמה לנשיאות ארה"ב הוא בהכרח גזען.
    הסיבה שעלינו להיות מודאגים היא פשוטה בתכלית- הוא הצהיר שוב ושוב שהוא מתכוון לשוחח עם איראן. היינו ארה"ב תכיר באיראן ובהתעצמותה והלכה למעשה תפקיר את ישראל במלחמתה הקרה מול איראן

  • עידו   ביום 10 בפברואר 2008 בשעה 9:08

    הייתי שמח לדעת מי צייר את הקריקטורה הזו, במקרה הזה נדמה לי שאפשר לפרסם את השם. זו פשוט גזענות בוטה.

    ובכלל מבחיל כיצד ישראל מביטה על שלל הנושאים בפוליטיקה העולמית העכשווית רק דרך המשקפיים הפרטיות שלה, ותומכת באופן עיוור בפוליטיקאי הימין של ארה"ב, ככל שזה יותר ימינה כך היא יותר מעדיפה אותם. פתטי.

    עידו

  • יואב קרני   ביום 20 בפברואר 2008 בשעה 4:33

    אתי, אנא כיתבי אליי באמצעות הקישור למעלה משמאל. הסקציה הזו אינה מיועדת להתכתבות אישית. אני חושש שאין לי הדוא"ל שלך.

    כלטוב

  • bufano   ביום 28 בפברואר 2008 בשעה 2:19

    Guess Obama isn't a friend of Israel.

    either were those sailors on the USS LIberty.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)   ביום 24 בינואר 2009 בשעה 15:09

    Yo'av, my dear friend!

    At last I've found the way to contact you! I do not understand any word in Hebrew so I'll send messages in all windows where it's possible :) Sorry :)

    Alex Mnatsakanyan, Moscow

    algrend@gmail.com

    http://www.facebook.com/profile.php?id=815391707

כתיבת תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: