אנחנו מודים בַּענווה שאין לנו מושג, מפני שאיש השנה הוא בעצם איש השנה הבאה, או אֵשֶת. בינתיים, סקירה זמנית: פוטין או גנרל פטראוס; הספורטאי הגדול שלא רצה לנצח; הבנקאי המרכזי המשתזף שֶיָצַק מיליארדים מן החוף; הקאנצלרית האידיאליסטית; וּשפופרת הטלפון של ניגריה. סליחה?
אין מה לעשות, ‘איש השנה’ יישאר המונופול של המגזין ‘טיים’, יהיה מספר המְחַקים אשר יהיה. מדוע בעצם? מֵאוֹתה הסיבה הלא-מובנת, שוועדה של הפרלמנט הנורווגי מהלכת קסמים על העולם מדי שנה בשנה, כאשר היא מעניקה את פרס נובל לשלום. מי מאיתנו מתעניין בדעותיו של הפרלמנט הנורווגי באיזשהו עניין?
התשובה היא, מסורת. מסורת היא עניין כל כך חשוב, עד שאילמלא היתה, היה צריך להמציא אותה. זאת אומרת, היא לא היתה עד שהמציאו אותה.
מסורת, זה שמונים שנה, מסמיכה את עורכי ‘טיים’ להעניק חיי-עולם לבן-תמותה אחד, אחת לשנה, בשבוע האחרון של דצמבר. איש שנה צריך להיבחר על חשיבותו האובייקטיבית, אבל גם על מעלותיו הסובייקטיביות. האיזון הֶעדין בין שתי הקטגוריות הוא מלאכת המחשבת, או מלאכת הלא-מחשבת, שעורכי ‘טיים’ שוקעים בה בהתקרב החורף.
לִבחירת ולדימיר פוטין השנה יש סיכוי להיות אחת השנויות ביותר במחלוקת. האומנם היא היתה מחויבת המציאות? האומנם פוטין השפיע על 2007 יותר מאשר כל אדם אחר? ספק.
בלי וויימאר, בלי היטלר
אמנם רוסיה עשירה יותר, יַציבה יותר, יהירה יותר, קולנית יותר, דמוקרטית הרבה פחות; רוסיה חוזרת וּמתחמשת, מסתלקת מֵאמנוֹת בין לאומיות שנועדו לסיים את המלחמה הקרה, שולחת מפציצים ארוכי טווח אל חופי בריטניה וגוּאַם (האי האמריקני בלב האוקיאנוס השקט), מנסה טילים בליסטיים חדישים – אז מה? האם היא באמת מתכוונת לצאת למלחמה קרה חדשה?
כל כך קשה להאמין שמישהו ירצה לחזור אל הימים ההם. מצד שני, התנהגותו של פוטין מאשרת את החששות של תחילת שנות ה-90. רוסיה שקעה אז אל תוהו-ובוהו, נחלשה במידה דרמטית, אפשר להגיד ללא הגזמה שחייה כמדינה היו תלויים לה מנגד. ההשוואה הבלתי נמנעת היתה עם גרמניה הוויימארית, מייד לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה ותנאי השלום המשפילים שנכפו עליה בוורסאי.
בגרמניה, ההשפלה הניבה תרבות של נָקָם ושל טינה. גם אילמלא היה היטלר, סביר להניח שהדמוקרטיה הגרמנית היתה מְפַנָה את מקומה לרודנות צבאית אגרסיבית, תאֵבת התפשטות, אנטישמית לתיאבון. פוטין אינו היטלר – הבה נקווה – אבל הוא קרוב מאוד אל מה שגרמניה היתה יכולה להיות.
רק ימים אחדים לפני הודעת הבחירה של ‘טיים’, פוטין אנס את הפוליטיקה הרוסית, עיקם את כוונותיה של החוקה, הבטיח לעצמו נוכחות אין-סופית בפיסגה הפוליטית, וליבה את האוירה הלאומנית, האנטי-מערבית.
כריכת ‘טיים’ היא עכשיו כרוז-תעמולה מן המדרגה הראשונה בשביל פוטין. מה לכם הוכחה גדולה מזו – הוא יכול לטעון – שרוסיה חזרה אל מעמדה הטבעי? האמריקנים עצמם נוהגים כבוד במנהיגיה, אפילו כאשר מנהיגיה נוהגים חוסר כבוד קיצוני באמריקנים.
מקלפים את פוטין, מדביקים את גנרל פטראוס. שער השבועון ‘סטנדרד וויקלי‘
“אנחנו מנצחים במלחמה”
אפשר כמובן להתווכח עם עצם הבחירה. שני כתבי עת בולטים של הימין האמריקני – ‘וויקלי סטנדרד’ ו’נשונל ריביו’ – מציעים חלופה סבירה מאוד: גנרל דייוויד פטראוס, האסטרטג של מלחמת ארה”ב בעיראק.
“אנחנו מנצחים עכשיו במלחמה”, כותב ה’סטנדרד’, שהיה מלכתחילה תומך נלהב בפלישה לעיראק, ולימד עליה סניגוריה גם כאשר הסניגורים התמעטו והלכו. “להגיד (שנצחון) לא היה מובן מאליו יהיה לשון המעטה… פטראוס עשה את זה”. בזכות הצלחתו, “עיראקים רבים רואים בחיילים האמריקניים ידידים ומגינים. פטראוס והגנרלים שלו הראו, כי אמריקנים מסוגלים להילחם במורדים, ולנצח – ועדיין להיות אמריקנים”.
להציל את העולם עם בלאקברי
ה’פייננשל טיימס’, טוען רציני מאוד לתואר “העתון האיכותי ביותר בעולם”, בוחר איש שנה מזירה אחרת בהחלט: ז’אן-קלוד טרישֶה (Trichet), נגיד הבנק המרכזי של אירופה. התואר הזה ניתן לו על טיפולו המהיר במשבר האשראי בימי אוגוסט, כאשר צרפתים מהוגנים שואלים מה-השעה, רק כדי לדעת מתי להתהפך על הגב.
“זו היתה הפעם הראשונה שהטיפול במשבר פיננסי נעשה באמצעות בלאקברי משפת הים”, כתב העתון בהערצה וּבִקריצה. מן החוף האטלנטי הכחול של צפון-מערב צרפת, טרישה יצק 95 מיליארד אירו (136 מיליארד דולר) אל השווקים. לא היה לו זמן להימלך בדעת האמריקנים. זה היה “נחשול מים אדירים שהסתער עלינו מן האוקיאנוס האטלנטי, וּבהתקרבו אל חופינו הוא לבש ממדים שלא היו לו מלכתחילה”, הסביר טרישה.
תמונת השנה: סופת ברקים על כוכב הלכת נוגה
לא-נערת-השער
בעיני אדריאן המילטון, בעל טור ב’אינדפנדט’ של לונדון, אשת השנה היא אנגלה מֶרקֶל, הקנצלרית של גרמניה, שאמנם אינה “נערת השער של הפרשנים הבין לאומיים”, ואפילו אינה עטורה השגים פוליטיים וכלכליים בארצה (היא מטופלת בקואליציה בלתי אפשרית וּבלתי טבעית).
“מה שאני מעריץ בה”, כותב המילטון, “זו עמדתה האמיצה, העקיבה, הבלתי מתפשרת על זכויות אדם”, כמו למשל פגישתה הפומבית עם הדאלאי לאמה הגולה של טיבט, בלי שים לב לאיומים קולניים של סין ועל אף “יללות” של עולם העסקים הגרמני. “מה מרענן הוא החיזיון של מנהיג המוכן לדבר לטובת עקרונותיו, יהיו התוצאות אשר יהיו”.
(ההגינות מחייבת להוסיף שיוסי שריד ב’הארץ’ הקדים את המילטון בכמה ימים, ומי יודע, אולי גם נתן לו השראה מסוימת.)
50,000 דולר לתשעה מיליארד
עתון העסקים The Day בניגריה מעניק את התואר “איש השנה” ללא-איש: לענף הטֶלֶקוֹם, “תורם מרכזי לתוצר הלאומי הגולמי של כל כך הרבה ארצות”. הוא גם מזכיר איש בשר-ודם, אם כי נמנע מלהעניק לו את התואר: מהנדס חשמל ניגרי, ארנסט נְדוּקְווי (Ndukwe), אשר “טיפח את ענף הטלקום (של ניגריה) מתעשיה של 50,000 דולר בשנת 2000 לתשעה מיליארד דולר ב-2007”.
“אם צמיחה כזאת תתרחש בשירותי בריאות, בשיכון, בסלילת דרכים וּבשיפּוּצן, בחינוך, באספקת חשמל וּבמִגזרים קריטיים אחרים של כלכלתנו”, כותב העתון על הארץ המאוכלסת ביותר באפריקה (135 מיליון בני אדם), “יתקצרו מאוד תורי הניגרים המִשׂתרכים בשערי שגרירויות זרות כדי לצאת מכאן”.
“הבחור הזה הוא באמת משהו מיוחד”
לואיס המילטון, ג’נטלמן
עתון ספורט בריטי מפורסם, Sporting Life, מעניק את התואר ‘איש השנה’ ללואיס המילטון, נהג מכוניות המירוץ Formula One. הוא בן 21, בן למהגרים שחורים מן הים הקריבי, והוא מעפיל אל גבהים שהיו שמורים עד עכשיו רק לטייגר וודס (בגולף) ולרוג’ר פדרר (בטניס).
מעניין שבחירת השנה באה לא רק בגלל סגולותיו הברורות של המילטון, אלא בזכות האבירות והאלגנטיות של התנהגותו: הוא סירב לנצח, פשוטו כמשמעו.
מנהלי ה’גראן פְּרי’ של ברזיל, בחודש אוקטובר, חקרו חשדות אתיים נגד שניים מיריביו. השעייתם היתה מעבירה אותו אוטומטית לשלב הבא. לא תודה, הוא הכריז, הוא ינצח על מסלול המירוצים, או לא ינצח כלל.
הוא גילה “בגרות מדהימה”, קבעו עורכי העתון, והוסיפו
זה היה הרגע שבו יכולנו להתרווח במושבנו, ולהגיד לעצמנו, ‘הבחור הזה הוא באמת משהו מיוחד.
את הדגל האמריקני אין צורך לשרוף, מספיק להעמיד אותו במרכזן של קריקטורות מכאיבות, כמו זו ב’אל פאיס’ הספרדי. הטקסט אומר, “ככל שהדגל גדל, האנשים קטנים”. פעם הדגל הזה היה מקור של השראה ושל תקווה. הדייר הבא בבית הלבן יצטרך לעשות משהו לטובת שמו הטוב
אולי קצת חזון, אולי קצת ענווה
הנה תרומתי הצנועה: איש השנה של 2007 הוא חסר פרצוף, אף על פי שהכול מצפים לו בנשימה עצורה. איש השנה השפיע על הציפיות ועל המעשים, אם כי אין לו עדיין שֵם. איש השנה יהיה ללא ספק גם איש השנה הבאה, חוץ מזה שבשנה הבאה כעת חיה הוא (איפיון לא-מיגדרי) יעשה הכנות אחרונות לקראת התזוזה אל ביתו הֶחדש: הלבן, בשדרות פנסילווניה 1600 בוושינגטון.
איש השנה הוא כמובן הנשיא הבא של ארה”ב. לפני חודשיים או שלושה יכולנו להניח שהנשיא הבא דווקא לא יהיה איש. בשקוע השמש על 2007, זה טיפה פחות בטוח.
יהיו האיש או האשה אשר יהיו, תקוות עצומות ילוו את כניסתם אל הבית הלבן. ריחה של אמריקה הובאש במידה כזאת, שכמעט כל שינוי בבית הלבן יהיה לטובה. אבל מה טוב אם הדייר החדש יתברך בחזון וּבַענווה, יידע את המגבלות הטבעיות של שימוש בכוח, יבין את כללי ההתנהגות, יהיה משכיל וסקרן, ולא יטעה להניח שעקשנות היא הביטוי המובהק ביותר של דבֵקוּת בעקרונות.
מה מעניין שההגדרה הזו אינה מונופול דמוקרטי. יסמכו עליה את ידיהם גם רפובליקנים, בהם כאלה הטוענים למועמדות מפלגתם לנשיאות.
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
שלום,
אודה לך אם תוכל לציין מהיכן נלקחה תמונת פני הקרקע מנוגה.
תודה
שאלה טובה, גל. אילו זכרתי מאיפה היא באה, הייתי מציין מתחתיה. אני מניח שהיא מ NASA, מבטיח לבדוק.
שההמלצה על גנרל פטריאס היא יריית הפתיחה בהצבתו כמועמדם של הניאו-קונסרבטיבים לבית הלבן ב-2012.
הערה מעניינת, רוגל. אף אני חושב שכל מיני אנשים משתעשעים ברעיון של הכנסתו לפוליטיקה.
היסטורית, הסיכוי מבוטל. מכל מלחמות ארה”ב, מאז מלחמת האזרחים, רק מלחמת העולם השניה הניבה מועמד מצליח לנשיאות, או בעצם מועמד כלשהו לנשיאות (אייזנהאור, 1952). לא מלחמות האינדיאנים במחצית השניה של המאה ה-19, לא המלחמה נגד ספרד (טדי רוזוולט לא נקרא), לא המלחמה בפיליפינים, לא מלחמת העולם הראשונה, לא זירת האוקיאנוס השקט במלחמת העולם השניה, לא קוריאה, לא וייטנאם, לא המלחמה הקרה, לא מלחמת המפרץ הראשונה (חשבו שגנרל שוורצקופ ייכנס לפוליטיקה, אפילו כסנאטור. לא קרה; קולין פאוול היה יכול, אבל החמיץ את ההזדמנות), לא מלחמות הבלקנים (גנרל קלארק ניסה, ולא הגיע לשום מקום).
קצת קשה לי להאמין שב-2012 האמריקנים יהיו אחוזים נוסטלגיה לשדות הקטל של ארם נהריים במידה שמועמדותו של פטראוס תצבור תנופה. אבל יש כמה ניאו-קונסרבטיבים — אולי מאלה המתחילים להתרגל לרעיון שרודי ג’וליאני לא יהיה הנשיא הבא של ארה”ב — המשתעשעים במחשבות על פטראוס.
גם מלחמת האזרחים “סיפקה” נשיא (גרנט). אני חושב שאיזנהאור היה אחד הנשיאים היותר מוצלחים (ובמדיניות חוץ, אולי המוצלח מכולם) אני רק תוהה אם זה בזכות הרקע הצבאי (שהיה צריך לתאם ולפייס מספר ממשלות) או למרות הרקע הזה
כן, אמרתי “מאז מלחמת האזרחים”, ןהתכוונתי לכל מה שבא אחריה. הגנרל האחרון של מלחמת האזרחים שהגיע לנשיאות היה ג’יימס גרפילד, 1881 (נורה זמן קצר אחר כך, ומת בייסורים קשים וארוכים).
אינני בטוח שהכול יסכימו עם שבחיך לאייזנהאור — אבל עניין אחד ברור: הגנרליסימו המהולל של מלחמת העולם השניה נמנע בהקפדה מלסבך את ארה”ב במלחמות מֵעֵבֶר לים (מחוץ לפעולת השיטור הקטנה בלבנון, 1958). הוא דחה בקשת סיוע צרפתית בהודו-סין, הוא הכריח את בריטניה ואת צרפת לסגת מתעלת סואס (ואת ישראל כמובן מחצי האי סיני). סביר להניח שהוא לא היה מסתבך בווייטנאם.
הגנרל ידע מלחמה, ולא רצה מלחמה — וגם ידע מה מעוללים האינטרסים התעשייתיים והכלכלייים של סיעת המלחמה (הזהרתו המפורסמת מפני הקומפלקס הצבאי-תעשייתי). הוא היה שמרן מן האסכולה הישנה.
על קולין פאוול אמרו שהוא רפובליקן בנוסח אייזנהאור. חוסר להיטותו לצאת למלחמת עיראק, אפילו למלחמת אפגניסטן, הרי היא מן המפורסמות. הוא גם הותקף על זה ללא רחם בידי פרשנים ניאו-קונסרבטיבים.
יהיה מעניין לראות באיזו מידה פטראוס התרחק מן המודל של אייק — או שהוא עומד להנחיל אכזבה למעריציו ולכל הטרמפיסטים הפוליטיים המקווים להיאחז בכנף מעילו.
יכולה לשמש, לדעתי, תזכורת לדברים החשובים באמת בחיינו כגזע אנושי, ויותר מזה, לספק מידה של ענווה. בעוד כל התהליכים ההיסטוריים והפוליטיים שהתרחשו בשנה האחרונה, או בכל השנה אחרת, הם חשיבות לנו מנקודת מבט צרה במובן מסוים, לעולם אסור לנו לשכוח שהמטרה האמיתית שלנו, המקום בו תוכח בגרותו של ההומו סאפיאנס, הוא החלל.
לארה”ב יש מסורת ארוכה של מפקדים צבאיים כנשיאים: וושינגטון, ג’קסון, זקארי טיילור, גרנט, גרפילד, אייזנהאואר.
מכיוון שלארה”ב הייתה רק מלחמה משמעותית מוצלחת אחת מאז 1945 זה לא ממש מפתיע שעוד אייזנהאואר לא נבחר. אבל אם עיראק תסתיים יפה, לפטראס יש סיכוי.
שמת לב, אולי, עומר, שרשימת המפקדים הצבאיים שלך מסתיימת ב-1880. היו לארה”ב שורה של “מלחמות מוצלחות” מאז, כולל המלחמה בספרד, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האוקיאנוס השקט (להבדיל מן המלחמה באירופה שהניבה את אייזנהאור), מלחמת עיראק הראשונה (הצלחה פנומנלית). אפשר גם לכלול את המלחמה הקרה. אף על פי כן, ב-128 השנה האחרונות היא הניבה רק גנרל אחד.
כשלעצמי אני מפקפק בסיכויי גנרל ממלחמת עיראק, יהיה תיפקודו מרשים כאשר יהיה. המלחמה הזו כבר החמיצה את ההזדמנות להיכנס לקטגוריה של “מלחמות מוצלחות”.