“האווארד זקוק לנס”, מכריזה הכותרת ב’סידני מורנינג הרלד’ של אתמול (23 בנובמבר). בצילום שמתחת לכותרת נראה ראש ממשלת אוסטרליה בצעידת הבוקר שלו בקנברה.
המנהיג הוותיק ביותר בעולם הדמוקרטי עומד לאבד היום את שלטונו, לא מפני שנכשל – 12 שנותיו היו רצופות הצלחות היסטוריות – אלא מפני שנמאס. פשוט נמאס.
האיש הוא ג’ון הווארד, ראש הממשלה הימני של אוסטרליה, אחרון בעלי בריתו של ג’ורג’ בוש במלחמת עיראק שעדיין אוחז בשלטון. סקרי דעת הקהל חוזים תבוסה כל כך ניצחת לקואליציה של הווארד, עד שאין זה כלל מן הנמנע שהוא יאַבּד אפילו את מושבו בפרלמנט – השפלה איומה על פי כל קְנֵה-מידה סביר.
הטרגדיה של הווארד צריכה להיות לקח לכל מנהיג פוליטי. טום סוויצר, עורך העמוד האדיטוריאלי של ‘אוסטרליאן’, עתון איכות עם השקפה שמרנית, מנה השבוע את הצלחותיו של הווארד:
הוא קיצץ מסים, הוא הנהיג רפורמה של מערכת הרווחה, הוא איזן את הפנקסים הלאומיים, הוא מחק את חובותיה של הממשלה, הוא רופף את לפיתתם של האיגודים המקצועיים, הוא ניצח על הגאות הכלכלית הארוכה ביותר מאז הבהלה לזהב במאה ה-19… האבטלה פחתה ל-4.2%, שיעורה הנמוך ביותר מאז ומעולם. ה’אוסיז’ שמנים ומאושרים” (‘וול סטריט ג’רנל’, 21 בנובמבר).
כאשר מלאו עשר שנים לממשלתו, הפופולריות של הווארד הדהימה את כל רוֹאֶיהָ, לא רק באוסטרליה כי אם גם בארה”ב וּבבריטניה. “רונלד רייגן מחייך”, כתב אז ה’וול סטריט ג’רנל’; “הו, אילו רק היה לנו הווארד”, נאנח ה’דיילי טלגרף’ השמרני בלונדון. הסקרים הראו ש-64% מן האוסטרלים סומכים את ידיהם על מנהיגותו.
ואו-אז באה הקריסה. היא לא באה משום סיבה פוליטית יחידה. אמנם רוב האוסטרלים התנגדו להשתתפות ארצם במלחמה בעיראק, אבל בבחירות של 2004 (תקופת הכהונה של הפרלמנט באוסטרליה היא רק שלוש שנים) הם הצביעו לטובת הווארד. הקריסה באה, מפני שהוא עדיין היה שם. פתאום התחילו לתאר אותו “פאתטי”, “קטנוני”, “יהיר”, “נואש”, “מותש”, “מנותק מן המציאות”.
מנותק מן המציאות? הלוא הווארד המציא את המציאות. נואש? הרי לא היה להוט ממנו למאבקים ולהעזות. התוויות לא התיישבו עם שום היגיון – חוץ מן ההיגיון המחייב פוליטיקאים לפרוש.
אבל פוליטיקאים אינם פורשים.
“הפוליטיקה תמיד מחסלת פוליטיקאים”
סוויצר הנ”ל מצטט איפיון נפלא של פוליטיקאי אוסטרלי ידוע, “בסופו של דבר, הפוליטיקה מחסלת אותך. הפוליטיקה תמיד מחסלת פוליטיקאים”.
שמו של הפוליטיקאי הלא מאושר הזה הוא פיטר קוֹסְטֶלוֹ, שר האוצר בממשלת הווארד. לפני 13 שנה הגיעו הוא והווארד להסכם דיסקרטי: קוסטלו יתמוך בהווארד להנהגת המפלגה, וּבִתמורה הווארד יְפַנֶה את מקומו לקוסטלו לאחר תקופת כהונה וחצי. הווארד לא עמד בהסכם. הוא מסיים עכשיו את תקופת הכהונה הרביעית שלו.
ההיסטוריה של הפוליטיקה מלאה דוגמאות כאלה: צ’רצ’יל, דה גול, אדנאור בגרמניה, בן גוריון, תאצ’ר, לאחרונה טוני בלייר וקרטייאן בקנדה… להיטותם להישאר בשלטון היתה טרגית-קומית; פרישתם, בחוסר חשק קיצוני, התקבלה באנחת רווחה עמוקה. הדורות הבאים תמיד נהגו בהם הרבה יותר כבוד וסלחנות מאשר בני זמנם – אבל בשביל מה זה היה טוב.
מה אפשר לעשות בעניין הזה? הרי על השֵׂכֶל הישר של פוליטיקאי, שלא לדבר על ענוותו, אי אפשר לסמוך. אין כנראה מנוס מלקבל את הפתרון האמריקני, עם כל חסרונותיו: הגבלה של תקופת הכהונה. ההגבלה הזו מוטלת על נשיאים בארה”ב, והיא מוטלת על רוב מושלי המדינות. בדמוקרטיות פרלמנטריות היא אינה קיימת, וראשי ממשלות מתפתים להישאר עד שאוזל החמצן הפוליטי בריאותיהם. או עד שהם מצליחים לגרום נזק לא הפיך לארצותיהם.
אולי פוליטיקאים כאלה צריכים לעקוב בסוף השבוע הזה בעניין מיוחד אחרי החדשות מאוסטרליה.
|
ראש הממשלה המיועד של אוסטרליה, קווין ראד (מימין), וראש הממשלה המובס הווארד (משמאל) בעמוד הראשון של עתון חשוב במלבורן. הספרות משמאל מציינות את מספר המושבים שקיבלה מפלגת העבודה האוסטרלית, 82, לעומת 58 לקואליציה של הווארד
יןאב שלום,
תודה על עוד רשימה מעררת מחשבה.
בדר”כ אין לי יותר מדי הערות לדבריך בכלל, שלא לדבר על הערת אינטיליגנטית בפרט…
על-כן, אאחז הפעם בטעות הקלדה פשוטה: בפסקה האחרנה (לפני האפילוג) כתבת “ההגבלה הזה” במקם “ההגבלה הזו”!!
החזק מעמד גם בלי קולבר וסטוארט!
דן
חן חן,דן, תוקן.
נראה הסבר קצת חסר לצניחה כזו בפופולריות.
כנראה שהייתה ביקורת שלא באה לידי ביטוי בעיתונים המזוהים עם עמדתו הפוליטית.
מה היה שם, לצד כל ההצלחות, שהביא את הלייבור להיות כה פופולרי פתאום?
רוע מיל — ההסבר שנתתי אינו מקורי. הוא ההסבר הניתן בעתונות האוסטרלית והבריטית. אם ידידי אינו מאושר מן ההסבר, הוא מוזמן לפנות אל המקורות. אין לי כל מונופול עליהם.
לפי מיטב הבנתי, שום הסבר הנוגע לאי-הסכמה עם מדיניות, או לביקורת על תיפקוד, אינו מגיע אל קרסולי “נמאס”. במפלגתו של הווארד כבר הובעה הדעה שאילו היה מואיל לפנות את מושבו לשר האוצר שלו, אפשר שהקואליציה המודחת היתה מצליחה להחזיק בשלטון.
לאלץ מנהיג פוליטי לפַנוֹת את מושבו לאחר 12 שנה, זו בהחלט סיבה כבדת משקל להצביע נגד מפלגתו. אינני חושב שיש לפוליטיקאים דמוקרטיים תוחלת חיים ארוכה מ-12.
הלמוט קוהל במערב גרמניה, ואחר כך בגרמניה המאוחדת, כיהן 16 שנה, אבל הנסיבות היו יוצאות דופן מאוד; מיטראן היה נשיא 14 שנה, אבל רק מפני שבאותו הזמן תקופת כהונה של נשיא צרפתי ארכה שבע שנים; שיראק היה 12 שנה, מפני שבזמנו קוצרה הכהונה לחמש שנים — שבע הראשונות + חמש האחרונות; תאצ’ר היתה עשר שנים וקצת, בלייר היה עשר שנים; קרטייאן בקנדה היה עשר שנים; אפילו שארל דה גול קרס לאחר 11 שנה.
אגב, עליי לתקן מה שכתבתי למעלה, שהווארד היה ותיק מנהיגי העולם הדמוקרטי. ותיק ממנו בכמה חודשים, ועדיין על מכונו, הוא ראש ממשלת לוקסמבורג ז’אן-קלוד יונקר (או ז’ונקר, בהגיה צרפתית). הוא משמש שם מ-1995. חלילה לי מלזלזל בלוקסמבורג, שיש לה השפעה באירופה החורגת הרבה מגודלה. יונקר עצמו הוא היושב ראש הקבוע של ועדת שרי האוצר של האיחוד האירופי, ובתור שכזה אחד האישים החשובים באיחוד. אני מודה לדעת הקהל של לוקסמבורג שהועילה לרענן את זכרוני.
אף נבחר לא נכשל בגלל שנמאס.הוא נכשל בגלל שרוב הבוחרים ניזוקו ממנו מכל מיני סיבות.רצונם להחליפו הופכים אותו לנמאס.שים לב שאתה מסתמך רק על ציטטות מיומון ההון הגדול המייצג רק את בעלי ההון ולא את רוב האוכלוסיה בכלל והאוסטרליה בפרט.גם בישראל לכאורה הלכלה פורחת,רק שמרבית הפריחה הולכת לעשירון העליון ולכן רוב תושבי ישראל או אוסטרליה לא נהנים מהפריחה. הוארד נלחם בעובדים ובאיגודים המקצועיים,הוארד התנגד לאיכות הסביבה והוא תמך בכיבוש עירק. הקואליציה של מתנגד ונפגעי מדיניותיו הספיקה להדיחו.לא אם נמאס או לא.
השאלה היא האם המנהיגים שמוחלפים לעיתים קרובות טובים יותר מאלה שלא. כשצ’רצ’יל עזב את ראשות הממשלה בפעם השנייה, אידן סיבך את אנגליה במלחמת סיני. רוזוולט שלט כמעט 13 שנים, והוא נחשב לאחד מגדולי נשיאי ארה”ב. וזה לפני שהגענו לבוש 2 ולממשלות ישראל לדורותיהן.
יגאל לביב — הווארד ניצח בארבע בחירות רצופות לא בזכות תמיכת “ההון הגדול”, אלא מפני שהאסטרלים רצו בו. גם הבחירות, גם הסקרים הראו את זה. מלחמתו באיגודים — תהיה דעתנו עליה אשר תהיה — היתה אולי סיבה אחת בין הרבה סיבות ולא-סיבות. תפקידה של אוסטרליה בעיראק — שולי לחלוטין — לא הפריע לאוסטרלים לחזור ולבחור את הווארד ב-2004. אני מסכים שעיראק והאיגודים ואיכות הסביבה לא עזרו להווארד — אבל הסקרים הראו פעם אחר פעם, אפילו לאחרונה, שהאוסטרלים רוחשים אמון ניכר ליכולת הניהול שלו.
אשר להערותיך בעניין מקורות המידע שלי, אני בהחלט מוכן לקבל את הביקורת: אכן, אני נוטה אהדה לדמוקרטיות קפיטליסטיות. אבל שאל-נא את עצמך איך עתוני ההון הגדול מצליחים למכור כל כל הרבה יותר עתונים מעתוני ההון הקטן. ואיך זה שבין עתוני ההון הגדול — אפילו כאלה השייכים לרופרט מרדוק — נמצאו כאלה שתמכו בהתלהבות בלייבור נגד הווארד. היתכן שציפיותיך הסטריאוטיפיות אינן מתיישבות עם המציאוּת הלא-מהפכנית? היתכן שרוב בני האדם אינם רוצים בריקאדות?
לעומר — שאלת הירושה עומדת תמיד. אני כשלעצמי מעדיף לא פעם את המנהיג המכהן על פני חלופותיו בדיוק מן הטעמים שנתת. אינני בטוח שאני מסכים עם הדוגמאות שהצגת. סוף סוף, צ’רצ’יל כבר חצה את קו ה-80 כאשר פרש, יכולתו המנטאלית הוחלשה מאוד בעקבות שבץ מוחי, ופשוט חלף זמנו הביולוגי.
אשר לרוזוולט, הנסיבות באמת היו יוצאות דופן. הוא היה, סליחה על ההגזמה, מתת אלוהים לציוויליזציה המערבית. קשה להעלות על הדעת מי זולתו היה מסוגל להנהיג את אמריקה למלחמת עולם בהצלחה כזאת ובחוכמה כזאת.
אבל אין זאת אומרת שכל מנהיג הלהוט להישאר במקומו הוא בן דמותו של רוזוולט. תאר לעצמך את ניקסון מנסה להישאר עוד ארבע שנים, או שמונה שנים; תאר לעצמך את רייגן נשאר, ונופל קרבן הדרגתי לאלצהיימר שלו בהיותו בבית הלבן, מבלי שאיש היה יודע.
לאוסטרלים (ולניו זילאנדים) יש דווקא פטנט לא רע לקיצור כהונותיהם של פוליטיקאים: הם בוחרים אותם רק לשלוש שנים. אבל בפועל זה לא כל כך עובד, ולאוסטרליה היו מאז מלחמת העולם השניה כמה מראשי הממשלה מאריכי הימים ביותר באיזושהי דמוקרטיה מערבית.
היפאנים הצליחו לקבוע תקרה על אורך הכהונה של ראשי ממשלותיהם: חמש שנים לכל היותר (לא מתוקף חוק, אלא מתוקף כלל במפלגת השלטון הנצחית, שנשיא המפלגה הוא אוטומטית גם ראש הממשלה). אבל אינני בטוח שהמודל הפוליטי היפאני ראוי לאיזשהו חיקוי.
אגב, ניקסוו הציע פעם לשנות את החוקה, להאריך לשש שנים את תקופת כהונתו של נשיא, ולהגביל אותו לתקופה אחת ויחידה (כמו במקסיקו, למשל). אבל שש שנים הן הרבה יותר מדיי. הצרפתים, שנשיאיהם נבחרו לשבע שנים (בעצם, הם היו קיסרים נבחרים) קיצרו את כהונתם לחמש שנים. חמש שנים הוא זמן כהונתו של פרלמנט בריטי, אם כי אורך הכהונה הממוצע הוא קצר יותר.
האמריקנים בוחרים את בתי הנבחרים שלהם (פדרלית ומדינתית) אחת לשנתיים — אבל הבחירות האלה אינן קובעות את זהות הנשיא או המושל, מפני שהם אינם תלויים ברוב פרלמנטרי.
אם אינני טועה, תקופת הכהונה הקצרה ביותר של איזשהו ראש מדינה דמוקרטי היא בסן מארינו, הרפובליקה העתיקה והזעירה בצפון איטליה. שם מתחלפים שני ראשי המדינה (כן, שניים) אחת לששה חודשים. הבה.
הראשונה – שכחת את הבהרת אופי התגובות שלא תמחקנה.
וההערה השניה היא על התמונה שבסריקת העיתון שבראש הרשימה: התמונה נהדרת. הברווזים והווארד בשורה ופוזה כל כך מדוייקים, שאפשר להתפעל!
טור מעניין. האם ניתן לראות את הפוליטיקאי כמוצר צריכה, שבסופו של דבר, כמו כל מוצר צריכה מגיע לשלב הגוויעה בו מעט מדי אנשים מעונינים “לצרוך אותו” ועל כן נידון לכלייה?
אני מניח שיש בזה משהו: שיווק, מיתוג, אריזה, חשק פתאומי של צרכן לטעום טעם אחר.
אבל יש גם משהו מעמיק מזה, כנראה: הדינאמיות של פוליטיקאי פוחתת ככל שמתארך שלטונו. הביקורת העצמית שלו פוחתת, אמונתו ביתרונו הנתון.
לנצח בארבע בחירות רצופות בארץ כאוסטרליה, או לנצח בשלוש בחירות רצופות בארץ כבריטניה — השג שגם תאצ’ר, גם טוני בלייר רשמו לזכותם — הוא עניין המוכרח לנפח את האגו ולַטַעַת בפוליטיקאי את התחושה שהוא אינו מסוגל לשגות, וממילא אין הוא זקוק לעצות ולעַכָּבוׁת.
יתר על כן, הפוליטיקאי עצמו עלול להתחיל להשתעמם משיגרת הצלחותיו, ולחפש שיאים חדשים, לרעת השקט והשלום והיציבות ולפעמים לרעת האיזון הנפשי.
לקוד קידה, ולרדת מבמת ההיסטוריה? זה לא עניין שבו כדאי להסתמך על הרצון הטוב, על הוולונטריות, של איזשהו פוליטיקאי. משורה משחרר בעיקר המוות — הפיזי, או הפוליטי.