יהודי בשולחן הקבינט

בפעם השניה בתולדות ארה”ב יש לה, החל מן השבוע שעבר, שר משפטים יהודי. הצלחתם הציבורית של יהודים באמריקה שוב אינה מדהימה איש. אבל במלאות מאה שנה למינוי השר היהודי הראשון, הנה כמה תזכורות

מייקל מיוקייסי נשבע אמונים כתובע הכללי (שר משפטים פלוס) של ארה”ב, בבית הלבן ב-14 בנובמבר 2007. הנשיא בוש מתבונן, נשיא בית המשפט העליון רוברטס משביע. מיוקייסי, שופט פדרלי בדימוס מניו יורק, יכהן רק שנה וקצת, אבל יש לו סיכוי להיזכר כמי שהוציא את המשרד הממשלתי עצום-הממדים הזה ממשבר מוראלי חמור.    

                                                                                                צילום: הבית הלבן

 

 

חבר יהודי בקבינט של נשיא ארה”ב? לא חדשות, או על כל פנים לא חדשות נצורות. יהודים עושים חיל בחיים הציבוריים באמריקה. אמנם נבצרו מהם לפי שעה שלוש הכהונות החשובות ביותר במידרג החוקתי – נשיא, סגן נשיא ויושב ראש בית הנבחרים – אבל כל השאר כבר היה בהשג ידם.

בקבינט של ביל קלינטון שימשו במרוצת שמונה שנותיו בבית הלבן לא פחות מששה יהודים, כולל שני שרי אוצר, מזכיר מדינה אחד (בעצם אחת), היועץ לבטחון לאומי ומנהל הסי.איי.אי.

בשש השנים האחרונות פחת מספר היהודים בצמרת. בארבע שנותיו הראשונות של ג’ורג’ בוש הבן לא היה אף יהודי אחד. לפני שנתיים הצטרף הראשון, השר ל”בטחון המולדת”, מייקל צֶ’רטוֹף, שופט פדרלי לשעבר מניו ג’רזי. בשבוע שעבר הצטרף יהודי שני, מייקל מְיוּקֵייסי, אף הוא שופט פדרלי לשעבר. הוא התובע הכללי החדש של ארה”ב.

יהודיותו של מיוקייסי הוזכרה רק כבדרך אגב, לא יותר מאנקדוטה ביוגרפית. אני מודה בהכנעה שעד רגע מינויו מעולם לא שמעתי את שמו. להגנתי החלקית אני יכול להוסיף, שמעט מאוד אנשים בוושינגטון שמעו את שמו. אחד ששמע היה רודי ג’וליאני, המתמודד עכשיו על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיא. סוף סוף, השופט מיוקייסי השביע אותו לראש העיר של ניו יורק ב-1994. מי יודע, אולי אם ג’וליאני ייבחר לנשיא בשנה הבאה, הוא ישאיר את מיוקייסי על כנו.

תובע כללי בארה”ב הוא במידה רבה החבר רב-הכוח ביותר בקבינט הנשיאותי, בוודאי בענייני פנים. יש לו כוח ניכר. הוא מרַכּז את סמכויותיהם של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה וּבמידה מסוימת השר לבטחון פנים בישראל.

רק יהודי אחד שימש בכהונה הזו לפני מיוקייסי. זה היה אדוארד לוי, אינטלקטואל ואקדמאי משיקאגו, וגם הוא הגיע ברגעים האחרונים של ממשל רפובליקני (תחת הנשיא ג’רלד פורד, 1975).

קצת משונה. סוף סוף יהודים נוטים להיות דמוקרטים, ופעילים יהודיים במפלגה הדמוקרטית נוטים להיות עורכי דין. ממילא אין כמעט עניין סביר יותר בשביל יהודי דמוקרטי בכיר מאשר להגיע אל כהונת התובע הכללי. אף על פי כן זה לא קרה מעולם.

אוסקר סטראוס, השר היהודי הראשון בארה”ב: איור שהתפרסם למחרת מותו ב’ניו יורק טיימס’, ששה במאי 1926. בראש הספד של 4,500 מלה, העתון העמיד את הכותרת, “ידיד המדוכאים”. אגב, אחד מאחיו של אוסקר היה נתן סטראוס, מן הפילנטרופים הידועים של דורו, שעל שמו נקראת העיר נתניה

 

 

הערה קטנה על איות: האיש שאני מאיית את שמו ‘סטראוס’ בא ממשפחה של יהודים גרמניים. השם המקורי נהגה כמובן ‘שטראוס’. אבל רוב ההגיות המקוריות לא האריכו ימים בחופי אמריקה. מכבש ההגיה הפונטית מחץ אותן, כפי שקרה לאחד, היינץ-אלפרד קיסינגר (הנרי קיסינג’ר), או זביגנייב בז’ז’ינסקי (ברֶז’ינסקי), או זבלוצקי (זבלוקי), או זאיינפלד (סאיינפלד). על איש כמובן לא ייפקד עוון אם יעדיף את ההגיה ההיסטורית ‘שטראוס’.

האסוציאציות האלה קשורות בציון דרך היסטורי מעניין, שאם אינני טועה כמעט הוחמץ: בדצמבר שעבר מלאו מאה שנה למינויו של השר היהודי הראשון בארה”ב. סולל הדרך היה איש מרתק ורב עלילות, אוסקר סולומון סטראוס (“סְטְרוֹס”, בהגיה האמריקנית), בן למשפחה יהודית גרמנית, שקריירה ציבורית מגוּוֶנֶת העמידה אותו בקִרבה מיידית לכמה צמתים מעניינים. שלוש פעמים במרוצת עשרים שנה הוא נשלח להיות שגריר ארה”ב בקיסרות העוסמנית.

הוא היה מה שאנחנו קוראים “יהודי גאה”, ולימים גם ידיד התנועה הציונית. הוא התעמק בתהליך ניסוחה של חוקת ארה”ב, והגיע למסקנה כי יש קשר ישיר “בין צורת הממשל הרפובליקנית של ארה”ב ובין המדינה העברית” של ימי המקרא. הוא דחה כל נסיון להעניק בכורה לדת הנוצרית, ותקף מגמות “להפקיע מבתי הספר הציבוריים שלנו את אופיים החילוני”. אל נכון, בהשראתו נולד האב-טיפוס של היהודי הניו יורקי הליברלי, מֵגֵן זכויותיו של המיעוט נגד שרירות לבו של הרוב.

מינויו הראשון לציר בטורקיה, ב-1887, בהיותו בן 36 בלבד, היה אקט רגיל של נשיא הגומל לתומכיו הפוליטיים באמצעות כיבודים מֵעֵבֶר לים. זו מסורת ארוכה ולא תמיד נערצת. אבל במקרה של סטראוס זה היה אקט סמלי רב משמעות. זמן קצר קודם, הקיסרות של אוסטריה-הונגריה סירבה לקבל ציר אמריקני בווינה מפני שאשתו היתה יהודיה. אבל לא הרי העוסמנים המוסלמים אוהבי היהודים כהרי האוסטרים הקתוליים שונאי היהודים. ממשלת הסולטן ירום הודו הודיעה שתקבל את האדון סטראוס ברצון, והיא חזרה וקיבלה אותו עוד פעמיים.

מה מעניין שסטראוס התחיל שושלת ארוכה של שגרירים אמריקניים ממוצא יהודי בטורקיה. זה עניין קצת משונה, קצת מפתיע. חמישים שנה אחר כך, טורקיה רמזה לארה”ב שדווקא היתה מעדיפה שגריר לא-יהודי. הנשיא פרנקלין רוזוולט לא נרתע אף כמלוא הנימה, ושלח עוד יהודי, ועוד יהודי, ועוד יהודי. רוזוולט גם מינה את שר האוצר היהודי הראשון, הנרי מורגנתאו (או “מוֹרְגֶנְת’ו”, בהגיה האמריקנית), שהיה כמובן בנו של שגריר לשעבר בטורקיה.

 

“פרקליט העם”. פוסטר של תערוכה לזכר לואי ברנדאייס, היהודי הראשון והבולט ביותר בבית המשפט העליון של ארה”ב, באוניברסיטה הנושאת את שמו ליד בוסטון, 1999. אפשר לעיין בצילומיה על הרשת. אחד המוצגים המסקרנים הוא מפה של “הרפובליקה של ארץ ישראל”, אשר סורטטה ברומניה ב-1919. היא מציגה את ברנדאייס כנשיא הראשון של המדינה היהודית, ביטוי למעמדו בעולם היהודי ובתנועה הציונית. באוקטובר 2007 התחילו תחנות טלויזיה ציבוריות בארה”ב להקרין סרט תיעודי על חייו של ברנדאייס, ששמו כשם התערוכה

ברנדאייס המציא את הפְּרָטִיוּת

את מורגנתאו האב שלח לטורקיה הנשיא הדמוקרטי וודרו ווילסון. הוא גם מינה את החבר היהודי הראשון בבית המשפט העליון, לואי ברנדאייס. בשביל ישראלים, ברנדאייס הוא שם רחוב בתל אביב. באמריקה, ברנדאייס מוסיף להיות אחד ממקורות ההשראה של תפיסת החוקה האמריקנית. הוא אביו מולידו של הרעיון שהחוקה מבטיחה “זכות לִפְרָטִיוּת”. שלושים שנה ויותר לאחר מותו, ב-1973, “הזכות לפרטיות” איפשרה את הפסיקה ההיסטורית שהתירה הפלות מלאכותית.

ברנדאייס היה גם מנהיג התנועה הציונית בארה”ב (מכאן הרחוב בתל אביב). ממנו ואילך ישבו שורה של יהודים בבית המשפט, שיש בו רק תשעה חברים. שופטים עליונים מתמנים לכל חייהם, והם נוטים להאריך ימים. ברנדאייס שימש בכהונה 23 שנה, עד גיל 83. אפשר בהחלט לחשוב אותו ליהודי הבולט ביותר והמשפיע ביותר בחיים הציבוריים באמריקה מאז ומעולם.

ג’ודא פי. בנג’מין

בעוד שחברי הקבינט והשופטים היהודיים הראשונים באו ממדינת ניו יורק, הסנאטורים הראשונים באו דווקא ממדינות הדרום העמוק, פלורידה ולואיזיאנה. הלואיזיאני היה המרתק, המסתורי והשנוי במחלוקת מכולם. שמו היה ג’ודא פי. בנג’מין. כאשר פרצה מלחמת האזרחים, בנג’מין נעשה חבר בממשלת הדרום. הוא שימש בכהונות הבכירות ביותר: תובע כללי, מזכיר המדינה ושר המלחמה. היסטוריונים זוקפים לזכותו, או לחובתו, את הארכת תוחלת החיים של מדינות הדרום.

בסוף המלחמה, הוא היה סמוך מאוד למקום הראשון ברשימת המבוקשים של הצפון המנצח. אל נכון היה מוכן בשבילו הגרדום. אבל הוא הצליח להימלט ללונדון, עם כל ארכיונו, והתחיל שם קריירה משפטית. לרוע המזל הוא שרף את הארכיון לפני מותו, ולקח את תעלומת חייו אל קברו.

בקונגרס הנוכחי של ארה”ב יש יותר יהודים מאשר בכל קונגרס אחר: 13 ממאה חברי הסנאט הם יהודים, ו-26 מ-435 חברי בית הנבחרים. לשם השוואה, בסנאט יש רק חבר שחור אחד ורק שלושה חברים ממוצא לטינו-אמריקני, אף כי יש כל כך הרבה יותר שחורים ולטינוס בארה”ב.

אמנם היהודים בסנאט נבחרו אינדיבידואלית, ללא קשר ליהדותם, אבל נוכחותם שם היא ביטוי של הצלחת הִתעָרוּתם, במידה שלא היתה דוגמתה בכל ההיסטוריה של הפזוּרה היהודית. אחדים מן הסנאטורים היהודיים מייצגים מדינות, ששיעור יהודיהן אינו מגיע אפילו לרבע אחוז. שתי מדינות, וויסקונסין וקליפורניה, מיוצגות רק על ידי סנאטורים יהודיים.

אוסקר סטראוס, האיש שפתח את הדלתות, לא נשכח. בדיוק לפני ששים שנה הוקמה לכבודו אנדרטה במקום בולט בוושינגטון. במרכזה ניצבת מיזרקה עם הכתובת “מדינאי, סופר, דיפלומט”. מקיפים אותה שני פסלים. אחד נקרא “צדק”, השני נקרא “תבונה”.
 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

8 Responses to “יהודי בשולחן הקבינט”

  1. צביקה ברנהולץ הגיב:

    עלה בדעתי פתאום: יש סיכוי שקאנצלר גרמניה המערבית קיזינגר והנרי קיסינג’ר היו קרובי משפחה? או שזה שם נפוץ מאוד ואין סיבה לחשוב כך בכלל?

  2. יואב קרני הגיב:

    לא, צביק’ה, שום קירבה. קודם כול האיות המקורי של השמות שונה: הקנצלר הגרמניה היה Kiesinger, ומזכיר המדינה של ארה”ב הוא Kissinger. ממילא גם טעיתי כשכתבתי שההגיה המקורית של שם קיסינג’ר היתה “קיזינגר”. למעשה, היא היתה “קיסינגר”, ההבדל היה בהגיית ה G. תודה על האסוציאציה שאיפשרה לי לתקן.

    חוץ מזה, כמובן, קיזינגר, הקנצלר לעתיד לבוא, היה עובד מדינה בכיר בגרמניה הנאצית (מחלקת התעמולה של משרד החוץ), והוחזק במחנה מעצר של בעלות הברית לאחר המלחמה. אילו עמדה בעינה התכנית לחולל דה-נאציפיקציה של גרמניה, הוא אל נכון לא היה מורשה אפילו להתמודד על מושב בפרלמנט, קל וחומר להגיע אל הפיסגה. משפחת קיסינגר, לעומת זאת, נמלטה מגרמניה הנאצית ב-1938.

  3. ברוך רוזן הגיב:

    נתן גם בנה מוסדות בריאות ובכך היה חלוץ ומורה דרך להדסה האמריקאית שהחלה לפעול אחרי מלחמת העולם הראשונה. היה לו גם עניין עמוק בחלב מטופל בחום בניו יורק ובירושלים. חלק מבקבוקי החלב שמולאו במפעל בבירושלים עוד מסתובבים בארץ. היחסים של ברנדייס והציונות הארץ ישראלית אחרי הברית של ויצמן בן גוריון היו מורכבים, מספר ועדות כלכליות שנשלחו מארה”ב לארץ לא ראו עין בעין עם אנשי העליה השניה והשלישית. הפעילות היהודית של שטראוס ויהודים
    אחרים הייתה מאוד מושפעת מהמקבילים האמריקאים
    role model
    הלא יהודיים, שלא היו כל כך מקבילים. למשל הפעילות הבין לאומית של רוקפלר במיגור קדחת שמשה דגם לשטראוס בארץ . נזכור גם שאחת הפעילויות היותר חלוציות של אהרון אהרונסון הייתה הראשוניות בהשגת מענקי מחקר מארה”ב ומיהודי ארה”ב בעזרת החוגים החברתיים של שטראוס והמסורת בת כמאה שנים ממשיכה עד היום. יופי של סיפור שאפילו מאית ממנו לא סופרה עד היום..

  4. אדם הגיב:

    שלום, ברוך
    אינני חושב שיחסיו של ברנדייס היו מורכבים עם בן גוריון. היו להם עמדות שונות והם ייצגו קבוצות אינטרסים שונות.
    אולם, בכל זאת , רציתי להזדהות אם ההתעלמות המחקרית שיש מהנושא של הפילנטרופיה האמריקאית והאירופית בארץ ישראל. אני לא חושב שזה מחוסר עניין. אבל בכל זאת נכתבו מספר עבודות ומאמרים מצוינים על מעורבתו הארוכה של רוקפלר ושטראוס ולבטח גם אהרונסון בארץ ישראל.
    כל טוב
    אדם

  5. מיכאל יעקסון הגיב:

    ….
    אמנם נבצרו מהם לפי שעה שלוש הכהונות החשובות ביותר במידרג החוקתי – נשיא, סגן נשיא ויושב ראש בית הנבחרים
    ….

    מה הסיבה לנבצרות זו?

    תודה

  6. יואב קרני הגיב:

    סיבה? זה פשוט לא קרה. אין שום מניעה חוקתית שזה יקרה, אבל יהודים מעטים מאוד ניסו להגיע לנשיאות, ומעדו עוד בתחילת הדרך. הראשון היה מילטון שאפ, דמוקרט מושל פנסילווניה, ב-1976. הוא ויתר על התמודדות כאשר התברר שהתמיכה בו קרובה מאוד לאפס. ב-1996, ארלן ספקטר, רפובליקן, סנאטור מפנסילווניה, ויתר בשלב מוקדם.

    הטוען היהודי הרציני היחיד היה ג’וזף ליברמן, הסנאטור הדמוקרטי מקונטיקט, ב-2004. עמדה לו העובדה שהוא היה מועמדה הרשמי של המפלגה הדמוקרטית לסגן נשיא ארבע שנים קודם. אבל עמדתו הנצית בעניין המלחמה בעיראק חיסלה את סיכוייו במפלגה שהשקפות יוניות, לפעמים רדיקליות, עיצבו את הדינמיקה הפנימית שלה.

    אילו הייתי צריך לנחש הייתי אומר שאנחנו נראה סגן נשיא יהודי הרבה לפני שנראה נשיא יהודי. אינני חושב שזה יקרה ב-2008.

    אשר ליושב ראש בית הנבחרים, החבר היהודי רב ההשפעה ביותר בצמרת הדמוקרטית הוא ראהם אימנואל, זאת אומרת עמנואל, שמשפחתו חיה פעם בארץ, הוא שירת בצה”ל, מדבר עברית. הוא האיש מס’ 3 במידרג הדמוקרטי, אדריכל חשוב של נצחון הדמוקרטים בבחירות לבית הנבחרים בשנה שעברה, מועמד טבעי להתקדם הלאה. לרועץ עלולה לעמוד לו האמביציה הגלויה מדיי, הכוחניות, ניבול הפה (לא בפומבי, אבל הדברים יוצאים החוצה). אין ספק שהוא מבריק ומבין פוליטיקה.

    אילו הייתי צריך להצביע על יהודי מבריק וחכם בסנאט, שאולי עוד יישקל לכהונת סגן נשיא, הייתי מצביע על צ’ארלס שוּמֶר מניו יורק. אילו הייתי צריך.

  7. Danny הגיב:

    The Democrats haven’t appointed any Jewish attorney-generals but then haven’t been in power much the last 40 years (in which Jews have made a breakthrough into the highest levels of politics).

    On the other hand, the only two Supreme court justices appointed by a Democratic president (Bader-Ginsburg & Breyer) are both Jews. I don’t think we’ll see a Jewish Chief Justice, because this Roberts guy is going to last for a while.

    I think there was some buzz about Senator Russ Feingold making a presidential run. I think he’s more plausible a VP than Schumer, who is ‘too New York’, comes from a state the Democrats had some trouble winning last two times, and has more credibility on Iraq than almost anyone in the Democratic Party.

  8. יואב קרני הגיב:

    דני, אינני חושב שזמן כהונתם הקצר של הדמוקרטים בבית הלבן הוא הסבר משכנע להיעדר שרי משפטים יהודיים. מאז 1960, הדמוקרטים היו בבית הלבן עשרים שנה, והיו להם הרבה מאוד יהודים בקבינטים.

    קלינטון אגב ניסה למנות יהודי — בעצם יהודיה, בעצם שתי יהודיות — לכהונת התובע הכללי ב-1993. שתיהן נאלצו להסתלק מן המינוי מפני שנודע כי הן העסיקו מטפלות מאמריקה הלטינית ללא אישורי שהיה או עבודה, ומבלי לשלם את הביטוח הלאומי שלהן.

    אינני רומז כלל שהדמוקרטים נמנעו מיהודים במתכוון. זה פשוט יצא כך.

    אילמלא טעות כמעט טראגית בשנות ה-60, יתכן מאוד שיהודי היה מתמנה לנשיא בית המשפט העליון ב-1968. האיש היה ארתור גולדברג. היחסים בין שופטים עליונים לנשיאים היו אז שונים — וג’ונסון השתלטן תבע מגולדברג להתפטר מבית המשפט, כדי להיות שגריר באו”ם. גולדברג נענה לו בלב כבד.

    ב-1968, כאשר מת נשיא בית המשפט העליון ארל וורן, ג’ונסון ניסה למנות את ידידו, הפרקליט היהודי רב ההשפעה מניו יורק אייב פוֹרטאס, לנשיא בית המשפט העליון. אבל אז התבררו כל מיני דברים לא נעימים על פורטס, המינוי סוּכַּל, המושב הפנוי חיכה לנשיאותו של ריצ’רד ניקסון, וּמאז ואילך התחיל הַסַחַף ימינה בבית המשפט העליון. לבו של גולדברג נשאר שבור עד אחרון ימיו. אפשר שארה”ב היתה שונה מאוד אילו הוא היה נשיא בית המשפט.

    אכן נראה שרוברטס, צעיר החברים בבית המשפט, יכהן עוד שנים הרבה. אבל הדעת נותנת שנשיא דמוקרטי — אם אמנם דמוקרט ייבחר לנשיא — ימנה בארבע השנים הבאות לפחות שני שופטים עליונים חדשים. אם לדמוקרטים יהיה רוב בסנאט — ורוב כזה אמנם חזוי — נראה שהשופטים האלה ימנעו השתמרנות נוספת של בית המשפט.

    אגב, דני, שוּמֶר “ניו יורקי מדיי” — אפילו יותר מרודי ג’וליאני? בשנה שבה שני המועמדים לנשיאות עשויים לבוא מניו יורק, אני חושב ש”ניו יורקי מדיי” נשמע קצת לא משכנע.

    אגב, מה מאוד הייתי רוצה שאורחיי — הרצויים מאוד והמחכימים מאוד — יזַהוּ את עצמם על פי הכללים הקבועים.

Leave a Reply for מיכאל יעקסון