סתום את הפה, אמר הודו מלכותו

תקרית דיפלומטית דרמטית בסנטיאגו דה צ’ילה החזירה את מלך ספרד אל הכותרות. גדוּלָתוֹ של חואן קרלוס היא דווקא הצלחתו לרדת מן הכותרות. לפני 32 שנה הוא הוציא את ספרד מֵעַבדוּת לחרוּת – והתפרק מסמכויותיו. המודל של חואן קרלוס היה אור לגויים. מה חבל שאי אפשר לייבא נסיך צעיר גם לירושלים

 


“מדוע לא תסתום את הפה?” מייעץ מלך ספרד לנשיא ונצואלה, בכותרת הראשית של העתון ‘אידיאל’, המופיע באנדלוסיה. כותרת זהה היה אפשר למצוא בתחילת השבוע בעתונים בספרד, בפורטוגל (בעמוד הראשון של ‘ז’ורנל דה נוטיסיאש’, היוצא בעיר אופורטו) וברחבי אמריקה הלטינית

 

 

קטטה דיפלומטית כזאת אולי לא היתה זה 47 שנה, מאז תקרית הנעל הסובייטית בעצרת הכללית של האו”ם. אז, בספטמבר 1960, מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ’וב חלץ את נעלו במהלך נאום שלא נעם לו, וחבט ברוגז על השולחן שלפניו.

הקטטה של השבת שעברה לא היתה עניין בין לאומי כל כך דרמטי, אבל הֵדֵיהָ נשמעו בכל העולם הדובר ספרדית וגם קצת בעולם הדובר פורטוגלית. היא התרחשה בסנטיאגו בירת צ’ילה, כאשר אוגו צ’אווס, נשיאה הפטפטן של ונסואלה, שיחרר את חרצוּבּוֹת לשונו. האיש הזה, הֶעָסוּק עכשיו בכינון “סוציאליזם של המאה ה-21”, היה אחד המשתתפים בוועידה התקופתית של הארצות האיבֶּריות ומושבותיהן הלטיניות לשעבר.

בעייתו של צ’אווס היתה בדיוק זו, שהוא היה “אחד המשתתפים”. הוא אינו רגיל להתחלק בבמות וּבמיקרופונים. כאשר הוא נקלע לפורומים רב-צדדיים באמת, שבהם אין לו אקסקלוסיביות, הוא מתנהג  כילד, הצורח או מנבל את פיו שעל מנת לעורר תשומת לב.

בוועידה בסנטיאגו הוא גידף את ראש ממשלת ספרד לשעבר, חוסה מאריה אסנאר, מנהיג המפלגה העממית (השמרנית), אחד משותפיו של ג’ורג’ בוש במלחמת עיראק. אסנאר (Aznar) אמנם לא היה שם, ואת ספרד ייצגו המלך חואן קרלוס וראש הממשלה הסוציאליסטי חוסה לואיס רודריגס סאפאטרו (Zapatero). אבל צ’אווס רגיל לגדף אנשים בהיעדרם. לפני שנה הוא עמד על דוכן העצרת הכללית של האו”ם, והתלונן על הריח הרע העולה מן המיקרופון, מפני שיום אחד קודם עמד שם ג’ורג’ בוש, “השׂטן”.

את אסנאר הוא כיבד בתווית פוליטית, לא תיאולוגית. “פשיסט”, קרא לו צ’אווס פעם אחר פעם. אחר כך הוסיף שאסנאר גרוע מנחש, “אין הוא בן אדם כלל”.

כשהגיע תורו של ראש ממשלת ספרד סאפאטרו, יריב מר של אסנאר, הוא נזף בצ’אווס בַּעדינוּת. אפשר לחלוק על מישהו אידיאולוגית, הוא אמר, אבל אין צורך להעליב אותו. סוף סוף אסנאר היה נציגו הלגיטימי הנבחר של העם הספרדי.

צ’אווס לא היה מוכן להאזין, והפריע לסאפאטרו. להלן קרה משהו שעצר את נשימתם של הנוכחים: המלך חואן קרלוס הראשון החווה בידו לעֵבֶר צ’אווס, ששלושה מושבים הפרידו בינו ובין המלך, וקרא לעומתו: “מדוע אתה לא סותם את הפה”?

מלך קורא קריאת ביניים כמעט-וולגרית? מי שמע כדבר הזה?

אין כמעט צורך להגיד שלצ’אווס היה הרבה מה להשיב, והוא השיב על המקום, והוא השיב אחר כך, והוא השיב בסיום הוועידה. הוא ליגלג על “האדון המלך”, והשווה אותו לפָּר משתולל בזירת שוורים.

 


מסע הנצחון של דון חואן קרלוס ושל רעייתו דוניה סופיה אל סאוטה, המובלעת הספרדית בצפון אפריקה, רק ארבעה ימים לפני התקרית בסנטיאגו דה צ’ילה

(בעתון המלוכני ABC, מדריד, 6 בנובמבר 2007)

הבורבוני הזה שכח וגם למד

את הסיפור הזה אפשר לכתוב בסימן צ’אווס, החוזר וּמוכיח שגם מנהיג לגיטימי נבחר יכול להיות דיקטטור קפריזי.

אבל אני דווקא נוטה לכתוב את הסיפור בסימן חואן קרלוס דה בּוֹרבּוֹן אי בּוֹרבּוֹן. האיש הזה, צאצא של אחת המשפחות העתיקות ביותר באירופה, הצליח לפטור את הבורבונים מן העלילה המפורסמת שהועללה עליהם, ש”הם אינם שוכחים דבר, ואינם לומדים דבר”.

הוא למד הרבה מאוד. כאשר קיבל את הכתר, ב-1975, מידי הרודן פרנסיסקו פרנקו, אמרו עליו שהוא “דמות זמנית”, ארכאית, פתטית; שהוא “כמובן” לא יוכל להוציא את ספרד מדיקטטורה לדמוקרטיה.

אבל הוא הוציא גם הוציא, במהירות עצומה, בחוכמה, בִּמיוּמנוּת, בהֶעזה, בַּהגינות. ב-1982 הוא היה המחסום היחיד להפיכה צבאית, שכבר עמדה בעיצומה. הוא לא רק פירק את רודנות פרנקו, אלא גם מיהר להתפרק מסמכויותיו שלו. הוא העביר את מלוא השלטון לידי הפרלמנט. הוא נעשה שְוֵה-ערך חוקתי של מלכת בריטניה, או של מלך שוודיה. חוץ מזה שתרומתו הדרמטית לכינון הדמוקרטיה העניקה לו מלכתחילה משקל אישי כבד במיוחד.

התפרצותו של המלך כלפי צ’אווס פתחה כל מיני תיבות פנדורה.

בספרד התחדד הקיטוּב המדאיג בין ימין לשמאל. אף כי רוב הספרדים סומכים את ידיהם על התנהגותו של המלך, דון חואן קרלוס מוצא את עצמו קרוב מדיי אל מחלוקת פוליטית. החודשים האחרונים לימדו אותנו עד כמה הֶעָבָר בספרד לא מת ולא נשכח. פתאום חוזרים ומופיעים כמה מן הבקיעים, שלפני שבעים שנה הניבו מלחמת אזרחים רצחנית.

שימוש הלשון ‘פשיסט’ של צ’אווס כלפי אסנאר היה לא רק וולגרי וחצוף, אלא הזיק נזק של ממש לריקמה החברתית והפוליטית בספרד. אין זה כלל מן הנמנע שצ’אווס ידע שהוא פותח תיבת פנדורה, או מחטט בפצעים שלא העלו ארוכה.

אשר לצ’אווס עצמו, הוא הושפל השבוע במידה שלא הושפל מעולם. בפעם הראשונה הוא היה אובייקט של לעג בין לאומי.

יריביו בתוך ונסואלה הפכו את “אולי תסתום את הפה” לסיסמה פוליטית אפקטיבית.

צ’אווס נמצא עכשיו בעיצומה של מערכת בחירות. הוא עורך משאל-עם ב-2 בדצמבר על שינויים רדיקליים לחוקה. אם יאושרו — וקשה להאמין שלא יאושרו — הוא ירכז בידיו סמכויות דיקטטוריות. הוא יוכל לחזור ולהיבחר ללא הגבלה, הוא יוסמך להטיל מצב חירום ולהשעות את כל החרויות, הוא ישלוט ללא מְצָרים בבנק המרכזי, הוא יוכל להפקיע רכוש פרטי כדי לקדם את המהפכה הסוציאליסטית שלו.

המתח בוונסואלה ניכר. הפגנות והפגנות-נגד הניבו אלימוּת נגד סטודנטים מן האופוזיציה. רמטכ”ל לשעבר של צ’אווס הזהיר כי הצעותיו של הנשיא לשינוי החוקה יחסלו את הדמוקרטיה.

המלך הבורבוני הזה היה צריך לשכנע את ספרד כי הוא ראוי לכתר שהרודן המת הניח על ראשו. הוא הצליח. אפילו רפובליקנים זקנים מימי מלחמת האזרחים הודו בזה. אבל בחודשים האחרונים הופיעו בספרד ניצנים פתאומיים של תנועה אנטי-מונרכיסטית.

בכמה ערים היו הפגנות נגד המלך, דיוקנו הועלה באש, סיסמאות צוירו בגנותו על הקירות. שוחרי עצמאות בקטלוּניה חוזרים וּמדברים על רפובליקה.

בשבוע שעבר פורסמו ברוב טקס כל כתביו של מנואל אסאניה, אשר היה נשיא הרפובליקה, עד תבוסתה בידי פרנקו, ב-1939. הנואם העיקרי בטקס היה ראש הממשלה סאפאטרו בכבודו ובעצמו.

מותר לאהוב את המולדת

בו בשבוע, במקרה או לא במקרה, חואן קרלוס גנב את ההצגה, פעמיים. הפעם השניה היתה בסנטיאגו. הפעם הראשונה היתה בסֶאוטה (Ceuta) ובמֶלִייַה (Melilla), המובלעות הספרדיות בחוף מרוקו. זה היה מסעו הראשון לשם, וַחמתה של מרוקו – התובעת ריבונות – בערה בה להשחית.

המוני ספרדים נאספו ברחובות סאוטה ומלייה, והניפו את הדגל הלאומי האדום-צהוב לכבוד המלך גְבַהּ-הקומה וּמלכּתוֹ סופיה.

ספרד, אשר עברה תהליך קיצוני של ליברליזציה ושל התנערות ממסורת, אינה רגילה לראות הפגנות של פטריוטיות. הרבה ספרדים מתביישים להיות פטריוטים, או יִראֵי-שמיים. הג’סטה המלכותית סימנה שמותר לאהוב את המולדת.

הימים האלה מניבים ספקולציות ותובנות פסיכולוגיות למכביר, בנסיון להסביר את התפרצותו של המלך בסנטיאגו.

האם זה היה מהלך מכוּוָן – לחזק את המלוכה, ולחזור וּללכּד ארץ, שתערובת של בדלנות ושל ניהיליזם מאיימת על שלומה? מי יודע. עתון אחד, היוצא באיים הקנריים, רמז על האפשרות שהמלך פשוט איבד את שליטתו העצמית.

הצלחתו של חואן קרלוס להצעיד את ספרד לדמוקרטיה ללא שפיכות דמים היתה מקור של השראה ושל תקווה לשורת מלכים גולים.

כאשר התמוטט הקומוניזם באירופה, הטוענים לכתר אבותיהם ברומניה, בבולגריה, בסרביה, בהונגריה, אפילו באלבניה הציעו לחזור הביתה כדי לארגן מעבר דמוקרטי. אין זה מן הנמנע שארצות כמו רומניה וסרביה אמנם היו יכולות לצאת נשׂכָּרוֹת מחזרת מַלכיהם. המלך הגולה של בולגריה לא חזר אל כתרו, אבל הצליח להיבחר לראש ממשלה בשנות ה-90.

אני מודה שחואן קרלוס הפך אותי למלוכן, בסוף שנות ה-70. אני מאמין שמלוכה חוקתית היא צורת השלטון הטובה ביותר. לרוע המזל, לישראל אין משפחת מלוכה, אם כי תמיד אפשר לקוות שילדיו של ארקאדי גיידמאק יגדלו לחופה ולמעשים טובים. יש לעומת זאת משפחת מלוכה עתיקה מאוד, הטוענת שהיא יצאה מחלצי בית דויד: בַּגרַטְיוֹן, שבָּנֶיהָ וּבנותיה מלכו על גרוזיה כמעט אלף שנה.

אחרון הבגרטיונים הודח ב-1810. צאצאיו המוּכָּרים מתגוררים בספרד, וּבגרוזיה יש אפילו מפלגה אחת הרוצה להחזיר אותם. אני קורא שמנהיג האופוזיציה בגרוזיה, זה שערך הפגנות ענקיות בטביליסי בתחילת החודש, הוא אחד מחסידי הרסטורציה.

בשביל גרוזיה, מלך חוקתי שנולד והתחנך במקום אחר, בסימן ערכים דמוקרטיים וליברליים, יכול להיות גלגל הצלה. ואם הגרוזינים לא ירצו בנסיכיהם, אולי אפשר לבנות בית לבגרטיונים על גבעה ירושלמית, לא הרחק ממגדל דויד אביהם. שיהיו.

 


אם צ’אווס ראה את הקריקטורה הזו, בעתון פרואני, אל נכון הוא חרק שיניים וקמץ אגרוף. האיש הנראה כאן הוא סימון בוליבאר, “המשחרר” המקודש, שניתק את ארצות האנדים מן הכתר הספרדי, ברבע הראשון של המאה ה-19. על שמו נקראת בוליביה, על שמו נקראים מחוזות, ערים ורחובות. את שמו צירף צ’אווס אל שמה הרשמי של ארצו (מאז 1999 היא “הרפובליקה הבוליבארית של ונסואלה”). בקריקטורה הזו חוזר בוליבאר על דברי המלך, “למה לא תסתום את הפה?”

אגב, שלושה ימים לאחר התקרית בסנטיאגו, צ’אווס הודיע במסיבת עתונאים כי הוא פותח חקירה רשמית של נסיבות “ההתנקשות” בחיי בוליבאר. ‘המשחרר’ מת משחפת בשנת 1830. ממשלת ונסואלה מיהרה להודיע על מספר טלפון חופשי לתועלת כל מי שיש בידם פרטים על הרצח.

Peru21

12 Responses to “סתום את הפה, אמר הודו מלכותו”

  1. yigal laviv הגיב:

    אין ספק שכדאי לשאבס לקבל את עצתו של המלך. אשר להוראתו לחקור את נסיבות רציחתו של בוליבר,גם בגין הורה לחקור את רצח ארלוזורוב….

  2. בוליוואר לא נרצח, על כל פנים לא על פי ההיסטוריה המקובלת. ארלוזרוב נרצח. וכשבגין הורה על החקירה, עדיין היו כמה עדים בני התקופה בחיים.

  3. יוסי הגיב:

    שאר הבעיות בעולם?

  4. ד.ט הגיב:

    ברצינות?

    במדינה שכבר יש בה מלך, והעניינים זורמים כשורה, אפשר להותירו על כנו והוא יכול אפילו להועיל במשהו. אבל אם אין מלך, גם בסדר.

    ספרד הלכה באמצע שנות השבעים בנתיב דומה לזה של פורטוגל ויוון – שלהן היעדרו של מלך לא הפריע.

    נכון אמנם שבשיעור נכבד של המדינות המתוקנות ביותר (הולנד, סקנדינביה, בריטניה) יש מלוכה, אבל לדעתי כיוון הדברים היה הפוך: מכיוון שמדינות אלה היו מתוקנות, באופן יחסי, הצליחו המלכים לשמור על כסאותיהם לאורך ההיסטוריה.

  5. יגיל הנקין הגיב:

    במעורבות בפוטש נגדו, כך שנראה לי שמלך ספרד הגיב בזעף כזה לא רק עקב דבריו של צ’אבז בוועידה.

  6. יוסי הגיב:

    בסרט הזה.

    http://freedocumentaries.org/film.php?id=171

    יש להקליק על:Watch Film Now!

    ל80% מתושבי וונצואלה אכפת מאיפה תבוא הארוחה הבאה,חינוך,בריאות,לא מהדמוקרטיה העתידית של עוד 400 שנה של פ’יאודליזם,בו 5% מהאוכלוסיה אוחז 90% מההון של המדינה.בו כמה אנשים השתלטו על חברת הנפט הלאומית.או כמו שאומר עוד אחד הכותב היום ברשומות:
    חנן יניב

    הבל החופש ושקר הדמוקרטיה

    בהתחלת הסרט רואים מרואיין בפוקס הטוען שמישהו צריך לירות בצ’אבז.

  7. יואב קרני הגיב:

    * ליגאל לביב, אכן, ההשוואה עם חקירת רצח ארלוזורוב עלתה על דעתי. היא היתה ראויה כמעט לאותו לגלוג — חוץ מזה שבגין קיווה לאַחוֹת קֶרַע. צ’אווס, שכלֵי הפעולה שלו הם קיטוב חברתי וחידוד של חילוקי דעות, רותם את ההיסטוריה למלחמתו ב”אוליגרכיה”.

    ליגיל הנקין, רמיזתו העבה של צ’אווס שהמלך ידע על נסיון ההפיכה נגדו ב-2002 באה _לאחר_ התקרית בסנטיאגו, לא לפניה.

    לד.ט. (שכחת להשאיר את כתובת האתר שלך), נטייתי למלוּכנוּת כמובן אינה מעשית ברוב הארצות, וחידושה של המלוכה נדחה ברוב הארצות שבהן היא עדיין אפשרית (לפחות במובן קיומה של משפחת מלוכה).

    יוון כמובן זיהתה את המלוכה עם הדיקטטורה, והמלך המודח היה מן הפחות-אטרקטיביים בגלריה, כמעט ההיפך מחואן קרלוס במובן זה שהיה לו תיאבון עצום לתפקיד פוליטי מרכזי. אני מתכוון לא למלכים בעלי שאיפות פוליטיות, אלא למלכים חוקתיים, העוזרים לטפח תחושה של אחדות, של שיתוף גורל, של חגיגיות, של גינונים.

    בפורטוגל היציאה מן הדיקטטורה היתה קשה מאוד, והביאה את הארץ הזו עד סמוך מאוד לדיקטטורה קומוניסטית ולמלחמת אזרחים. מלך מסוג חואן קרלוס היה יכול לעזור לה באמצע שנות ה-70. יש לה משפחת מלוכה (לא מרשימה במיוחד), והיא לא הוכתמה בשיתוף פעולה עם הרודנות (הודחה עוד ב-1910).

    אבל כמובן פורטוגל אינה זקוקה לה עוד. אינני מציע לכפות מלוכה על מי שאינם זקוקים לה.

    אני חשבתי שחידוש המלוכה באפגניסטן היה יכול לעזור — המלך המודח (שמת בינתיים) היה אריסטוקרט נעים הליכות, ששלטונו היה זכור כתור הזהב של ארצו. לרוע המזל, הנסיבות השתנו, וזה לא התאפשר.

    המלך החשוב ביותר של זמננו, מחוץ לחואן קרלוס, הוא כנראה פּוּמיפּוֹן אדוֹליַאדֶט של תיילנד. הוא נהנה ממעמד כמעט אלוהי, והתערבויותיו הנדירות הצילו את תיילנד ממשברים חמורים, אולי מלחמות אזרחים.

    בקמבודיה התחדשה המלוכה כאמצעי של איחוי קרעים. היא חלושה ולא חשובה, בייחוד מאז שהמלך סיהאנוק ויתר על כתרו לטובת אחד מבניו, אבל היא כנראה טובה מכל אלטרנטיבה.

    בנפאל, המלוכה עומדת להתבטל בקרוב, מפני שהיא נעשתה מקור של פילוג ושל חירחור מדנים. המלך ניסה לכונן רודנות אישית, הנפאלים התקוממו, ובחודשים האחרונים הפרלמנט הזמני מפרק את המלוכה בהדרגה. חבל, כי מלוכה מתונה, צנועה ולא פוליטית היתה כנראה יכולה להועיל לנפאל.

    אין כנראה עוד ארצות המועמדות לחידוש מלוכה, אלא אם כן משפחות אסד ומובארק ואַלִייֶב (באזרבייג’אן)יחליטו לוותר על מראיוֹת עין רפובליקניות. אני חושב שהמלוכות המערב אירופיות הן בעצם רפובליקות עם כתר, וכל זמן שנושאי הכתר לא ייצאו מדעתם, המלוכות יוסיפו להתקיים. למלוכה השוודית אין שום תפקיד פוליטי, למלוכה ההולנדית יש תפקיד מסוים, המלוכה הבלגית היא אולי הסיבה היחידה שהמדינה הזו עדיין קיימת.

    חידוד לשון ישן חזה שבסופו של דבר יהיו בעולם רק חמישה מלכים, המונרך הבריטי — וארבעת המלכים על חפיסות הקלפים. כשלעצמי אני דווקא חושב שלמלוכות הקונטיננטליות והסקנדינביות יש תוחלת חיים ארוכה מזו של הבריטית (או האנגלית, אם תנועת העצמאות הסקוטית תצליח). אני מנחש שבמוקדם או במאוחר, אוסטרליה וניו זילנד יכוננו ממשלות רפובליקניות.

    * זה המכנה את עצמו “יוסי”, יהיה אשר יהיה, “אזרח”, הבוז שאתה רוחש לזכויותיו הדמוקרטיות של מיעוט גדול (הדמגוגיה שלך כיווצה אותו ל-5%, אבל בבחירות האחרונות לנשיאות בוונסואלה הצביעו 40% לטובת מועמד האופוזיציה) היא נחלת כל הטוטליטרים של זמננו. אינני יודע מה גודל המיעוט שאתה משתייך אליו, אבל אני חושד שלא היית מוותר על זכויותיך לטובת הרוב המוחץ המחזיק בדעות הפוכות.

    הגיונך צרוף — באמת, הגיע הזמן להחליף את האוליגרכיה בשלטון-יחיד נצחי, שבו הכול יהיה שייך למנהיג שאינו מסוגל לטעות.

    אגב, אם אתה רוצה להשתתף בדיון הזה, יהיה עליך להזדהות (שם מלא וכתובת דוא”ל ניתנת לאימות). אם לא, כל תגובה שתשאיר תושמט. אל תשכח אז להתלונן שזכויותיך הדמוקרטיות נשללו ממך. סוף סוף אתה אינך אוליגרך ונסואלי בזוי.

  8. אסנת הגיב:

    בתוהו ובוהו שבו נמצאת היום, לדעתי, הדמוקרטיה השבירה שלנו (שמזמן אינה מבטאת את רצון הרוב אלא את רצונו של בית המשפט העליון שנקודת ההתייחסות שלו הוא מה יחשוב עלי המילייה בחו”ל) גוברים והולכים הגעגועים לאישיות כדוגמת פרידריך הגדול. להלן ציטוט מאחד מספרי הלימוד הישנים שלי: “..הוא ראה במדינה יישות עליונה , לא נחלה פרטית של השליט כי אם גוף גדל ומתרחב שטובתו היא האידאל העליון ואשר לו חייבים שירות נאמן גם השליטים וגם הנשלטים”
    כשדמוקרטיה מאבדת את הצפון, וטובתם של מגזרים צרים גוברת על טובת הכלל יש בהחלט רצון בשליט נאור, הגיוני ובעל ערכים שטובת המדינה כולה עומדת לנגד עיניו. אחד שיותר מכל דבר אחר יקנה יציבות והמשכיות ויבטא את חזונו הכולל של העם. במקרה שלנו למי שפקפק בכך אני מתכווונת לחזון הציוני החבוט והנשכח.

    כדוגמתך יואב, גם אני הייתי שמחה לאיזו מונרכיה חוקתית צנועה ושוחרת טוב שתספק את כל אלה…

  9. יואב קרני הגיב:

    אסנת — אני רק רוצה להבהיר, לבל יימצאו בי פנים שלא כהלכה, שאני אינני מציע, אפילו במרומז, עריצות נאורה ממין כלשהו. התמיכה שלי היא במונרכיה חוקתית, שבה לא הסמכויות החוקתיות של המלך הן הנותנות אלא עצם נוכחותו. כמו חואן קרלוס, כמו פומיפון אדולייאדט (עד גבול מסוים). אני מעריץ את אליזבת’ הראשונה, אבל לא הייתי רוצה לראות שלטון בנוסח טיודור במאה ה-21.

    הדוגמה של פרידריך הגדול מעוררת אצלי קצת אי נעימות. אמנם בשבחו כתבו ודיברו עוד במאה ה-18, והביוגרפיה המפורסמת של קארלאייל נכתבה באמצע המאה ה-19 — אבל פרידריך היה גיבורם של היטלר ושל גבלס. זה האחרון היה קורא להיטלר מן הסיוגרפיה של קארלאייל בבונקר בברלין, ב-1945.

    אני יודע יפה שלא לזה התכוונת, אפילו לא במקצת. אבל חשוב להטעים את זה.

    תודה.

  10. אסנת הגיב:

    שווה בנפשך כמה יפה היה לו היטלר היה בוחר להיות פרידריך הגדול ולא השרץ הנתעב שהפך. בכלל העובדה שכל מיני חלאות העריצו אנשים גדולים ועיוותו את תורתם אינה פוגמת בעיני באישים עצמם, זה לא הוגן כלפיהם, נכון? אגב, אולי כדי להתחמק מהקונטציות השליליות של ‘דספוטיזם נאור’ ודומיו אומר ש’ריכוזיות נאורה’ תשמח את ליבי . במיוחד מנהיג ריכוזי, בעל יכולת וכשרון ותפיסת עולם ליברלית שהשתן לא יעלה לו לראש וטובת עמו תהיה לנגד עיניו. ‘קוד נפוליאון’ למשל שהיטיב כל כך עם היהודים או הרפורמות של קתרינה הגדולה. אליזבט הראשונה באמת קצת מרוחקת מכדי שניקח ממנה דוגמא.
    ופרידריך כבר אמרתי?
    בכל מקרה אם יש משהו שמדינת ישראל זקוקה לו היום זה באמת מנהיג שיקרין יציבות והמשכיות. לא צריך להיות מבוהל מדוגמאות העבר אלא להשתמש בטעויות העבר על מנת ליצור משהו טוב יותר.
    ובינתיים הייתי מוכנה אפילו להתפשר על מונרכיזם חוקתי כפי שהצעת, העיקר שהאנרכיה הנוכחית תגיע לקיצה בהקדם.

  11. ינון שפריר הגיב:

    לאסנת:

    יכול להיות שתתענייני במאמר הבא מהוושינגטון פוסט:

    http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2007/11/25/AR2007112501236.html

    “With Power Comes a Selfish Point of View”

    הנה הנקודה המרכזית (ציטוט):

    “But once socially gifted people rise to power, Keltner added, the paradox is that “power simplifies our thinking. We tend to see things in terms of our own self-interest, and it makes us more impulsive. We forget our audience in service of gratifying our own impulses.”

    Keltner and others have shown that power exacerbates many cognitive biases. People who lack power turn out to be more accurate in guessing the opinions of those around them, whereas those in power tend to be inaccurate. Because subordinates are also hesitant to tell superiors things they do not want to hear, the problem gets worse, with powerful people having even less input and perspective about how others think and feel. “

  12. אסנת הגיב:

    ראשית תודה על ההפניה למאמר המעניין.
    שנית, מתוך ידיעה ברורה שאין שיטת מימשל מושלמת החפה מחסרונות עמוקים ומשמעותיים (ולשם כך אין צורך במחקרים של מדעי ההתנהגות אלא התבוננות פשוטה בהסטוריה האנושית) נתתי בטוי לתחושה שאותה כיניתי ‘געגוע’ למנהיג אמיתי שלו תחושת שליחות ומסירות לציבור שהוא מנהיג ואינטילגנציה רגשית ההולמת את כובד המשא.
    אגב, אין לי ספק שניתן למצוא אינספור פגמים גם באישים הגדולים שמניתי (פרידריך, קתרינה, נפוליאון) ככלות הכל הם לא היו מעל המין האנושי אלא חלק ממנו. אבל במבט לאחור על המנהיגות שהיא מנת חלקנו בעשורים האחרונים, לא ניתן שלא להתגעגע אליהם וליכולתם לפעול גם בשל צורת המימשל שאיפשרה להם חופש פעולה הולם.

Leave a Reply