ג’ורג’ בוש רצה להקים תנועה חדשה, רדיקלית, אוטופיסטית. אבל עכשיו יש הסכמה רחבה שהפרוייקט שלו מתמוטט. המראתה של הילארי קלינטון היא רק חלק מן הסיפור. רפובליקנים כותבים עכשיו הספדים למפלגתם, ומתגעגעים אל חוכמתו הצרוּפה של איש אחד מן המאה ה-18
חוכמת אנשים מלומדה היא עכשיו בין פרשנים פוליטיים בארה”ב, שהמפלגה הרפובליקנית תוּבַל כַּצאן לטבח בבחירות של השנה הבאה. ספק אם שׂררה הסכמה כל כך רחבה על פרוגנוזה כזאת מאז תלאותיה של המפלגה ב-1974, תחת הרושם של שערוריית ווטרגייט. אז, שלושה חודשים לאחר התפטרות הנשיא ריצ’רד ניקסון, הרפובליקנים נחלו תבוסה איומה בבחירות לקונגרס, והיה קשה להעלות על הדעת שימהרו להתאושש.
והנה, שש שנים אחר כך, רונלד רייגן סחף את אמריקה ימינה, וסיים את הדומיננטיות הדמוקרטית רבת השנים במה שאמריקנים קוראים “מדיניות ציבורית” (public policy), זאת אומרת עיצוב סדר היום הכלכלי והחברתי.
האם זה יכול לחזור ולקרות? כמובן. כל מה שצריך זה ארבע שנים לא מוצלחות של מונופול דמוקרטי, והבוחר האמריקני יחזור הביתה.
“הביתה”, במובן הזה שרוב האמריקנים נוטים לפתרונות הנחשבים ל”שמרניים”: כמה שפחות התערבות ממשלתית בענייני כלכלה, עם טיפטוף קבוע של פטריוטיות ושל יראת שמיים, מבלי להגזים.
המפלגה הרפובליקנית היא מפלגת השלטון הטבעית באמריקה, ואם הבורסה לא היתה חומדת לה לצון ב-1929, אולי לא היינו רואים כלל נשיאים דמוקרטיים ב-75 השנה האחרונות.
אפשר אפילו לטעון – והרבה רפובליקנים אמנם טוענים – שהתבוסה המזומנת למפלגתם בנובמבר 2008 אינה קשורה בפניית עורף של הבוחר לעקרונות המפלגה, כי אם אדרבא, היא קשורה בסטיית הפוליטיקאים הרפובליקנים מן העקרונות האלה. במובן מסוים, תבוסת 2008 היא כמעט רצויה בשביל הרדיקלים הרפובליקנים. היא תאפשר מהפכה אידיאולוגית, חזרה אל המקורות, רייגניזם בלי רייגן.
הנה ניחוש: המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-2012 ידמה להפליא לניוט גינגריץ’, היושב ראש לשעבר של בית הנבחרים, אינטלקטואל מבריק וּמלוטש, איש מלחמות, אדריכל הנצחון ההיסטורי של מפלגתו בבחירות לקונגרס ב-1994. גינגריץ’ היה האיש שפיתח למדרגת אמנות את הקיטוב הפוליטי. הוא לא שחר פשרות, ולא האמין בהן. זה אמנם קיצר את הקריירה שלו בקונגרס, אבל עשוי דווקא להיות נכס אלקטורלי בנסיבות של עייפות ושל אכזבה.
| היא בחירה, אם גם לא אהובה |
תחושת המפלה הבלתי נמנעת מתאשרת פעם אחר פעם בסקרים, לא רק במובן זה שיותר אמריקנים נוטים להצביע בעד הדמוקרטים. הסקרים משקפים העדפה אוניברסלית של הדמוקרטים כמעט בכל עניין של ‘מדיניות ציבורית’, מעיראק ועד ביטוח בריאות.
יתר על כן, הרפובליקנים, מפלגת ההון הגדול, שתמיד יכלו לסמוך על יתרון אוטומטי בגיוס כספים, מפגרים עכשיו הרבה אחרי הדמוקרטים במימון מסע הבחירות היקר להחריד. כותרת ב’וול סטריט ג’רנל’ בשבוע שעבר הכריזה, “הרפובליקנים מאבדים את עולם העסקים”. שזה כמו להגיד, “הרפובליקנים הגיעו אל סוף הדרך”, או לפחות אל הפסקה ארוכה.
בינתיים, אלה איפיונים גֶנֶריים, באשר הם מנותקים מן השאלות החשובות מאוד של מי-יהיה-המועמד, ואילו-מעידות-יהיו-במרוצת-הדרך. האמריקנים מעדיפים דמוקרטים, אבל מי לידנו יתקע שהם ידבקו בהעדפותיהם, כאשר יראו את שמותיהם של מועמדי המפלגה?
זה בדיוק עניינו של הוויכוח בתוך המפלגה הדמוקרטית: מי מן הטוענים למועמדותה לנשיאות הוא “בָּחיר” (electable) יותר. שאלת ה”בְּחירוּת” תחזור ותישמע בשבועות הבאים ביתר שְׂאֵת, מפני שהיא הנשק האפקטיבי היחיד באמתחתם של שבעת הגברים המנסים לסכל את הכתרתה של הילארי קלינטון.
סקרי דעת הקהל מאירים פנים לסנאטורית ממדינת ניו יורק. הם מעמידים אותה הרחק לפני כל מתחריה. אחד הסקרים העניק לה החודש רוב מוחלט חסר תקדים, סקר שני קירב אותה אל רוב כזה. שניהם העמידו אותה ביתרון של 20 עד 30 אחוז על פני יריבה העיקרי, ברק אובאמה.
הסקרים מראים, שקלינטון מצליחה לעקוף את יריביה אפילו בפינות החשוכות ביותר. הגברת הראשונה של שנות ה-90, שנהגה לעורר אי אמון אינסטינקטיבי לפחות אצל חצי האוכלוסיה, מעוררת עכשיו דרך ארץ, אם גם לא חיבה. רוב האמריקנים אומרים שהם סומכים על כושר השיפוט שלה ועל סגוּלוֹת מנהיגוּתָהּ. היא מצטיירת כִּמתוּנה, מאוּזנת, מאוּפּקת, קָרַת רוח, מנוּסה.
הרפובליקנים מוסיפים לקַווֹת שאם אמנם היא תהיה המועמדת הדמוקרטית – וזה יתחוור לכל המאוחר בחודש מארס, אולי כבר בינואר (אם הבחירות המוקדמות יוקדמו עוד יותר) – האמריקנים יחזרו וייזכרו בַּפינות החשוכות.
הפצרה לעצור את דהרתה הלא-מופרעת של קלינטון עומדת במרכז פניותיה של הנהלת המפלגה הרפובליקנית אל תורמים פוטנציאליים. זה בוודאי יעזור במידה מסוימת, אבל ספק אם זה יכריע את הכף. קלינטון כבר הבטיחה להשיב מלחמה שערה. היא לא תחזור על טעותו של ג’ון קרי ב-2004, או על טעותו של מייקל דוקאקיס ב-1988. בשתי הפעמים ההן, מועמדים דמוקרטיים התחילו את מסע הבחירות שלהם עם סיכויים טובים לנצח. בשתיהן הם הניחו לרפובליקנים לסרטט את דיוקנם, במשיכות מכחול גסות וּמעַוותוֹת. הם הובסו.
עיבוד פוטושופ לצילום מכינוס של בלוגרים שמאליים, בתחילת השנה
| צוחקת מי שצוחקת |
ההתקפות האישיות על קלינטון עומדות בעיצומן, ונדמה לי שאפשר לטעום בהן טעם של ייאוש. כמו למשל האופנסיבה הבו-זמנית של שורת כוכבי תקשורת ימניים נגד “הצחוק המלאכותי” שלה. הסנאטורית אמנם הרבתה לצחוק בזמן האחרון, בקול רם, בשורה של ראיונות טלויזיה ובהופעות פומביות, כנראה כדי להוסיף לעצמה לִוְיַת חן של אנושיות ושל חמימות, וגם כדי להתחמק מעימותים.
צחוקה אולי מוגזם, אולי מיותר, אולי אפילו קצת מעצבן. אבל מן ההתקפות על צחוקה נדפו ניחוחות עזים של מיזוגניה, זאת אומרת שנאת נשים לשמה. ג’ואן וֶנוּקי, בעלת טור ב’בוסטון גלוב’, כתבה על זה:
כל מי שהיתה אי פעם האשה היחידה בחדר יודעת יפה כיצד הבחורים תמיד מחכים לָרֶגַע המושלם – שבו יהיה אפשר להציג את האשה כקַלַת דַעַת, כשוֹטָה, כבכיינית, או מוּטב כִּמכשפה. הגברים המתמודדים נגד קלינטון עדיין מחכים להזדמנות כזאת.
משבר המפלגה הרפובליקנית אינו משבר של מערכת בחירות, וממילא יישובו אינו עניין לתושייתם של אמרגני בחירות. הוא משבר של תרבות ושל דרך. חוכמה שלאחר מעשה מראה לנו את עוצמת השינויים שג’ורג’ בוש ניסה לחולל. המפלגה הרפובליקנית, שהוא קיווה להאריך את תוחלת שלטונה, נועדה להתגלגל בגילגול חדש, ולהיות רדיקלית על פי שיטותיה, אוטופיסטית על פי יעדיה.
לרוב הרפובליקנים לא היה החשק להתנגד לשינוי הזה, בין השאר מפני שהיה נדמה להם שהוא עובד לטובתם. עכשיו, כמובן, הביקורת נוקבת, כמעט קיומית.
דייוויד ברוּק, בעל טור ימני מעניין ב’ניו יורק טיימס’, מעמיד את משבר המפלגה הרפובליקנית בהקשר היסטורי כל כך רחב, עד שהוא מסמיך אותו אל הרהוריו של ג’נטלמן אירי בלונדון בשלהי המאה ה-18.
אדמונד בֶּרְק (Burke), בציור למעלה מימין, נחשב לאביה-מולידה של השמרנות המודרנית. הוא לא התנגד לשינוי בתור שכזה, אלא לשינוי מסחרר, בייחוד כשהוא כרוך בנסיון להפוך תהליכים היסטוריים על ראשם בן-לילה. הרפובליקנים נכשלו, כתב ברוק בשבוע שעבר, מפני שהם התרחקו מן “המזג השמרני” של בֶּרק, ונאחזו ב”דוקטרינה השמרנית”.
למרבה העניין, ברוק קרא למאמרו “התמוטטות הרפובליקנים”. זו עומדת להיות הכותרת של 2008.
|
בבחירות למועמדות הדמוקרטית (אגב, מעניין שבניגוד למועמדים אחרים היא נקראת בשמה הפרטי, אולי בגלל שיש כבר קלינטון אחד). יהיה מעניין לראות את מי היא תבחר בתור מועמד לסגן נשיא.
לא משנה כמה פינות חשוכות יש בעברה, בכל מועמד רפובליקני, בטח ובטח אם זה יהיה ג’וליאני, יש הרבה יותר.
האם לדעתך הילרי קלינטון עצמה “השתמרנה” מעט? – לפחות כך עולה מהאופן בו היא מדברת על עיראק.
יש הבדלים קטנים בין הדמוקרטים לריפובליקנים (להגדיל טיפה את ההוצאה הממשלתית, להעלות בקצת את שכר המינימום), אבל ההבדלים ביניהם הם באמת לא משמעותיים, בערך כמו ההבדלים בין ברק, אולמרט וביבי. כולם מרכז ימין ואין אף שמאלני אמיתי אחד מהם לרפואה (בניגוד למצב במדינות אירופה כגון שבדיה, פינלנד, דנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה, צרפת וכו’).
המפלגות.
או כמו שאמר אחד שהבין את השיטה:
“Under democracy ,one party always devotes its chief energies to trying to prove that the other party is unfit to rule , and both commonly succeed, and are right.”
H. L. Mencken
כמובן שיהיו הרבה טפשים שיבחרו במפלגה הדמוקרטית,רק לגלות ששוב הם אכלו אותה.(משהו דומה לבוחרי הליכוד,בוחרי הגמלאים,האבודה,או ש”ס)
וכמו שאמר הסטיריקן הפוליטי:
“Government is a broker in pillage, and every election is a sort of advance auction in stolen goods.”
H.L. Mencken
“Democracy, is the theory that the common people know what they want ,and deserve to get it good, and hard.”
H. L. Mencken
הילרי קלינטו היא זאב בעור של כבש.היא תמשיך את המדיניות הפנימית-חברתית-כלכלית של בוש.רק על אש קטנה יותר.לתשומת לב הנשים המתעדות להצביע עבור הילרי.היא למשל ישבה שנים בחבר הדירקטורים של וואל-מארטׁ.בין השנים 1986-1992 .
כן.וואל-מארט שעליה כתבה נעמי קליין את כל הזוועה.בכך היא נתנה יד למלחמה של וואל-מארט בנסיונות ההתאגדות של העובדים ,שהרבה מהן נשים.מייסד וואל-מארט ,סאם וולטון היה מארקנסו,והוא הילרי וביל קלינטון,היו ידידים טובים.וולטון הרפובליקני,אפילו תמך בשנות ה80 ,בנסיון השני לבחירת מושל ארקנסו, של ביל קלינטון ה”דמוקרטי” .נו,לא תופעת טבע? רפובליקני ,תומך במושל ד”מוקרטי”.
מי שמעוניין לראות ,לקרוא ולשמוע רפובליקני
הקרוב ביותר לשמרנות הרפובליקאית הישנה,יראה את האתר הזה של אחד המועמדים הרפובליקנים לנשיאות,חבר הקונגרס רון פאול.
http://www.ontheissues.org/Ron_Paul.htm
http://en.wikipedia.org/wiki/Ron_Paul
גילוי נאות.איני תומך בשום מפלגה ובשום אדם.איני דמוקרט,רפובליקני,או ליברטאני.
The demagogue is one who preaches doctrines he knows to be untrue to men he knows to be idiots
מעריך אותך על אומץ הלב.(להודות שאתה מה שאתה).
הוכחת בדיוק את שאמר הסטיריקן.
No one ever went broke ,underestimating the intelligence of the American population.
H.L. Meneken .
הילרי היא המוכשרת ביותר מכל המועמדים, גם כמתמודדת וגם כנשיאה עתידית. אולם חשוב להדגיש כי הילרי לא התמתנה כלל. יש לה משנה אידיאולוגית סדורה, והיא דבקה בה. כמובן שבעת התמודדות היא מנסה לערפל את המסר – אבל אני לא חושב שהיא מסתירה אותו.
מה שמעורר, לפחות אצלי, חשש גדול ביותר מנשיאותה הם שני דברים: ראשית אין הבדל משמעותי בינה ובין צ’ייני בתפיסתם את מוסד הנשיאות. שמונה שנים נוספות של הרס האיזונים והבלמים במערכת הפוליטית האמריקאית יהיה הרסני ביותר. ושנית מדיניות החוץ של הילרי קלינטון הינה , והייתה תמיד, התערבותית (גם אם לא בדגם הנאוקונסרבטיבי) – אני לא בטוח שהיא לא תמשיך את ההתבוססות באבק העירקי.
המפלגה הרפובליקנית, בעיקר מאז הייאק וגולדווטר הייתה מיזוג של שמרנות קלסית ומגמות ליבארטריאניות. הצלחתו של רייגן הייתה בכך שהצליח לרתום את הימין הדתי אבל בעיקר את המרכז הדמוקרטי – שהינו בעל נטייה ליברטריאנית. כך גם החוזה עם אמריקה של גינגריץ’ והמהפך של 1994. אולם ההתהאבות במנעמי השלטון, והגישה שהשתנתה מ- “אנחנו נגד ממשלה גדולה” ל- “אנחנו בעד ממשלה גדולה בראשותנו” הובילה להפסד בבחירות ב2006 ולהתרסקות הצפויה ב2008
אני לא אמחק את המסרים האחרונים מפני ששכחתי לתת את כלל הזיהוי המלא. התוצאות מתבררות: הגראפיטי האנונימי חוזר ומזהם את הקירות. די כבר. זו אינה רשות הרבים, ואני מבקש שזה ייפסק וולונטרית.
אורן, שאלת “השתמרנותה” של קלינטון: זה הסתמן כמעט מן היום הראשון של כהונתה בסנאט, לפני שש שנים ויותר. האם זו טקטיקה בלבד, שנועדה להתגבר על הנוגדנים הטבעיים של חצי האוכלוסיה? או האם היא תמשול מן המרכז? זה קשה לדעת.
אבל מוטב לזכור שביל קלינטון עצמו עלה בתוך המפלגה הדמוקרטית בשנות ה-80 כחלק מריאקציה להשמאלה של דור וייטנאם. קלינטון היה ממייסדי “מועצת ההנהגה הדמוקרטית” (DLC), שעודדה מועמדים בעלי השקפות מרכזיות להתמודד על כהונות.
נשיאותו של קלינטון היתה בדרך כלל צנטריסטית, אף כי אקורד הפתיחה שלה — התכנית השאפתנית לרפורמה של הרפואה הציבורית — העניק רושם הפוך. קלינטון הוא האיש שהכריז, בתחילת 1996, “עידן הממשלה הגדולה הסתיים”; הוא האיש שחתם, באוקטובר 1996, על הרפורמה אשר סיימה את שיטת מענקי האבטלה, בבת עינו של השמאל הליברלי.
האם הילארי ק. ראויה לתוויות הליברליות הרדיקליות שהימין ענד לה, או שהיא חלק מן המגמה של ביל קלינטון אל המרכז? אני מניח שאת זה נדע רק לאחר ינואר 2009, אם בכלל.
אגב, מכאן ואילך תימחק כל הודעה שתושאר ללא זיהוי וללא כתובת דוא”ל אמתית (הכתובת לא תופיע באתר, אבל היא תופיע במערכת הבקרה, ותאומת. הסליחה עם הרוב הרציני והתרבותי)
למגיב התָכוּף המכנה את עצמו “אזרח”: אני מציע לך לכתוב אליי במישרים, באמצעות הקישור “כתבו אליי” למעלה משמאל. אשמח להסכים איתך על כללי השתתפות.
כל זמן שתסרב לחתום, ותסרב לשנות את סגנונך (לא את דעותיך. את סגנונך), אני חושש שלא יהיה לך מקום כאן.
אני מנחש שהצעתי לא תתקבל על דעתך, מאחר שאתה מתענג על הקנטות אנונימיות ועל סרקזם שאין אתו אחריות. מאחר שיש כל כך הרבה אלטרנטיבות לאתר הצנוע הזה, אני מבקש ממך שתואיל להניח לנו.
מכל העובדות האלו החשובה ביותר בעיני היא הפער חסר התקדים לטובת הדמוקרטים בגיוס הכספים. משמעותה לא ברורה לי לגמרי ונדמה לי שיש בה דבר מה יותר מיכולתו של הסקטור העסקי לבחור את הסוס המנצח. גם בבחירות בעבר שבהן היה ברור שלרפובליקנים לא מובטח נצחון, כגון 96 או 64, הם בכל זאת הצליחו למלא את תיבות האוצר בכסף. אשמח לשמוע יותר ממך יואב על מה עומד מאחורי האנומליה הזו.
עם כל השערוריות האחרונות כולם בורחים מהספינה הטובעת. גורמים עסקיים מעדיפים להשקיע בסוסים מנצחים. מעניין אגב, שגם בתרומות הקטנות דרך האינטרנט, אלו שאזרחים רגילים תורמים סכומים של עד 100 דולר, יש יתרון גדול לדמוקרטיים.
פעם אחרונה הדיון הזה היה לפני כמה חודשים ואז יואב רמז שתתכן הפתעה עם אובאמה, בינתיים חזרנו להילארי. כמה עובדות בהמשך לעובדות ש יואב על הכהונה הראשונה והכסף.
כהונת קלינטון הראשונה: נכון – כהונה במחלוקת מצד השמאל. אבל להזכירכם השרה (או המקבילה בתפקיד – הקבינט האמריקני עובד אחרת..) שהובילה את הניסיון הגדול של קלינטון לרפורמה שמאלית ברפואה הציבורית (ורפורמה גדולה כלשהיא נחוצה מאוד מסכימים מימין ושמאל רק לא על טיבה..) הייתה הילארי קלינטון עצמה.. הפרוייקטרית של הנשיא לסוגיה הזו. משמע להבנתי שאפשר בשקט למקם אותה בתוך השמאל הליברלי הלא קיצוני, אולי מעט שמאל מביל, אבל בתוך התחום האלקטיבילי..(אם אישה היא אלקטיבילית כמובן)
בימין כך או כך יעשו ממנה קריקטורה כאילו קיצונית של שמאל סהרורי.אין מה לכעוס על כך זאת מלאכתם וזהו קמפיין.
והיא גם אישה, והרבה מהתפתחויות החשובות בהיסטוריה של הליברליזם האמריקני קשורות בזכויות נשים.. (ויואב השכיל בנושא הזה בטורים קודמים על אניטה היל ורו vs וייד- לא מוצא כרגע את הקישור)
לסוגית הכסף:
א. כן היא מניו יורק וקרובה לאצולת הממון, אולי יש לזה משמעות.
ב. בעיקר,אין כרגע לרפוליקנים מועמד ברור משיהיה כזה יתחילו התרומות. גם בקמפיין של קרי(בעצמו עשיר כקורח) הייתה תקופה עם יתרון בגיוס תרומות כמדומני שאח”כ נמחק ונעלם לגמרי.
אני הייתי נזהר מנבואות בעניין למי יהיה יתרון כספי בבחירות בפועל..
והגרפיטי באמת מיותר, לפחות אין כאן טרולים נוסח הטקבקים של הארץ עדיין