מאחר שמפלגת העבודה חדלה זה כבר להיות סוציאל-דמוקרטית, ואתמול היא גם חדלה להיות ליברלית, מה לכל הרוחות צריך להעמיד אותנו לצידה? גנטיקה? סנטימנטים? פיגמנטים? לויאליות שבטית? אל תגידו לי, “האלטרנטיבה”. אפילו לא היא
סקוט פיצג’רלד, הסופר המהולל של דור הג’אז, מילא תפקיד חשוב בעיצוב האופן שבו אנחנו תופסים את אמריקה. אחד החיוויים המפורסמים שלו עסק בנושא ההזדמנות החוזרת.
“באמריקה”, הוא אמר, “אין מערכה שניה”. זאת אומרת, בנסיבות של תנופה בלתי פוסקת, לכל אחד ניתנת הזדמנות אחת, וזהו זה. אנדי וורהול התאים את החיווי ההוא לדור הטלויזיה, כאשר דיבר על “חמש-עשרה דקות של תהילה”. כל אחד מקבל אותן, אבל בשביל עוד כבוד צריך לעבוד, הרבה וקשה.
אין כנראה עניין אחד שבו האיפיון הזה בולט יותר מאשר בפוליטיקה. ב-220 שנות החוקה האמריקנית, רק פעם אחת ויחידה נשיא שהפסיד בבחירות הצליח לחזור ולהיבחר, וזה קרה לפני 115 שנה. כיוצא בזה, אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הפעמים שבהן מפלגות חזרו והציגו מועמד לנשיאות שכבר הפסיד פעם אחת.
מה הסיכוי שבבחירות הבאות לנשיאות ארה”ב, הדמוקרטים יציגו את מייקל דוקאקיס, המפסיד של 1988, והרפובליקנים את בוב דול, המפסיד של 1996? ההסתברות קרובה להפליא לאפס.
הנה חדשות טובות לאלה החוששים, כי ישראל הופכת לרפליקה קצת וולגרית של אמריקה: הם יוכלו להתנחם בידיעה שבישראל “מערכה שניה” (או שלישית, או רביעית) לפוליטיקאים כושלים מתפתחת לכלל הרגל לאומי קבוע. מי יודע, אולי יום אחד זה יהיה אפילו תנאי: הַראֵה לנו בבקשה שנכשלת לפני שניתן לך הזדמנות נוספת להיכשל.
בנימין נתניהו נגד אהוד ברק? כל השומע יצחק, אילו השומע שמע נניח לפני שנתיים, כאשר כל אחד מן השמות האלה התחרז עם כישלון יוצא דופן; וכריכת שניהם יחד נשמעה כמו התקפה לא-סבירה על השכל הישר.
אין זאת אומרת שפוליטיקאים לעולם אינם יכולים לחזור מן המדבר. בארה”ב עצמה, חלק בלתי-נפרד של הפולקלור הפוליטי הוא סיפור המעשה בהארי טרומן. הנשיא ה-34 של ארה”ב היה כל כך לא פופולרי ערב הבחירות של 1948, עד שהמכונים חדלו לעשות סקרי דעת קהל חודש לפני הבחירות. עיתונים ויתרו על כל כללי הזהירות, והודיעו את התוצאות הבלתי נמנעות של הבחירות חודשים לפני שנערכו. “הממשל הבא” היה רמז מובן מאליו לנשיאותו הממשמשת ובאה של הרפובליקני תומס דיואי. ודאות הנצחון הרדימה את דיואי. ודאות התבוסה העירה את טרומן.
הוא יצא למסע בחירות בלתי נשכח, ברכבת. בכל עיר ובכל עיירה שבהן עצר, הוא הזכיר להמונים עד כמה הם לא סובלים את האליטות המפונקות והעשירות של האופוזיציה, אלה החושבות שהשלטון מגיע להן, וממילא ייפול בחיקן.
נצחונו הסנסציוני של טרומן הפך אותו לפטרונם הקדוש של כל הפוליטיקאים המוּבָלים לַטֶבַח. בינואר 2001, כאשר הסקרים חזו פה אחד את התרסקותו, אהוד ברק השתעשע בתקווה שהוא בן דמותו הישראלי של הארי טרומן. כמו הרוב הגדול של ההארי-טרומנים, ברק לא הפריך את הסקרים. הוא התרסק לרסיסים, והקריירה שלו הגיעה אל קיצה.
ומדוע לא? סוף סוף, לא את השלטון בלבד הפסיד ברק, הוא הפסיד את השלום. ולא את חוזה השלום בלבד הוא הפסיד, אלא את מצב הדעת הציבורי שהיה יכול לאפשר אותו. מכל בחינה שהיא, אהוד ברק החזיר לאזרחי ישראל מדינה במצב גרוע לאין שיעור ממה שקיבל. אשר ליציאה מלבנון, גדולתו של ההשג הזה התחוורה במלוא חיוורונה שש שנים אחר כך.
ברק לא רק הפסיד, ולא רק החמיץ, ולא רק החטיא. הוא גם היה מוכן לקשור קשר נגד המוסדות הדמוקרטיים. הוא ניהל משא-ומתן גורלי אף כי לא היה לו עוד מנדט; הוא התחמק בדלת האחורית של פגרת קיץ בכנסת כדי למנות שרים ללא אישור; הוא הצטרף אל מרתון סיום נשיאותו של ביל קלינטון, בנסיון לכפות נוסחה פוליטית וטריטוריאלית על ציבור שלא רצה בה (בטאבה).
אכן, הקריירה שלו הסתיימה אחת ולתמיד עד שהתחדשה במלוא הקיטור ובמלוא המימון הטראנס-אטלנטי. הוא מבטיח שהוא למד את לקח טעויותיו. זה כמובן מצוין ומעורר הערכה, חוץ מזה שעצם טעויותיו עדיין חשובות יותר מאשר עצם נכונותו להכיר בהן. אנשים מאבדים שלטון בגלל טעויותיהם, הם אינם חוזרים אל השלטון מפני שהואילו להודות בהן באיחור של כמה שנים.
כן, מפלגת העבודה אינה יודעת את נפשה מייאוש ומחרדה. היא הפכה להתאחדות של חתרנים בלתי-נלאים, המגדפים זה את זה בפומבי, ומשגרים אות ברור שאין להם כוונה לחדול לחתור גם לאחר שיתפזר העשן וייוודעו התוצאות. אבל גם בנסיבות האלה, אם אהוד ברק הוא התשובה או אז יש צורך דחוף לחזור ולנסח את השאלה. למשל, האם היא, מפלגת העבודה, יצאה לחלוטין מדעתה?
איזה ערב עצוב. כל כך עצוב עד שמצאתי את עצמי משתעשע במחשבה (ונוזף בעצמי, וחוזר ומשתעשע, וחוזר ונוזף) שאולי צריך לפרסם קול-קורא ליברלי לבנימין נתניהו: אֱזוֹר נא עוז — עמד הקול הקורא להגיד — וֶאֱמור את האמת. אם תאזור, ואם תגאל את ישראל מן ההתמכרות להזיות אסטרטגיות, אין כל סיבה שאנשים ליברליים לא יבואו לעזרתך.
רעיון עיוועים, אני יודע. אבל מאחר שמפלגת העבודה חדלה זה כבר להיות סוציאל-דמוקרטית, ואתמול היא גם חדלה להיות מפלגה ליברלית, מה לכל הרוחות צריך להעמיד אותנו לצידה? גנטיקה? סנטימנטים? פיגמנטים? לויאליות שבטית?
פתאום תוקפים אותי געגועים לסקֶץ’ של ספי ריבלין במערכת הבחירות של 1981, אולי אחד הרגעים האפקטיביים ביותר של הליכוד בשנה הגורלית ההיא. הוא יושב מול המצלמה, ואומר “שימון פרס”, ופורץ בצחוק מתגלגל.
הפעם צריך להחליף את הצחוק בדמעות שליש. זה מה שהניבה המערכת הפוליטית הישראלית, את ברק מול נתניהו, ואת גאיידמאק לעיריית ירושלים בלי בשר חזיר.
יש אנשים המייחלים לרפובליקה הישראלית השניה. אולי מוטב לייחל לרביעית. אולי אפשר לקרוא לתקופת הייחול וההמתנה, “שמונים השנה של חוני המעגל”. תִצנַח-נא עלינו שינה ארוכה במיוחד, ואם נתעורר ונמצא את עץ הזית במלוא פריחתו, אז אולי יזומן לנו עתיד. הבעיה היא שאהוד ברק יופיע מייד כדי לתבוע אשראי. הוא ויצחק הרצוג ובנימין בן אליעזר לצידו.
מאחר שאין עוד מפלגת עבודה, אולי מוטב לפרק את גורמיה לגורמי-גורמיה. מה מאוד אני מקווה שעמי איילון לא יהיה המפסיד הספורטיבי. פוליטיקה של שיור לאומי אינה משחק טניס. ואשר לאבישי ברוורמן, לבי יוצא אליו, איזה פוטנציאל מבוזבז. מוטב לו לפרופ’ ברוורמן שייפרד מן הפוליטיקה. כשרונותיו יכולים להעמיד אותו בראש קרן פורד/גייטס ישראלית, שתקבע סדר עדיפויות חדש מבלי להיזקק לאישור המרכז, ומבלי לחייב אותו לחזר אחרי עסקנים ואחרי עתונאים.
אילו הייתי חובב כוסות, אולי הייתי נותן הערב את עיני באחת מהן. בהיעדר אדי אלכוהול אין בררה אלא לחרוק שיניים ולמשש את הצער.
This entry was posted on יום רביעי, יוני 13th, 2007 at 5:34 and is filed under הערות לא-אישיות. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
Both comments and pings are currently closed.