הפְּרוֹזה של הכּאֵב והַקַלוּת הנִסבּלת של הזִכָּרון (אישי בהחלט)

מיכל מירון-שקד. צילום עצמי. נסרק ממכסהו של מגש תה

הוא הכותב אֵלֶיהָ בַּלילה האחרון. ראשה המיוּסָר לוּ נִשמַט עכשיו על כְּתֵפוֹ.

הוא הכותב אֵלֶיהָ, להִתחַלק בחוּמוֹ המִצטַנן, זִכָּרוֹן דוֹהֶה של ימים רחוקים, כאשר עמדו על פְּסָגוֹת רמות, כל כך רמות עד שהמתבונן היה צריך להִזדַקף על בהונותיו. כך נִדמֶה לו, על כל פנים, כשהוא מנסה להיזָכֵר (במידה לא גדולה של עצב.(

הוא זוכר את קרינתה המְעַוֶרֶת. היא היתה מִתהַלכת את האנשים, ואור יקרות, ואור לא-יקרות, היה נודף ממנה.

אור נודף?

אוֹרָהּ נדף.

לְאורהּ היה ריח והיה טעם, לאורהּ היה בָּשָׂר מפני שהיה לו דם, מפני שדמהּ היה ניגָר (לפני שנִשפַּך). והוא, ולִגיוֹנוֹת של מתבוננים מִתעוורים וּמִשתוקקים (אל בְּשָׂרָהּ, אל רוּחה) היו מְריעים, בִּרצינוּת, כה-אדוֹם-הוא-דַמָּהּ-כה-אדום. והם לא ידעו שכָּאַב האדום, והיא לא אמרה – לא בֶּאֱמֶת – כי ידעה שהם רוצים בַּקרינה ואינם רוצים בַּכּאֵב, שהם רוצים להתחלק באוֹרָה ואינם רוצים בחֶשכָּתָהּ.

היא היתה לפעמים יָפָה כעֵין הרקיע, וּצליליה היו מְמיסים לבבות. הוא נזכר בד., אולי האיש הֶחָכָם ביותר שהִכּיר, חוזר מִפּגישה אִתָּה, ואומר בעברית קצת מצחיקה (לשון אמו ואביו היתה אנגלית), “היא גְאוֹנָה”, זאת אומרת גאוֹנית, אבל ד. לא היה מוכרח לדעת (העברית שלו הִשתַפּרה מאוד בִּרבות הימים, לפני שפּוֹצץ את מוחו לִרסיסים).

ידידיו היו עוברים לפָנֶיהָ, וּמִתבּוֹססים בזיוָהּ, ונוגסים את לִבָּהּ, פֶּלַח פה וּפֶלַח שם. היא היתה מְהַלכת קסמים, היא היתה מְקָרבת וּמְרַחקת, ואף על פי שהִשתַדלה להִתקָרב היא היתה תמיד מִתרחקת. צֵל היה אורב לה בכל מיני פינות חשוּכוֹת, והיא היתה נוֹשכת את שׂפתיה עד זוֹב דם, אבל לפעמים היתה נִבהלת, בייחוד כאשר התבּוֹננה אל תוך לִבּה והיתה מגַלָה, לפעמים, שהוא ריק מאוד.

אני מערבולת, היא רמזה לאנשים.

אַת מערבולת, השיבו האנשים, וצללו.

עברו כל כך הרבה שנים. הוא הִתקַשה להכּיר את דמוּתוֹ בַּמַראה, והואיל והיה בעיניה לפָנים כִּמשורר וינאי דַק וחיוור, מצוּיָר במִכחוֹלוֹ הֶעָדין של סטיפן צווייג, הוא הִשתמט ממנה. מפעם לפעם היו אנשים לוחשים, כמו באי-נעימוּת, כמה שהיא השתנתה. (הוא לא ידע, אם כי לא הִתקַשָה לנַחֵש, מֶה היו אנשים לוחשים עליו.)

אבל איש זוּלתה לא היה נוֹשֵף ה”א באל”ף; ועל מִשכָּבוֹ, כאשר התהַפֵּך, הוא היה נִזכּר בַּנשיפה הַקַלָּה של הה”א, המִתחַכֶּכֶת בחִכָּהּ, לפני שהיא נִפלטת ועוטפת אותו בַּערפל של חמימוּת, שלא היה אלא צפריר, רוח בוקר חטוּפה.

לפני שנולדו אותיות דיגיטליות, לפני שכל הִרהוּר התחיל להִתהַרהֵר טרנס-אטלנטית בִּמהירוּת לֵידָתוֹ, הם היו כותבים מכתבים ארוּכּים זה לזה, ושומרים אותם אצל מנורת הלילה. והם היו חוזרים וקוראים, את העצב ואת האהבה, ואחר כך את התוֹכָחָה ואחר כך את השתיקה. לבסוף חדלו לקרוא, אם כי זָכרוּ בִּדרָגוֹת מִשתַנוֹת של געגועים.

הם היו אנשים מִשִלהֶיהָ המוּקדמים של המאה העשרים, ואולי היה בהם ממש, ואולי רק קוּרטוֹב, ואולי רק מראית עין.

עכשיו היא מִתעַלפת בייסוּריה, בַּחשֵכה גדולה. עכשיו הַקרינה אינה קרינָתָהּ, עכשיו אנשים אינם מתבוננים, עכשיו פָּג קִסמָהּ כדרך שֶפָּג קִסמו של שופט קדמון אֶרֶך תלתלים.

השָנים הפרידוּ ביניהם, והַגַלים הפרידו, והוא יושב בגינת בֵּיתו, מִתרַפֵּק על שמש הסתיו, מאזין לִנקישוֹת לשונם של הסְנָאים – הם נוזפים בך, אומר לו מ. – תוֹהה אם ארבע העגבניות האחרונות בערוגה יצליחו להאדים עוד לפני שתבוא הקָרָה הראשונה ,מַרשה לְחתול ניאורוטי לתקוע את ציפורניו בִּבשָׂרוֹ מפני שֶמַה לנו חיים אם אין אנחנו נִרמזים מפעם לפעם על הכאֵב.

אבל היא אינה זקוקה לַפּוֹאטיקה של הכאֵב. היא אינה נִרמזת עליו. הוא נוֹקֵב אותה, הוא מִתעַלל בִּבנֵי מֵעֶיהָ, הוא גוֹבֶה מחיר מוּפקע על כל שעה חטופה של עונג, על כל רגע חולף של נִצָחון שהיא טעמה בַּשְלָהים המוקדמים ההם.

ואף על פי שהוא רחוק, ואף על פי שהוא אינו דומה עוד לפוֹן הוֹפְמַנְשְטאל (אם בכלל דָמָה), הוא רוצה לנַחם אותה מאוד, לַחפון אותה באגרופו, ולהגיד לה שהוא אוהב אותה, ויוסיף לאהוב אותה עד אחרון כל הימים.

מיכל מירון-שקד מתה ב-19 במאי 2007

 

עיבוד של מונטאז’ מאת מיכל מירון-שקד iwomen.co.il

מיכל מירון-שקד

ü      כמה מלים על עצמי

ü      אנחנו יכולים רק להתגעגע

ü      והנה הסתיו

ü      ואני מודה שאני אוהבת נורא, להיות

ü      איך נראים החיים בתוך קופסא [מדור פירסומי, אבל בכל זאת]

ü      אני הולכת – אמרתי לילדים שלי – אבל אני תיכף אשוב

ü      איך עצרתי את התנועה בצומת הרחובות 72 וברודוויי

ü      מסע אופניים קטן לאורך תל אביב, מרק חרירה וקצת לבנה

ü      מה קורה כאשר נשים בלבד יושבות סביב השולחן העגול

ü      ובכל זאת אנחנו באים לכיכר ואנחנו אומרים

 

7 Responses to “הפְּרוֹזה של הכּאֵב והַקַלוּת הנִסבּלת של הזִכָּרון (אישי בהחלט)”

  1. ח ל י הגיב:

    מיכל הסוערת. מיכל הבלתי צפויה. מיכל שמפתיעה במחווה עדינה ובחדות מחשבה מרתקת. שמדברת פתאם על אהבה וילדים במתיקות ומראה צילומים, ועל אינטרנט לפני שאני בכלל מבינה את המילים, ועל משפחה ופצעים מפעם והיא תערובת של חריף ומתוק ומתוק וחריף ואין לי, ולא היה לי, מושג מה יש כאן, אבל אין ספק שהיא יחידה מסוגה –
    ואני שמחה שהכרנו וחייכנו אחת לשניה לא מעט בשנים, הרבה שנים שהיו, ואני אזכור אותה עם חיוך והשתאות על האומץ התמידי והרבה חם.

    כתבת עליה כל כך יפה וכל כך עצוב

  2. שושנה ויג הגיב:

    ייקח לנו זמן כנראה להבין את עוצמתה של מיכל מירון שקד, יואב קרני כתבת מדהים על אהבה וקשר מיוחד . כאב וסבל ודמות של אשה.
    תודה לך.
    צריך לכתוב על כך בחדשות המרכזיות…
    שושנה ויג

  3. שלומית אבידן הגיב:

    אתמול שלחתי לתמי מייל.
    למה אתמול? דווקא?.
    אין לי שמץ.
    תמי חזרה אלי וכתבה לי שהיא עצובה
    כי את אינך
    לא ניתפס
    הזוי
    אישה כה מלאת חיים ועדינה ומתחשבת
    נפגשנו פעםשוחננו פעמיים
    רושם כביר הותרת
    לכתך לשלום
    ממני

  4. moon הגיב:

    את היית מערבולת. נדירות הנשים שהותירו בי תחושת תאוות חיים אמיתית, יסודית, סוערת, סקרנית, בוערת כמו שלך. דרכינו הצטלבו אי אז, אהבתי את כל מה שהיית על הגלוי על הנסתר, דעתנית, גם שטותניקית ומאד יפה ומאד מאד אשה, הכי אשה שאפשר. איך לכל הרוחות נלקחת כך?

    יואב, כתיבתך מרגשת.

  5. אילנה הגיב:

    יואב,
    אכן נתק של הרבה שנים, ואז פתאום – מותה.. שלח מייל? אילנה ת.

  6. שרה הגיב:

    וכתבת מאוד יפה ומרגש.

  7. בועז כהן הגיב:

    עמוק בנשמה.

    עצוב.

Leave a Reply