שמונה עשר במאי 1977

 

כאשר קמנו בבוקר, ב-18 במאי 1977, פשוט לא ידענו. ראשינו היה סחרחרים, אבל לא עד כדי עילפון. שמענו את חיים יבין מכריז "מהפך", ורוכש לעצמו חיי עולם; ואחר כך חוזר וּמכוון אל דעתו של שר ההיסטוריה במלים "הסגנון החדש". שמענו את מנחם בגין מדקלם לאשת חיקו הנאמנה, הגברת הראשונה של המחתרות, "זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר". הופתענו לשמוע עד כמה האנגלית שלו טובה וַעשירה ורבת ניבים, כאשר קרא (לתועלת העתונות הזרה) שורת חיוּוּיים של אייברהם לינקולן.

שמענו את שמעון פרס מפטיר בפעם הראשונה, בעצב איום, את המלה "מַכָּה". לא העלינו על הדעת שמכאן ואילך נחזור ונשמע אותה מפיו אחת לשנתיים או שלוש.

ראינו את יגאל ידין מגיב בתערובת של קורת רוח ושל תדהמה — קורת רוח על 15 המושבים של ד"ש, תדהמה על זה שהקואליציה הבאה לא תהיה תלויה בהם לכינונה — ומבטיח חד משמעית לעמוד על עקרונות. לא העלינו על הדעת שמכאן ואילך לא נשמע אותו עוד עומד על עקרונות. הבן יקיר לי אפרים של ישראל המתחדשת ייבּוֹל כלעומת שֶפָּרַח, וישאיר אחריו כל כך מעט מחוץ לִמצדה וּלאוּרווֹת שלמה (איזה שלמה איזה, אולי אחאב).

למדנו בפעם הלא-אחרונה עד כמה אין אנחנו צריכים לסמוך על האינטואיציות שלנו, בייחוד כאשר הן נמסרות בטון כל כך ענייני ומעורר אמון מפי פרשן טלויזיה. שלוש שנים וארבעה חודשים וחצי קודם, במוצאי יום הבחירות לכנסת השמינית, בלילה שבין 31 בדצמבר 1973 ובין אחד בינואר 1974, אמר הרב שמואל הכהן-אבידור, "אם הפעם הליכוד לא הצליח לנצח [תחת הצל הכבד של 'מחדל' יום הכיפורים], אז מתי הוא כבר יוכל?"

התשובה הפשוטה היתה, "בפעם הבאה, תודה ששאלת".

'מעריב' היטיב לנסח את מה שקרה. עורכי 'מעריב' יצאו מֵחלציה של תנועת ז'בוטינסקי, אבל הם לא נטפו אופוריה ביום ההוא. "מפולת המערך", הכריזה הכותרת הראשית שלהם. הליכוד הגביר את כוחו רק בחמישה מושבים, המערך איבד שמונה-עשר. אילמלא היתה ד"ש, המערך היה מקבל כנראה לפחות עוד שנים-עשר, אם לא את כל החמישה-עשר, ואז אולי לא היה מהפך, ושמעון פרס היה מתייצב בראש ממשלתו הראשונה, וּמתחבב עד מהרה על כל רואיו, וחוזר ונבחר עוד שש פעמים (לפחות).

כן, כן, זה היה טבעם של סמי ההזיה שהתחלנו לצרוך אז (באופן מטאפורי).

אנו היינו ילדי הלילה ההוא. את הסף הביולוגי של ההצבעה החמצנו בבחירות הקודמות בעשרה חודשים. אלה היו הבחירות הראשונות שלנו. יסלח לנו אלוהים על הפתק שהיטלנו. אולי באמת היינו צעירים מדיי.

אנו היינו ילדי הלילות ההם, של האביב אחוז התזזית, 1977. התחלנו את האביב ההוא בהתרגשות ניכרת אבל ללא שותפים. אני נזכר באחד מחבריי לספסל הלימודים במכון הצרפתי בתל אביב. "יהושע", אמרתי לו במעלית, בהתרגשות ניכרת. "יהושע, אינדירה גאנדי הפסידה בבחירות בהודו". השופט יהושע גרוס הניד בראשו והשמיע את המלים שלעולם לא אשכח, "יופי לה". נשכתי את שפתיי, והזכרתי לעצמי את ייסורי המשורר

ראיתי עב קטנה ככף יד איש

וידעתי כי את הגשם שאני מרגיש

עדיין לא הצלחתי לספר לאיש

כמה לילות קודם לא היה כל כך קשה. צסק"א אכלה אותה בפעם הראשונה, אנחנו היינו על המפה, ההמונים זינקו אל המיזרקה בכיכר עדיין-לא-יצחק-רבין, ואבא הוציא בקבוק ברנדי מן המזווה (על פי הצעתי) . הוא טעם טיפה, אני טעמתי טיפה. אותו הבקבוק, חסר שתי טיפות, עדיין עמד שם עשרים שנה אחר כך, כאשר באה השעה לרוקן את המזווה בפעם האחרונה.

כשההמונים זינקו אל המיזרקה, רבין הודיע שלא ינהיג את מפלגתו בבחירות הבאות, אף על פי שהיא בחרה בו ברוב דחוק רק כמה שבועות קודם. דן מרגלית בוושינגטון קיבל את הטיפ המפורסם מפקידת הבנק הלא-דיסקרטית, ש"אשת ראש הממשלה שלכם היתה כאן". אה? כאן? בבנק זר? כדי למשוך כסף?

 

 שמונה באפריל 1977, הכותרת הראשית ב'ניו יורק טיימס':רבין מדהים את ישראל בביטול מועמדותו לתקופת כהונה שניה; מותקף על פקדונות בארה"ב; בוּקה וּמבוּלקה במפלגתו; נראה שהסתלקותו מפנה את הדרך ליריבו הוותיק, שר הבטחון פרס

מה טבעי היה בשביל איש חמודותיה של תנועת העבודה ליפול מן השלטון, ולסיים בזה את ההגמוניה הפוליטית והכלכלית שלה, מפני שעבר על חוקי המטבע המחניקים שהיא חוקקה. כל הארץ מלאה אז עברייני מטבע, אבל דווקא יצחק ולאה נאלצו לשלם את המחיר.

זה היה הלילה שבו מכבי תל אביב נעשתה אלופת אירופה בכדורסל. לא היה לי כך קשר ל'מעריב', אבל אני זוכר את עורכו החכם שלום רוזנפלד מבטיח מבעוד מועד, כי אם מכבי תזכה באליפות היא תקבל את הכותרת הראשית. זו עמדה להיות הכותרת הראשית הראשונה מאז ומעולם בענייני ספורט, אם אינני טועה. אבל למחרת לא היה מקום. היה רבין. מה לעשות, זה קצב המאורעות בישראל, כאשר דראמות בוזמניות נידונות להיאבק על הכותרת הראשית מעשה שיגרה.

בימים ההם, בין צסק"א לחשבון הבנק נולדה הנכדה, שיום אחד תיגע ללבו של העולם כאשר תתייפח בהלווייתו של סבא, בנוכחות כל שליטי העולם חוץ מאיזה שניים שלושה. על חשבון הבנק שלה לא יוטלו הגבלות, כאשר היא תפרוט את הנוסטלגיה ואת רגשי האשמה לדולרים מותרים.

בבוקר שאחרי, ד"ש הספיקה למרוח מודעה גדולה ב'הארץ', "יגאל ידין לראשות הממשלה". הסקרים הראו שמי-יודע-אולי. אפילו פרופ' מיכאל הרסגור אמר לי אז שהוא יצביע בעד ד"ש, אף על פי שהיה פעם עורך העמודים הספרותיים של בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והאמין בכל לבו בסוציאליזם מדעי. ד"ר שלמה בן עמי, עמיתו הצעיר מן החוג להיסטוריה, חייך בסלחנות. "מישל", הוא אמר, "הוא לא מתכוון ברצינות. זאת בדיחה".

אבל אני לא צחקתי. נרשמתי לד"ש, נתתי הוראת קבע לנַכּוֹת חמש לירות (עדיין לא שקלים) בחודש מחשבון הבנק שלי, ונעשיתי בזה חבר התנועה ואלקטור מן המניין בחבר האלקטורים שלה. אומרים שכך ממש הצטרפו חמולות דרוזיות שלמות.

ביום הבחירות הפנימיות סרתי אל הסניף ברמת גן, וּמילאתי ברצינות איומה את רשימת המועמדים בבחירות לכנסת. מספר אחת, יגאל ידין, אלא מה. מספר שתיים, בנימין הלוי. מה פתאום בנימין הלוי? כי חשבתי שהוא יהיה יושב ראש הכנסת, לאחר שד"ש תנצח, ויושב ראש הכנסת תמיד צריך להיות מספר שתיים מסיבות טקסיות. מספר שלוש, אמנון רובינשטיין, כי הוא יהיה שר המשפטים בממשלת ידין. מספר ארבע, שמואל תמיר, כי הוא היה האיקון של נעוריי הפוליטיים, האיש שנועד לגדוּלה, שר החוץ בממשלה החדשה. מספר חמש…

דאגתי אפילו לכלול מזרחי אחד ודרוזי אחד בין החמישה עשר הראשונים, כל כך רבה היתה אחריותי הלאומית.

בבוקר שאחרי ישבתי בחדר החדשות של גלי צה"ל, בקומת המרתף, הרבה לפני השיפוץ הגדול של 1980 או משהו כזה (אלוהים אדירים, מה זקנתי בעתונות). אבשלום קור נכנס אל החדר ברגל גאווה. "אני מחלק שגרירויות", הוא אמר בחיוך קטן וללא הרמת קול, "מי רוצה?" באמת.

חוץ מזה, נשיא ברית המועצות נסע לאפריקה למכור נשק לכל המעוניין, בתנאי שהוא פרוגרסיבי ושונא גזענים ואין לו מפלגת אופוזיציה. בריונים פרצו אל דירתו של מסורב העליה סלֶפּאק במוסקבה. עוד פיחות זוחל לעומת הדולר, כבר 9.28 לירות. פקיד בכיר באוצר הואשם ברמיה, בשעה שהמועמד לכהונת נגיד בנק ישראל החליט לערער על הרשעתו במשפט שחיתות (חמש שנות מאסר). ידיעה על שתילת כלייתו של נער רוסי בגופו של אמריקני הגיעה לעמוד הראשון, איזו קרן אור באפילת המלחמה הקרה. החזאי גם הודיע, שהגשמים יימשכו ברחבי הארץ, אם כי הרוחות ייחלשו.

במצרים פרצו מהומות לחם. יותר מעשרים הרוגים. מה יכול להציל את משטרו של סאדאת, שואל עודד גרנות בעמוד הראשון של 'מעריב' (כן, גם הוא הוסיף ימים בעתונות, אם כי שערו לא הלבין כלל). רק שסאדאת לא יחליט לצאת למלחמה חדשה נגד ישראל באוקטובר או נובמבר 1977. ליתר בטחון, "תרגיל גדול ייערך בסיני בשבוע הבא". הפעם כבר לא יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

השאר תגובה