בעניין הזה אני מתכוון לדון באריכוּת קצת יותר גדולה — וּמזמין את אורחיי לדון בו — אבל פָּטוּר בלא כלום אי אפשר.
האינטליגנציה השמאלית של אירופה מפלרטטת זה זמן מה עם אנטישמיות. זה עניין גלוי וידוע, ויש לו הסברים ויש לו תירוצים, ואין לו תירוצים. ואני יודע את ההבדל בין ביקורת נוקבת על ישראל ואפילו התנגדות לציונות ובין אנטישמיות. כשלעצמי אינני משתמש באיפיון הזה, “אנטישמי”, בַּקַלות של רוב המשתמשים הישראליים.
מתי אנטישמיות? למשל כאשר בביקורת על ישראל נשזרים מוטיבים אנטי-יהודיים קלאסיים, מאחרית העת העתיקה, עבור דרך ימי הביניים, וגמור בעלילות הדם של הזמן המודרני. זו האנטישמיות הקלה ביותר לזיהוי, כי היא הוולגרית ביותר.
אינטליגנציה אירופית שמאלית וולגרית? היתכן?
יתכן. יתכן בייחוד בַּתַרבּוּת הקלוקלת של עתונות הפמפלטים, התופסת את מקומה של העתונות הרצינית משכבר הימים. הצרפתים התחילו בזה, ב’ליבראסיון’, אבל עשו כן במידה יחסית של חן. האיטלקים עשו כן במידת מה. אבל הבריטים, כרגיל, הם הֶחָלוּץ ההולך לפני המחנה. והחלוץ ההולך לפני החלוצים הוא הפאמפלט האינטלקטואלי הצרחני ‘אינדפנדנט’.
אם פעם הבריטים היו מנחילים לנו ניואנסים ולשון המעטה, הנה עכשיו הם מנחילים לנו אוסף של סימני קריאה ענקיים, של הגזמות, של נסיונות בוטים לעצב השקפת עולם במקום להשפיע עליה. אין עוד עמודי חדשות ב’אינדפנדנט’, יש בו רק עמודי צרחות. והצורח מכולם הוא עמודו הראשון של הצהובון כְּבַד-הראש וַעתיר היוּמרוֹת, השונא את אמריקה, ושונא את ממשלתו הפרו-אמריקנית, ושונא את כל ידידי אמריקה, וּמעניק הנחות נדיבות לכל אויביה.
מי שקראו את רוברט פיסק (Fisk), או מוטב שמעו את רוברט פיסק, יידעו אל נכון על מה אני מדבר.
אבל לפי מיטב ידיעותיי, כדבר הזה עדיין לא קרה. ערב חג המולד, העתון המאוד-לא-דתי הזה (אינטליגנציה בריטית ליברלית חושבת שאמונה באלוהים היא ביטוי של בערות, היָאָה רק לאמריקנים משכילים למחצה; וַאנשים רציניים אינם מודים בפומבי שהם מאמינים באלוהים) החליט לציין את החג הממשמש ובא בשאלה מֶה הָיו עושים הישראלים — היהודים — לַבתוּלה הקדושה באורווֹת בית לחם, אילו נתקפה צירי לידה ב-2006. מי בכלל צריך לקרוא את התשובה.
רוצחי אלוהים, מְעַני אמו. הבו להם פאסיון פרוגרסיבי. בסופו של דבר, גם אינטלקטואלים לונדוניים שמאליים מִתאַנפּפים מגלים את המְכַנה המשותף הנמוך ביותר שלהם עם מל גיבסון ועם בשאר אל אסד (מי שהזכיר לאפיפיור הקודם, במסעו לדמשק, כי את טִבעם של היהודים אנחנו יודעים עוד מזמן גבעת גולגלתא).
מִמַה נַפשָך, הלוא אפשר לגַנות את מדיניות ישראל בשטחים — אני מגַנֶה — מבלי לשזור בַּגינוי מוטיבים תיאולוגיים אנטי-יהודיים. הלוא אפשר לדבר לעניין, הלוא אפשר להניח לעובדות לדַבּר.
עוד נחזור לזה. בינתיים רק נגיד אבוי, אבוי, אבוי. מי יעניק סותרן, antidote, לָאֶרֶס הזה. (וגם, אין צורך לומר, לארס המפעפע בכל הוורידים, גם בוורידינו.)
תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית).
יואב,
אתה צודק – הכתבה נמוכה, מגמתית ואנטישמית.
אך התגובה שלך מקוממת.
כיצד ייתכן שאתה מופתע מפרסומה של כתבה כזו?
כיצד אתה מצליח לגנות בכנות ומכול הלב את הכיבוש ובו בזמן להיות מופתע מכך שהוא מייצר אלימות, דעות קדומות וגזענות.
נראה שבמידה מסוימת גם אתה שקוע בדיכוטומיה: נגד הכיבוש=נגד ישראל.
ממש כמו העיתון המטופש הזה.
מה משמעות הגינוי שלך את הכיבוש?
זו מדיניות גרועה?
זה לא יפה לעשות ככה?
יש לגנות את הכיבוש, בין השאר, מכיוון שהוא מייצר כתבות כאלו.
ההתנגדות לכיבוש היא התנגדות להרס הלגיטימיות של הקיום הישראלי; התנגדות לעידוד לאנטישמיות.
אני מבין טוב מאוד את האנושיות שבחיילים הללו שצחקו על היולדת במחסום, למעשה, אני הייתי אחד החילים האלו.
הם אומללים, ומרוטים, ואכזריים ומתחננים בלילה שיוכלו להפסיק להתנהג כך.
אבל כשהייתי אחד החיילים גם ראיתי את השתיקה של הפלשתינאים שעברו במחסום. שתיקה שמבטיחה כתבות כמו זו.
כיצד ייתכן שאתה מופתע?
הפליאה שלך מזעזעת.
את הנקודה, כך אני חושש. אנטישמיות היא בדיוק המצב הנפשי שלא צריך עובדות (כמו הכיבוש או כל דבר אחר) בכדי להטיף ארס. אם לא היה הכיבוש אז היו כותבים על הפרוטכלים של זיקני ציון, על אונס נשים אריות, על דם של ילדים במצות או על אורך האף. לכן בדיוק חשוב להבדיל בין ביקורת לגיטימית על הכיבוש לבין אנטישמיות והכיבוש וכל עוולותיו האמיתיות והמדומות לא הם ההופכים את האנטישמי לכזה.
קרני הנאיבי.קרא את המאמר הראשי היום בהארץ:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/804787.html
כדי שתראה כי ה”אינדיפנדנט” צודק.
אם אתה רוצה להפסיק שימושים אנטישמיים במעשי עוולה של ישראל,הילחם נגד הכיבוש המשחית באותו מרץ שאתה משקיע במגנים מעשים אלו..
מוזר.
אנטישמיות זה מצב נפשי?
עד כמה שאני יודע אנטישמיות היא לא מונח בפסיכולוגיה. היא אפליה על בסיס מוצא שמי.
יואב מצביע על מאפיינים האנטישמיים בכתבה. אני מזכיר שקל יותר לשנוא (ולהפלות על בסיס שמי) את מי שגורם כאב להמוני בני-אדם.
האנטישמיות לא שמרה על אותה עוצמה במשך ההיסטוריה. לעתים היהודים אפילו חיו לא רע בין הגויים הנוטים לאנטישמיות. כך שישנן עובדות הסטוריות שמשפיעות על התעצמותה של אנטישמיות.
השמאל הרדיקלי באירופה דוגל – בדומה לימין הרדיקלי – באידיאות טוטאליות. אידיאות כאלה מבקשות להפוך את המציאות על פיה במהלך חד. למשל, הן יוצאות נגד ניאו-קולוניאליזם וניצול ורואות הצדקה בהתקפלותם של הקולוניאליסטים מכל מאחזיהם שהושגו תוך כיבוש, ניצול ודיכוי אחרים. במלים אחרות, יציאת צרפת מאלג’יריה כמוה לא כיציאת ישראל משטחי יהודה ושומרון אלא כיציאת היהודים מארץ ישראל כולה – שהרי כל מדינת ישראל היא פרויקט קולוניאלי אחד גדול שנועד, לתפיסתם, לשמר את שליטת המערב באזורי העולם הנחשלים ועתירי המשאבים.
העצוב והכואב הוא שהאידיאות הללו הופכות לנחלתם של יותר ויותר משכילים ומשם מטפטפות אל מעמד הביניים הרחב של המדינות המבוססות. אם פעם ונסה רדגרייב, שקראה בגלוי לחיסולה של ישראל, נחשבה למוקצית מחמת מיאוס, הרי שהיום עמדות אלה הולכות ומתפשטות באירופה כולה. הן מוזנות גם מאנטי-אמריקניות קיצונית, ממש כפי שציין יואב, אבל נגועות בצביעות עצומה. מתי בפעם האחרונה קרא מי מהקולות הללו לחיסולה של אמריקה הלבנה (והשחורה) לטובת מדינה אינדיאנית שתשיב את עטרת המדוכאים ליושנה?
כן, בהחלט אפשר להסתכל על אנטישמיות כעל מצב נפשי אפילו אם זה לא מופיע כהפרעה בDSM או באיך שקוראים לאינדקס הזה. זה נכון שאנטישמיות נעה בגלים ויש לה גם דינמיקה חברתית וזה גם נכון שיותר לשנוא את מי שבאמת יש לו אף ארוך מאשר את מי שאין לו אף ארוך אבל הרי לא בביקורת ישראל על רקע עוולות עסקינן שהרי יש לא מעט מישטרים (ואפילו בשכנות) שגורמים עוולות גדולות הרבה יותר ובכל זאת ה”ביקורת” מופנית כלפינו. אנטישמיות.
(וכמו שכותב יואב, זה לא שאין מה לבקר את ישראל, השאלה רק מה הטון, מה ן הסיבות לביקורת וגם האם מבקרים את הראוי לביקורת או שמבקרים את האף הארוך…)
נקודה ראשונה:
אתה חושב ששונאים רק אותך? אל דאגה. שונאים את כוווולללם. האם גזענות מופנית רק כלפי יהודים? איך אתה מבחין בין מצב נפשי של גזענות כלפי יהודים לבין מצב נפשי המפלה עם/אתנוס אחר?
נקודה שנייה:
יש הבדל בין כאב שאדם גורם לזולתו לבין תווי הפנים של אדם.
אחד נידון לעורר שנאה והשני מבטא את השנאה שהראשון מעורר. לא תמיד זה ומעשה לא לגיטימי שמעורר שנאה. אך לרוב מעשים לא לגיטימיים מעוררים שנאה.
נקודה שלישית:
אני לא מוכן לקבל את עניין ה”תמיד ירדפו אותנו”.
אני לא מאמין בגורל. אני מאמין שלדברים יש סיבה בעולם הזה. ולהתנהגות שלי יש השפעה על היחס אליי: גם אם היחס כשלעצמו ראוי לגינוי.
אני לא מצדיק את הכתבה. היא באמת אנטישמית. אני מתקומם על ההפתעה מכך שהכתבה לא הציגה את המצב בשטחים על כל מורכבותו. ברור שלא! מה חשבתם שיקרה כשגורמים כאב לעם שלם??? שהוא יפציר בפני עיתנאים זרים להציג תמונה מאוזנת ושקולה??
אה. שכחתי. התמונה הלא-מאוזנת והלא-שקולה היא תוצר של האף שלנו ולא של מעשינו. נוח מאוד.
אבל אתם באמת חשבתם שאם תשננו יומם ולילה שישראל היא מדינה אירופאית ותסלחו לגרמניה אז האנטישמיות תיעלם?
קצת תמים, לא.
האנטישמיות היא יסודו חשוב בחשיבה האירופית, בכל חשיבה אירופית, מימין ומשמאל, וכפי שאין נצרות בלי מסיונריות אין מחשבה מערבית בלי אנטישמיות.
הגיע הזמן שתתעוררו.
בואו ונענה לשאלה שבכותרת: מה היה קורה לו מרים היתה מגיעה היום לבית לחם?
ובכן, מאחר ומרים ההרה, כמו גם בעלה יוסף, היו יהודים כשרים למהדרין (וניתן לחשוד שאף בעל מאפיינים חיצוניים שהיום היינו משייכים לזרמים היותר דתיים שביהדות), הרי שניתן להעריך במידה רבה של ודאות כי המשפחה היתה הופכת לקורבן לינץ’ מצד תושבי המקום הידידותיים. אם אתם לא מאמינים לי – נסו להכנס בעצמכם לבית לחם ברכב בעל מס’ צהוב ועם כיפה על הראש, בלי TV על דופן הרכב ו/או תאום עם “פעילי השלום” המקומיים.
בכל מקרה, ייתכן ואני מיושן בדעותי, אבל אני מסרב להתרגש מכתבה אנטישמית בעתון אירופי. כפי שכבר נכתב בתגובה קודמת, לשנאת היהודים אין ולו דבר עם מעשי היהודים: אם זה לא הכיבוש, אז זה עושק העמלים, או התססתם כנגד בסדר הקיים, או הרעלת בארות, או אפיית מצות מדם ילדים או “סתם” רצח המשיח. והרי בדיוק לשם כך הוקמה המדינה: על מנת שנוכל לקרוא כתבות שכאלה ולדעת שהן אולי מעליבות ולא נחמדות – אבל אנו בטוחים מפגיעתן הרעה.
יואב:
אתה איתי או עם שלומי?
את חייב להודות ששוב שלומי מוכיח את טענתי.
שלומי (ומואיז) מאמינים בגורל.
“נועדנו להיות נרדפים” – אחלה. אני בקטע של כל בני האדם נולדו שווים וכו’ – נדוש אבל נכון.
נראה לי שגם אתה (יואב). והנה לך הבחירה:
ליברליות בלתי צבועה (שלא מתיישבת עם האתוס הציוני) או ציונית בלתי ליברלית (שלא מתיישבת עם הערכתך לארה”ב).
מדינה יהודית ריבונית זה יופי. אבל לא כשהסיפור שהיהודים מספרים לעצמם מבוסס על אתנוס,אמונות תפלות והיסטוריה מגמתית מסולפת.
“מאמין בגורל”? לא. “מאמין למה שהאנטישמים אומרים ועושים שוב ושוב ושוב”? בהחלט.
עודד, אל תבלבל בין אידאולוגיה לראיה נכוחה של המציאות. לפעמים רודפים אותך גם אם אתה פרנואיד.
מדוע אי אפשר להכיר באנטישמיות, מבלי לסייג את ההכרה הזו במוראות הכיבוש? האם הכיבוש הוא רשיון בשביל עורך עתון בלונדון להפוך את העמוד הראשון שלו לפמפלט אנטישמי ערב חג המולד?
עודד ידידי, במשך חמישים שנה לאחר מלחמת העולם השניה לא היה אפשר למצוא אנטישמיות גלויה בכלי תקשורת מרכזיים. אנטישמיות נהנית עכשיו מרה-לגיטימציה. בשעה ששמאל אירופי פרוגרסיבי תוקף את הימין על גזענות כלפי מוסלמים (בצדק תוקף), שמאל אירופי פרוגרסיבי מחזיר את היהודים אל מקומם הראוי.
זה מכאיב. מה מאוד אני מצטער שכאבי מקומם אותך.
אגב, אנטישמיות בהחלט נשקלת כמצב נפשי, כמו כל פוביה וכל פתולוגיה אחרת.
אני קצת מודאג, אבל אולי לא מופתע, מסלחנותו של שמאל לא-ציוני בארץ כלפי אנטישמיות וכלפי יוּדוֹפוֹבּיה של השמאל האירופי. כמה נהרות של דיו נשפכו על התיאולוגיה האנטי-יהודית של הימין הנוצרי הפרו-ישראלי בארה”ב (הכמיהה אל אחרית הימים, אל חזרתו של ישו, אל מותם של רוב היהודים, אל התנצרותה של שארית הפליטה). תיאולוגיה אנטישמית מן השמאל האירופי האנטי-ישראלי נסלחת. אני תוהה מדוע (ומקווה שהתשובות הטנטטיביות על השאלה הזו לא יחטאו באיפיונים פתולוגיים, כי זה פשוט לא מעניין).
אנטישמיות אינטלקטואלית — זאת אומרת אנטישמיות המוּבַּעַת בכתב, במשפטים שלמים, בתחביר תקין — היתה עד זה לא כבר נחלת המעטים, עניין לשוליים הסהרוריים: מכחישי שואה באירופה, קו-קלאקס-קלאן באמריקה. כמובן, האינטליגנציה הערבית, האינטליגנציה המוסלמית, אבל זה עניין נפרד.
מֶה עצוב הוא החיזיון הזה, של אינטליגנציה שמאלית, או ליברלית, או ימנית מתונה הפורקת את עול הטאבו של אושוויץ, וקוראת דרור לכל היצרים הכבושים. מצטער, שלומי, אינני משועשע.
מואיז, אני חושש שלא הבנתי. ממה בדיוק עלינו להתעורר? מן הדעה שצריך להוקיע אנטישמיות, או כל סוג של גזענות, כל אימת שהיא מקבלת ביטוי פומבי?
מר לביב, האינדפנדנט _צודק_? במה הוא צודק? בקריקטורה אנטישמית גסה על עמודו הראשון של גליון חג המולד שלו? הלוא רק על זה דיברתי. לא ביקרתי את עצם הביקורת על מעשי ישראל. דיברתי על האמצעי הנִקלֶה לביטוי הביקורת הזו.
ומה אתה אומר, מר לביב, שאם יש אנטישמיות מוטב לבדוק מה היהודים עשו כדי להניב אותה? זו היתה התשובה של ה.ג’. וולס ב-1943, כאשר שליח של המחתרת הפולנית הגיע ללונדון, וסיפר לו על אושוויץ ועל גטו וארשה (השליח, קארסקי, הצליח להתגנב אל אושוויץ ולצאת משם. הוא מסר עדות ראיה). וולס השיב, “האין זה מעניין מר קארסקי שיש אנטישמיות בכל ארץ שבה מתגוררים יהודים”?
מדוע כל כך קשה לגנות אנטישמיות, מבלי להעניק הנחות לאנטישמים?
ביודעי את הפלאטפורמה שעליה אני יושב, אינני יכול להגיד שאני מופתע לחלוטין מן הצורך שלי לשכנע את אורחיי בחומרת האנטישמיות של עתון בריטי חשוב. לא מופתע לחלוטין. רק טיפה מופתע. טיפ-טיפה.
או.קיי או.קיי כואב .
מסכים.
ומגנה. וזה חמור.
אבל לא ענית על השאלה:
מדוע אתה מופתע?
אין אף סיבה טובה לאנטישמיות.
אבל ,למשל, ההסטריה הישראלית להדביק את תווית ה”אנטישמי” לכל אנטי ישראלי מעודדת אנטישמיות. וזאת משום שהיא עוזרת לכתבה כמו זו להתכסות בחזות אנטי-ישראלית.
וכאב (שאנחנו מייצרים)מעודד שנאה, ופתולוגיה, ותסביכים נפשיים ומה לא.
איך אתה מופתע שגזענות ואימה ופארנויה ישראליים מגשימים את עצמם?
את זה אני לא מבין.
רק בגיל מבוגר הבנתי שאינטלקואל שמאלני ליברלי הוא עוד אחד האומר דברים המשרתים אותו באותו רגע או סתם אומר מה שהוא חושב ואך חלחשיבתו אין כל עדיפות על פני חשיבתם של
אחרים
אאשר לאנטישמיות. אני זוכרת היטב את השינאה ואת כינויי הגנאי ואני לא כבשתי אז. פשוט הייתי ילדה יהודי
לעתים, כשאני שומעת קולות אלו מאירופה אני מתמלאת חרון וזעם ומיחלת לראותם משלמים את מחיר היוהרהה
ם
עודד, אני חוזר ואומר שהטלת האחריות לאנטישמיות על קרבנותיה היא אחיזת-עיניים ישנה של אנטישמים. אני מניח שאינך מתכוון לזה, אבל אני חושש שזה מה שמשתמע מדבריך.
אני אינני מוכרח להסמיך כל דיון בכל עניין לכיבוש. הכיבוש נפסד, הכיבוש רב עוולות, הכיבוש צריך להסתיים. אבל האפיזודות האנטישמיות בעתונות הליברלית האירופית הן אפיזודות אנטישמיות (והרשימה ארוכה יותר מן הדוגמא האחרונה של ה’אינדפנדנט’).
זה חלק מן הקונטקסט ההיסטורי והתרבותי של אירופה. מעניין איך הדור השלישי שלאחר מלחמת העולם השניה פרק את עול הטאבו. אני נוטה להניח שהאנטישמיות הזו מעוררת יותר חרדה אצלי מאשר אצלך, מפני שאני חי מעבר לים, ומפני שחגים נוצריים ותיאולוגיה נוצרית מקיפים אותי מכל עֵבֶר. אבל אין זאת אומרת שריחוק צריך למנוע אותך מלהשגיח בחוּמרת ההתפתחות הזו.
טוב, עכשיו אני הולך לארוחת חג המולד. כלטוב.
הבחנתי בזה רק לאחר פירסום רשימתי, מה חבל:
כתב ה’אינדפנדנט’ שהעניק את ההשראה לעמוד השער הנ”ל, יוהאן הארי, כתב ביומן-הרשת שלו כמעט לפני שנתיים,
“אנחנו עומדים בעיצומה של תחייה גלובלית של השִׂנאָה ליהודים. . .בערך 24% של הבריטים הסכימו, בסקר שנעשה לאחרונה, עם קביעות כמו ‘היהודים דואגים רק לעצמם’, ו’ליהודים יש יותר מדיי כוח בארצנו’ — עליה מ-18 אחוז ב-2002”.
הארי הוסיף: “ואמנם כן, אנטישמיות מזהמת את הוויכוח על אודות ישראל. אני תומך בהתלהבות בכינון מדינה פלסטינית — מדינה פלסטינית אמתית, לא אוסף הבנטוסטנים שהוצעו ליאסר ערפאת בקיץ 2000. אבל לשם מה ההגזמה הרטורית התכופה המשווה את פשעי ישראל עם גרמניה הנאצית. . .יותר בני אדם מתו אחר צהרים אחד בברגן-בלזן ממה שנהרגו בעשרים שנה של סכסוך ישראלי-פלסטיני. . .
“ישראל מבצעת פשעים ממשיים ואיומים בשטחים הכבושים — אבל נראה בעליל שהפרות של זכויות האדם בידי יהודים מעוררות הרבה יותר זעם בכל רחבי העולם מהפרות הנעשות בידי קבוצות אחרות. . .”
וכן הלאה, את הרשימה המלאה אפשר למצוא ב http://www.johannhari.com/archive/article.php?id=571
איזו אירוניה היא איפוא, שרשימה של הארי היא מקור כתב הפלסתר האנטישמי של האינדפנדנט בחג המולד הזה. אכן, עורך מוּכֵּה שנאה, או אולי פשוט עורך טיפש, הוא שהניב את הפַּלָצוּת בלונדון הרחוקה מסיבות שבינן ובין בית לחם אין אלא מעט.
אני מנדנד כי אני מנסה להבין טוב יותר.
אני חושב שאין גזענות מוצדקת ושכל גזענות ראויה לגינוי. וגזענות אכן מפחידה ומכאיבה לי.
ואני מפחד שיתנקלו לי רק בגלל שאני יהודי.באמת שאני מפחד.
אבל אחרי כל זה אני לא מבין את עמדתך לגבי אנטישמיות.
או שיש לאנטישמיות גורמים היסטוריים או שלא.
אם אין לה גורמים היסטוריים, אז היא תופעה על טבעית, דמונית כזו, המופיעה באופן אקראי או שקיימת כל הזמן ללא תלות בסיטואציה ההסטורית.
אני מסרב להאמין לטענה זו כי היא איננה מתיישבת עם שאר האמונות שלי על העולם ועל האנשים החיים בו.
האופציה האחרת היא שאנטישמיות היא מושפעת מגורמים היסטוריים/תרבותיים. העובדה שגורמים כאלו מסבירים אותה לא אומרת בשום אופן שהם מצדיקים אותה. אני חושב שהאתוס הישראלי מעודד תפיסה גזענית וסטריאוטיפית של יהודים, ושזו הסיבה (לא ההצדקה!!!) ההסטורית לכתבה הנידונה.
אני לא מוכן לבודד אנטישמיות מתפיסות אחרות גזעניות ואני לא מוכן לייחס לאנטישמיות כוחות שטניים שמעבר להבנה האנושית.
חשבתי שגם אתה לא מוכן.
אני לא בז לכאב שלך או לכאב של כל אחד אחר שמוראות המלחמה צרובים בו. אני לא נוהג כאיש צעיר חסר כבוד. אבל אני כן נוהג כאיש צעיר שאין לו אלוהים.
וזה לא אני שחיסלתי אותו, אלו אבותיי מוכי הפוגרומים.
יואב, ברשותך, אתייחס לטיעון שמר נעמן מעלה בתגובותיו. מר נעמן טוען כי “אם נשתחרר מעול הציונות נוכל לבנות משהו טוב במקום לחשוב על דרכים לשמר משהו רע”, משום שרעיון המדינה הציונית, כדבריו, “נ-כ-ש-ל”. לכן, לדבריו, עלינו להשיל את הכסות האתנוצנטרית שבסיס המדינה ולהפוך למדינה ליברלית “אמיתית”, אשר היא – ורק היא – תציל אותנו מכליה . לקח לי זמן מה לזהות מהיכן הטיעון מוכר לי. לאחר מחשבה מסוימת הבנתי, כי למעשה אנו חוזים בגלגולו המודרני של הנסיון היהודי להתאים את עצמו לסביבה, כאמצעי להבטחת הישרדותו. כפי שהיה מי שהציע את זניחת השטריימל וגילוח הזקן משום שמראה היהודי הוא המטריד את שכניו, את שינוי היהדות עד להפיכתה ל”דת משה”, מקבילה ברורה של הנצרות, משום ש”המנהגים המשונים” הם הבעיה, ואפילו את קבלת נצרות על קרביה וכרעיה – כך מציע היום מר נעמן שנתנער מהציונות ונאמץ איזושהי תפיסה “על-לאומית”, המתבססת (להבנתי) על אחווה אנושית בסיסית כלשהי. מבלי לדון בפתרון אשר מר נעמן מציע, אשר מן הסתם הבנת כי אינני רואה בו פתרון אפשרי כלל, מעניין לראות כיצד אותו אופן חשיבה שהניע את חלק מאבות הציונות, קרי השאיפה להיות “ככל הגויים” כאמצעי לפתרון “בעיית היהודים”- האנטישמיות – משמש את מר נעמן כבסיס להתנגדות למפעל חייהם.
לעומת המשכילים במאה התשע-עשרה, אני לא חושב שאני מציע פיתרון ל”בעיית היהודים”. אני לא חושב שהאנטישמיות תעלם. אני לא מתכחש לאפשרות שירצחו אותי מפני שאני יהודי ומבלי שעשיתי משהו רע. ואני בטח שלא מציע להתנצר. או להיות “יותר גרמני מגרמני”.
אני מציע להיות חופשי. חופש דורש סיכונים.
כשאנשים נפגשים ומתקשרים זה עם זה הם נותנים אמון זה בזה. אני מוכן להסתכן למען האמון הזה.
זה לא אומר שלעולם לא אגן על חיי או שלא אזהה סכנות. אני פשוט לא מוכן להניח את הכחדתי מראש.
לעומת יהודים שלא זיהו את הסכנה האורבת להם, יהודים שהיו שרויים ב- wishful thinking -אני מציע ניהול סיכונים.
בין הרע המוכר ללא ידוע המפחיד: אני בוחר בלא ידוע.
אולי אתה מתכוון להגן על עצמך, עודד, אבל אתה מציע להתפרק ממנגנון ההגנה היעיל היחיד הקיים כיום: מדינה ריבונית וכוח צבאי.
סלח לי אם אני מתקשה להשתכנע מהבטחות מעורפלות לאוטופיה, ידע בהיסטוריה נוטה להפריע בעניינים שכאלה…
עובדה: ישראל היא היום המקום הכי פחות בטוח ליהודים.
האידיאולוגיה מעוורת.
ועוד: האמונה בחשיבות ההסטוריה והאמונה בגורל לא מתיישבות יחד.
ראשית, אני רק רוצה להבהיר שלא קראתי את הכתבה. ראיתי את התמונה כאן, ועוד לא הבנתי מה אנטישמי בתמונה הזו. אולי צריך לקרוא את הכתבה לשם כך? לפי מה שיואב כותב, התמונה אמורה להספיק.
אנטישמיות, עודד, היא לא תופעה שאפשר להסביר אותה רק על ידי גורם אחד. היא גם תופעה פסיכולוגית (הררי מילים מסבירים אותה ממבט פסיכואנליטי למשל, כרגרסיה או קבעון אנלי…היהודי שמתואר כ”שחור”, “מלוכלך”, שצריך ל”היות מוצא מהגוף” כדי שהגוף יהיה “טהור” או “נקי”. זו חשיבה שמקורה הוא גם נוצרי, אבל גם מחוסר יכולת להכיל את האחר. היום האחר הזה הוא המוסלמי. ליהודים באירופה לא נשקפת סכנה. מי שסובל מסכנת חיים הם שחורים כמו אפריקנים ואסיאתים.
גם אני חיה מעבר לים, וגיליתי שהמחושים שלי עובדים אחרת ומזהים אנטישמיות במקומות לא תמיד צפויים (שהם בדרך כלל לא המקומות עליהם מספרים בעיתונות הישראלית).
יש משהו שמריח מ”האשמת הקורבן” בטיעון של הסבר האנטישמיות בכיבוש. בשביל אנטישמיות לא צריך יהודים, ולא צריך שהם יעשו משהו. מצד שני הקהילות באירופה מאוד מזדהות עם מדיניות ישראל, וזה בטח לא מקל על הנוצרים להיגמל מהחינוך האנטישמי שחלק מהם מקבלים (מספיק לשמוע פעם בשנה את הפסיונים למיניהם אולי).
אבל מה בדיוק אנטישמי בתמונה הזו? הסיפור של חג מולד, הוא שלמריה לא נמצא מקום ללדת. לכן היא הגיעה לאורווה וילדה שם. האם לפלסטיניות יש מקום ללדת? היום קצת יותר לפי דיווחים ששמעתי מפעילות מחסום ווטש. נשים רבות מדי ואמהות מדי מאבדות את ילדיהן. בשביל כל אחת וכל אחד מההורים, הילד שלהם הוא אלוהים. את הדבר הנורא הזה צריך לעצור ומצידי אם האינדיפנדנט (שאני לא מספיק מכירה אותו) עושה למאבק הפלסטיני יחסי ציבור טובים, זה חשוב. בעולמינו יש לפלסטינים קול מאוד מוחלש וכל מי שמחזק אותו מבורך. אסור שזה יהיה אנטישמי, אבל לא ראיתי את זה שם.
לפי מחקר שראיתי פעם, ב-1992, בטרם הסכם אוסלו, כ-7 אחוזים מן הבריטים החזיקו בדעה שלילית לגבי מדינת ישראל.
מאז באו הסכמי אוסלו, משא ומתן, והמלחמה, ועוד לפניה נרשמה עליה חדה באנטי-ישראליות.
ברור שאפשר להאשים את ישראל בהרבה מאוד,
אבל יש פה משהו שאומר דרשני (ולא, אין לי פרשנות ברורה לנתונים) לכך שבמקביל לנסיונות למצוא פתרון לסכסוך עלתה קרנה של האנטי-ישראליות – ועוד בטרם ספטמבר 2000 היה אפשר לראות את המגמה.
נראה לי חשוב מאוד, בעיקר בפוסט הזה לא לערבב בין אנטישמיות לבין אנטי ישראליות, שהם שני דברים שונים.
באשר לסקרים הללו: בתקופה המתוארת ישראל עשתה מאמצים במילים לעשות שלום ובפועל מצבם של הפלסטינים רק הורע,ביחס למצב של לפני הסכמי אוסלו (למשל הגבלות חופש התנועה האיומות בעקבות המחסומים). לי זה דווקא נראה סביר שבתקופה הזו, שבה הכיבוש לבש את מימדיו היותר מחרידים, הדעות באשר למדיניותה של ישראל לא יהיו מאוד אוהדות. לא צריך מלחמה בלבנון בשביל זה כנראה.
עודד, את בית הקיבול של טענתך אפשר להרחיב. אם ישראל מעוררת אנטישמיות, מפני שהיא מדכאת את הפלסטינים, הנה גם בעלי הבתים היהודיים במַעֲלֵה הצד המזרחי של מנהטן מעוררים אנטישמיות, כי הם גובים שְׂכַר דירה מופקע משחורים ומהיספאנים.
וגם מיליארדרים יהודים ברוסיה מעוררים אנטישמיות, כי הם מיליארדרים יהודים ברוסיה. ואנשי שמאל יהודיים רדיקליים בדרום אמריקה עוררו אנטישמיות בשנות ה-70 וה-80, כי הם קשרו קשר נגד הציוויליזציה הנוצרית.
והמהפכנים הסוציאליסטיים היהודיים באירופה לפני מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם עוררו אנטישמיות, כי הם עירערו את האחדות הלאומית וקוממו מעמד אחד נגד משנהו.
בקצרה, לאנטישמיות יש סיבות מצוינות, היהודים הם האשמים בה. או זה מה שעולה מטענתך, גם אם אינך מתכוון.
זה בדיוק עניינה של כל גזענות: ההכללה, המיוסדת על התנסות אינדיבידואלית, מוּנַעַת על ידי דעות תרבותיות קדומות, ומתחזקת על ידי פתולוגיות. מאחר שהיא מעיקרה לא-רציונלית, אי אפשר למדוד אותה באופן שאנחנו מודדים אידיאולוגיות פוליטיות או נוסחאות של מדיניות כלכלית.
בוודאי שהיא היסטורית. על זה אין ויכוח. אבל מה זה בדיוק “גורם היסטורי”? החיכוכים בין אוכלוסיה יוונית לאוכלוסיה יהודית במזרח הים התיכון בימי האימפריה הרומאית השתלבו יפה עם התיאולוגיה האנטי-יהודית של כמה מאבות הנַצרוּת. איבת שכנים קיבלה חיזוק אידיאולוגי ודתי לא צפוי. אבל פוגרומים נגד יהודים באלכסנדריה קדמו בהרבה להתפשטות הנצרות.
האם זו היתה התפתחות היסטורית טבעית? האם היהודים עוררו עליהם את השנאה הזו?
נדמה לי שהסתייגותך הנמרצת מנסיוני להטיל את האחריות לאנטישמיות על כתפי האנטישמים קשורה יותר באלרגיה הסבירה בהחלט שפיתחת כלפי הניצול הסיטוני של אנטישמיות בידי ישראלים, או בידי יהודים תומכי ישראל, כדי להשתמט מדיון ענייני בחולשותיה של ישראל או במעשיה. זה בהחלט מעורר דחיה.
אבל כאשר אתה מטיל על ישראל את האחריות לאנטישמיות הזו, אתה חותה את הגחלים בשביל האנטישמי. אמנם לא כל אנטי-ישראליות היא אנטישמיות, אבל למרבה הצער אפשר למצוא כמות שימושי אנטישמיות גוברים בביקורת על ישראל. שימוש במוטיבים נוצריים קלאסיים הוא ביטוי של אנטישמיות בכל קנה-מידה ידוע לי.
בדוק למשל את הערתה המעניינת של רותי מורין http://www.notes.co.il/karny/21287.asp על כותרת ראשית בעתון אירי בימי מלחמת לבנון. הכותרת היתה “טבח הילדים התמימים” (או החפים מפשע). ר”מ כתבה לי,
<<"טבח התמימים הוא אפיזודה מהברית החדשה: נודע למלך [הורדוס] כי 'מלך היהודים' [ישו] נולד, והמלך מצווה להרוג את כל הילדים בגיל המאפשר להם להיות אותו 'מלך היהודים'. מלאך מזהיר את מרים ויוסף שיורדים עם ישו למצרים, בעוד בני שנתיים ומטה נטבחים בכל אזור הצפון. יש ציור של ברויגל שמתאר זאת, ולא רק שלו. כמובן שהדבר מתקשר לכותרת של ה'אייריש אינדיפנדנט'.">>
זו רק דוגמא אחת.
שמורות אצלי קריקטורות מעתונים איטלקיים מרכזיים, המשתמשות במוטיבים נוצריים. נדמה לי שעתונים בארצות קתוליות מוּעָדים יותר להשתמש במוטיבים האלה. למשל, אֶנצוֹ, קריקטוריסט בעתון הקומוניסטי ‘ליבראציונה’, חזר לפחות פעמיים על תיאור של הפלסטינים הנרדפים בדמות המאדונה, המגוננת על ישו התינוק מפני קלגס ישראלי.
יש קריקטורות נבזיות, המשוות את ישראל לנאצים ואת מעשיה בעזה לשואה. אינני בטוח שכאן יש אנטישמיות. זה זדון פשוט, מהול בהרבה טיפשות וּבוּרוּת. אבל הוא שווה-ערך לניצול הציני של אנטישמיות ושל שואה אצל פוליטיקאים ישראליים מן הימין.
אני מבחין בין לשון ההפלגה הרטורית ובין הפריטה המכוּוֶנֶת על המוטיב של היהודים-רוצחי-אלוהים.
זו גם התשובה לתהייתה של איריס חפץ. זה אנטישמי, לפי דעתי, מפני שיש פה נסיון לגייס את הדעות הקדומות הפרימיטיביות והעמוקות ביותר על היהודים כדי לשכנע את הקורא שישראל חוטאת. קריקטורות על פי טבען מגזימות. אבל כאן איננו מדברים על קריקטורה. זה עמוד ראשון של עתון, זו כותרת של עתון, זה צילום של עתון.
אלא אם כן העתון כולו עובר אל ז’אנר של קריקטורה. זה יתכן. או-אז מוטב לי למחוק כמעט את כל מה שכתבתי. אבל אז יהיה עלינו לשפוט בהתאם את כל העתון.
הפצת עובדות על מצוקת הפלסטינים בהחלט רצויה, כל זמן שהיא עובדתית. והיא אינה עובדתית כאשר גזירה שווה מוּצֵאת בין “הטֶבח בג’נין” ובין מרד גטו וארשה. והיא בוודאי אינה עובדתית כאשר פסיאודו-תיאולוגיה מקושקשת בתוך החביתה.
אני יכול לחשוב לפחות על שתי פרכות:
1. לפלסטינים היה חלק במצב אליו הגיעו.
2. והיא הפרכה היותר חשובה, בגלל שעל סעיף א’ אפשר להתווכח ויכוחים אידיאולוגיים וחסידי שיטת החלש צודק יטענו שזה לא קשור,
היא שבשנת 2000 מצבם של הפלסטינים היה משופר כלכלית יותר מאי-פעם קודם לכן. עם כל הטענות כלפי ישראל, גורמים לא ישראליים שעבדו לפני ספטמבר 2000 הראו גידול עקבי בתל”ג ובהכנסה.
ובכל זאת, השנאה לישראל* גדלה ועלתה כבר אז.
הנימוק הקבוע של ‘ישראל אשמה’ לא עובד כאן.
*כששונאים את ישראל בטרמינולוגיה אנטישמית מסורתית, אני לא חושב שיורד גשם.
עודד, אתה מבלבל בין הבנה שטבע האדם אינו משתנה יותר מדי במהלך הדורות ובין אמונה בגורל.
אני מייחס חשיבות גדולה ללמידת ההיסטוריה, משום שהיא מהווה את מאגר הנסיון האנושי ומאפשרת לנו לראות כיצד נהגו בני אדם בנסיבות שונות ומשונות, מתוך הנחה כי המשתנה ב”משוואה” הן הנסיבות – ולא האדם (אני לא אכנס כאן לכל הבעיות המתודולוגיות שישנן במחקר ובלימוד, או לויכוח בדבר קיומה או אי קיומה של “אמת היסטורית”).
וכן, אני מאמין שניתן לנבא ע”ס הניסיון ההיסטורי, במידה מוגבלת ובזהירות רבה, את תוצאותיהם של מהלכים אנושיים מבעוד מועד.
לכן, אני רואה באמירות כגון “עזוב היסטוריה” התייחסות לא רצינית למצב האנושי, ובעצם כביטוי נרדף ל”אל תבלבל אותי עם העובדות”.
תודה על התשובה.
לפי מה שאתה אומר, יואב, ועל זה חשבתי גם כשניסיתי לשפוט האם מדובר בביטוי אנטישמי, כל קישור בין הנצרות לבין מעשיהם של חיילי ישראל בשטחים (או נציגי המוסד בחו”ל) הוא אנטישמיות. יש הבדל בין הקישור בין רצח הילדים התמימים או צליבתו של ישוע לבין מעשיו של חייל ישראלי לאישה פלסטינית. במקרה הזה, מדובר בקישור בין סיפור חג המולד למצבן של נשים פלסטיניות הרות ויולדות.
דעתי לא נוחה מהקישורים בין סיפורים נוצריים בכלל לבין מעשיהם של חיילי ישראל בשטחים, אבל “אי נוחות בבטן” עוד לא מספיקה כדי לטעון שמדובר באנטישמיות. האם יש איזה שהוא סיפור או קישור נוצרי לכיבוש, שעליו לא היית אומר שהוא אנטישמי?
ליגיל,
בודאי שלפלסטינים יש חלק במצבם. אבל כמו שיואב טוען, ובצדק, להאשים את הקורבן משמעותו היא שאתה גוזר עליו סטנדרטים אחרים מעל בן אדם אחר. כלומר, אם נגיד שאישה שנאנסה אשמה בזה כיוון שהיא הלכה לבד בפארק בחושך, הרי שאנו דורשים ממנה, מה שלא היינו דורשים מאף גבר. בצורה הזו אנו דורשים כביכול מיהודים להיות יותר מוסריים מאחרים, כאילו שאושוויץ היה בית ספר לנימוסים, הליכות ויישום מוסר קנטיאני. הוא לא. יהודים הם אנשים ככל האדם וגם פלסטינים. עם שנמצא תחת כיבוש, וגם קודם היה מפורר, לא יכול לייצר בתנאים של כיבוש משהו טוב. כמו כל עם וכמו כל בן אדם שאתה מעמיד אותו בפני בחירות בלתי אפשריות. כאן התפקיד של החזק להעביר ביקורת ולדאוג שהוא לא ידכא, ולא לזרוק את האחריות על החלש. כמו שאני לא מאשימה נשים על לבוש פרובוקטיבי כגורמות לאונס…
עובדתית, ישראל נהנתה מפריחה כלכלית גדולה בשנות אוסלו (שפירותיה נקצרו בעיקר על ידי העשירונים העליונים והאמצעיים). אלו השנים בהן עשיתי את הקפיצה הכלכלית הגדולה שלי, טיילתי הרבה בעולם וחוויתי גל אהדה גדול (שגם חלקו אנטישמי לדעתי, כיוון שיש הרוצים לראות את הישראלים היהודים סוף סוף בתור הכוכב המוסרי שלהם שיאיר את דרכם ויראה שהם למדו משהו באושויץ…).
את טוענת שהפלסטינים, אפילו בשלב בו נהנו מפריחה כלכלית ואפילו בשלב בו לא נכנסו כוחות ישראלים לערים פלסטיניות, לא יכלו לייצר משהו .טוב. למעשה, את במובלע מניחה נחיתות פלסטינית, שהרי לא כל עם בעולם תחת כיבוש הגיב באותה צורה.
כמו-כן, ההשוואה לאשה שנאנסה איננה במקום, אלא אם אותה אישה באותה הזדמנות ירתה בחברו של האנס.
את מתייחסת לכל המצב במשוואת חלש=צודק, ומתעלמת מזה שכפי שיעידו הדוגמאות של אלג’יר, ויאטנאם, קמבודיה ועוד, חלש שלא מצפים ממנו לסטנדרט מוסרי כי הוא מדוכא נוטה להמשיך בזה גם כשהוא לא מדוכא. הפטור הגורף ממוסר שאת נותנת למישהו ‘כי הוא קורבן’, פחות דומה להשוואה לנאנסת ויותר להצדקתו של בני סלע בטיעון שאי אפשר לצפות ממנו לכלום והוא לא אחראי כי הייתה לו ילדות קשה.
אמת; לא הייתי מוכן לשום שימוש בסממן נוצרי בוטה אנטי-ישראלי. לא בגלל שאני עדיין פטריוט ישראלי, למרות שאינני נמנה על המרוויחים הגדולים שעשו את הפריצה הכלכלית שלהם בחסות מהלכי המדינה, אלא בגלל שעולם האסוסיאציות הוא כה גדול, שהבחירה החוזרת ונשנית לאסוסיאציות כה טעונות איננה יכולה להיות מבודדת מהשימוש המסורתי בהן.
לגבי הטענה ה’עובדתית’ – אני חושש שחויות של אדם בודד הן חסרות תוקף סטטיסטי.