הפטיש והמסמרים של נאנסי פֶּלוֹסי

מעולם לא היו כל כך הרבה נשים בעמדות השפעה פוליטיות בארה"ב. הדרך לשוויון מלא רחוקה – אבל היא כנראה התקצרה מאוד בשבוע שעבר. נאנסי פֶּלוֹסי בוודאי תיזכר כ"אשה הבכירה ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית". קצת פחות בטוח שהיא תיזכר על הכנסת "סגנון נָשי" לניהול ולפוליטיקה. היש סגנון נשי? היתכן סגנון נשי? שאלה לא בלתי מעניינת בעצם השבוע שבו נבחרה האשה הראשונה להיות מועמדת של מפלגה מרכזית לנשיאות צרפת

 

אוסף של עמודים ראשונים בעתוני ארה"ב ב-8 בנובמבר, למחרת הבחירות לקונגרס ולמושלי מדינות. מלמעלה, בכיוון השעון: המושלת (היהודיה) לינדה לינגל ממדינת האוואִי; נאנסי פלוסי, היושבת ראש המיועדת של בית הנבחרים; איימי קלובושאר, הסנאטורית החדשה ממדינת מינסוטה; קלייר מקאסקיל, הסנאטורית החדשה ממדינת מיזורי; קת'לין סיביליוס, מושלת קנזאס; שרה פאלין, המושלת החדשה של אלסקה; מריה קאנטוול, הסנאטורית מוושינגטון (המדינה, לא העיר)

 

 

 

במערכת הבחירות של 1980, המועמד הרפובליקני רונלד רייגן הבטיח שאם ייבחר הוא ימנה את האשה הראשונה מאז ומעולם לבית המשפט העליון.

שלוש שנים אחר כך הוא עמד בדיבורו – אבל איכזב את תומכיו האדוקים ביותר. במקום להוסיף משקל ימני כבד לבית המשפט, כפי שהם קיוו, הנשיא מינה שופטת מתונה ממדינת אריזונה ששובל של רעיונות ושל מחשבות לא השתרך מאחוריה. הסיבה: לרשותו עמדה גלריה מצומצמת של נשים, שנסיונן וּמעלותיהן הכשירו אותן לשבת על הספסל רב הכוח ביותר באמריקה.

ב-1984, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, וולטר מונדייל, הוכרח לעשות פשרה דומה, כאשר רצה לקבוע תקדים היסטורי, ולהעמיד לצדו אשה כמועמדת לסגן נשיא. הוא מינה צירת קונגרס אלמונית וּמעוּטת נסיון מניו יורק, ג'רלדין פרארו, מפני שמאגר הנשים בחיים הציבוריים היה קטן להפליא. באותו הזמן, רק שתי נשים כיהנו בסנאט, ושתיהן היו בכלל רפובליקניות; רק 24 נשים כיהנו בבית הנבחרים (מתוך 435);  רק שש נשים שימשו אי פעם בכהונות מיניסטריאליות, כולן במשרדים מן המעלה השניה או השלישית, ורק ארבע מהן היו דמוקרטיות; רק אשה אחת, דמוקרטית, כיהנה באותו הזמן כמושלת מדינה.

ג'רי פרארו, המועמדת הדמוקרטית לסגן נשיא, על שער השבועון 'טיים', יולי 1984. "בחירה היסטורית", מכריזה הכותרתה

מונדייל רצה אשה, ומינה לבסוף את פרארו. אני סקרתי את ועידת הדמוקרטים ביולי 1984 בסן פרנסיסקו, ואני יכול להעיד עדות רואה ושומע שהתרגשות גדולה אחזה את המפלגה הדמוקרטית ואת המערכת הפוליטית, ומניותיו של הטוען הדמוקרטי לַנשׂיאוּת עלו פלאים. אבל עד מהרה, פרארו נעשתה אבן-ריחיים על צווארו של מונדייל. היא פשוט לא עוררה את הרושם שהיא מוכנה להיות "במרחק פעימת לב אחת מן הנשיאות". אפילו בעלה, איש עסקים עשיר עם רקורד מפוקפק, לא התייחס אליה ברצינות מלאה. הוא אמר שהוא מתכנן לשבת בישיבות הקבינט, אם מונדייל ייבחר לנשיא.

במלך מערכת הבחירות, לאחר עימות טלויזיה עם פרארו, ג'ורג' בוש האב, אז סגן הנשיא, לא הצליח להתאפק ואמר בקול רם מספיק כדי להישמע, "בעטנו הערב בישבן קטן". זה פחות סקסיסטי ממה שזה נשמע, ביטוי רגיל בספורט אמריקני, חוץ אולי מן התוספת "קטן".

בסתיו 1991 אמריקה נסערה לנוכח שימוע בוועדת המשפטים של הסנאט. פורום של גברים לבנים קשישים דן ברותחין את אניטה היל, משפטנית שחורה, שהאשימה מועמד לכהונת שופט עליון, גם הוא שחור, בהטרדה מינית. אחדים מן הסנאטורים הנכבדים אפילו איימו עליה, במרומז ולא כל כך במרומז, והחשידו את מניעיה.

זו היתה תזכורת, שבסנאט אין כמעט נשים – ואין אף שחור אחד. הבחירות של 1992 הניבו גל פמיניסטי: 19 נשים חדשות נבחרו לקונגרס, כולל אשה שחורה משיקאגו שנבחרה לסנאט.

 

 

ב-1998, סֶלינדה לֵייק, סוקרת דעת קהל המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית, ערכה סקר על מידת הנכונות של אמריקנים לשלוח אשה לבית הלבן, בזכות עצמה ולא בזכות בעלה. התוצאה המפתיעה: 76% מן המרואיינים בסקר השיבו שהם ישמחו להצביע בעד אשה לנשיאות.

 הסקר עורר גוף הנקרא 'פרוייקט הבית הלבן' ליזום משאל קונקרטי יותר: מי לדעת הציבור חובב הנשים יוכלו להתמודד בהצלחה על הנשיאות בשמונה השנים הבאות. הפרוייקט עשה יד אחת עם השבועון הפופולרי Parade (המצורף אל מאות עתונים בארה"ב בכל יום א'), והזמין את קוראיו לדרג את הנשים בעלות הסיכויים הגדולים ביותר. מאה אלף קוראים השתתפו בסקר הלא-מדעי הזה, והתוצאות נראו על עמוד השער, 7 בפברואר 1999(מלמעלה, בכיוון השעון): הילארי קלינטון, אליזבת' דוֹל, כריסטין טוד-וויטמן, קלודיה קנדי, דיאן פיינסטין.

  • שנה אחת אחר כך, קלינטון נבחרה לסנאטור מטעם מדינת ניו ניו יורק;
  • דול, רעייתו של הסנאטור לשעבר בוב דול, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב-1996, התמודדה בעצמה על מועמדות המפלגה בשנת 2000, אבל נחלה כשלון חרוץ. היא נבחרה לעומת זאת ב-2002 לסנאטור מטעם מדינת צפון קרוליינה;
  • טוד-וויטמן היתה מושלת מדינת ניו ג'רזי במשך שבע שנים, לפני שהתפטרה והצטרפה ב-2001 לקבינט של ג'ורג' בוש כַּשָׂרָה הממונה על איכות הסביבה. היא התפטרה ב-2004, ופרשה מחיים פוליטיים פעילים;
  • קנדי היתה אז האשה הבכירה ביותר בצבא ארה"ב, גנרל של שלושה כוכבים (מקבילה לרב-אלוף בצה"ל). ב-1999 היא הגישה תלונה על הטרדה מינית נגד גנרל בכיר ממנה, שעמד להתמנות למפקח הכללי של הצבא. מינויו סוכל. היא פרשה מן הצבא ב-2000, ושנתיים אחר כך דחתה הזמנה של המפלגה הדמוקרטית להיות מועמדת לסנאט במדינת וירג'יניה;
  • פיינסטין היתה אז, ועודנה, הסנאטורית הבכירה מטעם מדינת קליפורניה.

2008 מתקרבת והולכת, ומחמש הגדולות של 1999 נשארה רק אחת, הילארי קלינטון, שעתה זה חזרה ונבחרה בהפרש עצום לסנאטור מטעם מדינת ניו יורק. היא נחשבת כרגע למובילה במירוץ הלא-פורמלי בתוך מפלגתה. אם בדעתה להתמודד יהיה עליה להתחיל להתכונן בקרוב. אצל הרפובליקנים, שלושה כבר הודיעו שבדעתם להתמודד, כולל הרפובליקני רב הסיכויים ביותר, הסנאטור ג'ון מקקיין מאריזונה.

'פרוייקט הבית הלבן' עדיין קיים, ואפשר למצוא אותו על הרשת. באפריל שעבר הוא עשה עוד משאל עם השבועון 'פַּארֵייד'. התוצאות, צריך להודות, לא היו מעניינות במיוחד. הן שיקפו יותר את מעמד כוכבת-התקשורת של כל אחת מן המובילות, פחות את משקלן הסגולי או את מידת ההֶכֵּרוּת של הציבור עם אישיותן או עם השקפותיהן.

וכך, הילארי קלינטון (43%) וקונדליסה ראייס (29%) היו הראשונות, ואחריהן, במרחק עצום, כמעט על גבול הטעות הסטטיסטית, השתרכו ראש העיר השחורה של אטלנטה, שֶרלי פרנקלין, דמוקרטית; מושלת קנזאס, קתלין סיבֶּליוס (ראו תמונה למטה), דמוקרטית; הסנאטורית קיי ביילי האצ'יסון מטקסאס, רפובליקנית; מושלת אריזונה, ג'אנט נפוליטאנו, דמוקרטית (ראו תמונה למטה); והסנאטוריות סוזאן קולינס ואולימפיה סנואו ממדינת מיין, רפובליקניות. 

 

 

ב-1993, הנשיא החדש ביל קלינטון, הפמיניסט הראשון בבית הלבן, הבטיח לכונן "קבינט שייראה כמו אמריקה". הוא נמנה וגמר להפקיד אשה על המשרד האזרחי רב-הכוח ביותר בממשלה הפדרלית, משרד המשפטים. העומד בראשו (שתוארו 'התובע הכללי') הוא שְוֵה עֵרך אמריקני של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה והשר לבטחון פנים בישראל כרוכים יחדיו. למינוי הזה נודעה סמליות מיוחדת בהתחשב במה שקרה לאניטה היל. קלינטון הודיע ברבים, שנשים מתחילות לפרוץ סוף סוף את תקרת הזכוכית של הפוליטיקה האמריקנית.

אבל קלינטון היה צריך לחפש הרבה מאוד. הוא ניסה שלוש פעמים לפני שהצליח. האשה הראשונה שבחר היתה יועצת משפטית בתאגיד ביטוח, והיא נאלצה לוותר לאחר שנודע כי העסיקה מהגרת לא-חוקית כמטפלת לילדיה. האשה השניה היתה שופטת בניו יורק, וגם היא נאלצה לוותר מאותה סיבה עצמה. האשה השלישית היתה תובעת מחוזית קשוחה בפלורידה, שלא העסיקה מהגרת כמטפלת לילדיה בין השאר מפני שלא היו לה ילדים. היא שימשה בכהונה שמונה שנים, יותר מכל שר משפטים אמריקני לפניה.

 

16 סנאטוריות, תשע מושלות

 

הרבה מים זרמו מאז בנהר הפוטומק, וכנראה גם בנהרות אחרים. נשים בכל תחומי הפעילות הציבורית שברו את תקרות הזכוכית המטאפוריות שסיכלו את התקדמותן בפוליטיקה, בעולם התאגידים, בפיננסים ובתקשורת. אף כי מאז 1984 לא חזרה אף אחת משתי המפלגות הגדולות על נסיונו של וולטר מונדייל, מאגר הנשים הפוטנציאליות לכל כהונה מתרחב והולך.

בסנאט יישבו מחודש ינואר 16 נשים, שיא של כל הזמנים. בבית הנבחרים יהיו שבעים נשים ויותר, ונשים ימשלו בתשע מדינות. זה עדיין אחוז קטן בהרבה מֵחֶלקָן של הנשים באוכלוסיה, אבל זו התקדמות מרשימה.

אתמול נפרצה תקרת הזכוכית הגבוהה מכולן: המפלגה הדמוקרטית, עטורת נצחונה בבחירות לקונגרס בשבוע שעבר, בחרה אשה ליושבת ראש הראשונה מאז ומעולם של בית הנבחרים.

אינה דומה כהונת היושב ראש (Speaker) בארה"ב לכהונות שאנחנו מכירים בדמוקרטיות הפרלמנטריות – שלנו, של אירופה, של כמה אחרות. יושב ראש אמריקני אינו רק יושב ראש. הוא לאמתו של דבר מנהיג הזרוע המחוקקת, עם כוח בלתי רגיל. הוא ממנה את יושבי ראש הוועדות בבית הנבחרים (באמריקה כל הוועדות נמסרות למפלגה המנצחת, למנוצחים אין פרסי ניחומים), והוא קובע את סדר היום. ברצותו, הצעת חוק אינה מגיעה אפילו לדיון. במידרג הפוליטי הביצועי, הוא שני בכוחו רק לנשיא ארה"ב.

אגב, גם במידרג החוקתי: אם נבצר מן הנשיא למלא את תפקידו, וסגן הנשיא אינו יכול לרשת אותו, הנשיאות נמסרת אוטומטית לידיו של יושב ראש בית הנבחרים. צריך להודות שזה קרה רק פעם אחת, בסוף העונה הרביעית של סדרת הטלויזיה הנפלאה West Wing ('הבית הלבן' היה שמה בארץ). אבל זה עוד יקרה יום אחד, ובכל אופן אי אפשר להקל ראש בַּסִמלִיוּת.

בעוד קצת פחות מחודשיים, צירת הקונגרס נאנסי פֶּלוֹסִי (Pelosi) מסן פרנסיסקו תיטול לידיה את הפטיש הֶחשוב ביותר בעולם. היא עמדה בחמש השנים האחרונות בראש סיעת המיעוט הדמוקרטית, ואנשים אובייקטיביים מאוד התייחסו בביטול לסיכוייה להיות יושבת ראש.

חוכמת אנשים מלומדה בוושינגטון היתה שהרפובליקנים יוסיפו להחזיק בהגה עוד שנים רבות. זו היתה בכל אופן תכניתו הגלויה של יועץ הפלאים הנשיאותי קארל רוב. הוא הגה "רוב רפובליקני קבוע", בדומה לזה שמשל בכיפה האמריקנית בשליש הראשון של המאה העשרים.

הרוב הזה התחיל לקרום עור וגידים עוד ב-1994, אבל היה קרוב מאוד אל חיסולו ב-1998 וב-2000. קארל רוב הציל אותו ב-2002 בזכות עצה שהשיא לכל המועמדים הרפובליקניים. "דברו על המלחמה", הוא אמר, "רק על המלחמה". זה היה כמה חודשים לפני הפלישה לעיראק, כאשר ריחה המתקרב כבר היה תלוי באויר. העצה עמדה בעינה גם ב-2004, והתוצאות דיברו בעדן. "הרוב הקבוע" נראה קבוע מאוד.

כמובן, החי על חרבו סופו שהוא נופל עליה. בבחירות של 2006 ניסה קארל רוב אותו הטכסיס עצמו. הפעם לא היו לו קונים. הרפובליקנים ניסו להימלט מן המלחמה כלאחר ייאוש. אבל המלחמה דלקה אחריהם – והמליכה את נאנסי פלוסי על גבעת הקפיטול.

 

"חזרה ונשכרה", מכריז העתון הזה, היוצא בדטרויט, מישיגן. ה"נשכרת" היא המושלת הדמוקרטית של מישיגן, ג'ניפר גראנהולם. מתשע המושלות בארה"ב, גראנהולם עומדת בראש המדינה הגדולה ביותר. היא דמוקרטית, וכאשר נבחרה בפעם הראשונה הוּבַּע צער שהיא לא תוכל להיות מועמדת לנשיא או לסגן נשיא. הסיבה: היא נולדה בקנדה

 

אינדירה, גולדה, מאגי

 

האם נאנסי פלוסי היא בחזקת "אשה המגיעה אל כהונת היושב ראש", או שהיא "יושב ראש שהוא במקרה אשה" (סליחה על עירבוב כינויי הגוף)? האם נשים ייצאו נשכרות מעלייתה?

לשון אחר, חוץ מן ההשג האינדיבידואלי של אשה המתייצבת במקום שבו עומדים רק גברים גמורים, היש לעלייתה חשיבות לכל הנשים?

לכאורה התשובה די קלה: כמובן יש חשיבות, מפני שאין כנראה כוח אפקטיבי יותר מכוח הדוגמא. נערות צעירות ולא-לגמרי-בטוחות יראו את פלוסי קובעת סדר יום לאומי, ויידעו כי כמעט שום משרה ושום עמדת כוח אינן חסומות עוד לפניהן.

בעצם, אולי התשובה אינה כל כך קלה. קודם כול, קידום נשים ושוויונן לא היה סמוך אפילו אל ראש סדר היום של גולדה מאיר, של אינדירה גאנדי, של מרגרט תאצ'ר. אדרבא, הן נמנעו כמעט במפגיע מלקדם נשים. כוח הדוגמא לא עבד גם מפני שהצלחתן האישית היתה נדירה, ולא ביטאה שינוי ערכים בחברותיהן.

מרגרט תאצ'ר שימשה ראש הממשלה במשך עשר שנים. בתקופה הזו כיהנה בכל ממשלותיה רק אשה אחת, בתפקיד של שרה ללא תיק. תרומתה היחידה של גולדה לעניינן של נשים היתה הצלחתה לדחוק את שולמית אלוני אל מחוץ למפלגת העבודה. לאלוני לא היתה בררה אלא להקים מפלגה משלה, שממנה צמחה לימים מר"צ. לרוע המזל, הנשים שהגיעו לשלטון בהודו, בפקיסטן, בבנגלאדש ובסרי לאנקה לא בישרו את בוא האביב. אדרבא, שלטונן היה ביטוי של הרגלים פיאודליים רבי ימים – כולן היו יתומותיו של שליט, או אלמנותיו.

יתר על כן, סגנון הניהול שלהן הצטיין בכל היתרונות ובכל החסרונות של הניהול הגברי. גולדה, אינדירה ומאגי התענגו באופן דיסקרטי, או לא כל כך דיסקרטי, על איפיונן החוזר כ"גבר היחיד" בממשלותיהן. תאצ'ר ענדה בגאווה רבה את התווית של "אשת הברזל". הן לא סבלו ביקורת, הן נקמו ללא רחמים ביריבים אמתיים וּמדוּמים, הן ניהלו מדיניות חוץ תקיפה ודחו פשרות.

הרעיון שיש "סגנון ניהול נשי" התחיל להישמע רק בדור השני של המהפכה הפמיניסטית. בנות הדור הראשון תבעו לא רק שוויון הזדמנויות אלא גם שוויון ציפיות. במִשוואת האמהות המייסדות, נשים נועדו לא רק למלא כהונות "של גברים", אלא למלא אותן כדרך שגברים היו ממלאים. זאת אומרת, לשלוט ביד רמה, לרכז סמכויות, לעמוד על היררכיה, להנחית וּלבַקר.

הדור השני של הפמיניסטיות, מהיותן בטוחות יותר בעצמן וגם למודות נסיון, הציגו חלופה: ניהול בדרכי נועם, חתירה אל קונסנסוס, דלת פתוחה. אין זאת אומרת שכל נשי הדור השני נהגו כך. די לזכור את מנכ"לותה הדרמטית והשנויה במחלוקת של קארלי פיורינה בתאגיד הטכנולוגיה HP כדי לראות שֶכּוֹחָנִיוּת, ריכּוּזִיוּת וּשרירוּתיוּת אינן מונופול גברי. (ראו-נא את התיבה למטה, "אנחנו נטחן עד דק את מודל העסקים הַגַברי")

 

"האשה ההיא, מסן פרנסיסקו"

 

איזו מנהלת תהיה נאנסי פלוסי? קצת קשה לדעת. ציר קונגרס אחד בקליפורניה, שמחוז הבחירה שלו סמוך למחוז בחירתה, אומר עליה השבוע ש"היא אוכלת מסמרים לארוחת בוקר" (מצוטט בעתון 'סן חוסה מרקיורי ניוז'). זה כמובן ביטוי פולקלוריסטי לציון קשיחוּת. ואמנם, לסגנון המנהיגות התקיף שלה בארבע השנים האחרונות מיוחסת המִשמעת המפתיעה של הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים. דמוקרטים ידועים לשִמצה בחוסר המשמעת שלהם.

במהלך מערכת הבחירות האחרונה, הרפובליקנים ניסו לצייר קריקטורה של פלוסי. הנשיא עצמו לגלג על "הגברת ההיא מסן פרנסיסקו הרוצה להיות יושבת ראש", וכרך את שמה בזה של אוסמא בן לאדן. תשדיר בחירות של ציר קונגרס רפובליקני אחד במדינת אינדיאנה ייחס לפלוסי תמיכה ב"סדר היום ההומוסקסואלי". סוף סוף, למה כבר אפשר לצפות מאשה ליברלית מסן פרנסיסקו. (אגב, הציר הנ"ל הובס. אפילו באינדיאנה השמרנית זה לא עבד.)

אבל האשה הליברלית לא מיצמצה. "מה חבל שהמפלגה הרפובליקנית הופכת את נשיא ארה"ב לכלב הציד שלה", היא אמרה בראיון טלויזיה. בהזדמנות אחרת היא תיארה את בוש "איש מסוכן המנותק מן המציאות וחי במצב של הכחשה".

בימים שלאחר הבחירות הצטננה הרטוריקה. הנשיא המסוכן הסב עם שליחתם של ההומוסקסואלים, והם החליפו חיוכים וּביטוּיֵי ידידות לעיני המצלמות. ההסכמה הכללית היא שהאמריקנים עייפו מ"עודף המפלגתיות" בוושינגטון, והם כמֵהים לשיתוף פעולה בין שני המחנות. בארבע השנים שעברו לא היתה לרפובליקנים סיבה לשתף פעולה. הואיל והחזיקו בכל מוסרות השלטון, היה להם מונופול מלא במדיניות וּבַחקיקה, והם לא היססו להשתמש בו.

משני בתי הקונגרס, בית הנבחרים הוא תמיד הרבה יותר "מפלגתי", קולני ורדיקלי מן הסנאט. בהנהגת הרפובליקנים הוא יזם את משפט ההדחה של ביל קלינטון, ב-1999; בו נעשו המאמצים המקיפים ביותר לקצץ מסים, לצמצם הפלות מלאכותיות, להפריט חלק מן הביטוח הלאומי, לאסור נישואים חד-מיניים.

הדעת נותנת שגם בהנהגת הדמוקרטים בית הנבחרים יהיה הרבה יותר להוט מן הסנאט ליזום חקיקה שנויה במחלוקת, לנהל חקירות נוקבות של משרדי ממשלה – ולדחוק בנשיא בוש להודיע על לוח זמנים לפינוי עיראק.

פלוסי העניקה סימן מוקדם על סגנון הניהול שלה, כאשר ניסתה להדיח את סגנה. הסיעה הדמוקרטית בחרה אתמול את מנהיגיה בקונגרס הבא, ופלוסי רצתה שמס' 2 יהיה ג'ון מֶרתַ'ה (Murtha) ממדינת פנסילווניה. מרת'ה, קצין בדימוס של חיל הנחתים, גיבור מלחמת וייטנאם, נֵץ רב שנים בענייני צבא ובטחון, היה חבר הקונגרס הבולט הראשון שקרא לפינוי מזורז של הצבא האמריקני מעיראק. הוא גם ידיד אישי של פלוסי ואיש-אמונה.

פלוסי העדיפה את מרת'ה על פני סטאן הוֹיֶר (Hoyer), ציר קונגרס ותיק ממדינת מרילנד שהתחרה בה לפני חמש שנים על כהונת מנהיג המיעוט. היא אמרה שהיא רוצה בו, מפני שהוא היטיב כל כך להמחיש את חומרתו של המבוי הסתום בעיראק. וסוף סוף, אילמלא שקעה ארה"ב בעיראק נאנסי פלוסי כנראה לא היתה "תולה את הווילונות" (בלשונו הלא-מוצלחת, הלא 'חופשית ממיגדרים', של הנשיא בוש) בלשכתה החדשה.

אבל העדפת מרת'ה לא היתה עניין של פרגמטיות צרופה. העתונות כאן חזרה וציטטה דמוקרטים, בדרך כלל עלומי שם, שייחסו את המהלך הלא-שגרתי הזה לטינה שפלוסי נוטרת להוייר על שנים של תחרות ושל חיכוכים. המהלך היה לא-שגרתי מפני שכל הסימנים העידו שלהוייר מובטח רוב.

יתר על כן, מרת'ה, הקשיש מפלוסי (הוא בן 74, היא בת 66), נושא שק של חשדות אתיים על כתפיו. השנתיים האחרונות של שלטון הרפובליקנים עמדו בסימן שערוריות של שחיתות, שכבר שלחו שני צירים רפובליקניים אל בית הסוהר, ואולי עוד היד נטויה. השחיתות הזו, לצד עיראק, נעצה את אחד המסמרים האחרונים בארון הקבורה הפוליטי של מפלגת השלטון. פלוסי הבטיחה תיכף לנצחון מפלגתה, שהקונגרס החדש יהיה "האתי ביותר מאז ומעולם". לא יצאו אפילו ארבעה ימים והיא הטילה את מלוא כובד משקלה לטובת קידומו הדרמטי של ציר קונגרס, שבשמו נכרכו חשדות חמורים של טובות הנאה. האומנם טינה אישית (להוייר) חשובה מנקיון הכפיים (של מרת'ה)?

הוייר הביס את מרת'ה על נקלה, בהצבעה חשאית. באותו מעמד, הדמוקרטים בחרו בפלוסי למנהיגתם פה אחד. אף על פי כן, תבוסת מועדפה מרת'ה מוכרחה להיחשב למַכּה. אילו הניחה פלוסי לתהליך להתנהל בלי התערבותה, הוייר היה נבחר ללא התרגשות וללא תשומת לב של התקשורת. עכשיו, משהתערבה נגדו, להוייר יש, לפחות במשתמע, בסיס כוח משלו.

קצת משונה. בוגרי האקדמיה של תיאטרון הפוליטיקה הישראלי זוכרים ש"החתרן הבלתי-נלאה" היה מס' 2, שחתר תחת מס' 1. היתכן שבוושינגטון יתהפכו היוצרות, ומס' 1 תהיה החתרנית הבלתי-נלאית?

נתנו את הטון בבחירה הזו צירי הקונגרס של המפלגה ממדינות הדרום, אלה המוחזקים שמרנים יותר בענייני חברה ופיננסים (הכינוי הפולקלוריסטי ההיסטורי שלהם הוא 'הכלבים הכחולים', יום אחד עוד נסביר מדוע). הם שלחו מסר די ברור ל"גברת הליברלית מסן פרנסיסקו": אל נא תניחי שפטישך ומסמריך מבטיחים לך את תמיכתנו האוטומטית.

 

"לסבית, או משהו כזה"

 

אולי זה היה לקח מועיל בשביל האשה רבת הכוח ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. אולי זו היתה תזכורת שכל פוליטיקאי זקוק לה למחרת נצחונו בבחירות: הנצחון, הוא כשלעצמו, אינו מעניק את הכוח לשלוט; הוא בסך הכול מעניק את ההזדמנות לצבור כוח, כדי לשלוט. צבירת הכוח צריכה סבלנות וסוּבּטיליוּת, אפילו בשיטה נשיאותית (הסגנון הנשיאותי משפיע על כל תחומי הפעילות הפוליטית, גם הכלכלית). העולם אינו מסתדר על פי רצונך, רק מפני שככה כתוב בחוקה, או מפני שחבטת באגרופך על השולחן.

יהיה מעניין לראות באיזו מידה אדם בן 66 יכול לשנות כיוון, או לפחות לשנות סגנון. התנסה היושבת ראש להתקדם מעכשיו ואילך באמצעות קונסנסוס? התנסה לשנות את התרבות הפוליטית בוושינגטון, לא באמצעות "כלים גבריים" לוחמניים וכוחניים אלא באמצעות דמוקרטיה של שיתוף ושל הבנה? האם זה יתכן בכלל?

יהיה סגנון ניהולה של פלוסי אשר יהיה, נשים אמריקניות, אולי לא רק אמריקניות, יעקבו אחריה בהתרגשות ובדאגה. אף על פי שנשים כבר נמצאות בכל דרגי הניהול וברוב דרגי הפוליטיקה, הן עדיין נבחנות כנשים, קרבנות של סטריאוטיפים מרושעים.

דוגמא אחת היתה הערתו של המועמד הרפובליקני לסנאטור במדינת ניו יורק, זה שהתמודד ללא כל סיכוי נגד הילארי קלינטון. האיש, ג'ון ספנסר, הכריז שאינו מבין מדוע ביל קלינטון נשא את הילארי לאשה, היא היתה "כל כך מכוערת" בצעירותה, אבל היא הוציאה "מיליונים בשביל ניתוחים, כדי לייפות את עצמה". בהזדמנות אחרת, הוא הבטיח לא לקרוא לגב' קלינטון "לסבית או משהו כזה".

אפשר רק לנחש מה יגידו הרפובליקנים בעוד שנתיים, אם גב' קלינטון תהיה מועמדת מפלגתה לנשיאות. מותר להניח שהם יזהירו כי הרפובליקה תהיה שרויה בסכנה איומה אם שתי הנשים האלה, הילארי ונאנסי, ינהיגו אותה.

מה מדהימה היא עצם האפשרות הזו.

 

 

"אנחנו נטחן עד דק

את מודל העסקים הגַברי"

מרי-אן דולאן היתה האשה הראשונה שכיהנה כעורכת ראשית של עתון יומי מרכזי. זה היה ה'לוס אנג'לס הרלד-אקזאמינֶר', שחדל בינתיים להתקיים. היא היתה שם באמצע שנות ה-80 של המאה שעברה, במשך חמש שנים.

זמן מה לאחר שעזבה, דולאן כתבה רשימה מעניינת להפליא בכֵנוּתה במגזין השבועי של ה'ניו יורק טיימס' (26 ביוני 1988), תחת הכותרת "כאשר הפמיניזם נכשל". היא תינתה שם את קורותיה ב'הרלד-אקזאמינר'.

"זה היה רגע, שבו יכלה להתממש ההבטחה של תנועת הנשים. סוף סוף ניתנה לנו הרשות. העסק היה שייך לנו! אנחנו נביא איתנו בדלת הראשית את כל המעלות ה'נָשיוֹת' שבהן התרברבנו בכרזותינו במרוצת השנים – ונכניס אותן הישר אל דסק החדשות. אנחנו נהיה כמשפחה. כבוד ישכון בין גבר לאשה, וּנדיבוּת, והסתגלות, וחום, ורֵעוּת וטיפוח.

"סביבה כזאת תיטיב עם כשרונותינו ובעיקר עם עבודתנו. יהיו לנו עימותים הוגנים ותחרות הוגנת – אבל גם פשרה וקונסנסוס ולפיכך גם הצלחה. אנחנו נטחן עד דק את מודל העסקים הגַברי.

"עד מהרה ה'הרלד' נעשה העתון הראשון בארצנו שבו שורות השמות מעל מאמרי המערכת הכילו מספר שווה של גברים ושל נשים [בשורות האלה מופיעים שמותיהם של מנהלי העתון ועורכיו]. היתה לנו מנהלת ההפצה הראשונה. היתה לנו פרשנית ספורט ועורכת עמודים אדיטוריאליים. היה מנוי וגמור איתנו להוכיח שנשים יכולות להצליח בניהול עתון גדול ממש כגברים. כאשר עזבתי את העתון, חמש שנים אחר כך, כדי לחזור לכתיבה, עדיין האמנתי שכך ממש היה – אבל גם ידעתי שיידרש זמן רב כדי להיגמל ממודלים גבריים, שכל כך הרבה נשים אימצו.

"בחוכמה שלאחר מעשה אני יכולה להגיד כי מכל הנשים שקידמתי לַעֲמָדוֹת בכירות מאוד, רק אחת עמדה בַּפּיתוּי ולא נפלה בַּמלכודות הקלישאיות של כוח, והִצליחה להעפיל אל הגבהים שחזתה בֶּטי פְרידַן, כאשר כתבה [באמצע שנות ה-60] את The Feminine Mystique. רק אחת למדה 'להִתחָרוֹת לא כאשה או כגבר, אלא כִּיצוּר אנושי'".  

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

4 Responses to “הפטיש והמסמרים של נאנסי פֶּלוֹסי”

  1. דרומי הגיב:

    ששני התהליכים שאתה מתאר יתחברו
    שהעובדה שפלוסי לא הגיעה לתפקיד כ'תאונה' או כיוצאת דופן, כמו תאצ'ר, גנדי או גולדה, תגרום לזה שלא תצטרך להוכיח שהיא יותר גבר מכל מי שסביבה.

  2. יגיל הנקין הגיב:

    הטיעון של 'סגנון ניהול נשי' איננו מחזיק מעמד כאשר אחת הדרישות של הניהול היא הצורך להתחרות בחברות אחרות.
    ייתכן, אולי, שבני אדם הם בני אדם הם בני אדם.
    (זה מזכיר לי את עצבנותי מכל נימוק בסגנון 'צריך לקדם נשים כי הן מביאות ערך מוסף'. בתור טקטיקה זה אולי טוב, אבל בתור אסטרטגיה, נראה לי שהיותן של נשים מחצית מאוכלוסיית העולם היא נימוק מספיק).

  3. צביקה ברנהולץ הגיב:

    ויש לי הערה אחת ושאלה אחת.

    הגאות במספר הנשים אינה לבד: גם במספר היהודים שנבחרו ב-2006 היה משהו מדהים. כשהסנאט החדש יתכנס יהיו בו 13 יהודים. לפני לא כל כך הרבה זמן היה יעקב יעבץ היהודי היחיד בסנאט!

    לגבי המינוי של סנדרה דיי אוקונור: תמיד חשבתי משום מה שהיא "רימתה" את רייגן והשמרנים, שהיא התחילה כשמרנית ונעה עם הזמן לאמצע. הלא כן?

  4. ידין עילם הגיב:

    תזוזה שמאלה של שופט בבית המשפט העליון האמריקאי אינה נדירה כל כך. לאחר למעלה משלושים שנה יש נטייה לשכוח שאפילו השופט סטיבנס – מנהיג הצד הליברלי בביהמ"ש – מונה לראשונה כשופט על ידי ניקסון ולתפקידו הנוכחי על ידי פורד. למעשה, בבית המשפט של רנקוויסט ,שניים מהשופטים המזוהים עם האגף הליברלי (סטיבנס וסוטר) מונו על ידי נשיאים רפובליקנים (פורד ו-בוש האב). אני אמנם בספק אם רוברטס ובמיוחד אליטו יזוזו שמאלה אבל…

    לאוקונור היה יתרון גדול בכך שהיא למדה באותה כיתה בביה"ס למשפטים של סטנפורד עם רנקוויסט. (היא סיימה שלישית בכיתה. רנקוויסט סיים ראשון)היא גם היתה פוליטיקאית פעילה לפני שהתחילה את קריירת השיפוט שלה כך שלא ניתן לומר שרייגן לא ידע את מי הוא ממנה לתפקיד

Leave a Reply