הֶעָלים האלה, הַשַלכת הזו, הבחירות ההן

 
 

במוצאי יום הבחירות לקונגרס, באמצע השבוע, רוח עזה נשבה בוושינגטון והגשם לא פסק כמעט אף דקה אחת. למחרת בבוקר, הַשַלֶכֶת עמדה בשׂיאה. הרוח והגשם החישו את נשירת העלים. הכבישים וכרי הדשא היו מכוסים במרבד צהוב-אדמדם מרהיב. יצאתי לאסוף את עתוני הבוקר מן המדרכה, וקפאתי על מקומי בהשתאות. הֶעָלים האלה, השלכת הזו, הבחירות האלה.

ג’ורג’ בוש עמד כמה שעות אחר כך לפני העתונות, וניסה את כוחו בפרשנות פוליטית. זה אמנם היה thumpin’, זאת אומרת מהלומה, אבל רק בסיכום הכולל, הוא אמר. ההפרש בכל אחד ממחוזות הבחירה היה קטן.

קצת מצחיק לשמוע את זה מפי האיש שנעשה נשיא ארה”ב לפני שש שנים אף כי הפסיד במניין הקולות הכללי (חצי מיליון פחות מאל גור), וניצח רק בזכות 571 קולות בפלורידה; האיש שהכריז לפני שנתיים, כי יש לו עכשיו “הון פוליטי”, מפני שהוא גבר על גו’ן קרי בהפרש של שלושה מיליון קולות, וניצח בזכות 70,000 קולות במדינת אוהיו. עכשיו, ביום השלכת הזה, הוא עמד וניסה להמעיט קצת מֵחוּמרת מַפַּלתו, מפני שההפרש היה קטן.

ההפרש לא היה כל כך קטן. פֶּגי נוּנֶן המבריקה, שכתבה נאומים מהוללים בשביל רונלד רייגן ובשביל ג’ורג’ בוש האב, כותבת באתר הרשת של ‘וול סטריט ג’רנל’,

בַּבחירות לסנאט, 25 מיליון אמרו ‘הבה נישאר עם הרפובליקנים’, בשעה ש-31 מיליון אמרו, ‘לא, הבה נתקדם’.

זה הפרש גדול בהרבה מהפרש נצחונו של בוש ב-2004, גם במספרים מוחלטים וגם במספרים יחסיים. 55% הצביעו הפעם נגד בוש.

וזה בדיוק מה שקרה. הבחירות האלה נעשו משאל-עם על נשיאותו. בעל טור ניאו-שמרני ידוע, צ’ארלס קרותהאמר, כותב ב’וושינגטון פוסט’ (ובעשרות עתונים נוספים),

הפסד של בית אחד בקונגרס הוא עניין בעל משמעות, אבל קשה להגיד עליו שהוא היסטורי. הפסד של שני הבתים, לעומת זאת, הוא תבוסה ממדרגה שונה, שווה ערך של הצבעת אי-אמון בשיטה פרלמנטרית.

אילו לארה”ב היה משטר פרלמנטרי – כמו זה שאביגדור ליברמן היה רוצה לחסל בישראל – ראש הממשלה ג’ורג’ בוש היה מגיש עכשיו את התפטרותו לנשיא או לממלאת מקומו.

זה חודשים אנחנו יודעים שהוא איבד את אמון הציבור. סקרי דעת הקהל, פעם אחר פעם, מראים כי הוא מן הנשיאים הלא-פופולריים ביותר בתולדות אמריקה, לפחות מאז התחילו הסקרים לכַמֵת פופולריוּת. אנחנו יודעים שאחוז מבהיל של האמריקנים, בין שני שלישים לשלושה רבעים, חושבים שארצם “מתנהלת בכיוון הלא-נכון” (שאלה קלאסית של סקרים, שאפשר כמובן להתווכח עם רצינותה ועם הגיונה, אבל התשובה עליה בכל זאת מלמדת משהו).

עכשיו, האיש שחזר פעם אחר פעם והתפאר כי הוא יודע”מה העם האמריקני רוצה” יודע באמת “מה העם האמריקני רוצה”. הוא רוצה מישהו אחר. ואם לא מישהו אחר – מפני שנשיא אי אפשר להחליף, אלא באמצעות תהליך מסובך ולא-רצוי ומעוט סיכויים של משפט הדחה בסנאט – אז לפחות מדיניות אחרת.

 

 

איזה נזק היסטורי גרם האיש הזה לארצו, למערב, לידידיו. בוודאי הרבה יותר מדיי מוקדם לטעון שהוא “הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה”ב”, כפי שעשה ההיסטוריון הבולט שון ווילנֶץ לפני כמה חודשים בכתב העת Rolling Stone. אבל קול חריקת השיניים, העולה עכשיו מן הימין האמריקני, מזכיר במידת מה את קול החריקה שעלה מן הימין הזה לנוכח מעידותיו של בוש האב. איזו אירוניה. בזמנים כאלה, המליצה החבוטה “ההיסטוריה חמדה לה לצון” מקבלת תוקף פתאומי.

בוש הבן עשה מאמץ הירואי להשתחרר מצילו של בוש האב. אני אינני נכנס כאן לספקולציות פסיכואנליטיות, זו אינה דיסציפלינה שבה אני יכול לטעון להבנה. אני מדבר על הפוליטיקה ועל הסגנון. בוש האב היה איש מתון ופרגמטי, מאמין מובהק (לפעמים מובהק מדיי) שהפוליטיקה היא “אמנות האפשר”.

כדי להגיע לנשיאות, ב-1988, בוש האב החניף ככל יכולתו לאגף השמרני הרדיקלי, שהשתלט על מפלגתו בעשר השנים הקודמות. הוא גילה פתאום שהוא בעצם מתנגד להפלות מלאכותיות. הוא נשבע חגיגית שלא להעלות מסים. הפלות וּמסים היו בָּבַת עינו של המחנה הרדיקלי. אבל משעה שהגיע לשלטון הוא הניח לרדיקליות להתנדף ולפרגמטיות לגבור.

וכך הוא הפסיד ב-1992. ביל קלינטון קיבל רק 43% מן הקולות, אבל ג’ורג’ בוש קיבל רק 37%, פחות מכל נשיא מאז 1912 (19% ניתנו למיליארדר הקפריזי רוס פֶּרוֹ).

בגידתו של בוש האב חייבה את בוש הבן לצאת מִגִדרו כדי להוכיח לַיָמין מַמליך-המלכים של מפלגתו שהוא שמרן אמתי. הוא ראה את עצמו יורשו של רונלד רייגן, לא יורשו של אביו. הוא הרחיק את עצמו מן הפרגמטיות של יועצי אביו. הוא לא שעה לדברי ההזהרה החכמים של בּרֶנט סְקוֹקרוֹפט, יועצו של אבא לבטחון לאומי, שכתב ב’וול סטריט ג’רנל’, אוגוסט 2002, “אל תתקפו את סדאם, זה יערער את מאמצינו נגד הטירור”. בוש הבן הוא הוריד את קולין פאוול הַסַפקן למדרגת עוד-יועץ-אחד, והעדיף את האופוריה היהירה של סגן הנשיא דיק צ’ייני ושל המשנה לשר ההגנה פול וולפוביץ (“איש הטֶסְטוֹסְטֶרוֹן של בוש במשרד ההגנה”, כתב באוקטובר 2001 המגזין המקוּוָן Slate).

מדיניותו הפיננסית של בוש היתה, במקרה הטוב, לא-אחראית. במקרה הפחות טוב היא היתה הרפתקנות נפסדת, שאינה מתיישבת עם ממשל תקין ובוודאי אינה מתיישבת עם הרטוריקה השמרנית באמריקה ברבע האחרון של המאה ה-20.

זה עניין שהשמרנים, בייחוד הלא-ניאו שביניהם, ידברו עליו פעם אחר פעם בחודשים הבאים. בעיניהם, תמצית בגידתו של בוש הבן היתה התרחקותו מן העקרונות של שמרנות אמתית ושל “המהפכה הרייגנית” (כה נוח לשכוח שרייגן עצמו ניצח על מדיניות כלכלית שהגדילה פי שלושה את החוב הלאומי).

מדוע הם לא דיברו על זה בשנתיים האחרונות? מדוע הם היו, בלשונו של הארי ריד, זה העומד להיות מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, “קונגרס של חותמת-גומי”?

סיבה אחת שייכת לְמַחלקת הציניוּת של כל פוליטיקה. סיבה שניה היא לויאליות. הרפובליקנים תמיד היו לויאליים לנשיאיהם יותר מן הדמוקרטים. סיבה שלישית היתה התקווה הלא-בלתי-סבירה לתפוס טרמפ על הצלחתו האלקטורלית של בוש.

הם ייתנו לו את עיראק, הם יעלימו עין מן הפיננסים – והוא ייתן להם שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, והוא יפתח שמורות טבע לקידוחי נפט, והוא ימנע “סוציאליזציה של הרפואה” (זאת אומרת, יָגֵן על זכותם של תעשייני תרופות ושל רופאים לִגבּוֹת מן הממשלה איזה מחיר שהם רוצים), והוא יפעל להגבלת דמי הנזיקין שבתי משפט מטילים על תאגידים בִּתביעות על רשלנות או על הונאה, והוא יאיים בווטו על היוזמה להגדיל את שכר המינימום (שהם – צירי בית הנבחרים והסנאטורים – יצביעו נגדה במליאות בתיהם).

בקיצור, כמעט קריקטורה של כל מה ששמאל רדיקלי מייחס לימין: גריפת רווחים, ניצול פועלים, סחיטת המעמד הבינוני, הגנה על האינטרסים של פלוטוקרטיה קטנטנה על חשבון ההמונים. אבל זה פשוט נכון. זה מה שקרה. האויר האידיאולוגי הלוהט יצא ממפרשי הרפובליקנים עוד לפני כמה שנים. נשארו להם שלטון – וטובות הנאה מִגזָריוֹת. בוש, המנַצֵח הגדול, היה ראוי איפוא לתמיכתם.

אני אגב אינני חושב שהגישה השמרנית לפוליטיקה היא רעה, או מופרכת מעיקרה. אני משתמש במלה “שמרנית” במוּבנה האמריקני, או הבריטי. “שמרני” בקונטקסט הזה אינו איפיון של חוסר דינאמיות, של קפיאה על השמרים, של אורתודוקסיה, של התנגדות חד-משמעית לשינוי. אדרבא, השמרנות במחשבה הפוליטית האנגלו-סאקסית היא מָנוֹף של התקדמות, אבל היא גם מחסום למהפכנות והיא סוֹלְלַת הגנה מפני רעיונות-בוסר של תיקון עולם במחי-יד וּבִן-לילה.

אחד הכותבים החכמים ביותר בעתונות האמריקנית, ג’ורג’ וויל (שטוריו מתפרסמים בוזמנית במאות עתונים), הוא כוהן גדול של שמרנות מן המין הזה. הוא תומך עקיב של ממשלים רפובליקניים, אבל אינו תומך עיוור. הוא כתב בביקורת גוברת על הממשל הזה, בייחוד בקשר עם עיראק.

ברשימה מפוכחת על תוצאות הבחירות האלה, וויל כותב על “שתי האפיזודות” שעיצבו את פני הפוליטיקה האמריקנית ב-12 השנה האחרונות, ואל-נכון יוסיפו לעצב עוד זמן מה. אחת היתה יוזמתם של ביל והילארי קלינטון, ב-1993, להעניק ביטוח בריאות אוניברסלי; שניה היתה מלחמת עיראק.

— יוזמת הקלינטונים עמדה להפוך על ראשו את ענף הרפואה באמריקה, שהוא עצום ממדים, שווה-ערך ל-16% מן התוצר המקומי הגולמי. מבקריה הרבים מאוד אמרו על יוזמת הקלינטונים שהיא שקוּלה כנגד הלאמה של הרפואה. היא לא הגיעה אפילו להצבעה בקונגרס, אף כי הדמוקרטים עדיין שלטו בשני בתיו. זמן קצר אחרי כן, הדמוקרטים הפסידו את שני הבתים, וּנשׂיאוּת קלינטון נכנסה לשש שנים של פסיביות בענייני פנים (מדיניות החוץ אמנם תלויה בקונגרס לצורך מימונה, אבל תלויה הרבה פחות ממדיניות הפנים).

— מלחמת עיראק היתה הנסיון הגדול ביותר שעשתה איזושהי ארץ, לפחות בזמן המודרני, לחזור ולברוא את העולם בצַלמָהּ.

שתי האפיזודות האלה, כותב וויל, ייצגו “התלהבות לא-רציונלית” לתקן את העולם. המלים האלה, “התלהבות לא-רציונלית”, irrational exuberance, שְאוּלוֹת מֵאַחַד החיווּיים המפורסמים ביותר בֶּעָשׂוֹר האחרון של המאה העשרים. השמיע אותו אלאן גרינספאן, הנגיד הנערץ של הבנק המרכזי של ארה”ב, כאשר הבורסה התחילה לִגְאוֹת לרָמוֹת ששיקפוּ אוּפוֹריה, לא מציאוּת כלכלית. המלים ההן נעשו נכס צאן ברזל של הלקסיקון הפוליטי באמריקה.

וויל אינו משתמש בהן במוּבָנָן הכלכלי. הוא מדבר על האֶפֶקט של אופוריה לא-מרוסנת, של הפרזה פנומנלית בהערכת כוחה של ממשלה, של להיטוּת לנצל כלים קיימים (מנהליים או צבאיים) כדי להפוך את הסדר הנתון על ראשו.

אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של האפיזודה השניה. מלחמת עיראק היא שוות עֵרך אסטרטגית של יוזמת הבריאוּת (צריך לסלוח לוויל שהוא אינו מזכיר כי במלחמת עיראק מתו עשרות אלפי בני אדם ועוד היד נטויה; יוזמת קלינטון הרגה רק את הרוב הדמוקרטי בקונגרס. אבל שמרנים אמתיים אינם יכולים להיות סנטימנטליים מדיי).

ההכרה שאמריקה נכשלה בעיראק היא עכשיו כמעט נחלת הכלל. כאשר סגן הנשיא צ’ייני הכריז, כמה ימים לפני הבחירות, שארה”ב תמשיך את מדיניותה בעיראק “במלוא התנופה”, יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, הוא נעץ מסמר או שניים בארון הקבורה של הרוב הרפובליקני בקונגרס. דרגה כזאת של עיוורון פשוט אי אפשר להבין. שיעור כזה של ניתוק מן המציאות כלל אינו מצחיק. את אמריקה הוליכו בשנים האחרונות אנשים מבריקים מאוד שהמציאוּת לא עניינה אותם, ואנשים לא מבריקים מאוד שהִתמַכּרוּ לַעצתם של האנשים המבריקים מאוד, כולל העצה להתעלם מן המציאוּת (“חדלתי לקרוא עתונים ולצפות בטלויזיה”, גילה בוש לפני שנתיים, אם כי ניסה אחר כך להתנער מן הכֵּנוּת ההיא).

התוצאות עומדות להיות קשות. אחרי המאניה של שנות בוש תבוא אל-נכון הדפרסיה. אם בימי שלוט הרפובליקנים אמריקה היתה להוטה כדי הגזמה לשלוח צבא אל מֵעֵבֶר לים, הנה בשנים הבאות אמריקה תהיה לא-להוטה כדי הגזמה לקבל עליה איזושהי התחייבות בין לאומית חדשה.

נשיאים תמיד חרדים לגורל ה”מורשת” שלהם כאשר נשיאותם מסתיימת והולכת. הנשיא הזה אינו צריך לחרוד. שמו ייזכר עוד שנים הרבה, אם גם לא בזכות הֶשֵׂגָיו.

יש לֶקח אוניברסלי לקטסטרופה של עיראק: זהירוּת. התגוננות חכמה וסבלנית מפני כוחות השְחוֹר היא לעתים קרובות אפקטיבית יותר מֵהִסתערוּת נועזת אל תוך החשֵכה. בעוד שאמריקה מתחילה להתנער מן המִסתערים הנועזים, ישראל מתחילה להושיב אותם בסמיכות מקום לפיסגת הכוח. ראש ממשלה מקרטע ואובד-עצות מזמין עכשיו עצות אסטרטגיות מפי אביגדור ליברמן.

אגב, האם מישהו יואיל לומר לשָׂרַת החוץ, שלא תשמיע עוד את המלים axis of evil, כאשר היא משתדלת לדבר אנגלית? מחוץ ללשכתו של ריצ’ארד צ’ייני אין עוד קליינטים לדוקטרינות של גוג-ומגוג.

הֶעלים בוושינגטון מוסיפים לנשור. הצהבהבים על הכביש עדיין לא התחילו להשחיר. עוד קורטוב של חוסר-ריאליות בעיר הבירה: הטמפרטורה זינקה אתמול מעל ל-20 (צלזיוס). חמימוּת משוּנָה עמדה באויר. אבל זהו. שִלהי הסתיו עומדים להתחדש בכל רגע. וזה לא כל כך נורא, בין השאר מפני שפּיכָּחוֹן חדש תלוי באויר. “תודה, אמריקה”, הכריז למחרת הבחירות מאמר המערכת של ה’גארדיין’ הלונדוני, עתון עם אינסטינקטים אנטי-אמריקניים מובהקים, המעורר אצלי בדרך כלל אי-הסכמה. הפעם אני נוטה להסכים. תודה, אמריקה.

 

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

  

21 Responses to “הֶעָלים האלה, הַשַלכת הזו, הבחירות ההן”

  1. סתם אחד הגיב:

    הפוסט מזכיר לי את הפציפיסטים של שנות השלושים.
    ‘התגוננות חכמה וסבלנית מפני כוחות השְחוֹר היא לעתים קרובות אפקטיבית יותר מֵהִסתערוּת נועזת אל תוך החשֵכה’?
    כן, בטח. גם צ’מברליין ותומכיו, האינטליגנציה של בריטניה, חשבו ככה. כולנו יודעים איך זה נגמר.

  2. יואב קרני הגיב:

    אני אשאיר את התגובה האנונימית הזו מפני ששכחתי להוסיף את התנאי הרגיל של פירסום תחת שם אמתי וכתובת דוא”ל אמתית.

    סתם אחד, האם אינך מתעייף קצת לשמוע את עצמך חוזר על קלישאות חבוטות? האם אתה מצליח להיזכר כמה פעמים השמעת את המלים האלה במרוצת חייך, וחשבת שהן פוטרות אותך ממחשבה קצת יותר מעמיקה?

    שנות ה-30′ אינן מפתח לכל חידה, והיטלר אינו אורב מעבר לכל פינה.

    וכאן איננו עוסקים בטוקבאק ובקריאות ביניים. אם אתה רוצה לנהל דיון, אדרבא. אבל כתובות הגראפיטי האלה נמאסו עליי.

  3. עומר הגיב:

    האם זה מוקדם מדי לעשות פוסט מורטם של המשטר של בוש? איך יכול להיות שחבורה של אידיאולוגים ציניים, קיצוניים “חטפו” קודם כל את המפלגה הרפובליקית המתונה של אייזנהאואר וניקסון ובוש האב, ואח”כ את ארה”ב? איך במשך 6 שנים המערכת הפוליטית האמריקנית אפשרה להם לעשות את זה? כל ההגנות הרגילות – בתי המשפט, הקונגרס, הסנאט, המדינות, התקשורת – כל אותם האינטרסים שאמורים לאזן אחד את השני על פי מדיסון ודומיו, כאילו עמדו מלכת בזמן שבוש וחבר מרעיו הכניסו את ארה”ב להרפתקאות מטורפות מבחינה כלכלית, פוליטית, צבאית ומדינית?

  4. בועז כהן הגיב:

    1
    “נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו…”

    (-:

    אהבתי את זה! כל הכבוד. אני נוטה לאמץ זאת גם אצלי.

    2
    “ההכרה שאמריקה נכשלה בעיראק היא עכשיו כמעט נחלת הכלל”… – האמנם? ומה היתה האופציה? מהו כשלון, בקונטקסט הזה?

    3
    “גריפת רווחים, ניצול פועלים, סחיטת המעמד הבינוני, הגנה על האינטרסים של פלוטוקרטיה קטנטנה על חשבון ההמונים…” – למה זה מזכיר לי אחד לאחד את המצב בישראל מאז 1996 (ועליית ביבי נתניהו לשלטון) ועד היום?

    4
    ברבע המאה האחרונה ארה”ב נשלטה 18 שנה מתוך 26 בידי רפובליקנים, כש-12 שנה מזה היו תחת שלטונה של משפחת בוש !

    בפועל: רק 8 שנים מתוך 26 השנים האחרונות היו בידי נשיא דמוקרט (קלינטון)

  5. יוסף פוזננסקי הגיב:

    יש לי חדשות בשבילך:
    ראשית, יהודי שאינו זוכר את שנות ה-30 הוא יהודי בסכנת הכחדה.
    שנית, היטלר דווקא כן אורב מעבר לפינה, בטהרן.
    אבל כמו שאמר כאן כבר מישהו: מהBeltway קשה יותר לראות את זה.

  6. ניראה שתוצאות הבחירות השפיעו כבר על חופש הביטוי בבלוג שלך.

    תמיד מעניין לקרוא אותך, כן גם אני שמתי לב שאתה כבר נושם מטריצה אחרת, ומאמץ את מושגיה, ולא תמיד זוכר שכאן זה ממש לא ככה. ואולי אפילו שם זה לא ממש כך. הכמיהה הקלאסיציסטית שלך ל”ליברליזם אמיתי” כמו לשמרנות במובן הבריטי, היא עניין כמעט ספרותי. לא בטוח שהיא ישימה בישראל, אבל לא חשוב, העיקר שנעים לקרוא וגם להתגעגע לתקופות אחרות שבהן פשוט לא שמעו בכלל את הקולות החולקים, המושתקים, והעשוקים והכל היה פשוט יותר ומהודר ומהוגן.
    בקיצור לפני עידן תקשורת ההמונים.

  7. יואב קרני הגיב:

    מרן פוזננסקי, כמה טוב שאתה מואיל להזכיר לי פרקים עלומים בהיסטוריה של עולמנו ושל עמנו.

    אני מרשה לעצמי להזכיר לך שחלק מן הימין הישראלי תיאר את אנוואר א-סאדאת כ”היטלר על היאור” (ביטויו של הסופר המנוח משה שמיר). ויאסר ערפאת היה “גרוע מהיטלר”. יצחק רבין הולבש במדי הגסטאפו.

    כל אויב הוא נאצי, כל יריב פוליטי הוא משתף פעולה עם הנאצים.

    ההוזלה של לשון הדיבור, הירידוּת של הרטוריקה, הן מסימני ההֶכּר של הימין הישראלי. הן משעממות אותי, הן דוחות אותי — דווקא מפני שאני מכבד סגנון רציני מצד בני פלוגתא — והן שייכות ל”בלוג” אחר. לא לכאן.

  8. של בעלי הכוח ברבע המאה האחרונה
    Robert Gates
    Admiral John Poindexter
    Colin Powell
    Porter Goss
    Negroponte
    Richard Armitage
    Donald Rumsfeld
    Dick Cheney
    Michael Ledeen
    Stephen Bryen
    Richard Perle
    Douglas Feith
    Paul Wolfowitz
    John Bolton
    Andrew Card
    Chertoff
    Karl Rove
    Paul Bremmer

    חלק ניכר מהם היה מעורב כבר באיראן גייט, והחל לטפס למעלה בימי רייגן. גם מחליפו של רמספלד שייך לרשימה, והוא איננו אהוד במיוחד באמריקה הלטינית .

  9. הרצל אמסלם הגיב:

    זה גם לפטור מישהו כימני ירוד רטוריקה רק כי לא נוח לשמוע את האמת.
    אבל מה אני מבין?
    אולי פרסי שמכחיש שואה, מממן ומחמש את החיזבאלה, מפתח נשק גרעיני ומצהיר שימחוק את ישראל מהמפה – אולי הוא באמת לא היטלר? אולי הוא סתם מתבדח? אולי הוא בכלל חסיד אומות עולם נסתר?

  10. עמנואל ילין הגיב:

    בקשר לויכוח שמתנהל פה על ההשוואה להיטלר צ’מברליין וכו’

    הבעיה היא עמוקה מאוד. הבעיה היא בורות היסטורית – כנראה מכוונת – של עם שלם.

    הכל נמדד בפרספקטיבה של מלחמת העולם השניה, ומה שהוביל אליה, וזה בגלל שזו ההיסטוריה היחידה שרוב הציבור מכיר.

    על מלחמת העולם הראשונה (שהיום ממש מציינים במדינות רבות בעולם את סיומה) יודעים אצלנו רק בגלל שהיתה צריכה להיות מלחמה כזו לפני מלחמת העולם השניה. כולם יודעים על צ’מברליין. אבל מי יודע על הארכידוקס שנרצח בסראיבו? או מי שמע על ז’אן ז’ורס? או אפילו על הקרב לכיבוש באר שבע, שבאוסטרליה חרוט בזיכרון הלאומי, ואפילו סרטים עושים עליו, אבל רוב התושבים בארץ (ואפילו בבאר שבע!) לא יודעים בכלל על קיומו?

    וכמה מאזרחינו שמעו בכלל על מלחמת קוריאה? או מלחמת פרוסיה צרפת? מלחמת הבורים? ועוד אי אילו מלחמות שבגלל הבורות שפשתה גם בי אני לא יכול לשלוף אותן בלי להסתכן בטעויות מביכות.

    ולפי דעתי זה לא במקרה. הפוליטיקאים במכוון רוצים שנכיר רק את מלחמת העולם השניה והשואה, בשביל שתמיד יוכלו לרתום אותנו למיתוס של אנחנו עומדים בפני השמדה. הם רוצים רק צ’מברליין שיוכלו להוקיע כנבל בגלל שהתנגד למלחמה, אבל לא ז’אן ז’ורס שעלול להיות גיבור (גם אם טראגי ופאתטי) של ההתנגדות להליכה למלחמה.

  11. יואב קרני הגיב:

    קצת חבל שהאתר הזה מושך אליו אנשים השונאים את תוכנו. זה באמת טיפה מיותר, בייחוד כשהם נוטפים מַפָּלים של סרקאזם. הֲרֵי האתר הזה אינו רשות הרבים, הוא אינו נִכפֶּה עליהם, הוא אינו ממוּמן על ידי משַלֵם המסים. מדוע הם צריכים את עגמת הנפש הזו? וכי הם פורצים אל חדרי האורחים של בתי שכניהם כאשר הם שומעים דעות לא נעימות מֵעֵבֶר לקיר?

    באמת, מכל מלמדיי השכלתי, אבל אינני בטוח שאני זקוק לשיעורי היטלר. אני גם לא הכנסתי את היטלר לָרַב-שיח הזה. אני ביקרתי את מדיניות החוץ של ארה”ב, מפני שהעדיפה אגרסיביות לא חכמה על פני דפנסיביות חכמה. את האנלוגיות עם ימי היטלר יזמו אחרים.

    אני שמח שמר אמסלם יוצא מכאן בתרועת נצחון, מפני שנדמה לו שהוא מצא בי סניגור נלהב של אחמדניג’אד. מצטער, הרצל היקר, אני רוחש לנשיא איראן אותה מידה של תיעוב שאתה רוחש, ומוצא בו בהחלט הדים של פשיזם. אבל אם לכל אויביך ומבקריך תקרא “היטלר” או “נאצי”, אומות העולם יחדלו להתייחס אליך ברצינות.

    כמובן, אומות העולם אינן מעניינות אותך, ואני כבר שומע את שאונם של מפלי הסרקאזם הבאים.

    ולאיריס שכנתי היקרה והחביבה (באמת), אני מעריך את הלטיפות הקצת מתנשאות שלך, אבל אם אינני טועה כבר הבעת אותן בעבר, והן לא לגמרי רלוונטיות לדיוננו. כן, אני מודה, אני מביע כאן את דעותיי ומציע את הפרספקטיבות שלי. האין זו תעודתו של אתר אישי? ואל נכון שמת לב שהאתר הזה נקרא “יואב קרני, וושינגטון”, לא “יואב קרני, שיינקין”.

    אני מקווה שהפרספקטיבות שלי מוסיפות קורטוב של רצינות לַדיון. לא הייתי רוצה להניח שהן רק משעשעות אותך במידת הארכאיות שלהן.

  12. יואב קרני הגיב:

    תודה, מר ילין. אני חושב שהמישוואה צ’מברלין-ז’וֹרֶס היא רבת חוכמה. אני אינני פציפיסט, ואינני נוטה אהדה לפציפיסטים. אבל הפציפיזם של ז’ורס היה הירואי ונבואי, ואילו גבר על הפסאודו-פטריוטיות של זמנו הוא היה מציל את הציוויליזציה.

    גם הדוגמאות האחרות שנתת, כמו מלחמת הבורים, מועילות מאוד. דמוניזציה בלתי פוסקת של האויב היתה אמצעי של מניפולציה, של הטעיה, של הֲפָחַת פטריוטיות כוזבת.

  13. איריס הגיב:

    יתכן שזו פשוט בעיה של תקשורת, מאד נהנית מהאתר שלך . ככה ישראלים מדברים כניראה, וטוב שגם את זה אתה מזכיר.

    לא התנשאות, חו”ש. קטונתי.

  14. הרצל אמסלם הגיב:

    אומות העולם דווקא מאד מעניינות אותי.
    אלא מה? החוכמה היא לברור מההסטוריה שלהן דווקא את הדוגמה הרלוונטית לזמן הנוכחי.
    רוצה לומר: ישנם אנשים כמו מר ילין, המסתכלים על מעשי האיראנים היום, וכל שעולה במוחם הוא ז’אן ז’ורס? או מלחמת הבורים?? או הקרב לכיבוש באר שבע???
    לא לכל אוייבי ומבקרי אני קורא נאצי. אבל מה עושים אם אחד מהם הוא באמת כזה? אולי דווקא (ורק) במקרה כזה צריך להעדיף את האגרסיביות הלא חכמה על פני הדפנסיביות החכמה?

  15. ידין עילם הגיב:

    יואב, כתבת “הרפובליקנים תמיד היו לויאליים לנשיאיהם יותר מן הדמוקרטים”. מעניין שאפשר לומר דבר דומה גם בישראל “בליכוד תמיד היו לויאליים למנהיגיהם יותר מאשר במפלגת העבודה” ודומני שגם בבריטניה.
    מהן לדעתך הסיבות לכך? האם אפשר לפטור זאת בפשטנות ולטעון שמטבע הדברים מפלגה “דמוקרטית” נוטה ליותר פלוראליזם ממפלגה שמרנית? ששמרנים נוטים מטבעם לחולל פחות מהומות מאשר סוציאל-דמוקרטים?
    במפלגת העבודה נוטים להאשים הרבה פעמים את החוקה של המפלגה בכך שהיא יותר “דמוקרטית” ומאפשרת עשיית חיים קשים ליושב הראש אולם ייתכן, כפי שאנו רואים, כי החיים הקשים ליושב הראש (לא הנוכחי בלבד)נגרמים בעיקר כתוצאה מדרכה האידיאולוגית של המפלגה ולא מתקנונה (אם כי תקנונה הוא כמובן פונקציה של דרכה וקשה להפריד בין השניים).

  16. יואב קרני הגיב:

    ידין — שאלה מעניינת. אינני בטוח שאפשר להכליל. סוף סוף, השמרנים בבריטניה הדיחו את מרגרט תאצ’ר, אף על פי שניצחה בשלוש בחירות. הסיבה: היא עמדה כנראה להפסיד בבחירות הבאות. כיוצא בזה, הרפובליקנים בקונגרס השליכו את ניוט גינגריץ’ מכל המדרגות ב-1998, אף כי הנהיג אותם למהפכה האלקטורלית הגדולה ביותר של דורו, ארבע שנים קודם.

    מאחר שאינני חושב את הליכוד למפלגה שמרנית — לאומנית, לפעמים פופוליסטית, אבל לא שמרנית — לא הייתי מוציא גזרה שווה בין הליכוד ובין הימין הבריטי או האמריקני.

    כללית, אני חושב שגם הרפובליקנים גם השמרנים בבריטניה נחשבים בעיני עצמם, ולא רק בעיני עצמם, ל”מפלגת השלטון הטבעית”. זה היה בוודאי נכון בבריטניה לפחות עד 1997. בארה”ב זה היה נכון לגמרי עד 1932, והתחדש במידה רבה ב-1980.

    אני חושב שיש מידה גדולה יותר של מה שקוראים “דֶקוֹרוּם” אצל הימין האנגלו-סאקסי, זאת אומרת גינוני שלטון (מנחם בגין היה אוהב לדבר על זה, ואמנם היו לו גינוני שלטון מסוימים). אני חושב שגינוני שלטון עניינם קבלת מָרוּת, השלמה עם מבנה היררכי, משמעת.

    צריך למהר ולהוסיף שמשמעת תמיד הרבה יותר גדולה בתחילת הדרך. ככל שהשלטון מתארך כך מתמעטת המשמעת. זה הטעם שלא פעם אנחנו שומעים שמפלגה פוליטית, בייחוד בדמוקרטיות האנגלו-סאקסיות, נושמת לרווחה כאשר היא נשלחת לאופוזיציה, מפני ששם יש לה היכולת “לחזור ולמצוא את נשמתה” (המרכאות אינן מציינות ציטוט, אלא פראפראזה).

    כמובן, מפלגות אינן קיימות לצרכים ספיריטואליים. הן רוצות שלטון. אבל בתרבות פוליטית בוגרת הן מסוגלות בהחלט להעריך את חשיבות ישיבתן באופוזיציה.

  17. לכל מייללי “זכות הדיבור”: אין לכם זכות דיבור בכל מקום. אם תתפרצו לאולם בו נערכת הרצאה שאינה מוצאת חן בעיניכם, תורחקו ובצדק.

    אבן יסוד של זכות הדיבור, ממנה אתם מתעלמים בעקביות, היא לקיחת האחריות על הנאמר. מי שלא מוכן לחתום על הדברים שלו, איבד את זכותו לומר אותם. זה הכל. וקצת צניעות, קצת נימוס, עוד לא הזיקו לאיש.

    לכל הוזי “אחמדניג’אד הוא היטלר”: תחליטו. אתם טוענים באותה נשימה שהשואה היא אירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית, שאין אירוע הדומה לו. מנין, אם כן, ההשוואה האוטומטית – והיא אוטומטית – להיטלר? האם אירוע ייחודי יכול לחזור על עצמו, בהפרש של שישים שנה בלבד?

    ואחמדניג’אד אינו היטלר, מכמה סיבות. הוא לא בא מתנועה מהפכנית שהשתלטה על המדינה, אלא כריאקציה של תנועה המפחדת לאבד את שלטונה. הוא לא זכה מעולם במשהו שדומה למנדט ציבורי, וכל הסימנים מראים שהעם שלו מתעב אותו. מעבר לכך, באיראן ישנה קהילה יהודית, שלה אף ייצוג בפרלמנט האיראני – ייצוג הקבוע בחוק. ראש הקהילה אף תקף בפומבי את אחמדניג’אד, והצהיר שהוא בור בעקבות דבריו על השואה. זה לא היה קורה כל כך, בגרמניה של שנות השלושים.

    הערה אישית למר קרני: חסוך מעצמך את קריאת התגובות בטור שלך בחדשות נענע. יותר מדי דברי הבל, בורות, וגסות רוח. חבל על הזמן ועל העצבים.

  18. יואב קרני הגיב:

    חזרתי והשמטתי כאן תגובות בחתימת “אזרח”. אני שומר לעצמי את הזכות להשמיט תגובות שאינן מתיישבות עם סגנון האתר הזה, כוללות פגיעות אישיות, ומוגשות ללא חתימה וללא דוא”ל.

    אינני מתכוון לחזור ולדוש בשאלת הזיהוי המלא. כבר עסקנו בזה, כבר הודיתי בפגמים הברורים של כלל הזיהוי, אבל החלטתי לאכוף אותו כדי למנוע את הפיכת האכסניה הצנועה הזו לשדה פעילות של ‘טוקבאק’ צעקני.

    אני חוזר ומפנה את תשומת לבם של אורחיי להודעה הכתומה המופיעה בתחתית הרשימה. אינני חושב שהיא משתמעת לשתי פנים.

    אני מודה, האתר הזה אינו פתוח לרווחה. מה לעשות, ככה זה. המתלוננים יוכלו להתנחם שיש עוד שניים-שלושה אתרי רשת הפתוחים לרווחה.

  19. דני הגיב:

    מאמר די מעניין המתאר כיצד הממסד הוושינגטוני כולו מנסה להתחמק מאחריות למלחמה בעירק:

    http://www.vanityfair.com/politics/features/2006/12/wolff200612

    יתכן שזה מה שמחכה לנו בשנתיים הבאות (ואולי מעבר לכך).

  20. יואב קרני הגיב:

    ליוסי גורביץ — חן-חן על דברי התמיכה.

    אגב, לא ידעתי שיש לי טור בנענע, ומעכשיו אין לי עוד טור בנענע (אתר מצוין כשלעצמו — אבל זכויות היוצרים שלי אינן ניתנות להעברה).

  21. אלון להב הגיב:

    יואב שלום,
    ראשית מה שקובע בבחירות לנשיאות זה האלקטורל קולאג’ ולא השוואת המניין הכללי של הקולות שקיבל כל מועמד ובוש זכה ביותר אלקטורלים מגור בכל קנה מידה שתבחר כך שזה היה ניצחון חוקי למהדרין שנתן לו מנדט שנית למרות שב 2000 גור זכה ביותר קולות אך הפסיד את האלקטורלים ב 2004 בוש זכה גם ברוב קולות בוחרים בנוסף לאלקטורלים וגם אז השמאל לא היה מוכן להכיר במנדט של בוש אך זו רק הערה טכנית או קוריוז לגופו של עניין זכייה בסנאט ובקונגרס דה פקטו לא תשפיע כל כך על בוש היות וגופים אלו לא קובעים מדיניות חוץ הם רק ממנים אותם ובוש הוא עדיין המפקד הצבאי של אמריקה והוא עדיין יכול להפעיל כוח זה לפי שיקול דעתו

Leave a Reply for יוסף פוזננסקי