כאשר "תולעת גדולה" אומרת להם לרצוח

ההתנקשויות הרות הגורל ביותר של המאה ה-20 היו יכולות להימנע על נקלה: מן הדוכס הגדול פרנץ-פרדיננד עד המלך אלכסנדר, מראש הממשלה סטוֹליפּין עד ראש הממשלה פֶרווּרְד. הטראגית מכולן היתה אולי זו של ואלטר ראתֶנַאו, שר החוץ היהודי של גרמניה שניסה להרגיל את הגרמנים למציאות חדשה ולא נעימה. סיור חטוף בנתיבי ההיסטוריה ביום השנה האחד-עשר לרצח יצחק רבין

 

'גלובס', 2 בנובמבר 2006

 

התנקשויות פוליטיות הן בדרך כלל מעשה של יחידים. הם נוטים להיות צעירים, הם נוטים לשנוא את הסטטוס-קוו, הם נוטים להאמין שהם עושים את רצונו של כוח היסטורי גדול מהם. קול שריקתו של הקליע שהם יורים נועד להישמע מקצה העולם ועד קצהו.

בדרך כלל, ההתנקשויות אינן מתוחכמות. לא פעם הן כמעט פרימיטיביות. בחוכמה שלאחר מעשה ברור בהחלט שהן היו יכולות להימנע במאמץ קל.

כל כך קל היה להציל את חיי פרנץ-פרדיננד, יורש העצר ההבסבורגי, ב-1914. נהגו לא שעה לַעֲצַת המשטרה, וּבחר בִּנְתיב נסיעה לא מוּגן. הקליעים שניקבו את גופו ניקבו גם את גופה של אירופה. ספק אם אי פעם היתה התנקשות פוליטית הרת-גורל מזו.

מה מאוד היה קל למנוע את רצח לינקולן (1865) ואת רצח הצאר אלכסנדר השני (1881). קצת קשה לכרוך בנשימה אחת את הנשיא הדמוקרטי ואת הקיסר האוטוקרטי. אבל היה להם צד מפתיע של דמיון: הם שיחררו עבדים, כמעט באותו הזמן עצמו. לינקולן שיחרר את העבדים השחורים, אלכסנדר שיחרר את האיכרים העלובים מצמיתותם. אילו האריכו לחיות עוד קצת, אפשר שההיסטוריה היתה שונה.

את לינקולן, הרצח הרים מייד למדרגה מטאפיזית. "עכשיו הוא שייך לַנֶצַח", אמר שר ההגנה שלו, כשנעצמו עיני הנשיא בפעם האחרונה. 141 שנה אחר כך, לינקולן עדיין חי וקיים, כמעט-אֵל בדת אזרחית. אתר ההנצחה הפנתיאוני שלו בוושינגטון הוא מקום עליה לרגל. ביוגרפיות שלו מוסיפות להיכתב – וּלהימכר היטב. הנשיא המשחרר מוסיף להיות מטבע עובר לסוחר, ולפעמים גם מטבע עובר לבוחר. כשהרפובליקנים מואשמים בפניה אל דעות גזעניות קדומות, הם ממהרים להזכיר (לא במדינות הדרום), שהם "מפלגתו של לינקולן".

 

מעמד ההתנקשות בנשיא ג'יימס גארפילד, 1881, כנראה פרי דמיונו של המצייר.

המקור: Wikipedia

 

במאה השנה שלאחר רצח לינקולן, כמעט כל נשיא אמריקני היה יעד לנסיון התנקשות, לפעמים יותר מפעם אחת. שלושה נשיאים אף אמנם נרצחו, בקַלוּת מביכה. הראשון היה ג'יימס גארפילד, ב-1881 (הרפואה של זמננו היתה מצילה אותו ללא קושי. אז נדרשו לו כמעט שלושה חודשים כדי למות, בייסורים איומים); ויליאם מקקינלי, ב-1901 (הוא היה הנשיא שהוציא את אמריקה אל מלחמתה הראשונה מֵעֵבֶר לים, והפך אותה בזה למעצמה גדולה); השלישי היה כמובן ג'ון קנדי. מתנקשים החמיצו בקושי את טדי רוזוולט, את פרנקלין רוזוולט, את הארי טרומן, את ג'רלד פורד  ואת רונלד רייגן.

רצח לינקולן אמנם היה חלק מקונספירציה. מתנקשים זממו לרצוח באותו הלילה גם את סגנו ואת חברי הקבינט שלו. את גארפילד רצח עורך דין, שהסימנים העידו עליו כי לא היה מאוזן נפשית. אף על פי כן אחדים חשדו שאת הרוצח שלחו אנשיו של סגן הנשיא, צ'סטר ארתור, היורש האוטומטי.

את מקקינלי רצח מהגר פולני, שסיפר אחר כך כי קיבל את השראתו מן האנרכיסטית היהודיה המפורסמת אֶמַה גולדמן. גולדמן ומאות אנרכיסטים אחרים נעצרו.

"תעמולה באמצעות מעשה"

ההנחה הכללית היתה שרצח מקקינלי היה חלק מקנוניה רחבה. היתה בימים ההם תנועה אנרכיסטית בין לאומית, שעודדה התנקשויות סנסציוניות. הפילוסוף האנרכיסטי קרוֹפּוֹטקין כתב ש"אקט יחידי יָניב הצלחה תעמולתית גדולה יותר מאלפי כרוזים". האנרכיסטים קראו לאקט הזה "תעמולה באמצעות מעשה".

אנרכיסט אחד, שטָמַן פצצה בבית קפה בפאריס, ב-1894, הסביר במשפטו ש"אין בורגנים חַפּים מִפּשע". האנרכיסט שרצח ארבע שנים אחר כך את קיסרית אוסטריה אליזבת התכוון דווקא לפגוע בנסיך צרפתי, "אבל זה לא משַנֶה", הוא הסביר לאחר מעשה, "העיקר הוא שהרגתי מישהו מבית מלוּכה".

שנתיים אחר כך, ב-1900, אנרכיסט רצח את מלך איטליה, אומברטו. אנרכיסט אחר ניסה ב-1902 לרצוח את מלך בלגיה, ליאופולד. ב-1908, שני מתנקשים רפובליקניים רצחו את מלך פורטוגל ואת יורש העצר. הם השיגו את מבוקשם: שנתיים אחר כך קמה בפורטוגל רפובליקה.

הקליע האנרכיסטי האחרון שהרג מלך נורה באוקטובר 1934, במארסיי. המלך היה אלכסנדר מיוגוסלביה, והוא הגיע לצרפת כדי לחתום על הסכם, שנועד לחזק את שיתוף הפעולה בין אלה החוששים מכוונותיה של גרמניה הנאצית. שש שנים וחצי לאחר הרצח, בנו של אלכסנדר נמלט מבלגרד, והטנקים הגרמניים נכנסו אליה. למרבה העניין, נכדו של אלכסנדר, שגם שמו אלכסנדר, מנסה בימים האלה לשכנע את סרביה – יוגוסלביה כבר איננה קיימת – לחזור ולהושיב אותו על כס המלכות של אבותיו.

אגב, רצח אלכסנדר הונצח על סרט. צלם קולנוע עמד במרחק כמה צעדים ממכונית השרד הפתוחה של המלך. בסרט (שלוש דקות וחצי) אפשר לצפות ב YouTube. זו אחת מפיסות ההיסטוריה המדהימות ביותר מסוגן. 

"עשרים שנה של שקט"

רשימת ההתנקשויות של מאה השנה האחרונות ארוכה מאוד, אבל אולי שלוש מהן ראויות לתשומת לב מיוחדת.

  • רצח ראש ממשלת רוסיה, פיוטר סטוֹליפּין, ב-1911;
  • רצח שר החוץ של גרמניה, ואלטר ראתנאו (Rathenau), ב-1922;
  • רצח ראש ממשלת דרום אפריקה, הנדריק פֶרווּרְד (Vereword), ב-1966.

שלושת מעשי הרצח האלה היו משונים מאין כמותם. מאמץ זעיר היה מונע אותם.

סטוליפין נורה בתוך אולם תיאטרון בעיר קייב, במרחק של כמה מושבים מן הצאר ניקולאי השני. התיאטרון היה מוקף באנשי בטחון, ואיש לא היה יכול להיכנס אליו עם אקדח אלא בידיעת המשטרה. והמשטרה אמנם ידעה. הרוצח היה מהפכן יהודי צעיר, דמיטרי בוגרוב, שהיה שייך לארגון הטירור המפורסם ביותר של זמנו, הסוציאל-רבולוציונרים – אבל הוא גם היה מודיע של המשטרה החשאית.

 

דמיטרי בוגרוב, רוצחו של ראש ממשלת רוסיה סטוליפין, 1911. הוא היה חבר בארגון טירור — ומודיע של המשטרה החשאית. זה היה צירוף די נפוץ ברוסיה הצארית

 

סטוליפין המת בארון הקבורה הפתוח

המקור: אתר על היסטוריה רוסית, ברוסית

 

סטוליפין היה ראש הממשלה החזק ביותר של רוסיה תחת שלטונו של ניקולאי השני. הצאר היה נִרפֶּה וחלש, והניח לקיסרותו העצומה להידרדר אל מלחמה ואל מהפכה. סטוליפין גמר אומר לשׂים קץ להידרדרות הזו, והתחיל רפורמות נועזות. הוא רצה "עשרים שנה של שקט", כדי להפוך את רוסיה לארץ מודרנית. הוא בז לפטפטנותם של פוליטיקאים, והעמיד יציבות לפני דמוקרטיה.

הסופר הרוסי המהולל אלכסנדר סולז'ניצין, שכתב היסטוריה מקיפה של השנים ההן ("הגלגל האדום"), חושב שהקליע בקייב חיסל לא רק את סטוליפין, אלא את רוסיה עצמה. סטוליפין היה המחסום האחרון להתאבדות לאומית ולאנרכיה.

רוסים רבים מאמינים, כי הנשיא ולדימיר פוטין שואב השראה מסטוליפין. בתחילת הֶעָשׂוֹר היתה תחיה פתאומית של עניין באישיותו של ראש הממשלה הנרצח, התפרסמו עליו ספרים, הטלויזיה שידרה סרטים על חייו. שר לשעבר בממשלת רוסיה אפילו הציע להציב פסל של סטוליפין באחד הכיכרות הידועים ביותר של מוסקבה, בלוביאנקה, סמוך למַטֵה המשטרה החשאית. 

"האמונה הגרמנית" של ראתֶנַאו

ואלטר ראתנאו היה כנראה אחד האנשים המעניינים והמסתוריים ביותר של המאה העשרים. הוא היה אֵיל-תעשיה יהודי (אביו הביא את נורת החשמל הראשונה לאירופה), אבל באותה השעה הוא רצה להָצֵר במידה קיצונית את חופש הפעולה של ההון הפרטי; הוא היה פטריוט גרמני כל כך גדול, עד שהכריז "עַמי הוא הָעָם הגרמני, מולדתי היא גרמניה, דתי היא האמוּנה הגרמנית העומדת מעל כל הדתות".

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ראתנאו גילה לחלחלתו שהגנרלים היו כה בטוחים בנצחונם המהיר, עד שלא טרחו להכין תכניות לכלכלת מלחמה. ראתנאו קיבל חדר קטן במשרד המלחמה בברלין, ונעשה המנהל הכללי (בפועל אם גם לא בתואר) של המשק הגרמני.

בימים האחרונים של המלחמה, כאשר התחוור שתש כוחה של גרמניה, והיא עומדת להניח את נשקה, ראתנאו קרא לגיוס כללי של האוכלוסיה, כדי לאושש את החזית המתמוטטת, ולהשיג תנאי שלום טובים יותר. "אין כל סיכוי", ענו המרשלים והגנרלים, והניחו לפוליטיקאים אזרחיים לחתום על הסכם שביתת נשק משפיל.

משפיל אפילו ממנו היה הסכם השלום שֶכָּפוּ המנצחים על גרמניה ב-1919. הוא קָרַע מגרמניה כמה משטחיה ההיסטוריים, פירק את צבאה ואת הצי שלה, והטיל עליה לשלם פיצויים עצומים. ראתנאו התנגד לתנאים האלה, אבל מִשֶנָחתמוּ הוא קרא לגרמנים לעמוד בהם. "אנחנו חייבים למצוא מסילות אל לבו של העולם החיצון", הוא אמר.

ההסכמים עוררו תסיסה לאומנית. "ממשלת הכניעה", שראתנאו היה שר החוץ שלה, נעשתה יעד של התקפות משולחות רסן. אמו של ראתנאו דיברה על לבו שלא ייכנס לממשלה. "ואלטר", היא שאלה כאשר שמעה על מינויו, "מה עשית לי?"

ראתנאו רב-הלשונות ועשיר-הגינונים אמנם מצא מסילות אל העולם החיצון. הוא גם חתם ב-1922 על הסכם היסטורי עם רוסיה הסובייטית, שאיפשר לצבא הגרמני להתאמן בהיחבא, בניגוד להסכם השלום.

אין זו הגזמה להגיד שראתנאו היה האיש החכם ביותר של דורו, בעל כשרונות מופלגים בארגון, בכתיבה, במדינאות. "כשאתה נמצא במחיצתו", כתב עליו הסופר היהודי סטיפאן צווייג, "יש לך ההרגשה שאתה שוטה, משכיל רק למחצה, מהסס ונבוך לנוכח שלוותו, האובייקטיביות הבהירה והמכוונת שלו".

אחד המנהיגים הבולטים של הימין הלאומני, קארל הֶלפראייך, נשא נאום בפרלמנט, שבו האשים את ראתנאו כי מדיניות ההשלמה שלו הורידה את גרמניה מִנְכָסֶיהָ, "הרסה את המעמד הבינוני, המיטה עוני וייסורים על ראשן של משפחות אין-ספור, הביאה אנשים אין-ספור עד ייאוש ועד התאבדות".

יומיים אחר כך, שלושה קנאים לאומנים צעירים ארבו למכוניתו של ראתנאו, בדרך מביתו אל משרד החוץ, ותקעו בו חמישה קליעים. הוא מת זמן קצר אחר כך.

 

ואלטר ראתנאו במכונית השרד הפתוחה שלו. מפקד משטרת ברלין הפציר בו לשנות את הרגלי הנסיעה. "אבל הֶר פרֶזידֶנט, מי זה ירצה לפגוע בי?" שאל ראתנאו בטון שהיה מוכרח להיחשב לאירוני. ההסתה נגדו מחוגי הימין הלאומני לא פסקה

 

הידיעה על מותו היכתה את גרמניה בהלם. מיליונים יצאו באופן ספונטאני אל הרחובות. מאות אלפי פועלים הניחו את כלי העבודה מידיהם, וצעדו במשך שעות בחוצות ברלין. ביום הלווייתו הכריזו האיגודים המקצועיים שביתה כללית, ותהלוכות ענק נערכו בכל עיר בגרמניה. נשיא הרפובליקה הכריז, "הפשע מעורר הזוועה היכה לא רק בראתנאו האדם, אלא בכל העם הגרמני".

כרוז של משטרת ברלין, 1922, מציע פרס של מיליון מארק למוצאי רוצחיו של ראתנאו. אחד מהם נהרג ביריות השוטרים. שני התאבד לפני תפיסתו. שלישי נשפט, נידון לעשר שנות מאסר, שוחרר קודם זמנו, ומת חמישים שנה אחר כך. השלישי, ארנסט פון סלומון, פירסם אחר כך דין-וחשבון מפורט על הרצח ועל נסיבותיו

המקור: הארכיון הפדרלי של גרמניה

 

במליאת הפרלמנט השתרר תוהו-ובוהו כאשר נכנס לשם המנהיג הלאומני הלפראייך, מי שהסית נגד ראתנאו ערב רציחתו. "רוצח! רוצח!", קראו לעברו הצירים. ההמולה לא פסקה עד שהלפראייך יצא מן האולם.

השתרר רושם כמעט כללי, שרצח ראתנאו הוא נקודת מִפנֶה, שגרמניה תתעשת, תתנער מאלימות פוליטית, מדמאגוגים וממחרחרי מלחמה. במותו ראתנאו עמד להעניק חיים חדשים לרפובליקה הדמוקרטית.

שתים-עשרה שנה אחר כך, מאות אלפים צעדו בברלין לציין את יום השנה לרצח. הם נאספו סמוך לקברם של רוצחי ראתנאו, והכריזו עליהם קדושים. האיש השני במידרג הנאצי, ארנסט רֵייהם (Roehm), הכריז כי המתנקשים היו חייליו הראשונים של היטלר. 

הגאון השטני

ב-1966, במליאת הפרלמנט הלבן של דרום אפריקה, ראש הממשלה הנדריק פרוורד עמד לשאת נאום מרכזי. הוא ישב בספסל הקדמי, ועילעל בניירותיו. בלדר בן 48, בן לאב יווני ולאם מוזמביקנית, רץ לעבר פרוורד כשמאכלת בידו. הוא חזר ונעץ אותה בחזהו של ראש הממשלה ארבע פעמים. עשר דקות אחר כך הוכרז  מותו.

פרוורד היה התגלמות של "גאון שטני". הוא היה אינטלקטואל מעמיק, שכתב דוקטורט על "ההשפעה הפסיכולוגית של קדרות רגשית", למד תיאולוגיה, והיה העורך הראשי של עתון חשוב. הוא שנא בריטים, לא סבל יהודים, רחש אהדה גלויה לגרמניה הנאצית, ונחשב לאבי האפרטהייד.

הוא היה נואם מבריק, ונהג לשאת דברים ללא טקסט, גם כשהדברים היו אמורים בנאומים חשובים מאוד. ממילא איש אינו יודע מה עמד פרדוורד להגיד ביום ההוא, בפרלמנט בקייפטאון. יש המאמינים שהוא עמד להודיע על יוזמה מרכזית להפיח רוח חיים בבנטוסטאנים, הלוא הם מדינות-הדמה של השחורים.

על פי טענה אחת, הוא התכוון להגיע לחלוקה טריטוריאלית ממשית של דרום אפריקה. כדי שהשחורים ירצו בה, וכדי שהעולם החיצון יכיר בה, הלבנים היו צריכים לוותר על שטחים ניכרים ועל אוצרות טבע.

זה לא קרה. יורשו של פרוורד שקד על הקמתה של מדינת משטרה, וניסה בכל כוחו להאריך את תוחלת החיים של האפרטהייד. התוחלת היתה ארוכה מדיי בשביל קרבנות האפרטהייד, אבל קצרה הרבה יותר ממה ששיערו מייסדיו. 38 שנה לאחר רצח פרוורד, האפרטהייד הגיע אל קיצו.

 

ה'ניו יורק טיימס' מודיע על רצח הנדריק פרוורד, 9 בספטמבר 1966. תמונתו של ראש הממשלה מופיע במסגרת מתחת לכותרת. העתון מטעים את זהותו הגזעית של הרוצח, "לבן". בתמונה המלווה את הידיעה נראה המעמד של הוצאת הגופה מבית הפרלמנט בקייפטאון

 

האם אפשר לשנות את ההיסטוריה באמצעות אקדח, או מאכלת? היתכן שמותו של יחיד יַטֶה את ארצו, או את אזורו, או את העולם כולו בכיוון אחר? הוויכוח על חשיבותם של יחידים בהיסטוריה התחיל כנראה עוד ביוון העתיקה, ולא הוכרע. כל זמן שלא נוכל לנסוע במרחב הזמן, ולהציל את היָרוּי מן היורה, או את הנִדקר מן הדוקר, לא נדע באיזו מידה השתנתה ההיסטוריה.

לרוע המזל, בהיעדר הפרכה מלאה יוסיפו להתהלך בינינו אקדוחנים וסכינאים המאמינים ש"תולעת גדולה" מדברת אליהם מתוך הבטן – כפי שטען רוצחו של פרוורד – ומצווה עליהם להרוג.

5 Responses to “כאשר "תולעת גדולה" אומרת להם לרצוח”

  1. ד.ט הגיב:

    לרשימה הבלתי מכובדת אפשר להוסיף עוד רבים: הקנאי ההינדי שהתנקש בגנדהי, למשל.

    הוויכוח שגעש לאחרונה בעניין יגאל עמיר ולאריסה, מזכיר את המקרה של ג'ון בלינגהאם, בריטי שהתנקש ב 1812 בראש הממשלה ספנסר פרסיבל. ההתנקשות לא בוצעה ממניע פוליטי, אלא היתה אקט של מחאה על עוול אישי שנגרם למתנקש, לדעתו, מידי בריטניה.
    אחד מצאצאיו של המתנקש ("זרעו של רוצח ראש ממשלה") מכהן כיום כחבר פרלמנט מכובד מטעם השמרנים. קוריוז היסטורי: בין יריביו באחת ממערכות הבחירות הקודמות היה צאצא של פרסיבל.
    כך שלפחות במקרה הבריטי מזרע של רוצח ראש ממשלה יכול לצמוח חבר פרלמנט. יש להבהיר עם זאת, שבלינגהאם התרבה לפני ההתנקשות, והוא הוצא להורג כעונש עליה.

  2. יואב קרני הגיב:

    אני הגבלתי את הרשימה הזו למנהיגים מכהנים. הרשימה בהחלט ארוכה מאוד אם נכלול בה מנהיגים רוחניים, או מנהיגים לשעבר.

    בין המנהיגים שנרצחו בזמן כהונתם אפשר לכלול את מלך יוון גיאורגיוס הראשון, ב-1913; הנשיא הראשון של פולין, גבריאל נאטורוביץ', ב-1921; שלושה ראשי ממשלה בבולגריה, סטאמבולוב ב-1894, פֶּטקוֹב ב-1907, וסטאמבוליסקי (איש מעניין להפליא ורב-חזון), ב-1923 (בולגריה היתה אז זירת הפעולה העיקרית של אחד מארגוני הטירור הקטלניים ביותר של כל הזמנים, 'הארגון המהפכני המקדוני הפנימי', או IMRO, שרצה לסרטט מחדש את מפת הבלקנים); את הרצח של שני נשיאים בצרפת, קארנו, ב-1894, ודוּמֶר, ב-1932; את ראש ממשלת הודו אינדירה גאנדי, ב-1984 (בנה ראג'יב נרצח כאשר היה מנהיג האופוזיציה); כמובן את המלך עבדאללה הראשון בירדן, ב-1951, את במלך פייצל בערב הסעודית, ב-1975, ואת אנוואר א-סאדאת במצרים, ב-1981; את ראש ממשלת שוודיה, אולוף פאלמה, ב-1986 (התעלומה שמעולם לא נפתרה); את ראש ממשלת סרביה, זוראן ג'ינג'יץ', ב-2003; אם תרצה, אפילו את נשיא פאלאו (PALAU) — רפובליקה זערורית בדרום האוקיאנוס השקט — ב-1985.

    אין צורך להגיד שבוודאי השמטתי שמות נוספים.

    אגב, לא כללתי מנהיגים שנרצחו במהלך הפיכות צבאיות או התקוממויות. הרשימה היתה מתארכת הרבה יותר.

    תודה על האנקדוטה של פרסיבאל.

  3. טל איתן הגיב:

    וכשאני קראתי
    "כאשר תולעת גדולה אומרת להם לרצוח" הייתי בטוח שאתה הולך לכתוב על הרבנים שמאשרים רצח פוליטי בשם האלוקים.

    הפתעת אותי ונהניתי לקרוא.

    טל

  4. אלון הגיב:

    הזכרת נסיונות התנקשויות כושלים בשלושה נשיאי ארה"ב. מה עם ההתנקשות ברייגן?

  5. CCR הגיב:

    האנרכיסטים קוראים לרצוח את אהוד ברק !:

    link:

    http://www.hagader.com/anarcist4.wmv

Leave a Reply