על הניקוד הזה

זו מחרוזת שהופרדה מן התגובות הכלליות בגלל סטייתה מענייננה של הרשימה. אלה תגובות על הרשימה ארוכת השם הצדקנות, ההתחסדות, הפסיביות-אגרסיביות, הרחמים העצמיים, האגוצנטריות הלא-מעניינת

אורן  [אתר]  בתאריך 8/6/2006 10:49:06 PM

אני רק שאלה

השאלה הזו צריכה להיקרא כפשוטה ולא כפרובוקציה. אתה,יואב, ללא ספק אחד הכותבים הרהוטים ברשת (ובעיתונות) העברית ותענוג לקרוא את השפה שלך שלא שואפת לאיזה מכנה משותף נמוך במיוחד. קשה שלא לשים לב שאתה מנקד מילים מסויימות. רציתי לדעת אלו מילים אתה מנקד ולמה.
בקטע הזה, למשל, ניקדת את המילה החכם (צירה תחת ההא) ואת המילה והשקול (הוו השניה שרוקה). לא מעט אנשים טועים לקרוא החכם בפתח ולכן כדאי לנקד את ההא אבל מדוע, למשל, ניקדת את הוו?
אשמח לתשובה. תודה

יואב קרני  בתאריך 8/7/2006 12:36:50 AM

על הנקודות האלה, על הפתחים ועל הקמצים

אורן —

תודה על שאלתך המעניינת, אינני חושב אותה כלל לפרובוקציה, ויש לי הרבה מה להשיב, אבל אני מקווה שלא אאריך.

הניקוד דבק בי עוד בנעוריי המוקדמים. אחד מחכמי הלשון, שהיה לי העונג והכבוד להכיר, היה ראובן סיוון עליו השלום. הוא היה איש רב חן, מפני שלא היה פרופסור של מגדלי שן אלא מורה ומחנך. היתה בו מידה נפלאה של סלחנות, של קבלה ושל פדגוגיה לא מחמירה.

הוא כתב מדריכי לשון מאירים ואופטימיים, גילה את מקורן של מלים חדשות — והטיף לניקוד חלקי. הוא המציא את מכונת הכתיבה המנקדת הראשונה, ואני זוכר עד כמה התקנאתי בו כאשר קיבלתי את מכתביו הנָאים עם וי”וים שרוקות וַחלוּמוֹת. הוא אגב כמעט שלא ניקד מלים, אלא במידה קיצונית של צורך. הוא לא היה מסכים עם הניקוד המסיבי שלי. אבל משם זה בא.

ד”ר סיוון לא ניקד מפני שדגל בכתיב הֶחָסֵר, “הדקדוקי”. הוא היה מַטיף נלהב למילוּי הכתיב, על פי כללי האקדמיה ללשון העברית, ואם אינני טועה אפילו קצת מֵעֵבֶר להם, על פי הצורך.

חכם הלשון הגדול ביותר שהאיר לי את פניו היה יצחק אבינרי. שמו אמנם נשכח, אבל הוא היה הפוסק הגדול האחרון בענייני לשון, ענק משיעור קומתם של גדולי ההלכה והפירוש. ביאליק אמר עליו שהוא “שָׂר הלשון העברית”, לא הודאה קלה בשביל משורר.

אבינרי התנגד למילוי המסיבי של הכתיב, אם כי היה בדרך כלל פרגמטי בשאלות האלה, לא פונדמנטליסט. ממנו צמחה הסתייגותי מכתיב מלא מדיי. (הנה כתבתי כאן “מדיי”, כפי שהורתה האקדמיה. אינני חושב שהכתיב כפול-היו”דים הזה התקבל.) הוֹסֵף לזה את הערצת ילדותי לאליעזר בן יהודה ולאיתמר בן אב”י, שלא העלו כלל בדעתם כתיב מלא — והרי לך התוצאות העגומות.

אני מנקד לפחות משלוש סיבות:

* קודם כול (=כול, כעצת האקדמיה, כאשר המלה אינה הסומכת, כמו ב”כל האזרחים”) כדי להקל, כאשר מלים משתמעות בקַלוּת לשתי פנים. זו חולשה מצערת של הלשונות השמיות, אין להן די אִמוֹת קריאה, וגם אנשים משׂכּילים עלולים לטעות, בייחוד כאשר הם דוהרים בקריאת הטקסט. “שָקוּל” יכול להיקרא “שֶקוֹל”, למשל.

* שנית, מסיבות דידאקטיות, כאשר אני הייתי רוצה שקוראיי יֶהגו מלים כדקדוקן. אני מודה שזה מעשה אונס לשוני מסוים, ואני יודע שזה מעורר התנגדות, ורק נימוסיהם הטובים של קוראיי וחוש ההומור שלהם מונעים אותם מלהגיד לי מה הם חושבים על נסיונות האונס שלי.

לַהֲגַנָתי החלקית אני יכול להגיד, שכל עצם הקריאה של רשימותיי היא מין אינוּס קל, מפני שאני כותב באופן מסוים, הרחוק מן הזרם המרכזי הדינאמי של כתיבה עתונאית או דעתנית. כותבת לא-כל-כך נדיבה אחת העניקה לי ציונים לא אוהדים. “כתיבה מליצית ומלאה קלישאות”, היא אמרה. ואולי היא צודקת, מי יודע.

את עבודתי העתונאית התחלתי ברדיו, בגלי צה”ל, לפני הרבה מאוד שנים (קולי נשמע בראשונה במארס 1975). התפתיתי מאוד אל המיקרופון, ואהבתי אותו מאוד. הוא הרגיל אותי להנחות את קהל היַעַד שלי לא רק בניסוחים כי אם גם באינטונציות וּבַהֲגִיָה.

גם לאחר שגָליתי אל העתונות הכתובה, במשך שנים הייתי קורא בקול רם את הטקסטים, הן בשעת כתיבה והן בשעת עריכה. זה היה הרגל לא מועיל, מפני שהוא השכיח ממני לא פעם את הצורך להתאים את הכתיבה אל העין במקום אל האוזן.

הניקוד הוא הפיצוי הגדול. כאשר כתבתי ב’הארץ’, במשך שבע שנים מעניינות מאוד (עד 1992), עורכיי הרשו לי לנקד יותר מאשר כרגיל. הייתי מכניס בקשות ניקוד בסוגריים, והן היו מצחיקות את העורכים במידה כזאת, שאחד השנונים שבהם נתן פעם את שמי בניקוד מלא, יוֹאָב קַרְנִי.

לרוע המזל, ‘גלובס’ אינו מנקד, ואינו מאפשר ניקוד. כאשר מייסדי הפלטפורמה הזו (שהצעתי לה את השם ‘רשימות’) פנו אליי, נעניתי להם בשמחה בין השאר מפני שעצמתי את עיניי בעונג לנוכח הסיכוי שבפעם הראשונה בחיי אוכל לנקד כאוות נפשי. אני זוכר את הרשומה הראשונה, במאי 2003. אחת התגובות הראשונות שהושארו אי פעם היתה של הערכה לַתוֹכֶן (“כמעט כמו ב’אייל הקורא'”, העיר המגיב, והייתי אנוס להניח שזו כמעט-מחמאה). אבל הוא הוסיף הסתייגות

<<הניקוד הזה!
הוא נותן לי הרגשה של חוסר נינוחות.
כאילו מישהו מנסה ללמד אותי איך צריך לדבר.
אני מרגיש שפוגעים בחופש שלי.>>

כשלעצמי אינני חושב שכל כך רע “ללמד”, לא חלילה במובן של הגבלת חופש, אלא במובן של גידור גדרות. אין לשון תרבותית ללא סטנדרטיזציה. התרחקותה של העברית המודרנית מנורמות אינה מבַשֶׂרֶת לה טובות. אבל זו התנַצחוּת נפרדת.

* שלישית, מסיבות אסתטיות. אני חושב ניקוד ליָפֶה, משהו המקרב אותנו טיפה, רק טיפה, אל אמנות הקַליגראפיה של הכתב הסיני והיפאני, וכמובן הכתב הערבי. זה הטעם שלפעמים אני זורה ניקוד במקומות לא הכרחיים. נדמה לי שאני מוסיף חן לטקסט, ואני גם מֵקֵל עליי לעצור צורך מחשבה.

תודה, אורן, על תשומת הלב שהואלת להעניק לחולשותיי הנסבלות (בניגוד לחולשותיי הפחות-נסבלות, הכתובות על ספר דברי יָמַי ורשימוֹתַי, שיכולתי כמובן לכתוב “ימיי ורשימותיי”, ואולי גם אכתוב בפעם הבאה. ולזה אני קורא סטנדרטיזציה…)

טלי  [אתר]  בתאריך 8/7/2006 12:53:38 AM

אח, תודה

אני, לעומת זאת, עוצמת את עיני (אכן קשה להחליט לגבי הי’ הנוספת, אני נוטה שלא) בעונג למראה המלים המנוקדות פה ושם. לפחות לגבי הקוראת הזו, הניקוד הוא אחד הבונוסים הבלתי צפויים והמרגשים במיוחד בבלוג הזה.

יואב קרני  בתאריך 8/7/2006 4:26:28 AM

נָעַמְתְּ לִי מְאוֹד, טַלִּי

אה, נָעַמְתְּ לִי מְאוֹד, טַלִּי, תּוֹדָה עַל נְדִיבוּתֵךְ. (הַאַבְטִיחַ לָךְ שֶמִּכָּאן וְאֵילָךְ, תָּמִיד וּלְלׂא יוֹצֵא מֵן הַכְּלָל, נַקֵּד אֲנַקֵּד אֶת כָּל תְּגוּבוֹתַי לִתְגוּבוֹתַיךְ? זֶה אָמְנַם יָאֵט אֶת קֶצֶב הַכְּתִיבָה, אֲבָל יַעֲנִיק לִי אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת לְשַיֵּף כָּל הֲבָרָה)

7 Responses to “על הניקוד הזה”

  1. אסף ברטוב הגיב:

    גם אני נהנה מהניקוד החלקי שמופיע במאמריך. שא ברכה על יחסך לשפה העברית.

  2. זו ש הגיב:

    גם בעיני חינני הדבר.
    אני מנקדת לעתים רחוקות מדי, בדרך כלל כשמילה נוטה להתפרש בשני אופנים, שאני מתעקשת על אחד מהם בלבד.
    מעניין, טקסט מנוקד שייך לשני קצוות מנוגדים: מחד, טקסטים פשוטים של ראשית הקריאה, המיועדים לילדים רכים, מאידך, שירה וטקסטים ליריים (ותנכיים, כמובן) למיניהם המשתמשים בשפה שהיא לרוב גבוהה במיוחד.

    ועוד תוספת בעניין שמות מלאים מול כינויים: זכותך המלאה לדרוש מאנשים להזדהות כפי שתבחר, אבל, בכל זאת אני חושבת שטענה נכונה הועלתה כאן – הרשת שינתה את כללי המשחק , היות שאנשים רבים בחרו לעצמם זהות רשתית המעוגנת בכינוי.

    כינוי זה מוכר וידוע לכל, בין אם המשתמש בו בחר לחשוף את השם שמאחוריו ובין אם בחר שלא לעשות כן, בכל מקרה – במקרים רבים הזהות הרשתית היא המסמן המחזיר ערך מלא יותר – לצורך דיון המתנהל ברשת, אותה דמות, אותו כינוי, הם אלה שמכילים בתוכם את המידע הרב ביותר על אותו אדם, כפי שבחר להציג עצמו במדיום הזה, בהנחה שבקשתך לאי-אנונימיות נובעת מתוך רצון לשוויון מה בינך ככותב החשוף בשמו המלא, לבין המגיבים, שמעטה האנונימיות, ככלל, מביא רבים להתבטא באופן שהוא פחות מרוסן.

    כדוגמא (בנאלית) אתן את עצמי, גם שמי וגם כינויי אינם בעלי חשיבות יתרה. אם אחתום כאן בשמי המלא – מה ייתן לך הדבר? גַגֵל אותו ותמצא חומר מועט ביותר. ולעומת זאת, כשאני חותמת בכינויי, אני מציעה לך גישה אל שם שהוא אמנם בדוי ואינו מצוי ברשימות משרד הפנים, נכון, אבל הוא מפתח אל מידע לא מועט לגבי האישיות הרשתית שלי, שגם לולא ציינתי מראה מקום אל אתרי, תוכל למצוא בקלות, וממנו להפיק מידע (בהנחה המוגזמת שזה מעניין אותך)
    שהוא כאמור רב ומקיף ועמוק הרבה יותר ממה שיוכל שם סתמי כלשהוא לספק. אחרי הכל,
    what is a name?
    ואת זה כתב אדם חכם עוד לפני שהגיעה לחיינו המורכבות של הנוכחות במדיום הוירטואלי.

  3. איתי הגיב:

    אוהב מאוד את הכתיבה שלך, ואת הנקדנות שלך.

  4. יואב קרני הגיב:

    תודה, איתי. (:

  5. יואב קרני הגיב:

    “זו ש”, תודה על מחשבותיך. אמרת הרבה דברי טעם ועוררת אותי לחזור ולשקול.

    עדיין אני צריך להודות שלא נעים לי הדיאלוג עם כינויֵי רשת, אפילו כאשר הדיאלוג מאוּפָּק וענייני. בוודאי אין הוא נעים לי, כאשר מכוּנֵי הרשת משַלחים רסן, מעליבים, וּמְסיחים את הדעת.

    מלכתחילה, הבקשה לשֵם מלא ולדוא”ל היתה תוצאה של נסיונות לא נעימים. קוויתי שהתנאי הזה יפחית את מידת רצונם של אַלָמֵי-רשת להגיע הֵנָה.

    אכן, אני מודה ללא חֶמדָה שֶאֵין לי עור עָבֶה. אבל אני רוצה מאוד להוסיף ולנהל דיאלוג עם אורחיי. יכולתי לבטל מעיקרה את אופציית התגובות. נעמה כרמי למשל, שאני מכבד מאוד את חוכמתה ואת כשרונותיה, סגרה את אֲתָרָהּ לתגובות. אני עצמי הייתי קרוב להתפַּתות.

    אינני מצליח להבין מדוע אנשים הרוחשים לי אי-כבוד, ומתארים אותי כ”שמאלן סותם פיות” (מילא סותם פיות, אבל שמאלן?), מתעקשים לחזור ולהיכנס, ולחזור וּליַדוֹת בי אבנים. בעיניי זו פתולוגיה.

    ומדוע אני צריך לקום בבוקר ולמצוא באתר הזה תגובה אנונימית, המייעצת לי ללכת לתראפיה קלינית. לשם מה זה נחוץ?

    לא התקשיתי לגלות את טביעות אצבעותיה הדיגיטליות של הכותבת האלטרואיסטית הזו, יעל אורן. משנתפסה בקלקלתה, היא לא העזה להכחיש, רק טענה שזו היתה מלכודת מכוּוֶנֶת. אכן.

    שימי-נא לב, זו ש, יעל אורן השאירה תחילה הודעה עניינית בחתימתה ובצירוף הדוא”ל האמתי שלה. היא אמנם ביקרה אותי, אולי במידה לא נחוצה של חריפות, אבל עשתה כן לגופו של עניין. כאשר היא החליטה לתקוף את אוֹפיי, היא פנתה אל האנונימיות.

    האנונימיות על הרשת היא מִקלָטוֹ של הנָבָל, אם תסלחי לי את הפאראפראזה הזו על סמיואל ג’ונסון.

    כלטוב.

  6. ידין עילם הגיב:

    כמה נחמד שכמעט כל מאמר שלך מספק לי שני רבדים של הנאה. הרובד הגלוי של הנאה הנובעת מתוכן המאמר והרובד הנסתר הנובע מ”ידיעת חן”. אגב, חיפשתי בגוגל, תוך כדי כתיבת התגובה, את הפירוש לביטוי “יודעי חן”. את הפירוש לא מצאתי אבל נחשפתי למגוון הפנטסטי של הקשרים בהם משתמשים יודעי חן ואלו שאינם כאלה בביטוי “יודעי חן” (כמדומני שההקשר האהוב עלי ביותר היה, אם יסולח לי “אבל רק יודעי חן יודעים על הפירסינג בדגדגן” למרות שלאחר שקמתי עכשיו וגיליתי אצל אבן שושן שח”ן הן ר”ת של חכמה נסתרה, עושה רושם שזה שימוש הולם בביטוי)
    במאמר זה שמחתי להיזכר בראובן סיון. היה לי העונג להכיר אותו היות וסבי ז”ל הוציא לאור את קונטרסו “כפעמון הכסף”.
    לפעמים אני סבור שחבל יותר על דאבדין ומשתכחין מאשר על רבים מאלו שאבדו ולא השתכחו

  7. אלעד-וו הגיב:

    אני נבוך לספר שאני לא יודע לכתוב עם ניקוד. זה עוד נסלח לי, אני מקווה. עם זאת, אני גם לא יודע _לקרוא_ עם ניקוד. בליל-הסדר וכשאני מקריא שירה זה נוטה להביך מאד, בשאר הזמן אף אחד לא שם לב.

    אכן, הדור הולך ופוחת. (אני יליד 81). קשה לי לזכור כמה ניקוד למדתי, אבל מאז ומתמיד דגלתי בפשטות. ואם אפשר לקרוא בלי ניקוד, מאיזו סיבה צריך לטרוח לקרוא ניקוד? זה בכל מקרה ההגיון שהנחה אותי כשהייתי ילד, ועכשיו אני מתעצל להשלים חסכים.

    אנשים מסויימים זוכרים לי גם את הנטיה לכתוב את שמה של עיר הקודש עם שני יודים פעמיים, כלומר יירושליים. אני מנסה להיגמל מהנטיה לניקוד מלא-מדי. את כללי האקדמיה איני יודע, כמתבקש ממה שסיפרתי עד עכשיו. אני סולח לעצמי על היכולות החסרות, אבל כל זה רק ללמדך עד כמה השתנה הדור. גם אף אחד מחברי, אנשים מדופלמים למדי, לא יודע לנקד. ויש גם כאלה שהשכלה לא חסרה להם אבל כותבים בשגיאות כתיב, אבל זו כבר פתולוגיה אחרת.

Leave a Reply