הלילה שבו נפל ג'ו ליברמן

הרשימה הזו נכתבה לפני שנודעו תוצאות הבחירות המוקדמות בקונטיקט. התוצאות הצדיקו את רוב הנחותיי, ולפיכך אני משאיר את הרשימה על כנה, כרגע ללא תיקונים (כמו כל רשימה אחרת באתר הזה היא עשויה להשתנות בהדרגה).

בבחירות המוקדמות, הסנאטור ליברמן הפסיד לַטירון הפוליטי נֶד לאמונט. ליברמן הודיע מייד — בנאום שהפתיע אותי בשיעורי מרירוּתוֹ ואגרסיביוּתוֹ — שהוא יתמודד כמועמד עצמאי בחודש נובמבר. בעיניי זה מעשה נפסד למַדַי, מפני שפוליטיקאי אומר באמצעוּתוֹ, דמוקרטיה-שממוקרטיה, אני-מכבד-אותה-כל-זמן-שאני-מנצח. מושל וירג'יניה הדמוקרט, שתמך בליברמן, הסתייג מן המהלך הזה. "פוליטיקה", הוא אמר, "היא ספורט קבוצתי".

כך או כך, ההתפתחות הזו לוּותָה בעניין עצום בכלי התקשורת, והנה כמה דוגמאות של עמודים ראשונים מהיום. נדמה לי שהכותרת בעתון The Day, המופיע בקונטיקט, היא המְמַצָה ביותר: "פְּצוּע מלחמה", או "חֲלַל מלחמה", תלוי על פי הקונטקסט. המלחמה היא כמובן מלחמת עיראק, והפצוע-חלל הוא הסנאטור שתמך בה בהתלהבות וַבַעֲקיבוּת, ג'ו ליברמן.

[X=nextPage=X]

הנשיקה הטקסאנית שֶשָׂרפָה את צווארו של ג'ו

שומר שבת, שומר כַּשרוּת, היהודי-מאוד הראשון שהתמודד אי פעם על כהונה ארצית באמריקה. ג'ו ליברמן מֵגֵן בשעות האלה כמעט ביֵאוש על מושב הסנאט שלו במדינת קונטיקט. הוא משלם את מחיר קִרבָתוֹ המופרזת לג'ורג' בוש ולמלחמת עיראק. אם הוא יפסיד, זה יהיה סימן, אולי, שאמריקה עייפה ממדיניות חוץ פעילה מדיי, והיא מוכנה לשינוי כיוון היסטורי. זה אולי יהיה גם סימן שהמטוטלת הפוליטית מתחילה לנוע שמאלה, מקץ 30 שנה של דומיננטיות ימנית

הידיעה הזו לא תפתח מחר (יום ד') בבוקר את מהדורות החדשות. זה מה שקורה בקיץ ישראלי אינטנסיבי. אף על פי כן, כדאי להמתין עד סוף החדשות, מפני שאם יתאמתו התחזיות, לידיעה הזו יש פוטנציאל ניכר. אחת הקלישאות החביבות על פרשנים פוליטיים היא "פרשת דרכים". אבל מה שקורה היום במדינת קונטיקט, בצפון-מזרח ארה"ב, אמנם עשוי להיות פרשת דרכים.

אין זה כלל מן הנמנע כי בקוּמכֶם בבוקר תשמעו בחדשות שהֶחָבֵר היהודי הבולט ביותר בסנאט של ארה"ב, שומר שבת וכַשרוּת וּמתפלל בבית כנסת אורתודוקסי, נחל תבוסה משפילה בבחירות המוקדמות של מפלגתו.

הסנאטור ג'וזף ליברמן הרחיק לכת יותר מכל יהודי אחר בפוליטיקה של ארה"ב. בבחירות לנשיאות של שנת 2000 הוא היה המועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא. ארבע שנים אחר כך הוא התמודד על מועמדות מפלגתו לנשיאות — אבל נחל תבוסה ניצחת. בשנה שבה הדמוקרטים נכספו לשינוי כיוון רדיקלי, בראש ובראשונה בשאלות חוץ ובטחון, ג'ו ליברמן הציע להם הֶמשכיוּת. הוא תמך כמעט ללא סייג במדיניוּתוֹ של הנשיא בוש בעיראק. הוא אמנם לא היה הדמוקרט היחיד שתמך במלחמה, כאשר הסנאט הצביע עליה, בסתיו 2002. אבל הוא היה פחות או יותר היחיד שהתלהבותו למלחמה לא שככה גם לאחר שהתחילו להתחוור ממדי ההסתבכות.

כאשר התפזר עשן הבחירות של 2004, והנשיא עטור הנצחון התכונן לקראת ארבע השנים הבאות בבית הלבן, בוושינגטון התהלכו שמועות שהוא מתכוון להציע לג'ו ליברמן כהונה בכירה בקבינט שלו: אולי מזכיר המדינה, אולי שר ההגנה, אולי השר לבטחון פנים. השמועה לא התאמתה, אבל חיבתו של בוש לליברמן קיבלה ביטוי פומבי דרמטי ימים אחדים לאחר השבעתו, בינואר 2005.

לאחר שהשלים את נאומו השנתי על מצב האומה, באוזני מושב משותף של שני בתי הקונגרס, בוש לחץ כמה ידיים. כאשר ראה את ג'ו, הוא חיבק אותו – והדביק לו נשיקה על לֶחיוֹ. או על צווארו. או אולי בכלל לא הדביק, אבל רק נִראָה שהדביק.

בוש וליברמן כנראה לא העלו על דעתם שֶקוֹל מִצמוּץ שׂפָתָיו של הנשיא יהדהד שנה וחצי אחר כך, וִיסַכֵּן את המשך הקריירה של "הסנאטור הזוּטָר" מקונטיקט (זה הניסוח האמריקני. לכל מדינה יש שני סנאטורים: הוָתיק הוא "הבָּכיר", The Senior Senator, והפחות ותיק נקרא "זוּטר", The Junior Senator. ליברמן מכהן זה 17 שנה, יותר מרוב בכיריהן של המדינות האַחֵרוֹת, אבל עמיתו כריסטופר דוֹד מכַהן זה 25 שנה).

בוש דווקא היה רגיל לנַשֵק

בוש היה דווקא רגיל לנַשק, במיוחד פוליטיקאים מן המפלגה היריבה. מסוּפָּר עליו, כי בתחילת כהונתו כמושל טקסס, ב-1995, הוא הגיע אל מליאת הסנאט של המדינה, שהיה בשליטת הדמוקרטים, ניגש אל נשיא הסנאט, ונשק לו על שפתיו. כך התחילה מערכת יחסים נלבבת, שבוש הבטיח לאמריקנים להביא מָשְלָה לוושינגטון, אם יבחרו בו לנשיא. "אני מאַחֵד, לא מפַלֵג", הוא הכריז במערכת הבחירות של 2000.

בוש לא עמד בהבטחה. המערכת הפוליטית מפולגת ומקוטבת במידה שקשה לזכור. ג'ו ליברמן היה אחד הגשרים המעטים שלו אל המחנה היריב. אבל תַאֲבוֹנוֹ של המחנה היריב לִגשָרים כאלה פָּחַת והלך, בהתאמה לַירידה המסחררת במניותיו של הנשיא. סקרי הפופולריות העמידו את בוש בשלב מסוים מתחת לכל נשיא אחר ב-55 השנה האחרונות (מאז שהנשיא ה-33, הארי טרומן, לא הצליח לחַלץ את ארה"ב מן הבוץ הֶעָמוֹק של מלחמת קוריאה).

זה שמונים שנה שהדמוקרטים לא היו כל כך שוּליים וכל כך מעוּטֵי השפעה. לא זו בלבד שהבית הלבן חמק מידיהם לפני שש שנים, אלא שהם נמצאים בעֶמדַת מיעוט בשני בתי הקונגרס. בשיטה האמריקנית אין פיצויים למפסידים, והם אינם יכולים להתנחם אפילו בוועדות פרלמנטריות זוּטָרוֹת. הכול הולך למנצחים, ולמנוצחים שמורה רק זכות הנידנוד. לא נעים להיות חבר קונגרס מסיעת המיעוט.

שקיעת הנשיא בסקרי דעת הקהל העניקה לדמוקרטים תקווה ממשית לקראת הבחירות של אמצע-הקדנציה. בחודש נובמבר יַעַמדוּ לִבחירה שליש מן הסנאטורים וכל צירי בית הנבחרים. הדמוקרטים אמנם לא הצליחו לשכנע את הבוחרים באטרקטיביות של רעיונותיהם. אבל הם מקווים שהעייפות הניכרת מן הפוליטיקה של ג'ורג' בוש וּמִסִגנוֹנוֹ תַספּיק להם לחַלץ את הקונגרס, או לפחות אחד מִבָּתָּיו, מִידֵי הרפובליקנים.

הַתַקדימים ההיסטוריים עומדים לצִדָם. עניין נדיר הוא בשביל מפלגת שלטון אמריקנית לשמור על כוחה בבחירות של אמצע קדנציה. אבל לא רק התקדימים מאירים פנים לדמוקרטים. הם מקווים ש-2006 תביא בכנפיה את גַל-הנֶגֶד המיוּחָל, ה backlash. אמריקה נוטה בהתמדה ימינה מאז סוף שנות השבעים של המאה הקודמת. מלחמת עיראק, הם מקווים, תתחיל להטות את המטוּטֶלֶת שמאלה.

נוּעי, נוּעי המטוּטֶלֶת

רק לא יותר מדיי שמאלה, מתפלל המִמסד הדמוקרטי. חוכמתו רבת השנים של הנשיא הרפובליקני ריצ'ארד ניקסון היא עדיין חסרת תחליף: כדי לזכות במועמדות מפלגתך – הוא הסביר לפני חצי מאה – אתה נע ימינה; כדי לנצח בבחירות הכלליות אתה חוזר אל המרכז. אצל הדמוקרטים זה ההיפך: תחילה שמאלה, אחר כך אל המרכז.

אי ההצלחה לחזור אל המרכז בבוא הבחירות הכלליות הניבה את הכשלונות הפוליטיים הגדולים של הדמוקרטים. הם זוכרים בחיל ורעדה את 1972, שבה נקעה נפשם של האמריקנים ממלחמת וייטנאם, אבל לא עד כדי כך. הדמוקרטים העניקו את מועמדותם לנשיאות לסנאטור רדיקלי, שהבטיח לצאת מווייטנאם שניה אחת לאחר שיושבע לנשיא, ולזחול על ברכיו לפני הקומוניסטים, כדי לשחרר את שבויי המלחמה של ארה"ב. האמריקנים הנחילו למועמד הזה את התבוסה הגדולה ביותר של כל הזמנים.

בבחירות של 1984, כוכבת תורנית בולטת של המפלגה הרפובליקנית, השגרירה באו"ם ג'ין קֶרקפּטריק, חישמלה את ועידת המפלגה כאשר הכריזה ש"הדמוקרטים הרחיקו כל כך שמאלה, עד שעזבו את אמריקה", משחק מלים באנגלית על left, בהוראה של "עזב" ועל left בהוראה של "שמאל". בבחירות ההן חזרו הדמוקרטים וניגפו. מועמדם לנשיאות ניצח רק באחת מ-50 המדינות של ארה"ב, כמו המועמד של 1972.

להלן התארגנו פעילים מרכזיים של המפלגה, כדי לחזור ולהוליך אותה אל המרכז. הם הקימו גוף שנקרא 'מועצת המנהיגוּת הדמוקרטית', ראשי התיבות DLC, שהעניק פלטפורמה לפוליטיקאים מתונים. זו היתה בעצם הַסכָּנָה להתיימנותה הכללית של הפוליטיקה האמריקנית. "המרכז" הוגדר עכשיו הרחק ימינה ממה שהיה דור אחד קודם. בין מקימי המועצה היו מושל לא-כל-כך ידוע ממדינה דרומית קטנת אוכלוסים, ביל קלינטון; והתובע הכללי העוד-פחות-ידוע של מדינה צפון מזרחית קְטַנַּת שטח, ג'וזף ליברמן.

 

"קלינטון חובט בשביל ג'ו", דימוי בלתי-נמנע מעולם הבייסבול מתאר את גיחתו של הנשיא לשעבר, המוסיף ליהנות מפופולריות עצומה, לטובת ידידו הוותיק. "שיגעון שדמוקרטים יילחמו בדמוקרטים", אמר קלינטון, ואולי חשב על מסע הבחירות לנשיאות של אחת, הילארי רודהאם

 

אגב, ג'ו וביל היו מַכָּרים ותיקים. כאשר ביל והילארי היו סטודנטים באוניברסיטת ייל (אשר בניו הייבן, אשר בקונטיקט), הם התנדבו לעזור למסע הבחירות הראשון של ליברמן. (בקונטיקט, כמו ברוב הגדול של מדינות ארה"ב, כהונת התובע הכללי היא כהונה פוליטית נבחרת. לעתים קרובות היא מִקפָּצָה לכהונות פוליטיות בכירות מאוד. קלינטון היה תחילה התובע הכללי של ארקאנסו; ליברמן זינק מן הכהונה הזו אל הסנאט בוושינגטון; התובע הכללי של מדינת ניו יורק, אליוט סְפּיצֶר, עומד לפי כל הסימנים להיבחר למושל המדינה בנובמבר).

ביל קלינטון נבחר בסופו של דבר לנשיאות בתור "דמוקרט חדש". הוא אמנם ניסה תחילה כמה נסיונות נועזים של דמוקרט ישן, בייחוד יוזמתו השאפתנית עד מאוד להעניק לכל האמריקנים ביטוח בריאות (ל-44 מיליון מהם לא היה אז שום ביטוח) – אבל עד מהרה התעשת. בנאומו על מצב האומה, בתחילת 1996, הוא הדהים את השמאל האמריקני בהודעה, "הממשלה הגדולה הגיעה אל קִצָּה" ("Big Government Is Over"). "ממשלה גדולה" היתה בששים השנה הקודמות איפיון שגרתי שהימין העניק לביורוקרטיה המנוּפַּחַת ורבת התקציבים, זו אשר בקעה תחילה מֵחֲלָצֵי מִמשָלוׁשל פרנקלין רוזוולט (The New Deal), ואחר כך מֵחֲלָצֵי ממשלו של לינדון ג'ונסון (The Great Society).

בספטמבר 1996, קלינטון הוחזק בוגד בעֵינֵי חלקים ניכרים של השמאל המסורתי באמריקה: הוא חתם על חוק רפובליקני, אשר שָׂם קֵץ למערכת הסעד האמריקנית, בָּבַת עינו של השמאל, שׂנוּאַת נפשו של הימין. אף על פי כן קשה לטעון שקלינטון אמנם החזיר את הדמוקרטים אל המרכז הנכסף. אפשר לטעון, לעומת זאת, שהרוב הרפובליקני בקונגרס במשך שש משמונה שנות כהונתו, כמו גם הסתבכותו הפאתטית בפרשת מוניקה לוינסקי, היטו את קלינטון המֶרְכָּזָה. הוא היה חפץ חיים פוליטיים, והוא הגיע למסקנה מוקדמת שֶשִיוּרוֹ אמנם תלוי במימוש ההבטחה שהוא יהיה "דמוקרט חדש".

הִתמַרכְּזוּת אינה כולה תבונה צרופה. דמוקרט רדיקל ממדינת טקסס, ג'ים האייטאוור, כתב פעם ספר שנון שנתן לו את השם "אין שום דבר באמצע הדרך (middle of the road, שזה שם נרדף למרכז) חוץ מאשר פסי הפרדה צהובים ואַרְמַדילים מתים". פניה אל המרכז מעוררת קשיים, בייחוד במערכת פוליטית הידועה לשימצה באדישותם של בוחריה. אם בקושי 40% מן הרשומים בפנקס הבוחרים טורחים להצביע בבחירות לקונגרס, ורק 50% טורחים להצביע בבחירות לנשיאות (ממוצע רב-שנתי), הנה לא ברור כלל שאפשר לסמוך על הבוחרים המתונים והפרגמטיים. אדרבא, השנים האחרונות לימדו פעם אחר פעם שבהתמודדויות צמודות הבוחרים הרדיקליים, האידיאולוגיים, הקַנָאים לַשֵם, חיוניים לחלוטין להצלחת מועמדים. ג'ורג' בוש לא היה מנצח ב-2004 בלעדיהם, והוא הפסיד (במניין הקולות הכללי) ב-2000 מפני שהם לא הופיעו בהמוניהם.

אמנות הפוליטיקה האמריקנית היא איפוא מציאת האיזון: למשוך את הרדיקלים מבלי לדחות את המתונים; להפיח התלהבות בַּ"בָּסיס" מבלי להַלֵך אימים על הבוחרים העצמאים.

אצל הדמוקרטים, האמִתּוֹת המהוללות האלה מתורגמות ל"שמאלה, אבל לא יותר מדיי שמאלה". זה מה שקרה בבחירות המוקדמות של 2004: הרדיקלים כמעט הניבו את הפתעת כל הזמנים, והתקרבו למשוח את הווארד דין, המושל האלמוני ממדינת וֶרמונט הזעירה. אבל אז הבוחרים הדמוקרטיים, מהיותם להוטים להיפטר מגו'רג' בוש ויהי מה, עשו שיקול טקטי, והגיעו למסקנה שלסנאטור ג'ון קֶרי יש סיכוי הרבה יותר טוב בבחירות הכלליות.

נו, מה שמו, זה הנגרר מאחור

קונטיקט אינה מדינה ממוצעת של ארה"ב. קודם כול, שום דבר בצפון-מזרח ארה"ב אינו "ממוצע". רוב אמריקה נראית אחרת, חושבת אחרת ומתנהגת אחרת. שנית, קונטיקט הקטנה – קטנה מישראל, שזה עניין לא רגיל בשביל מדינה אמריקנית – היא מה שהאמריקנים קוראים "ליברלית", או שמאלית. אמנם סבא של הנשיא בוש היה סנאטור רפובליקני מטעם קונטיקט, אבל המדינה הזו לא שלחה שום רפובליקני לסנאט מאז 1982, וגם אז השָלוּחַ עמד שמאלה מהרבה מאוד דמוקרטים. במצב עניינים כזה, הבחירות המכריעות באמת אינן הבחירות הכלליות, אלא הבחירות המוקדמות של הדמוקרטים.

ג'ו ליברמן היה מן הסנאטורים הפופולריים ביותר באיזושהי מדינה. הסקרים הראו שהוא אינו צריך לרוץ, אינו צריך ללכת, אינו צריך לדבר. הוא יכול לנצח בישיבה – וּבִשתיקה. סקרים העמידו אותו ביתרון של 30 עד 40 אחוז על פני… על פני… נו, מה שמו… יריבו היה באמת בן בלי שֵם, מיליונר שעשה את הונו בכבלי טלויזיה או משהו כזה, ומימן בעצמו חלק ניכר של מסע הבחירות. שמו נֶד לאמונט.

כאשר פוליטיקאים מובילים בהפרש כזה הם מתאמצים שלא להתאמץ. ויכוח טלויזיה? בשביל מה? כדי להעניק ליריב רצינות וַאֲמינוּת?

אלא מה? המטוּטֶלֶת. היא נעה הרבה יותר שׂמאלה ממה שתוּכנַן. מספר גָדֵל של דמוקרטים אינם מוכנים להסתפק בנצחון מפלגתם. הם רוצים שהמפלגה המנצחת תהיה מה שישראלים קוראים "אופוזיציה לוחמת". חסל סדר נישוקים.

"ליברמן נגד לאמונט", מכריזה הכותרת בעתון הזה, היוצא בעיר מרידן שבמדינת קונטיקט, "הקרב על נשמתה של המפלגה הדמוקרטית". אין זה כלל מן הנמנע שמנסח הכותרת לא הגזים אף כמלוא הנימה (30 ביולי 2006)

 

לתדהמת המפלגה הדמוקרטית, לתדהמת המערכת הפוליטית, וכמובן לתדהמתו של ג'ו ליברמן, היתרון הפנטסטי שלו בסקרים, התנדף והיה כלא היה. בבוא הקיץ, לאמונט התחיל להתייצב בעמדת יתרון, תחילה יתרון קטנטן בגבולות סטיית התקן, אחר כך יתרון ברור. סקר בשבוע שעבר העניק לו יתרון עוצר נשימה של 13%. מסע הבחירות של לאמונט לבש ממדים של מלחמת גרילה פוליטית, ועשה שימוש מסיבי באינטרנט. רשת של פעילי רשת בכל ארה"ב התגייסה לעזרתו.

חרדה אחזה את המִמסד הדמוקרטי, והוא נזעק לעזרתו ליברמן. הנשיא לשעבר ביל קלינטון, המוסיף להיות הדמוקרט הפופולרי ביותר באמריקה, אולי הפוליטיקאי הפופולרי ביותר, השתתף בעצרת בחירות של ידידו ג'ו, והכריז כי דמוקרטים אינם צריכים להילחם בדמוקרטים, "זה טירוף". אפילו חברי קונגרס המזוהים עם השמאל הדמוקרטי, בהם מתנגדים קולניים של מלחמת עיראק, חשו לקונטיקט להזכיר לבוחריה שעיראק אינה הנושא היחיד, ושג'ו היה מאז ומעולם חייל נאמן בהרבה מערכות אחרות: שיווי זכויות האזרח, עזרה לחלשים ולמקופחים, ביטוח רפואי לכול, שמירת איכות הסביבה וכן הלאה.

וחוץ מזה, האנרגיה הפוליטית והכספית של הדמוקרטים אינה צריכה להתבזבז במדינות שבהן לדמוקרטים יש חֲזָקָה. במקום מלחמת דמוקרט בדמוקרט, שוֹעֵי המפלגה ויִדְעוֹנֶיהָ רוצים מלחמה חזיתית נגד הרפובליקנים. סקר דעת קהל אתמול הראה שההפרש לטובת לאמונט הצטצמם לששה אחוזים. אבל אין זה מן הנמנע שהצמצום בא מאוחר מדיי.

זה יגיד, אולי, שהאמריקנים קצת עייפו

מַפָּלָה של ג'ו ליברמן, אם תבוא, לא תהיה סופית. הוא עצמו אמר, שאם מצביעי מפלגתו ידחו אותו, הוא יתמודד בבחירות הכלליות בנובמבר כמועמד עצמאי. אף על פי כן, הפסד של ליברמן בבחירות המוקדמות עשוי לחולל רעש אדמה פוליטי. הוא עשוי לעודד מועמדים דמוקרטיים להתייצב באופן עוד יותר בוטה נגד מדיניות החוץ של הנשיא בוש. הוא עשוי להניב מהפך בנובמבר, שמכוחו הקונגרס של ארה"ב ייצא למלחמה לא נגד הטירור, אלא נגד הממשל המנהל את המלחמה הזו.

נפילת ליברמן תהיה אכזבה לא נעימה בשביל ישראלים ובשביל יהודים. אמנם יש בסנאט אחד-עשר יהודים, אבל איש מהם כנראה לא היה נאמן לענייננו יותר מג'ו ליברמן. אין זאת אומרת שהסתלקותו מן הזירה, היא כשלעצמה, תשפיע לרעה על מעמד ישראל. מה שישפיע, לפחות בטווח הארוך, הוא הפירוש שיינתן לתבוסה אפשרית. אולי יהיה סימן שהציבור האמריקני עייף ממדיניות חוץ פעילה מדיי ומהתערבויות צבאיות מֵעֵבֶר לים.

אמריקה לא תהיה פחות פרו-ישראלית, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. אבל היא בהחלט עשויה להיות הרבה יותר מהוססת כשהיא תצטרך לבחור בין פתרונות צבאיים לפתרונות מדיניים. וזה כנראה די חשוב.

אגב, בחודשים הבאים אנחנו עשויים לשמוע ויותר את שמו של סנאטור יהודי אחר, ראס פיינגולד ממדינת וויסקונסין. הוא היה מן הדמוקרטים המעטים שהתנגדו מלכתחילה למלחמת עיראק – והסימנים מעידים שהוא ינסה את כוחו במערכה על מועמדות המפלגה לנשיאות ב-2008. סיכויים אינם גדולים, כנראה, אבל חזויה לו תמיכתם החשובה של פעילי האינטרנט. הוא יכול להטות את המטוטלת עוד יותר שמאלה.

4 Responses to “הלילה שבו נפל ג'ו ליברמן”

  1. רוגל הגיב:

    בפריימריס ביום רביעי יסמן יותר מכל טעות הסטורית של המפלגה הדמוקרטית.
    הרפובליקנים אמנם מסמסו את הרוב שלהם ולא הצליחו להעביר את הרפורמה המקווה בקוד המס או הרפורמה בביטוח הלאומי, ולעומת זאת סבכו את ארה"ב במזה"ת ופגעו קשות בזכויות הפרט. אולם מהלך של המפלגה הדמוקרטית אל הקצה השני, תוך אימוץ תנועות , כמו Moveon.org
    רק ידחוף את רב המצביעים הרחק מהדמוקרטים.
    הילרי קלינטון, פוליטיקאית מחוננת וספינקס פוליטי הבינה זאת כבר לפני שנתיים ומאז היא ממצבת את עצמה כנץ דמוקרטי. להבדיל מסנטורים אחרים מהמפלגה הדמוקרטית, הילרי לא התנערה מהצבעתה בעד המלחמה בעירק – והיא יודעת היטב מדוע. בדיוק כפי שזכתה בבחירות במדינת ניו-יורק, תוך שהיא זוכה בקולות האפ-סטייט הרפובליקני ביחד עם קולות הליברלים בניו יורק העיר, היא כבר מנהלת קמפיין במדינות האדומות – והיא מקשיבה לאותם בוחרים שיכולים להושיב אותה בבית הלבן בעוד שנתיים.
    הפסד של ליברמן ביום רביעי יהיה כנראה הפסד מושב דמוקרטי בבחירות בנובמבר, מאחר והוא עדיין נהנה מרוב בקרב כלל הבוחרים בקונטיקט. אולם יותר מכל הוא יהיה ירייה ברגל של המפלגה הדמוקרטית בבחירות של 2008

  2. דני הגיב:

    יש לשער שליברמן לא היה מוחלף לולא היה סנטור ממדינה ליברלית כמו מדינת קונטיקט. בקונטיקט סביר שהמועמד הדמוקרטי ינצח בכל מקרה, כך שאין סיבה שהמפלגה הדמוקרטית תבחר באדם המעורר בה סלידה רבה כל-כך כמו ליברמן.

    איני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקאית בצורה אדוקה, אך מרוץ שאולי יכול מעניין הוא המרוץ בוירג'יניה: המועמד הדמוקרטי שם הוא גיימס ווב (James Webb), קצין נחתים מעוטר ושר הימיה בממשל רייגן, שהוא לא רק היה בעבר רפובליקני אלא בא מרקע צבאי דרומי סקוטי-אירי "מלח הארץ" שאינו אופייני למפלגה הדמוקרטית. לולא מלחמת עירק, לא היה מוצא עצמו ווב בשורות מפלגה זו (למונט, להבדיל, בא משורות האריסטוקרטיה הינקית שהחלה לזנוח את המפלגה הרפובליקנית כבר שנות השישים). כרגע ווב מפגר בשיעור ניכר מאחורי יריבו הרפובליקני (וירג'יניה היא מדינה הנוטה לימין), אך עוד חזון למועד.

    הדחתו של ליברמן וניצחון אפשרי של ווב אינם "טובים לישראל" במובן המקובל או המיידי של תמיכה אמריקאית בכל פעולה צבאית של ישראל. אך אולי הם יועילו לאינטרס הישראלי הרחב יותר. דיברת על הצדקנות של אולמרט – זה מדכדך במיוחד כאשר הוא ממחזר את דברי בוש על אודות "ציר הרשע" ושאר המליצות שאנו שומעים מוושינגטון בשנים האחרונות. אולי תמיכה אמריקאית פחות מוחלטת בישראל תלמד אותנו את מגבלות הכוח שלנו.

  3. יואב קרני הגיב:

    מסכים איתך לחלוטין, דני. מועמדותו של ג'יימס ווב בווירג'יניה היא אמנם מרתקת ורבת פוטנציאל. קשה להאמין שהסנאטור המכהן, ג'ורג' אַלֶן (Allen), יפסיד — הוא פופולרי, מושל לשעבר, כמעט בעל חזקה — אבל הדמוקרטים ינסו לעזור לווב בכל כוחם, בין השאר כדי לפגוע ביומרותיו הנשיאותיות של אלן. ביקורת ממין ביקורתו של ווב היא אמנם בעלת אמינוּת ומשקל הרבה יותר גדולים מאלה של איש כלאמונט.

    אף על פי שקונטיקט היא מדינה הרבה יותר שמאלית מרוב המדינות באמריקה, מפלתו של ליברמן מדווחת היום בעמודים הראשונים של רוב עתוני ארה"ב. הרפובליקנים ינסו להציגה כראָיָה שהדמוקרטים שוב מרחיקים שמאלה מאמריקה, אבל אינני בטוח כלל שזה יעבוד.

    אתה צודק בהחלט בהערתך על מיחזור העגה הישנה והעבֵשָה של בוש. נדהמתי לשמוע אותה בוקעת מגרונה של ציפי לבני, שלרוע המזל אינה דוברת רהוטה במיוחד באנגלית (אינני מבקר אותה על עצם האנגלית, אני רק מציין עובדה). באוצר המלים המוגבל ובתחביר הלא-מרשים, המלים האלה, "ציר הרֶשַע", נשמעות דהויות במיוחד.

  4. רוגל הגיב:

    המפלגה הרפובליקנית כבר מנסה לנצל את ההצלחה של לאמונט. אני עדיין חושב שבנובמבר קונטיקט תבחר בליברמן כסנטור לקדנציה נוספת.

Leave a Reply