מה החמיצה ישראל בדרך אל המלחמה? אולי את ההזדמנות להודיע בדיוק מה היא תעולל ללבנון אם תיגרר למלחמה. עליה לרגל אל כפר הולדתו של קלווין קולידג’, הנשיא ה-30 של ארה”ב, בוֶרמוֹנט הירוקה, מניבה אסוציאציות מזרח תיכוניות. עניינן: אין פתרונות מלאים ואין פוליסות ביטוח
לועו הפעור של התותח. האם הוא מוכרח לירות? לועות ישראליים, פעורים ויורקי אש, נראו בשבועיים האחרונים על עמודיהם הראשונים של עתונים בכל רחבי העולם. למעלה, העמוד הראשון של ‘די פְּרֶסֶה’ האוסטרי; מתחתיו ‘איל ג’ורנאלֶה האיטלקי
‘
לישראלים יש בתי כנסת עתיקים, למוסלמים יש קברי שייח’ים, לצרפתים יש מצודות מימי הביניים. לאמריקנים, לעומת זאת, יש בתי נשיאים: בתים שבהם הנשיאים נולדו, בתים שבהם הנשיאים גדלו, בתים שבהם הנשיאים מתו. אלה הם אתריה הקדושים של הדת האזרחית האמריקנית.
יש אתרים שהם מוּבָנים מֵאֲלֵיהֶם: וושינגטון, לינקולן, רוזוולט… יש אתרים הגובלים בקוריוז: צֶ’סטֶר ארתור, מילרֶד פילמוֹר, ג’ון טאיילֶר… יש אתרים שההתענגוּת עליהם מצריכה “טעם נרכש”, כפי שאומרים באנגלית, זאת אומרת היא אינה מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ. היא אינה מובנת אם מפני שעברוּ יותר מדיי שנים, ואם מפני שהעניין הוא רב-ניואנסים מדיי.
למחלקת הניואנסים שייך קֶלווין קוּלידג’. הוא אינו מתקרב כלל אל הצמרת ברשימת נשׂיאַי המועדפים (אני מעדיף את שני הרוזוולטים, טדי ופרנקלין). אבל הנסיבות זימנו אותי בשבוע שעבר אל הבית שבו נולד, באיזור כפרי נידח של מדינת ורמונט, לא הרחק מגבול קנדה.
קולידג’ היה הנשיא המובהק ביותר של שנות ה-20 של המאה הקודמת. זה היה העידן המתוק ביותר של שלום, של שגשוג ושל אופטימיות, לפני שהתחילו הטרגדיות הגדולות של המאה. הוא היה הנשיא הקונסרבטיבי המובהק ביותר. הוא האמין שלממשלה נועד תפקיד מינימלי. “העֵסֶק של אמריקה”, הוא אמר פעם, “זה עסקים” (נשמע קצת יותר טוב באנגלית). אפילו אסון טבע כבד במיסיסיפי התקשה להזיז אותו מפסיביותו.
ההשקפה הזו הגיעה אל קץ שימושיוּתה בתחילת שנות ה-30. ממשלה היפֶּר-אקטיבית (במושגים אמריקניים) ניסתה לחלץ את אמריקה מן הבוץ הֶעָמוֹק. חמישים שנה יַעַברוּ לפני שקולידג’ יחזור לאופנה. רונלד רייגן תלה את דיוקנו בלשכתו.
גם ג’ורג’ דאבליו בוש הוא חסיד של “ממשלה קטנה” בענייני כלכלה, אבל הוא חסיד נלהב של “ממשלה גדולה” – “ממשלה אימפריאלית”, בלשון מבקריו – בענייני חוץ ובטחון. קולידג’ היה עקיב בהתנגדותו לכל גילוי של ממשלה גדולה. במוזיאון הצנוע מאוד בכפר הולדתו פְּלימוּת נוֹץ’ (Plymouth Notch) מצאתי ציטוט מעניין ונשכח מפיו:
“לשום ארץ מעולם לא היה צבא גדול מספיק, כדי להבטיח אותה מפני התקפה בימי שלום, או כדי לערוב לנצחונה בימי מלחמה. לשום ארץ גם לא יהיה [צבא גדול מספיק]. הסיכוי לשלום ולבטחון כרוך במַשָׂא-וּמתן הוגן ומכובד להסכמים הדדיים של הגבלת החימוש”.
את הדברים ההם – שהושמעו באוזני הפורום המיליטריסטי ביותר, זה של ‘הליגיון האמריקני’, ארגון של וָתיקי המלחמות – אפשר לפטור במשיכת כתפיים. כלום לא הפריכה רִשעוּתָה של המאה ה-20 את חזונו של קולידג’? “משא-ומתן הוגן ומכובד” הוא עניין לאנשים הוגנים ומכובדים, לא לנבָלים שהמאה ה-20 אירחה בנדיבות מופרזת. אף על פי כן, הדברים ראויים לחזור ולהישמע בזמן שבו יותר מדיי אצבעות להוטות לסחוט את ההדק.
| והגנרלים יאיימו, והם יגידו ‘לא’ |
פוליטיקאים – בייחוד ישראלים – נוטים לפיק ברכיים בנוכחות גנרלים, במיוחד כאשר הם, הפוליטיקאים, מעולם לא ענדו יותר מפַלָפֶל אחד על כותפותיהם, אם בכלל היו להם כותפות. כאשר פוליטיקאים כאלה חובשים מושבים מיניסטריאליים בכירים, הם הופכים עד מהרה לשותפים זוטרים בתהליך קבלת ההחלטות של הגנרלים.
מֶה עָגוּם הוא החיזיון הזה. משימתם הראשונה של פוליטיקאים, גם אם לא הוכשרו לפקד על דיוויזיות, היא להזכיר את המִגבָּלות הנתוּנוֹת של כוח צבאי. הגנרלים ימשכו, והם יגידו לא. והגנרלים ירימו את קולם, והם יגידו לא. והגנרלים יאיימו, והם יגידו לא.
מה זו “מנהיגוּת”? התאפקות בימי משבר היא מנהיגות. התאמצות למנוע מלחמה היא מנהיגות. לא בכל מחיר, לא בכל הנסיבות – אבל כמעט בכל מחיר, וכמעט בכל הנסיבות.
בארה”ב, היסטוריונים משתעשעים מפעם לפעם בדירוג ארבעים-ושלושה הנשיאים על פי שיעור “גדוּלָתָם”. בטבלה הזו, מקום גבוה מאוד ניתן בדרך כלל לג’יימז פּוֹלְק (Polk. אבל ה L אינה נשמעת). מה פתאום פולק? הוא היה נשיא במשך ארבע שנים, לפני 160 שנה. הוא היה כל כך קטן קומה ולא-מרשים, עד שבמיוחד בשבילו התחילה המסורת של נגינת Hail to the Chief כל אימת שנשיא נכנס לחדר. אם לא היו מנגנים, איש לא היה מבחין בו.
מה אם כן העניק לפולק “גדוּלָה”? הוא הוציא את ארה”ב למלחמה נגד מקסיקו. המלחמה ההיא הנחילה לארה”ב את טקסאס ואת קליפורניה ואת כל מה שביניהן. קצת קשה להעלות את ארה”ב על הדעת בלי המדינות האלה. אני נזכר שהיסטוריון אחד הסביר בחצי-התנצלות, כי אף על פי שפולק עצמו היה חסר כל גדולה, האקט הזה היה כל כך הרה-גורל עד שאין מנוס מלכלול אותו בין הגדולים.
אולי. אם כי כמובן לינדון ג’ונסון אינו מועמד בשום גלריה של גדולה רק מפני שהוציא את אמריקה למלחמה הרת גורל בווייטנאם; והיסטוריון אחד הציע לאחרונה לדָרֵג את הנשיא הנוכחי במקום האחרון בטבלה, בגלל הכשלון של מלחמת עיראק.
אני קורא שהרהורים על מקומו של אהוד אולמרט בהיסטוריה הישראלית כבר נשמעים בקול רם. “הביוגרפיה העתידית של אהוד אולמרט תציין את עשרת הימים האחרונים כתקופה שבה עלה מַדרגה, מפוליטיקאי שנקלע במקרה לראשות הממשלה למנהיג”, כותב אלוף בן (הראוי תמיד להיקרא) ב’הארץ’.
מדוע מנהיג? מפני שהוא הטיל את ישראל אל מלחמה שאיש אינו מסוגל לחזות את תוצאותיה? מפני שהוא השבית, ואולי הרס, תהליך של צמיחה כלכלית ארוכת-מועד? מפני שהוא הרשה לגנרלים שלו להתחיל את החרבת לבנון, ולחזק את הרושם הבין לאומי שישראל משוללת כל יכולת לריסון עצמי (ולפיכך היא טעונה ריסון חיצוני)?
| פטריה גרעינית אינה מיתמרת |
אני מודה כי יתכן מאוד שאני טועה, ומה שרואים משם לא רואים מפה. רשימותיי האחרונות על היעדר עַכָּבוֹתֶיהָ של ישראל בעזה ובלבנון עוררו רגשות מעורבים אצל קוראיהן. אחד המגיבים הזכיר לי, כי נשיא צרפת איים לגמול בנשק גרעיני על התקפת טירור נגד ארצו. אַחֵר הואיל לצטט הכרזה יהירה של אחד ממנהיגי חיזבאללה על מוֹרֶך לבה של ישראל (“הציונים חיים בחרדה והם מתחילים להבין ולתפוס כי אין מי שֶיָגֵן עליהם מהג’יהאד וההתנגדות”).
מה לו איפוא לשיראק כי ילין על “התגובה המופרזת” של ישראל? סוף סוף, שום פטריה גרעינית אינה מיתמרת מביירות או מצור או מבעלבק. כיוצא בזה, החיזבאללה הזמינו עליהם את תגובת ישראל, מפני שקראו תיגר על כוח ההרתעה שלה, העומד במרכז אסטרטגיית שיורה הלאומי.
אני חושב שֶאֵלֶה טענות כבדות-משקל. בעינה עומדת השאלה מֶה היה קורה לכוח ההרתעה של ישראל, אילמלא יצאה למלחמה כל כך רחבת היקף. התשובה הטנטאטיבית, הלא-מלומדת, היא שאולי היה אפשר להתחיל הסלמה הדרגתית. אולי היה אפשר לעולל תחילה רק לחלק קטן מלבנון מה שישראל עוללה תיכף ומייד לכל לבנון.
אני מעולם לא הצלחתי להבין מדוע ארצות מודיעות מפעם לפעם ברבים את “דוקטרינת הבטחון הלאומי” שלהן. מה זה חשוב לנסח בפומבי יעדים, הלוא הניסוח עלול לכבול את ידי המנסחים אם לצד הריסון ואם לצד שילוח-הרסן. עכשיו נדמה לי שאולי ישראל דווקא היתה צריכה לצאת מִגִדרה בניסוח פומבי ומדויק של דוקטרינת הבטחון הלאומי שלה. הכנסת היתה צריכה לאמץ אותה לחוק, העתקים היו צריכים להישלח לכל החברות הקבועות במועצת הבטחון של האו”ם, ולכל החברות הקבועות בליגה הערבית, ולכל אייאטוללה איראני, ולכל שייח’ שיעי בלבנון ולכל תלמידי עיזאדין אל קסאם בעזה.
הדוקטרינה הזו היתה צריכה להקדים ולהודיע מה ישראל תעולל למי שיָפֵרוּ את ריבונותה, או יירו טילים על יישוביה. זה מה שעשה ז’אק שיראק באיום הגרעיני שלו, בחינת “אל תיתנו לנו סיבה לצאת מדעתנו”.
מה מוטב היה אילו ישראל הקדימה לאיים שהיא תֵצֵא מדעתה, הרבה לפני שהנסיבות התקרבו להוציא אותה מדעתה.
(ואני מסיים במה שסיימתי בשבוע שעבר: בתקווה להתבדות, בתקווה להצלחת צה”ל, בתפילה לשלום כל תושבי ישראל.)
חבל שלא הסברת למה התכוונת בביטוי “יצאה מדעתה”.
מה כל-כך לא מתקבל על הדעת?
אני הייתי מצביע על התייחסות התקשורת והשיח הציבורי הישראלי להריגת מאות אנשים וגרימת סבל למאות אלפי אנשים חפים מפשע כאל בעיה מתחום הלכות הנימוסין. השלכות אלו של פעולות צה”ל הן מחיר כבד גם אם הן לא מביאות ל”נזק תדמיתי” .
ממש כפי שהורה כואב פשע שביצע בנו גם אם לא
נתפס.
מלחמה זו, מוצדקת ככל שתהיה, אינה מצדיקה את הסתרת התמונות הקשות מביירות ואת הלל הקרב.
מלחמה יכולה להיות צודקת ורעה בו בזמן.
אלו הששים אליי קרב רק מעלים ספקות אודות מידת ההצדקה של המלחמה.
נראה שאבדן המידתיות הוא תופעת לוואי של אובדן הדעת.
אם תעיין ברשימות קודמות מן הימים האחרונים אני חושב שתמצא תשובות לשאלות שהעלית.
אני בהחלט מסכים שההתעלמות היחסית בעתונות הישראלית מחורבן לבנון טובעת אות קין על מִצחָה. אני נזכר שבימי האינתיפאדה הראשונה, בתחילת 1988, דן מרגלית הציע ב’הארץ’ שהעתונות הישראלית תפרסם את שמותיהם של הנערים הפלסטיניים הנהרגים יום יום מידי צה”ל, כדי להזכיר לקורא הישראלי את התוצאות האנושיות של מדיניות היד הקשה. דן מרגלית אינו מֵרַכֵּי הלב וּמיפֵי הנפש. אני חושב שההוּמניוּת שלו בשעה ההיא היתה מעשה של פטריוטיוּת.
יש משחק שנקרא “צ’יקן” ובו שני נהגים דוהרים זה לקראת זה בקו ישר במהירות גבוהה. הראשון שמסיט את המכונית שלו הוא המפסיד.
האסטרטגיה לנצח במשחק כזה היא לצאת מן הדעת – כאשר הנהג השני רואה אותך בבירור עליך לעקור את הגה המכונית שלך ולהשליך אותו מן החלון.
יואב שלום ותודה על הכותרות והזוית היחודית שבא אתה שוטח את טענותיך זה כבוד גדול להתווכח אם אנשים אינטלגנטיים ובהחלט אני רואה בכך אדם אינטלגנט, לגופו של עיניין האקסיומה היא שמה שלא תעשה ישראל תמיד תראה רע מכיוןן שהתמונות הראשיות בעולם יהיו תמיד תוצאות ההרס אצל האוייב שבשביל העולם משום מה הוא הקורבן האם העובדות לגבי המלחמה בשתי החזיתות שבה ישראל נתונה מעניינות בכלל מישהוא מחוץ לישראל? אני בספק הרי זאת עובדה שהחלטת אום 1559 הופרה ולא נתמלאה האם פואד סניורה יציין זאת בעת שהוא בוכה בפני העולם על מה שישראל מעוללת ללבנון דרך אגב למרות כל הפניקה העולמית ישראל לא פגעה אפילו ב 10% מביירות ואולי בכ 20% מכל לבנון האם בכלל זה מעניין מישהוא שישראל יצאה מעזה ומלבנון והכוחות שנגדנו באזורים אלו התכוננו ולעולם לא הפסיקו להלחם נגדנו ובנוסף האם לא מוזר בעינהם שדוקא מיהודה ושומרון לא נורים טילים או קטיושות על ישראל וישראל עדיין שם?
בקשר ל”תקווה להצלחת צה”ל”. לא רק שמדינת ישראל לא מודיעה על הדוקטרינה שלה, אין לה אחת. לצה”ל אין הגדרה של מה ייחשב ניצחון בלבנון ולכן אין אפשרות שינצח. רק הרס ועוד הרס עד שיעצרו אותו.
וחצי, קשור להיסטוריה אמריקאית. ממליץ בחום לבקר באתר http://historyshots.com/
רכשתי משם הדפסים לחבר היסטוריון והוא היה מלא התפעלות.
יואב שלום,
ניסוח יעדי הביטחון הלאומי, כהצעתך, אינו דבר חדש או בלתי מוכר. הדבר נוסה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה.
איום (ו”ניסוח יעדי ביטחון לאומי” היא דרך יפה לנסח “איום בהפעלת כוח”) אינו בר קימא אם אין מאחוריו אמינות, או אם התוקפן מעריך כי הישגיו יעלו על הנזק הצפוי לו.
ראה את עמדת צרפת ובריטניה בנושא פולין, ערב מלה”ע 2. ככל הנראה, על אף הזהרות ברורות כי פלישה גרמנית תהווה קאזוס בלי, היטלר לא האמין כי הדמוקרטיות שהקריבו את צ’כוסלובקיה במינכן (מדינה שלה יכלו לסייע באופן מעשי במקרה מלחמה) תפעלנה בשל פולין – אשר לה לא יכלו להועיל במאום.
כנ”ל לגבי חציית קו הרוחב ה-38 ע”י צבאות האו”ם במלחמת קוריאה, על אף אזהרות סיניות כי הדבר יערב את סין במלחמה.
הדבר נוסה, ע”י ישראל, בין 1956 ל-1967. נאצר ידע היטב על ה”קוים האדומים” שחצייתם תביא למלחמה עם ישראל: חסימת מיצרי טיראן, כניסת צבא מצרי לסיני והשתלטות מצרית על ירדן (בין אם ע”י הפיכה או ברית צבאית). עצם הידיעה על קיומם לא מנעה את הפרתם – כאשר נאצר, ככל הנראה, לא התכוון להילחם.
מה גם, שבשנים האחרונות נגוזה האמינות מאיומיה של ישראל. מאז ממשלת ברק (“כדור אחד שיירה מלבנון…”) אין לערבים סיבה להאמין שישראל תפעיל את צה”ל בעוצמה בשל פגיעה בה. הרי עד לפני שבועיים וחצי היתה התגובה המקובלת להפגזת יישובים בארץ ירי על “מרחבי שיגור” ו”שבילי גישה”.
יתר על כן, ישנו פוליטיקאי אחד שנוקט בדיוק בגישת שיראק: אביגדור ליברמן. תזכיר לי, כיצד התייחסה אליו התקשורת כשאיים להפציץ את סכר אסואן אם מצרים תתערב במלחמתנו בפלסטינים?
לא, יואב. לצערי (ולצערם, יש לשער, של הלבנונים) אין דרך אחרת מזו הננקטת כעת. כל תגובה חריפה פחות היתה לוקה בכל החסרונות של התגובה הנוכחית מבלי להשיג את היתרון המשמעותי היחיד שאנו משיגים: המחשה כי אנו אכן יכולים “להשתגע”.