איזה קיץ מבהיל זה היה, החודש לפני שבעים שנה

חרות’, קורא כרוז אנרכיסטי, שהופיע בברסלונה בימי מלחמת האזרחים הספרדית. הכרוז הוא בלשון הקַטַלַנית. ברסלונה היתה המרכז העולמי של התנועה האנרכיסטית

 

בארה”ב אומרים כי מִחוּץ למלחמות עולם, שום נשיא אמריקני לא נאלץ להתמודד עם כל כך הרבה משברים בין לאומיים בעֵת וּבעונה אחת: מחצי האי הקוריאני, עבור דרך המפרץ הפרסי וארם נהריים, ועד החוף המזרחי של הים התיכון. זה יותר מדיי אפילו בעידן המִחשוּב הפַּרַלֶלי.

בימים כאלה אפשר להבין מה חלף במוחו של עורך הלילה בעתון ‘דבר’ לפני איזה שבעים שנה, כאשר ניסח את הכותרת הראשית, “העולם כמרקחה”. זה סיפור המתהלך בפרוזדורי העתונות הישראלית הרבה מאוד זמן. לפי מיטב ידיעותיי, איש עדיין לא מצא את הגליון עם הכותרת ההיא. אולי כל העניין לא היה ולא נברא.

ואולי היה. ואם היה, לא הייתי מתפלא כלל אם הוא קרה החודש לפני שבעים שנה. ב-18 ביולי 1936, התחילה מלחמת האזרחים של ספרד. היא הפכה עד מהרה לאחת החוויות המעצבות של המאה העשרים. היא עוררה סערה של רגשות, שהשפיעו, לעתים קרובות מבלי דעת, על צורת המחשבה שלנו, על תרבותנו הפוליטית ועל לשוננו. היא היתה מקור של השראה – ומקור של השחתה. לפעמים ההשראה וההשחתה באו מאותו מחנה עצמו.

לימים אמרו עליה שהיא היתה החזרה הכללית למלחמת העולם השניה. גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית חימשו צד אחד, רוסיה הסובייטית חימשה את הצד השני. היא היתה חזרה כללית גם באותו המובן שהיא הטעימה את חוסר האונים של הארצות הדמוקרטיות המתמעטות והולכות.

פשיסטים, קומוניסטים, מה ההבדל

היא בילבלה אותנו במידה ניכרת, מפני שמהלכה היה כל כך מסובך ורב ניגודים – היא ארכה כמעט שלוש שנים – עד שהיה קשה להבחין במגמה הטוטליטרית הגוברת של שני המחנות הניצים. בשעה שהפשיסטים הוציאו להורג את לורקה, שוטרי חרש סובייטיים חיסלו ליברלים ודמוקרטים ואפילו סוציאליסטים.

‘הם לא יעברו’ על כרזה לציון יום השנה השבעים של מלחמת האזרחים הספרדית. היא הופיעה החודש בליברפול, אנגליה

 

היא משכה אליה את החבורה הנאה והמסורה ביותר של מתנדבים, שכוונותיהם היו בדרך כלל טהורות כבדולח. הם לחמו תחת דגלה של הרפובליקה הדמוקרטית. הם באו מכל רחבי העולם, אפילו מארץ ישראל. שיעור היהודים ביניהם היה גבוה. המתנדבים התפעמו מהכרזתה המפורסמת של צירת הפרלמנט הקומוניסטית דוֹלוֹרֶס איבּארוּרי (שהיתה ידועה בכינוי ‘לה פאסיוֹנאריה’). ב-18 ביולי 1936 היא נשאה נאום רדיו, וחתמה אותו במלים ¡No pasarán!, “הם לא יעברו”.

“הם” היו המורדים הלאומנים בהנהגת הגנרל פרנסיסקו פרנקו. במארס 1939 ייכנס פרנקו למדריד. הוא יכריז, בתשובה ניצחת לאיבארורי, Han pasado, “הם עברו”. ואף כי עברו, המלים החגיגיות ההן של איבארורי נכנסו לפנתיאון של השמאל העולמי, וחזרו והושמעו מספר עצום של פעמים. בדיקה בגוגל מעלה שהן מופיעות על הרשת יותר משני מיליון פעמים, גם באתרים שאין בהן אף מלה ספרדית אחת.

קיץ 1936 לא היה רק חזרה כללית למלחמה האירופית הממשמשת ובאה. הוא גם היה החזרה הכללית לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה היה הקיץ הראשון של מה שההיסטוריוגרפיה הציונית קראה “המאורעות”, וההיסטוריוגרפיה הפלסטינית קוראת “האינתיפאדה”.

המרד הערבי נגד המנדט הבריטי ונגד המתיישבים הציוניים ארך שלוש שנים, טיפה יותר ממלחמת האזרחים של ספרד. אף כי הבריטים דיכאו אותו ללא רחם, הוא היה קרוב מאוד להניב פירות פוליטיים. בשלהי המרד, ממשלת בריטניה פירסמה את הספר הלבן של מקדונלד, שצימצם עד מינימום עליית יהודים ועמד לסיים אותה לחלוטין בתוך חמש שנים.

כמעט משונה הוא שיום השנה השבעים למרד ההוא עבר פחות או יותר בשתיקה, הן בישראל והן בין הפלסטינים. זו היתה הזדמנות לשני הצדדים להפיק לא מעט תועלת רטורית. הרי מן הימים ההם צמחו מיתוסי הגבורה של שני המחנות. לישראלים היו חומה-וּמִגדל ומעטים-נגד-רבים וניצני הפלמ”ח; לפלסטינים היה עיזאדין אל-קאסם. אגב, מה מעניין שלישראלים לא קראו אז “ישראלים” ולפלסטינים לא קראו אז “פלסטינים”.

ב-1936 קרו עוד הרבה דברים אחרים. למשל, לארץ הגיעה משפחת המלוכה המודחת של אתיופיה (שעדיין לא קראו לה “אתיופיה”, אלא “אביסיניה” או “חבש”). הקיסר היילה סלאסי וילדיו נסו מפני מוסוליני, אשר פלש וטבח והרס ורמס וסיפח – והכריז על הקמת “קיסרות איטליה”. מה מאוד התרגשה ארץ ישראל למראה הנסיכים האפריקניים האקזוטיים, צאצאים ברורים וּמוּכָחים של השידוך בין מלכת שבא ובין שלמה המלך.

חבש היתה המדינה הראשונה שנפלה קרבן לפרקטיקות החדשות של המעצמות הטוטליטריות. עוד מעט קט זו תהיה נוסחת פעולה שגרתית. ב-1937, יפאן תפלוש לסין; ב-1938, גרמניה תבלע את אוסטריה ואיטליה תספח את אלבניה. אבל במאי 1936, כאשר הקיסר הופיע בירושלים, הטרגדיה שלו היתה עדיין נדירה ונוגעת ללב.

בקיץ 1936 קצת הונח ליהודי גרמניה. כעת חיה לפני שבעים שנה, המשטר הנאצי השלים את הכנותיו למשחקים האולימפיים. הם ייפתחו ב-1 באוגוסט 1936. לכבודם הוסרו בברלין הכתובות האוסרות על יהודים את הכניסה לגנים ציבוריים ונמחקו כתובות הנאצה על חנויות יהודיות.

העיירה בוערת

 ב-1936 נשמע בפעם הראשונה קול עברי בוקע מן הרדיו, בתחנת השידור של ממשלת המנדט. במאי 1936 מעביר קול ירושלים בשידור חי את מעמד הפתיחה של יריד המזרח הראשון בתל אביב. בהזדמנות הזו נשמעת בפעם הראשונה ‘התקווה’ על גלי האתר, מאורע כל כך מיוחד עד שהעתון ‘דואר היום’ מודיע עליו בכותרת ענקית כל רוחב עמודו הראשון.

בערך באותו הזמן מתפרסם דין-וחשבון של התביעה הכללית בפולין על דבר הפוגרום בעיירה היהודית פשיטיק, במארס 1936. “תמונה איומה של מצבם המופקר של יהודי העיירות הקטנות בפולין”, מכריזה הכותרת ב’דואר היום’. ארבע שנים אחר כך, פשיטיק תהיה בקושי הערת שוליים בהקדמה לשואה. אבל ב-1936 היא עוררה חלחלה כללית. בהשפעתה, מרדכי גבירטיג כתב את השיר  המפורסם “ס’ברענט”, אשר תורגם לעברית “העיירה בוערת”.

בקיץ 1936, כְּתַב העת האמריקני רב התפוצה Reader’s Digest מפרסם את סקר דעת הקהל הראשון מאז ומעולם לקראת בחירות לנשיאות. הסקר חוזה נצחון למועמד הרפובליקני אלפרד לאנדוֹן על פני הנשיא פרנקלין רוזוולט.

מישהו זוכר את הנשיא לאנדון? אם לא, אין זה אלא מפני שרוזוולט היכה אותו בנובמבר 1936 שוק על ירך, הנצחון הגדול ביותר של איזשהו נשיא מאז ומעולם. תושבי שנת 1936 לא יכלו לדעת, אבל זו היתה התוצאה החשובה ביותר של השנה מעוטת התקוות ההיא. רוזוולט היה התקווה האחרונה, והוא יציל את המערב מן התוצאות האחרות של 1936.

רוזוולט לא הציל, לעומת זאת, חלקים אחרים של העולם. בקיץ 1936, פוליטיקאי שאפתן ותאב-בצע חולל הפיכה צבאית בארץ נידחת ששמה ניקרגואה. שמו היה אנאסטאסיו סוֹמוֹסַה גרסיה, והוא יסד בזה את אחת השושלות הידועות ביותר לשמצה של אמריקה הלטינית. משפחתו לא רק שלטה במשך 43 שנה, אלא גם גנבה את רוב הקופה הציבורית. לרוזוולט מיוחס החיווּי המפורסם, “הוא [סומוסה] בן כלבה – אבל הוא בן הכלבה שלנו”. זה לרוע המזל נעשה עיקרון מנחה של מדיניות ארה”ב בחלקים נרחבים של העולם הלא-מערבי – והמחיר היה כבד.

הקיץ לפני שבעים שנה, המאה העשרים הגיעה אל פִּרקָהּ. אם מלחמת העולם הראשונה היתה הפרידה מן המאה ה-19, הנה עכשיו היה אפשר לזהות ללא קושי את תווי פניה הלא-נעימים של זמננו. האינסטינקטים, האינטואיציות, האימפולסים והתוֹבָנוֹת שפירנסו את מחשבותינו עמדו על מכונם, מוכנים להועיל ולהזיק, לשַמֵש ולהכשיל.

אף כי הרוב הגדול של קוראי הרשימה הזו לא היו קרובים אפילו להיוולד, הם רשאים בהחלט לחשוב ש-1936 התרחשה רק אתמול. רק שלא תחזור ותתרחש מחר בבוקר. 
 

מפני שמלחמת האזרחים של ספרד היתה כל כך הרבה יותר ממלחמת אזרחים בספרד, הֵדֶיהָ בוקעים בימים האלה ממש מִשורה של ארצות, כולל ספרד עצמה.

גל רדיקלי, של רפורמות ושל נון-קונפורמיזם, גואה עכשיו באירופה ובאמריקה הלטינית. בלשון הימים ההם אפשר להגיד עליו שהוא “רפובליקני”, ובינתיים ידו על העליונה.

ספרד עצמה כל כך קרובה אל רוח שנות ה-30 הראשונות – חוץ מזה שהיא הרבה יותר עירונית, מפותחת ועשירה – עד שאולי רק מלך עומד בינה ובין קיטוב חברתי מסוכן. אילו היה לה מלך חוקתי ודמוקרטי ב-1936, אפשר שלא היתה מלחמת אזרחים. מלך מסַפֵּק אלמנט של מסורת ושל יציבוּת, אפילו כאשר נוכחותו סמלית.

ספרד היא כיום אולי הארץ הליברלית ביותר באירופה. מי היה מעלה על הדעת מעמד כזה במרוצת ארבעים שנותיו של פרנקו. בספרד החדשה נשחטו כל הפרות הקדושות: ההמונים פנו עורף לדת, הומוסקסואלים מתחתנים על דעת רוב גדול של הציבור, הקַטַלַנים והבאסקים שוב מנסים להיות עוד יותר עצמאים ממה שמַרשֶה להם מעמדם האוטונומי.

הדים של מלחמת האזרחים הספרדית בוקעים בימים האלה ממקסיקו, שֶבָּהּ השמאל נעשה מיליטנטי יותר ויותר, ומאיים למלא את הרחובות אם יישלל ממנו כמו-נצחונו בבחירות האחרונות לנשיאות. ארצות אחרות באמריקה הלטינית פנו שמאלה, והמעמד הבינוני והכנסיה חורקים שיניים.\

הנחמה העיקרית היא שאין כיום בעולם מעצמה טוטליטרית משיחית, היכולה להצית אש וללַבּוֹת אותה. הכבוד הזה מתחלק בין ארגונים אנרכיסטיים-טירוריסטיים ובין ממשלות דמוקרטיות הנוטות לאבד את עשתונותיהן

 

על הרשת

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא”ל אמתית).

8 Responses to “איזה קיץ מבהיל זה היה, החודש לפני שבעים שנה”

  1. יובל וינקלר הגיב:

    כרגיל יואב, מאמר מרתק.
    נראה לי שכבר כתבתי זאת פעם אצלך – השפעת משטרו של פרנקו, לטווח הארוך, נראית דווקא כביזורה של ספרד, לא כאיחודה. לאחר נפילתו של פרנקו, כתגובת נגד (יש שיגידו – תגובת נגד מוגזמת) לריכוזיות השלטון שלו ולהשלטה הכוחנית של התרבות והשפה הקסטיליאנית על ספרד כולה, ספרד הקימה משטר מבוזר, בו למחוזות השונים אוטונומיה גדולה מאוד.
    בתקופת פרנקו, אסור היה ללמד קטאלנית ובאסקית בבתי הספר – כיום הבאסקית, אך בעיקר הקטאלנית, הן שפות חיות אשר משמשות כשפה הראשונה של מרבית הצעירים במחוזות אלו.
    לו פרנקו היה חי היום, הוא היה נדהם מהחוקה החדשה שהעבירה קטאלוניה, ושאושררה על ידי הפרלמנט הספרדי – עצמאות כלכלית כמעט מלאה, ובכך אפשרות לנתב חלק גדול יותר מהמסים של חבל ארץ עשיר זה חזרה אליו. הבאסקים נהנים מאוטונומיה לא קטנה בעצמם. אין ספק שספרד היא לא רק אחת המדינות הליברליות ביותר באירופה, אלא גם המבוזרת ביותר.
    יכול להיות מעניין להשוות את ספרד עם איטליה – גם איטליה היא עירוב של מחוזות, שבמשך חלק גדול מההיסטוריה היה קשר רופף ביניהם, ובוודאי לא ראו עצמם חלק מאותה המדינה. הם חולקים ניבים שונים, תרבויות ומסורות שונות, וכן יריבויות מרות לעתים בין המחוזות השונים.
    גם באיטליה היה שלטון פאשיסטי, שראה באיטליה אחת מטרה חשובה מעין כמוה. אך שלטון זה, יחסית לפרנקו, היה קצר ימים. ועדיין – “הברית הצפונית” באיטליה, הדורשת את המקבילה האיטלקית של החוקה הקטלאנית החדשה, נראית רחוקה מאוד מלקבל את מבוקשה.

  2. רוני ה. הגיב:

    והוא שנות העשרים העליזות בארה”ב ומפולת הבורסה בשנת 1929 – שהקדימו בכשבעים שנה את הבועה הפיננסית האמריקנית של סוף שנות התשעים ונפילת הבורסה בשנת 2000.

    אמנם הארועים לא חוזרים על עצמם באותה החומרה, אבל המחזוריות הזאת לא מבשרת לנו טובות בשנים הקרובות.

  3. עומר בלסקי הגיב:

    יואב –

    אתה מצטט את רוזוולט:

    “הוא [סומוסה] בן כלבה – אבל הוא בן הכלבה שלנו”.

    ואומר:

    זה לרוע המזל נעשה עיקרון מנחה של מדיניות ארה”ב בחלקים נרחבים של העולם הלא-מערבי – והמחיר היה כבד.

    איך זה מסתדר עם הטיעון שלך לגבי “לומר כמה מילים טובות על השטן”?

    עומר

  4. יואב קרני הגיב:

    השאלה בהחלט במקומה. אני חושב שיש מצבים, שבהם צריך להעדיף את הרע במיעוטו, כפי שצ’רצ’יל העדיף את סטאלין על פני היטלר. אבל אין זה רשיון להעדיף תמיד את הרע.

    לרוע המזל, בעוד שבאירופה ובחלקים של אסיה ארה”ב היתה אמנם ‘הארסנאל של החירות’ (בלשונו הלא-נשכחת של רוזוולט), הנה באמריקה הלטינית, בוודאי באמריקה המרכזית, בחלקים של אפריקה ושל אסיה, ארה”ב היתה ידידתם ובעלת בריתם של עריצים מושחתים.

    ההעדפה הזו התחילה להשתנות מעט מעט בתחילת שנות ה-60, אבל המלחמה הקרה הקשתה על שינוי רדיקלי. ג’ימי קרטר הכריז ב-1977, שארה”ב לא תאמץ עוד אל לבה עריצים רק מפני שהם עונדים לעצמם תוויות אנטי-קומוניסטיות. הוא קיים את ההבטחה, בהצלחה לא מבוטלת, באמריקה הלטינית. הוא נכשל במקומות אחרים, כמו איראן. שם היה על המערב להעדיף חד-משמעית את העריץ הנאור על פני יורשיו, העריצים הריאקציוניים ומחרחרי המלחמה.

  5. עומר בלסקי הגיב:

    אני מודה שאני מבולבל קצת. איך אפשר לקבוע מראש איזה עריץ הוא “נאור” ואיזה לא? אני מבין מעט מאור באמריקה הלטינית, אבל נראה לי שפינושה, עם כל הזוועות שלו, היה לפחות הצלחה כלכלית, וצ’ילה שאחריו נהייתה מדינה דמוקרטית. בדיעבד, ברור שהיה צריך לתמוך בשאח, אבל האם הוא היה גרוע פחות מעריצים אחרים?

    בגדול, נראה לי שהמדיניות של ארה”ב הצליחה לא פחות באמריקה הלטינית מבכל מקום אחר.

  6. יואב קרני הגיב:

    סלח לי על הטון הפדאנטי, אבל אם אתה מבין “מעט מאוד” אולי מוטב שתימנע מהכללות. הצלחה או כשלון של ארה”ב באמריקה הלטינית אינה עניין לדעה אישית. אני מקווה — ואולי אני טועה — שהרשימות האלה מזמינות את קוראיהן לעיון וללימוד מֵעֵבֶר ל-900 המלה המתפרסמות כאן.

    מציע לך שאולי תתחיל בחיפוש בגוגל על רעש האדמה שהחריב את מנגואה בירת ניקרגואה ב-1972, הסיוע הבין לאומי המסיבי לשיקומה, ומה קרה לכסף. משם צא ובדוק איך ניקרגואה התקוממה נגד שושלת סומוסה, וגם הפילה אותה, בתמיכה עממית רחבה מאוד, ב-1979.

    קרא-נא מה עשתה ארה”ב בגוואטמלה, ב-1954. קרא-נא משהו על הדומיננטיות של חברת הפירות המאוחדת של ארה”ב בפוליטיקה של הונדורס ושל גוואטמלה במחצית הראשונה של המאה ה-20. קרא-נא מה חשבה שגרירת ארה”ב באו”ם בימי רונלד רייגן, ג’ין קרקפטריק, על דמוקרטיה ועל דיקטטורה באמריקה הלטינית.

    בקיצור, קרא קצת. לכולנו יש מה ללמוד.

  7. עומר בלסקי הגיב:

    אני חושב שאתה מחליף את נושא השאלה: השאלות שאנחנו רוצים לענות אליהן הם (בסדר קצת מעוות) הם: 1. האם המדיניות של ארה”ב באמריקה הלטינית הייתה גרועה יותר לאינטרס האמריקני מאשר המדיניות שלה באזורים אחרים בעולם? ו 2. במידה וכן, האם סיבה לכשלון כזה נובע התמיכה בדיקטטורים?

    התשובה לשאלה הראשונה היא בבירור לא. ארה”ב הערבה בשתי מלחמות במזרח אסיה, שתי מלחמות במזרח התיכון, סבלה התקפות טרור על אדמתה. בהשוואה לזה, הנזק שנגרם לארה”ב ממדיניותה באמריקה הלטינית הוא זעום (מלבד קובה).

    לפיכך בהכרח התשובה לשאלה השניה הוא לא. יתר על כן, עד כמה שאינטרס אמריקני באמריקה הלטינית נפגע באופן משמעותי זה רק בקובה, ושם זה נבע מהכשלון לתמוך מספיק בבטיסטה, ולאחר המהפיכה, הכשלון לחזר מספיק אחרי קסטרו.

    toיש מקרים של כשלון שיטת ה”בן כלבה שלנו”, הם לא באמריקה הלטינית אלא בעיראק ובאפגניסטן.

  8. יואב קרני הגיב:

    קצת חבל שאתה מרשה לעצמך הכללות כאלה בשעה שאתה מעיד עליך כי אתה יודע “מעט מאוד” על אמריקה הלטינית.

    אולי אין זה מאוחר מדיי ללמוד קצת. הנה רמז קטן: השיעורים המבהילים של שנאה לארה”ב באמריקה הלטינית. הם אינם תוצאה של פרקים נבחרים מן הקוראן. צ’אווס בוונצואלה ומוראלֶס בבוליביה אינם קנאים איסלאמיים. עליית השמאל הלאומני, האנטי-גלובליסטי, מן הריו גראנדה עד ארץ האש אינה תוצאה של התערבות החמאס.

    אבל, ברשותך, הבה נעבור לעניינים אחרים.

Leave a Reply