“אמריקה גדולה מפני שהיא טובה”, החמיא לה היסטוריון צרפתי לפני 175 שנה, אבל מייד הוסיף הזהרה. “אם אמריקה תחדל להיות טובה, היא תחדל להיות גדולה”. בשבוע שבו מלאו 62 שנה לאקט הפותח של שחרור אירופה מידי הנאצים, מלחמת עיראק חדלה להיות בעיה צבאית. היא הפכה לבעיה מוסרית
בדצמבר שעבר, אנשי חיל הנחתים של ארה”ב קיבלו עליהם משׂימה לא צבאית בהחלט: הם חילקו אלפי עותקים של חוקת עיראק לתושבי חאדית’ה, עיר סונית על שפת נהר הפרת. זה היה מן המעשים שהַבַּית הלבן נהג להתפאר בהם: הנה כי כן, הפרוייקט הנועז של יְצוא דמוקרטיה לעיראק מגיע אל שׂיאוֹ הכמעט-רומנטי — המארינס מכַתתים את חרבותיהם לעֵטים ואת חניתותיהם לגליונות נייר, ונַעשׂים “סוכני השינוי”, כפי שאומרים באנגלית אמריקנית. באמצע דצמבר, שורה של עתונים בארה”ב העמידו את השֵרוּתים הדמוקרטיים של המארינס בעמודיהם הראשונים.
חאדית’ה היתה עוד שם אחד, ונשכחה כלעומת שבאה. או לפחות נועדה להישכח. כמה שהמארינס היו רוצים לשכוח אותה. ואם לא לשכוח, הנה לפחות להשכיח. ואם לזכור, אז לפחות לא לזכור מה שקרה בחאדית’ה רק שבוע אחד, או עשרה ימים, לפני חלוקת העותקים של החוקה.
עכשיו חאדית’ה אינה עוד שם אחד. כמעט הכול מסכימים, שהיא עומדת להטיל צל ארוך ומכוער על אמריקה בחודשים הבאים. הסנאט חוזר מפגרת יום הזכרון לחללי המלחמות, וגלריה של עדים עומדת לצעוד לפני ועדת הבטחון שלו, כדי להשיב על כמה שאלות נוקבות: מה בדיוק קרה בחאדית’ה בנובמבר 2005? מדוע נעשה נסיון להסתיר את הפרטים? מי היו אחראים?
אנחנו כבר יודעים, כי בחאדית’ה נרשם דף שחור בספר קורות המארינס. הנחתים פרקו עול. לאחר שאחד מחבריהם נהרג שם בהתפוצצות מטען-צד, הם פשטו על בתי מגורים ו”הרגו בדם קר” (כדברי ציר קונגרס אחד, לשעבר איש המארינס בעצמו). הם ירו בזקנים ובילדים, ניקבו כִּכְבָרָה גבר שישב בכסא גלגלים. ילד בן תשע ראה אותם מחסלים את סבו.
חאדית’ה אינה הפֶּשַע הגרוע ביותר בדברי ימי המלחמות. יום יום נהרגים בעיראק, מידי עיראקים, יותר חפים מפשע ממה שהמארינס הרגו בחאדית’ה. אבל אם יתאמתו ההאשמות, הפשע הזה יכתים את כבודה של אמריקה במידה שעדיין אי אפשר לשער. אויביה בעולם כולו כבר מזילים ריר.
יום אחר יום מתברר הֶקֵף הנזק שמלחמת עיראק מסיבָּה לאינטרסים ארוכי הטווח של אמריקה. ג’ורג’ בוש, “הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה” (בלשונו המצוטטת מאוד של ההיסטוריון האמריקני שון ווילֶנְץ), הצליח להעמיד בספק את המלים המפורסמות של ההיסטוריון הצרפתי אלקסיס דה טוקוויל, לפני 170 שנה, “אמריקה גדולה מפני שאמריקה טובה”. דה טוקוויל, שהקדים לחזות את עליית אמריקה, הוסיף, “אם אמריקה תחדל להיות טובה, היא תחדל להיות גדולה”.
| “הדור המופלא ביותר” |
אמריקה היתה תמיד הרבה יותר מִשֵם מקום. היא היתה מקור של תקווה ושל השראה, היא היתה קו ההגנה האחרון של הציוויליזציה. והיא עשתה כן בהרבה אמצעים, שרק חלקם היו צבאיים. היא עשתה כן בייחוד בכוח הדוגמא. הסטודנטים הסיניים, שהניפו רפליקה של פסל החרות בכיכר השלום השמיימי, בדיוק לפני 17 שנה, לפני שהרודנים המבוהלים שיסו בהם טנקים, חשבו את אמריקה לא לציון גיאוגרפי, אלא למצב-דעת.
השבוע מלאו 62 שנה לנחיתה בחופי נורמנדיה. זה היה היום שבו נסגר מעגל היסטורי. הארץ, שפליטי-רדיפות אירופיים התחילו להקים באמצע המאה ה-17, חזרה לאירופה שעל מנת להציל אותה מידי עצמה. מה חשוב לזכור את יום השנה הזה לנוכח אימי חאדית’ה.
לפני 12 שנה, כאשר מלאו חמישים לנחיתה בנורמנדיה, עתונאי אמריקני מפורסם, טום בְּרוֹקוֹ, שהיה אז שַדַר החדשות הראשי של רשת אן.בי.סי, עשה סדרת טלויזיה על חיילי צבא השחרור האמריקני. הוא קרא לה “הדור המופלא ביותר” (The Greatest Generation). אחר כך גם יצא אלבום בשם הזה, שהיה מֵרַבֵּי-המכר הגדולים של הזמן האחרון.
“הדור המופלא ביותר”: 62 שנה לאחר פגישתם, על הרציף בתחנת הרכבת של ניוארק, ג’רי שולמן חוזר ונפגש עם אלינור רוזוולט, באתר ההנצחה של בעלה הנשיא, בוושינגטון. רוזוולט הציל את הציוויליזציה, ג’רי היה רק משתתף צנוע והירואי
האוּמנם “הדור המופלא ביותר” היה ראוי לציון הזה? לג’רי שוּלמַן היו ספקות. הוא חשב שהאידיאליזציה עומדת בדרכן של העובדות. האִפיוּן כשלעצמו נעם לג’רי שולמן. סוף סוף הוא היה מבני “הדור המופלא”, שנַעֲנוּ לקריאת ארצם (טוב, בסדר, לא היתה להם בדיוק ברירה. אבל הם נענו בהתלהבות, וזה היה בוודאי עניין של בחירה).
הוא הצטרף אל הגרלת הלוטו המסוכנת ביותר של המלחמה: טייסת מפציצים. ג’רי היה תותחן במפציץ ‘בי-24’. המפציצים האלה נשלחו למשימות מסוכנות בשמי גרמניה. הם היו גדולים ואטיים וּמוּעדים לפורענות. הסיכוי לחזור בשלום היה בערך 50%, אולי פחות.
אבות אבותיו של ג’רי שולמן היו מובילים שֵיכָר בכפרי ביילורוסיה ואוקראינה. סבו היה מפעיל מעבורת קטנה על נהר הפריפְּיֶט בואך פינסק. אביו של ג’רי היה מוביל ירקות בניו ג’רזי, ובימי השפל הגדול של שנות ה-30, ג’רי הנער היה מַטֶה שכם. הוא גויס לצבא פחות או יותר באותו הזמן שסבו וסבתו הוצעדו אל גומחה ענקית. חברי יחידות החיסול הממונעות של האס.אס ירו בהם ועוד ב-17,000 מיהודי פינסק.
| “בן דודי מדרגה 16” |
ג’רי שולמן לא רשם שיאים מיוחדים במינם בחייו הארוכים. לאחר שהשתחרר מן הצבא הוא הקים חברה קטנה לשיווק ירקות במרכז לונג איילנד, מזרחה מניו יורק. הוא היה אחרון מְקַלפֵי התפּוּדים בלונג איילנד. לתפוחי האדמה שלו קראו ‘תפודי ג’רי’, והם היו שם דבר. הוא היה איש בעל הומור מחוספס, סקרנות שאינה יודעת שׂוֹבַע, תיאבון לספרים ולעתונים ולאילנות יוחסין
כך הוא גם מצא אותי, ענף משנה באילן היוחסין של משפחתו. “בן דודי מדרגה 16”, הוא היה קורא לי בהקנטה, אף על פי שבעצם היינו בני דודים מדרגה שניה בהזחה אחת (בלשון בני אדם, אמו של ג’רי וסבתי היו בנות דוד).
אני מרשה לעצמי לספר את סיפורו, מפני שהוא מילא תפקיד צנוע והירואי בהעלאת אמריקה למדרגה של מצילת הציוויליזציה. ואני מספר את סיפורו השבוע, מפני שג’רי עצם את עיניו לפני ששה ימים. בשבועות האחרונים של חייו הייתי מביא לו צנצנות של פלפלים חריפים, מפני שמחקר אחד בקליפורניה ייחס לפלפלים האלה סגולות ריפוי מסוימות בקרב האבוד נגד סרטן הלבלב.
ששה חודשים ופחות לפני מותו הובלתי את ג’רי אל אתר ההנצחה של הנשיא פרנקלין רוזוולט בוושינגטון (עצה למטיילים: אל תוותרו על האתר הזה). הוא עצר אצל פסלה של אלינור רוזוולט, רעיית הנשיא, ותלה בה עיניים מחייכות. צַלֵם אותי, הוא ביקש. 62 שנה קודם לא עמד צלם על הרציף בתחנת הרכבת בניוארק, עיר מולדתו של ג’רי בניו ג’רזי, כאשר אלינור רוזוולט קפצה לביקור. היא חלפה על פניו, הוא נופף לה בהתלהבות, והיא השיבה בחיוך הרחב המפורסם שלה, שחשף שיניים ענקיות
| משב עצום של אנרגיה |
בשביל בני דורו של ג’רי שולמן, נשׂיאוּת פרנקלין רוזוולט היתה אַמַת המידה. הם היו בוחנים את כל יורשיו על פי שיעור התקרבותם אל רוזוולט, או על פי שיעור התרחקותם ממנו. לג’רי לא היה כלל ספק איפה להעמיד את הנשיא הנוכחי: הרחק מאחור.
האמריקנים מתרפקים על מלחמת העולם השניה, אולי מפני שהיא היתה ‘המלחמה הטובה’. כמעט איש לא עירער על נחיצותה. כמעט איש לא התלונן על מספר נופליה. היא גם הסתיימה בנצחון מוחץ, להבדיל ממלחמות קוריאה, וייטנאם ועיראק השניה.
אמריקה היתה תמיד במיטבה כאשר האמריקנים הבינו מדוע הם לוחמים ולשם מה. קשה לארץ הענקית הזו להגיע אל הסכמה רחבה באיזשהו עניין, אבל כאשר היא מגיעה אל הסכמה, מתפרץ מריאותיה מַשָב עצום של אנרגיה. זו האנרגיה שהניבה 75,000 מטוסים חדשים בשנה בימי מלחמת העולם השניה, אניית מלחמה אחת ביום – ושבעה מיליון גברים נושאי נשק. לאנרגיה הזו אפשר לקרוא “הדור המופלא ביותר”, אם רוצים.
פרנקלין רוזוולט הנהיג את הדור ההוא אל חופי נורמנדיה. ג’ורג’ בוש הנהיג את הדור הזה אל חאדית’ה.
על הרשת
הצבא האמריקני בעיראק צריך לבדוק את שיטות הפעולה שלו נגד מטרות אזרחיות (מאמר ב’ניו יורק טיימס’ מאת ראש המרכז לזכויות אדם באוניברסיטת הרווארד)
|
תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא”ל אמתית). |
שאל את הפולנים על רוזוולט, שאל את ניצולי המחנות על רוזוולט.
שאל את הכורדים על בוש (האב והבן)
כמעט בכל מלחמה ישנם חיילים הבצעים פשעי מלחמה. החיילים מהעולם המערבי נענשים (אם פשעיהם מתגלים), מחיילי הדיקטטורות מצפים לבעצ פשעי מלחמה.
אם הדרך היחידה למנע מ”חדית,’ה” היא להמנע ממלחמה – אז בעצם שום דבר אינו חשוב מספיק להלחם למענו.
אני לא כתבתי על “מלחמות”, אלא על מלחמה אחת, בעיראק. זו מלחמה המבאישה את ריחה של אמריקה, מזיקה לאינטרסים שלה, מערערת את יכולת ההרתעה שלה, מחלישה את יחסיה עם בעלות בריתה, משרתת את האינטרסים של איראן, ומספקת חממת-גידול לאיסלאמיזם רדיקלי. חאדית’ה אינה הסיבה להצטער על המלחמה הזו, היא רק תזכורת.
אגב, מה בדיוק תלונתם של הפולנים על רוזוולט? וניצולי המחנות? אני לפי תומי הנחתי שהנאצים היו אחראים, לא רוזוולט. ומה עניין הכורדים וג’ורג’ בוש? הלוא בזכותו קמה להם מדינה אוטונומית בצפון עיראק. אתה מתכוון כנראה לזה שרוזוולט לא הפציץ את אושוויץ, ושבוש האב לא הפיל את סדאם. אבל אלה חטאי אי-עשיה. גם רוזוולט גם בוש האב יצאו למלחמות צודקות, שיכנעו את עמיהם, נחלו נצחונות, והשיגו השגים היסטוריים (אם גם לא שלֵמים).
אגב, אני מבקש שמגיבים יואילו לחתום בשמם המלא ובצירוף דוא”לם. כתובת הדוא”ל מוסווית בתוך הטקסט, כך שאין חשש שמפיצי דואר זבל יקצרו אותה. ההיגיון? אני חותם בשמי המלא — לא סביר שהמגיבים יסתתרו מאחורי כינויים או שמות פרטיים.
שלום יואב.
בין השורות (וגם בשורות עצמן) נדמה לי שאפשר להבחין בשינוי בעמדתך כלפי מלחמת עיראק השנייה, בכיוון הביקורתי יותר, הלא כן? מעניין אותי לשמוע מה הוביל לכך.
יואב שלום,
ברוך שובך לאחר העדרות ממושכת (מדי לטעמי ;-)).
יהי שכרו של ג’רי ברוך.
אני מתנצל – ההודעה הקודמת נשלחה בטרם עריכה.
רוזוולט יצא למלחמה צודקת – באיחור, בלית ברירה.
רוזוולט הפקיר את מרכז ומזרח אירופה לסטאלין. לו היה עומד על שלו ביאלטה – המלחמה הקרה הייתה נראית אחרת לגמרי, ופולין לא הייתה תחת שלטון (כיבוש דה פקטו) קומוניסטי.
חטא אי עשייה יכול להיות חמור לא פחות מחטא עשייה.
בוש יצא למלחמה למען 3 מטרות:
1. הפלת סדאם חוסיין- אחד הנוראים ברודנים כיום.
2. מניעת נשק גרעיני מעירק.
3. הפצת הדמוקרטיה במזרח התיכון – האיזור היחיד כיום על פני כדור הארץ בו אין כמעט לדימוקרטיה דריסת רגל.
בוש השיג את שלושת המטרות
1. חוסיין הופל ונשפט.
2. עירק לא מפתחת יותר נשק גרעיני, לוב הפסיקה את תוכנית הגרעין שלה (למרות שהמערב לא ידע עליה), תוכנית הגרעין של אירן מאוימת.
3. כוחות דימוקרטים גירשו את שלטון הכיבוש הסורי מלבנון.
נכון – עירק עדיין מדממת, אבל עירק אינה מדינה אורגנית – אולי כדאי לתושביה שתתפרק לשלוש מדינות לאום או לפדרציה.
אם אמריקה לא הייתה יוצאת למלחמה – סדאם (או בניו) היו עדיין בשלטון, ולשלוש דיקטטורות רצחניות היה נשק גרעיני. אולי אז אמריקה הייתה אהודה יותר – אבל לא רק בכביש כדאי להיות חכם (ו/או חזק)
* צביק’ה — הצדק איתך, אמנם חלה אבולוציה בהשקפתי על המלחמה בעיראק. מלכתחילה היתה לי הסתייגות אחת בלבד: האופן החד-צדדי שבו ארה”ב יצאה למלחמה. חשבתי את החד-צדדיות (מה שקוראים בלעז ‘אוּנילַטֶראליזם’) לשגיאה היסטורית, התחלת ההתפוררות של הברית האטלנטית. זה לא קרה, אבל מִשקַע האי-אמון והתרעומת כלפי ארה”ב באירופה הוא כבד וחמור.
את המלחמה אני שופט על פי מהלכה ועל פי תוצאותיה.
— במידה שהיא נועדה לכונן עיראק יציבה וחופשית, היא נחלה כשלון שעל ממדיו אפשר להתווכח. עיראק, אם תשתייר, תהיה שכנה חלושה ומועילה של איראן. גם אם עדיין אין מלחמת אזרחים, הפַּרַמֶטרים של מלחמה כזאת הוגדרו, הגבולות נתחמו, שיטות הפעולה הותוו, ההדק ייסחט.
— הפנטזיה ההרפתקנית של דמוקרטיזציה של המזרח התיכון ואפילו של “רפורמה של האיסלאם” (הזיית פול וולפוביץ) כמובן התבדתה מעיקרה. יתר על כן, היא עירערה את יכולתה של ארה”ב לנהל את המלחמה בטירור. כתבתי על זה בנפרד, ברשימתי ‘להגיד כמה מלים טובות על השטן’, הניתנת באתר הזה.
— מעולם לא היתה איבה כל כך רחבת ממדים כלפי ארה”ב. ארץ זקוקה לבעלי ברית תהיה עוצמתה אשר תהיה. ג’ורג’ בוש האמין, או עורר את הרושם שהוא מאמין, כי כאשר תִרבֶּה ההתנגדות למדיניותו בעולם כך ייטב. כביכול, ההתנגדות מעניקה תוקף להחלטותיו. המציאות טפחה על פניו. הוא למד את מיגבלות הכוח. רְאֵה נא את מתינוּתוֹ כלפי איראן ואת שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם האירופים, הרוסים והסינים בעניין הזה.
— לבסוף, הכזב הקדוש שהניב את המלחמה — הנשק להשמדה המונית של סדאם חוסיין ו”הפטריה הגרעינית” המבצבצת ועולה — עירער באופן דרמטי, אולי היסטורי, את אֵמוּן הציבור האמריקני בממשלתו. אני חושב שהַכַּחַש והיוהרה של הממשל הקטינו עד מינימום את נכונותם של האמריקנים לצאת למלחמה נוספת, במקום אחר, יהיו מניעיה אשר יהיו. האמריקנים נוטים עכשיו לבדלנות יותר ממה שנטו אי פעם מאז סוף מלחמת וייטנאם, אולי אפילו מאז סוף שנות ה-30.
בכל המובנים האלה, מלחמת עיראק החלישה את כוח ההרתעה של ארה”ב. אינני יכול להתפאר שידעתי את כל הדברים האלה מראש. לא ידעתי (חוץ מן העניין הראשון שהזכרתי). אבל אני חושב שמותר לנו לשפוט בחוכמה שלאחר מעשה.
* שלומי — אני מודה לך מאוד על ההערה האישית ועל רגישותך. הרשימה אמנם נכתבה בעצב, ותחת הרושם של מות ג’רי.
* ליאור — על חלק מהשגותיך השבתי בשורות שלמעלה.
— דמוקרטיה במזרח התיכון? המקום היחיד שבו היא התפשטה הוא שטחי הרשות הפלסטינית. אני חושב שהתוצאות ידועות, וכתבתי את דעתי בהרחבה ברשימות קודמות.
— עיראק ללא סדאם? סקר דעת קהל אחרון מראה שהעיראקים מתגעגעים אליו, כולל שיעים. בזמנו, אנשים שלא היה להם קשר לפוליטיקה יכלו לצאת מן הבית בבוקר בידיעה שיחזרו בערב. בעיראק התמוטטה תחושת הבטחון האישי במידה כזאת שאי אפשר לדבר ברצינות על חֵרות דמוקרטית. זכור-נא את סדר העדיפויות של כותבי מגילת העצמאות האמריקנית, “חיים, חרות ורדיפת האושר”. בלי חיים אין חרות.
— לבנון? הלבנונים עצמם כבר אינם חושבים את המאורעות של תחילת השנה להשג חד-משמעי. זה היה נצחון רגעי. אבל עוד נראה.
— אמריקה כמו בכביש? אני מקווה, ידידי, שֶיַעַברוּ עוד עשרים שנה לפני שתהיה ראש הממשלה, או שר הבטחון. או אז אולי תינתן לך ההזדמנות ללמוד קצת מִלִקחֵי העבר, ולראות שהיחסים הבין לאומיים ושִיוּרָן של אומות אינם “כמו בכביש”. אגב, אני קצת נבהל מן האנלוגיה של “כמו בכביש”. אם תודיע לי מתי אתה מתכוון לנהוג ואיפה, ובאיזה רכב, אני אשתדל לא להיות באותו הכביש . 🙂
— אשר לרוזוולט ויאלטה — אני שותף לביקורת, אבל אני מתקשה לראות את הקשר בינה ובין הנושא העומד על הפרק.
חן-חן לכל המגיבים.
אודות הקטע הזה על ה-Greatest Generation. בכל אופן, יהי זכרו ברוך.
קודם כל צריך לזכור שעם כל הכבוד לא היה זה החייל האמריקאי שניצח במלחמה. היה זה החייל הסובייטי שהקיז את דמם של הנאצים, ואשר היה נכון להקיז את דמו שלו. אני לא בטוח שהאמריקאים היו נכונים להקרבה של הסובייטים, אשר נאבקו לא על אידאות מופשטות, אלא על ביתם. האמריקאים לעומתם נהנו מתנאי מלחמה דה-לוקס.
קשה להתעלם מכך שהטרנד של ה-Greatest Generation התעורר דווקא כאשר הדור הזה החל למות. זה טבעי מאוד שדווקא אז נבחר להסתכל אחורה בנוסטלגיה מסויימת – סיפורך אולי מדגים זאת (אם יורשה לי לומר).
לגבי עירק – אני שותף מלא לדעתך. גם אני (לצערי) תמכתי במלחמה, מתוך המחשבה (השגויה) שאם ארה”ב רוצה לחסל אויב של ישראל, הם ודאי יודעים מה הם עושים, ואין לי סיבה להתנגד לכך. צריך להוקיר אנשים כמו יוסי שריד, שהביע סקפטיות לגבי מטרות המלחמה עוד בשעתו. חבל שלא היו עוד ישראלים שהתבטאו כך – אולי היה זה מוריד מהכתם שדבק בישראל מהמלחמה הזאת (שלא באשמתנו אך בכל זאת). באותו נושא, אשמח לשמוע את דעתך על המאמר של וולט ומרסהיימר.
מילה לגבי רוזבלט ויאלטה: יש איזושהי הלך רוח כאשר באים לנתח את מדיניות החוץ האמריקאית, שאומר שאם קרה דבר רע בעולם, זה אומר שמישהו בממשל האמריקאי פישל. זו השקפה פשטנית ומסוכנת. כפי שציינתי לעיל, היה זה החייל הסובייטי שניצח במלחמה, והוא זה שכבש את מזרח אירופה בזכות עצמו, לא הודות לעזרה אמריקאית, לכן לא היתה ב-1945 ארה”ב להכתיב את הסדר העתידי שם. צריך לזכור גם שכפי שהאמריקאים הכירו בעובדה המוגמרת שהוסובייטים חולשים על מזרח אירופה, הסובייטים לא התערבו בנעשה במערב, ואיפשרו נצחונות אנטי-קומוניסטים בארצות יוון ואיטליה (בדרכים דמוקרטיות יותר או פחות)
התגובה למעלה היתה שלי
תודה לך על הכתבה, אך רוצים אנו להודות לך עוד…
לטעמי, ההשוואה שערכת בין נורמנדי לבין חדיתה אינה נכונה.
ההשוואה המתבקשת והשקופה היא בין חדיתה ל”מאי לאי”, גם שם פעל כח נחתים מסיבות דומות שהובילו לתוצאה דומה, בשני המקרים היה נשיא טקסני (אמנם דמוקרטי אבל עם השקפת עולם הכי דומה שאפשר לג’ורג’ דבליו) והכי חשוב בשני המקרים יצאה ארה”ב למלחמה בארץ הנמצאת בעולם השלישי בשם הגנה על הדמוקרטיה כנגד כוחות הרשע (קומוניזם מול פונדמנטליזם) ובמטרה לתקן את העולם (פול וולפוביץ כבר אמרתי?). אני סבור שבשני המקרים, התוצאה תהייה זהה, לרבות הפקרת בעלי הברית עם או בלי המסוק שייזרק לים מנושאת המטוסים.
למעשה, מצעד האיוולת לא התחיל בויטנאם, אפשר להוסיף את הפיליפינים (גם שם היו הרבה מעשי טבח בשם הדמוקרטיה והשלום) וכמובן שאפשר להוסיף גם את ברה”מ באפגניסטן ואת ישראל בלבנון וכו…
מעשי טבח אינם לטעמי קריטריון להצדקה/הצלחה של מלחמה כיוון שהם מתרחשים מעצם הוויית המלחמה כלשכן כשמתרחשת מלחמת גרילה, האם לא היו מקרים דומים לחדיתה במלחמת העולם השנייה? האם הרוסים לא בצעו מעשי טבח שיטתיים בנאצים ובמשתפי הפעולה עמם בשטחים שכבשו? האם לא ניתן לכנות את ההפצצות על דרזדן כמעשה טבח? האם זה מעיד במשהו על צדקת מלחמת העולם השנייה?
אני חושב שההשוואה בין מלחמת עירק הראשונה למלחמת העולם השנייה היא ההשוואה הנכונה ואכן שתי המלחמות הצליחו בהשגת יעדיהן. הדמיון הוא בהסכמה העולמית הרחבה של מדינות רבות לצורך במלחמה, אישורן של מדינות אלו לצאת למלחמה תחת הנהגה משותפת מהווה אשרור מסוים לצדקת הדרך וכאן נעוץ ההבדל.
איתי
אני מודה – התכוונתי שעדיף לאמריקאים להיות שנואים לעומת אהדה שתקנה במחיר של אלפי ועשרות אלפי נפגעי טרור.
מלחמת המפרץ השלישית היא גורם ישיר להפסקת פיתוח הפצצה הלובית. שירותי המודועין המערביים אכן טעו בהערכתם – אבל עד שיכון בסוריה משטר בתר-אסד לא נדע מה בדיוק היה לסדאם באפסנאות.
אני (וגם מק’נמרה 🙂 ) מסכמים שאמריקה צריכה הסכמה רחבה לצאת למלחמה – האם הייתה הסכמה כזו ב 1939 ? אילו מדינות צריכות להיות הפורום החשוב הזה ? סין ורוסיה בוודאי, אולי גם צרפת – כולן מדינות חשובות.
דימוקרטיה – רוב הפלסטינים היו בעד החמאס, ואכן החמאס הקים ממשלה. עד כאן הדמיון. כל עוד אין הפרדת רשויות ותקשורת חופשית זאת לא דימורטיה. אולי ההפגנות בלבנון היו אפיזודה חולפת – אבי אפיזודה כזו היתה מסתיימת כמו טיינאנמן אלמלא המלחמה בעירק.
הרבה רוסים מתגעגעים לסטאלין. לשמחתם (ושמחתנו) תחיית התים היא עדיין לא אופציה ריאלית. מלמת האזרחים הנוראה בעירק היא אמנם תןצטה של הפלישה, אבל יש סיכוי יותר מסביר שהייתה מתרחשת אם סדאם ובניו היו נהרגים בתאונת מטוס למשל.
יאלטה – הבאתי אותה כדוגמא לחסרון של רוזוולט. אני משתתף בצערך על מותו של דודך, אבל אינני שותף לדעתו על גדולתו של רוזוולט כמדינאי. גם רייגן הוצג כליצן הוליוודי והיום הוא מוכר כמי שהביא את המערב לניצחון במלחמה הקרה.
יוסיפ ויסריונוביץ’ כבר אמר “כשמאות מתים זו טרגדיה. כשמיליונים נטבחים זו סטטיסטיקה”
ולכן אין מה להשוות בין המקרה הסינגולרי של חדית’ה למעשי ההרג של מלחה”ע השניה.
ולגבי געגועיהם של העיראקים לימי סדאם. כבר ג’פרסון אמר:
Timid men prefer the calm of despotism to the tempestuous sea of liberty.
ושאלה: האם תגובות באנגלית יתקבלו? אין לי מקלדת עברית And writing in hebrew kills me.
Yinon
Washington
לא תמיד אמרות האגב של בעל עבדים צריכות להתפס כמלאות חוכמה.