פטריוטים, מנוּוָלים וסתם פוליטיקאים

 

נֵץ אומר — צאו”, מכריזה הכותרת הראשית ב’פילדלפיה אינקוואיירר’.

הנֵץ כְּסוּף השׂיער בצילום הוא ג’ון מֶרתַ’ה, ציר בית הנבחרים ממדינת פנסילווניה, קצין לשעבר בחיל הנחתים, תומך מושבע באקטיביזם בטחוני.

היום שבו הוא התייצב בפומבי לטובת נסיגה מזורזת מעיראק אישר כי ממשל בוש מפסיד בקרב על עיראק בדעת הקהל האמריקנית

 

לא היו עוד כַּיָמים האלה בוושינגטון זה ארבעים שנה, מאז מלחמת וייטנאם; או, למען הדיוק, שלושים-ושבע שנה, מאז שרוב האמריקנים השתכנעו כי אי אפשר עוד לנצח במלחמה ההיא, וגם אם אפשר – לא שווה לשלם את המחיר.

ג’ורג’ בוש אמר לפני כמה חודשים למראיין ישראלי, כי “הפוליטיקה שלכם היא ספורט מגע”. וושינגטון התקרבה בסוף נובמבר אל הסטנדרטים הישראליים. היא השתחררה מֵרוב העַכָּבוֹת. היא התמלאה כמויות מבעיתוֹת של מרירוּת ושל טינה. כלֵי הנשק הפוליטיים מכוּוָנים עכשיו אל מתחת לחגורה.

פעם היה מקוּבּל להניח, שנשיאים אינם משתתפים ב”ספורט מגע”; שהם מניחים לאחרים ללכלך את ידיהם, בשעה שהם מקפידים לנשום אויר פסָגות. לא עוד. ג’ורג’ בוש – גבו אל הקיר, הפופולריות שלו נמוכה מזו של כל קודמיו בשלושים השנה האחרונות – שלף מן האמתחת את כלי הנשק האולטימטיבי: הפטריוטיות. הוא הקפיד להסביר, שזה לא שמבקריו הדמוקרטים אינם פטריוטיים, וזה לא שאסור לבקר את הנשיא; הם פטריוטים, אבל עכשיו הם עוזרים לאויב בעיראק.

איך הם עוזרים? כאשר הם מאשימים, שהוא עשה שימוש כוזב בחומר מודיעיני, כדי להצדיק את פלישתו לעיראק. הם חסרי אחריות, הוא אמר פעם אחר פעם, בשורה של נאומים, יום אחר יום.

את הנאום הראשון בסדרת “חוסר האחריות” הוא נשא לפני קהל אוהד של חיילים משוחררים ב’יום החיילים המשוחררים’, ב-11 בנובמבר (הלוא הוא יום השנה לשביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה). זה היה כנראה הנאום הפוליטי ביותר שהשמיע איזשהו נשיא ביום הזה, המוקדש מסורתית להתייחדות עם זכרון הנופלים במלחמות אמריקה.

מפַלֵג, לא מאַחֵד

משקיפים מופתעים העירו, שהנשיא נשמע כמו מועמד במסע בחירות, אף כי הוא כבר לעולם לא יעמוד לבחירה. האיש שהציג את עצמו לפני חמש שנים במלים “אני מאַחֵד, לא מפַלֵג” משליך עכשיו את מלוא יהבו על פילוג, על קיטוב, על חידוד הבדלים. הוא יעשה מה שרפובליקנים מיטיבים לעשות זה שלושים שנה: להעמיד בספק את הפטריוטיות של יריביהם.

ביום דרמטי במיוחד, לקראת סוף השבוע שעבר, ציר קונגרס דמוקרטי, ג’ון מֶרתַ’ה (Murtha), העניק להם הזדמנות. הוא קצין לשעבר בחיל הנחתים, בעל עיטור הצטיינות גבוה ממלחמת וייטנאם, שבמהלכה נפצע פעמיים. בבית הנבחרים הוא נץ רב-שנים, תומך נלהב בתקציבי בטחון גדולים, תמך בהתלהבות במלחמת עיראק. הוא התייצב לפני המיקרופונים, ונשא מונולוג נרגש נגד המלחמה. לא פעם הדמעות חנקו את גרונו. הוא דיבר על ההרוגים, על הפצועים, על הקטועים – ותבע להחזיר את החיילים הביתה בתוך ששה חודשים.

הרפובליקנים לא ידעו את נפשם. הואיל והנשיא כבר קרא דרור לכל העכבות, אחדים מהם יצאו בהתקפה אישית על מֶרתַ’ה. יושב ראש בית הנבחרים האשים אותו בפחדנות. כאשר צירת קונגרס אלמונית חזרה על ההאשמה הזו במליאת בית הנבחרים, קולותיה של כנסת ירושלים מילאו את החלל ברעם של קריאות ביניים נרגזות. בקונגרס אין קוראים קריאות ביניים, פשוט אין דבר כזה. הפעם היה.

הרפובליקנים התחכמו. בשעת לילה מאוחרת ביום ששי שעבר הם הכריחו את חברי בית הנבחרים להצביע על הצעה להחזיר לאלתר את הצבא האמריקני מעיראק. זו היתה כמובן מלכודת. אנשים רציונליים אינם יכולים לתמוך בהצעה כזאת. הרפובליקנים הכריחו איפוא את הדמוקרטים להצביע נגד. עכשיו רשום ברקורד, שהדמוקרטים תומכים במלחמה. מצחיק מאוד.

אבל פוליטיקה של מחוות רטוריות ושל טכסיסים פרלמנטריים אינה יכולה לשנות את העובדה: ממשל בוש הפסיד את הקרב על עיראק בדעת הקהל האמריקנית. סוקר דעת קהל בעל מוניטין, פיטר הארט, אמר ל’וושינגטון פוסט’: “הציבור גיבש עמדה תקיפה וקבועה על עיראק, והיא אינה עומדת להשתנות – המלחמה לא תסתיים בכי טוב, אז איך אנחנו מוצאים דרך לצאת משם?”

 

אחת הסיבות החשובות שג’ורג’ בוש מפסיד בקרב על דעת הקהל היא שהמלחמה בעיראק נעשתה עניין מקומי מאוד בשורה ארוכה של ערים קטנות באמריקה. שיעור דיספורפורציונלי של החיילים בעיראק באים מן הערים האלה. כאשר אחד מהם נופל, זו הכותרת הראשית — כפי שמראים צילומי העמודים הראשונים של שני עתונים, העליון במדינת פנסילווניה, התחתון במדינת אריזונה.

 

 

 

סקר חדש, שפירסם בשבוע שעבר מכון ‘פְּיוּ’ (Pew) מצביע על אחד הנזקים החמורים ביותר לטווח ארוך שהמלחמה בעיראק עלולה להסב: עליה עצומה בנטיות הבדלניות בארה”ב. 42% מן האמריקנים מסכימים עכשיו עם הקביעה, שעל ארצם “לעסוק בענייניה, ולהניח לארצות אחרות להסתדר על פי דרכן”. אומרים שג’ורג’ בוש להוט להשאיר “מורשת”. הנה איפוא מורשתו: ארץ מוחלשת עם פוטנציאל מסוכן של פסיביות בעניינים בין לאומיים.

מפלגת הגברים ומפלגת הנשים

אבל בשעה שהתמיכה הציבורית במלחמה קורסת (57% מתנגדים לה בסקר אחרון), אין שום ודאות שהאופוזיציה תצא נשכרת. לדמוקרטים אין מושג מה לעשות. הם משלמים מחיר על שלושים שנה של החמצות.

מ-1972 ואילך, הם מזוהים בתודעת הציבור כחלשים ולא-אמינים בענייני צבא ובטחון. בשנה ההיא, מועמדם לנשיאות, ג’ורג’ מקגאוורן, הבטיח לזחול על גחונו לפני הקומוניסטים הוייטנאמיים כדי להחזיר את שבויי המלחמה האמריקניים הביתה. האמריקנים לא רצו במלחמת וייטנאם, אבל גם לא רצו שנשיאם יזחל על גחונו. הם הנחילו למקגאוורן את התבוסה הניצחת ביותר מאז ומעולם – ואות קלון הוטבע על מצחה של המפלגה: פחדנית, לא פטריוטית.

מאז, סיפור כיסופיה של המפלגה הדמוקרטית אל השלטון הם במידה רבה סיפור נסיונה לשכנע את הציבור שגם היא פטריוטית וגם היא גברית. אגב, הסֶקסיזם אינו שלי, הוא של הפוליטיקה האמריקנית. גברים מצביעים בעד הרפובליקנים, נשים מצביעות בעד הדמוקרטים. “הפער המִגדָרי” העניק לרפובליקנים את המעמד של מפלגת השלטון הטבעית: בין 1969 ל-2009 נשיאיה יישבו בבית הלבן 28 מתוך 40 שנה.

ב-2004 היה נדמה לדמוקרטים שהם מצאו נוסחת נצחון: הם ימַנוּ גיבור מלחמה מהולל למועמדם לנשיאות. הסנאטור ג’ון קרי העמיד במרכז מסע הבחירות שלו את עיטורי ההצטיינות שלו מווייטנאם, ואפילו פתח את נאומו בוועידת המפלגה בהצדעה צבאית ובמלים “מתייצב לפקודתכם”.

אבוי. אפילו את הפטריוטיות של ג’ון קרי הרפובליקנים הצליחו לקעקע. בסוף מערכת הבחירות היה ברור, שההצדעה ההיא פתחה תיבת פנדורה, ומוטב היה לה אילמלא היתה. בפטריוטיות אי אפשר לנצח את הרפובליקנים. זה קצת מזכיר את הכרזתו המעמיקה של השר ישראל כ”ץ, שהליכוד ינצח בבחירות גם אם בראשו יעמוד נשיא תוניסיה.

אפילו ג’ון מֶרתַ’ה, קולונל המארינס שהיה לציר קונגרס, אינו יכול לנצח במלחמת הפטריוטים. הוא יכול לחרוק שיניים, ולהזכיר לשומעיו שסגן הנשיא צ’ייני קיבל חמש דחיות שירות מווייטנאם, ומיהו כי יטיף לו מוסר. אבל לא יצאו אלא שעות אחדות, וסגן הנשיא חזר להטיף מוסר. האשמות הדמוקרטים הן “מן הלא-הגונות והמגונות ביותר” שנשמעו אי פעם בוושינגטון, הכריז צ’ייני בארשת-פנים חמורה.

היְנַסוּ הרפובליקנים לעולל למֶרתַ’ה מה שעוללו בבחירות של 2002 לסנאטור הדמוקרטי מאקס לילאנד? לילאנד איבד שלוש מארבע גַפָּיו במלחמת ווייטנאם. הוא הפסיד את מושבו בסנאט לאחר שהרפובליקנים הפריחו רמזים עבים שאין הוא פטריוטי מספיק, ושהוא בכלל נוטה אהדה לסדאם חוסיין.

ב-1988, אבא ג’ורג’ בוש פיגר בסקרים בהפרש גדול אחרי המועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס. אבא יצא להתקפה חזיתית על הפטריוטיות של דוקאקיס. הוא בחר עניין טריוויאלי בהחלט: הדגל. הוא נשא שבועת אמונים לדגל בוועידת המפלגה, והוא הצטלם במהלך ביקור במפעל לתפירת דגלים בניו ג’רזי. זה עבד להפליא: דוקאקיס צנח בסקרים כמעט בן-לילה, ולא התאושש עוד.

ואכן, ג’ורג’ בוש הבן הודיע זה לא כבר כי בדעתו ליזום תיקון לחוקה, שֶיֶאֱסוֹר פגיעה פיזית בדגל האמריקני. מה לך נוסחה בדוקה יותר באמתחת הנוסחאות של המפלגה הרפובליקנית. הסכנה היחידה בשביל הנשיא היא שהנוסחאות האלה אינן בנות אלמוות. אם נאמין לסקרים, נשיאותו נמאסה על האמריקנים, דגלים או לא דגלים. 

2 Responses to “פטריוטים, מנוּוָלים וסתם פוליטיקאים”

  1. אלון הגיב:

    יואב, “קרב המגע” בפוליטיקה האמריקנית כבר נמשך מאז בוש הבן נבחר בפעם הראשונה לפני כמעט 5 שנים מהרגע הראשון שהוא נבחר השמאל האמריקאי ביצע דמוניזציה שלו בכל רגע נתון זה מדהים בעיניי שאתה מתעלם מכך מהאשמות של זיוף הבחירות באמצעות מכונות ההצבעה עד זיוף מסמכים לגבי שירותו הצבאי, ועד השוואתו להיטלר ודיבורים על סבא שלו, וההשואה הבילתי נמנעת של עיראק לוייטנאם (אין צדק או מקום להשוואה כזו לדעתי) הרפובליקנים פשוט לא “פריירים” ומחזירים בעוצמת אש כפולה, ןמה זאת אומרת “מחוות רטוריות ושל טכסיסים פרלמנטריים” מצד אחד אתה מזכיר דמוקרט שדורש שינוי מדיניות לגבי עירק והוצאת הכוחות תוך 6 חודשים ומצד שני אתה מתאר ייזום הצבעה לביצוע הבקשה הזו כדבר שאנשים רציונאליים לא יכולים להצביע בעדו? חוסר ההיגיון שאתה מתאר מתאים למפלגה הדמוקרטית יותר מכולם.

  2. לאלון הגיב:

    אני לא יודע לגבי כל הטענות שלך אבל לגבי הרמאות בבחירות הדמוקרטים צדקו וחלק מהאנשים יושבים בכלא, הסיבה שבוש לא שילם מחיר היא העובדה שיש לו רוב בשני הבתים ושמעולם לא הוכח שהוא ידע שרימו בשבילו, כן בטח…