קו המשווה

אמרו כמה וכמה מנהיגים פוליטיים בעולם במאה השנה האחרונות. לאחר קריירה ארוכה הם גילו פתאום שמפלגותיהם מזיקות לשלום האומה – וניסו להרוס אותן. אחוז ההצלחה, כפי שמראים הסיפורים הבאים, לא היה גבוה. אבל כל המנהיגים האלה היו “גדולים מן החיים”, האמינו שהוטלה עליהם משימה לאומית, והעדיפו לשלוט – או לצאת בטריקת דלת רועמת

לפני 500 שנה, ניקולו מקייאוולי, אבי כל היועצים הפוליטיים, הִשׂיא את העצה הבאה: “אם יסודות שלטונו חלשים, המהלך הטוב ביותר שהנסיך (זאת אומרת, השליט) יכול לעשות כדי להוסיף ולקיים את השפעתו הוא לחזור וּלארגן את מדינתו מן היסוד”.

מקייאוולי, שמנהיגים פוליטיים אוהבים לקרוא, או לפחות מעמידים פנים שהם אוהבים, לא הכיר כמובן את לשון הימים האלה. אז לא היו מפלגות, לא היו פרלמנטים, לא היו קבינטים. אבל לא קשה לנחש איך היה מתאים את עצתו לזמן המודרני: “אם הנסיך רוצה לשלוט, ואם השלטון חומק מידיו, מוטב לו לפזר את מפלגתו, או להקים מפלגה חדשה”.

אכן, האקצנט האיטלקי של אריאל שרון מעולם לא היה ברור יותר. אבל הוא אינו המנהיג הפוליטי הראשון המנסה להאריך את תוחלת חייו הפוליטיים באמצעות קיצור תוחלת חייה של מפלגתו. זה לא קרה הרבה, אבל יש חבורה קטנה ומיוחסת של פוליטיקאים בכירים אשר ניסו להרוס את מפלגותיהם. ולפוליטיקאים האלה יש כמה צדדי דמיון: כריזמה יוצאת דופן, תחושה כמעט משיחית של משימה לאומית, היכולת לשנות כיוון באופן דרמטי, טינה עמוקה כלפי יריבים, חוסר סובלנות המעוררת לפעמים פיקפוקים בנטיותיהם הדמוקרטיות.

נסיבות פנייתם נגד מפלגותיהם היו שונות. אחדים נזכרו שהמפלגה רעה וּמושחתת רק אחרי שהיא דחתה את רצונם לחזור מפרישה פוליטית. אחרים התקוטטו עם הממסד של מפלגותיהם, וגורשו. אחרים התקוטטו וגירשו. 
 

טדי רצה עוד

בקטגוריה הראשונה אנחנו מוצאים שניים שהיו ענקי דורם, פרשו מן השלטון באופן וולונטרי, ובחרו לעצמם יורשים. זמן קצר אחר כך הם התחרטו, והכריזו מלחמה על היורשים. אחד היה טדי רוזוולט, אולי האיש המופלא ביותר שישב אי פעם בבית הלבן (1909-1901). הוא נעשה נשיא בגיל 41, הצעיר ביותר בתולדות אמריקה.

הוא היה רב-כשרונות במידה בלתי רגילה, עצום ידיעות, מחרחר מלחמה ועושה שלום (הוא הצטער שלא ניתנה לו ההזדמנות להוציא את ארצו למלחמה גדולה — אבל גם קיבל פרס נובל לשלום על תיווכו לסיום מלחמת רוסיה-יפאן).

 

 

שום דבר לא חייב אותו לפרוש בגיל 49. באותו הזמן לא היתה הגבלה חוקתית על אורך כהונתם של נשיאים. אבל תקופת כהונה שלישית היתה עניין חסר תקדים. הוא בחר איפוא יורש, איש סודו וּמעריצו הגדול ויליאם טאפט, ששימש שר המלחמה בקבינט שלו.

טדי ר. הפליג לאפריקה למסע ציד שהעולם כולו עקב אחריו בהשתאוּת. עד מהרה התחילו להגיע אליו ידיעות שטאפט בוגד במורשת. טדי היה מתקן נועז. אף כי היה איש המפלגה הרפובליקנית, הוא לחם ללא חת בריכוז כוח כלכלי ופוליטי בידי חוג קטן של עשירים מופלגים. יורשו היה קָרוּץ מחומר אחר.

טדי החליט איפוא לחזור לשלטון. הוא התמודד נגד טאפט בבחירות המוקדמות של המפלגה, וניצח. אבל בימים ההם, נצחון בבחירות לא היה מספיק. בוועידת המפלגה שלטו עסקנים, שסלדו מפני טדי מאז ומעולם, וחשבו אותו לנֶטַע זר. בעיניהם הוא היה “קאובוי” מסוכן, אויב הסטאטוס-קוו.

הוא הקים איפוא מפלגה חדשה, והתמודד מטעמה על הנשיאות. הוא קיבל הרבה יותר קולות מטאפט, אבל הפילוג אצל הרפובליקנים איפשר לדמוקרט, פרופסור חמור פנים ששמו וודרו ווילסון, להיבחר לנשיא.

מסע הבחירות האחרון של טדי היה דראמה מופלאה. יום אחד הוא נורה בידי מתנקש, כאשר היה בדרכו אל אסיפת בחירות. הקליע חדר אל חזהו. אף על פי כן, הוא העפיל אל הבמה, התייצב לפני הקהל, ונשא את נאומו כמתוכנן. רק בסוף הנאום הוא גילה לשומעיו מה קרה, התעלף, והובל לבית החולים. הוא החלים.

שבע שנים אחר כך הוא מת, פתאום, בגיל 60. אילו חיכה עוד שנה, אולי היה חוזר ונבחר לנשיא ב-1920 – וההיסטוריה היתה משתנה. ארה”ב לא היתה שוקעת אל בדלנות, ואירופה לא היתה גולשת לזרועות הרודנים. 

גם בן גוריון רצה עוד

דויד בן גוריון עשה כמעשה טדי רוזוולט, ב-1963. הוא התפטר, ומסר את המושכות לידי איש אמונו הוותיק, שר האוצר לוי אשכול. לא יצאו אלא חודשים אחדים, ובן גוריון התחרט. אשכול נעשה בעיניו סכנה לשלום האומה.

הוא פרש ממפא”י, הקים את רפ”י, ותיכנן בגיל 77 קריירה חדשה. במסע הבחירות שלו, ב-1965, הוא תקף (את) מפא”י – זו המפלגה שהוא היה ממייסדיה שלושים שנה קודם – בחריפות גדולה אפילו יותר מזו של מנחם בגין. מפא”י היתה מקור של טומאה ושל שחיתות, הוא הכריז, בת דמותה של “טאמאני הול” (השיטה הפוליטית הרקובה שניהלה את ניו יורק במאה ה-19).

מפא”י נחלה נצחון מוחץ, 45 מנדטים (יחד עם ‘אחדות העבודה’). בן גוריון קיבל עשרה מנדטים, וחבש את ספסלי האופוזיציה. שנה וחצי אחר כך, תשעה מעשרת המנדטים האלה חזרו אל מפא”י. למשה דיין ולשמעון פרס, הלוא הם ‘ילדי בן גוריון’, לא היה חשק להזדקן באופוזיציה. שאפתנותו, יהירותו וצרות עינו של ראש הממשלה הראשון גזלה ממנו את ההזדמנות לסיים את חייו במעמד היאה למייסד המדינה, זה של מדינאי בכיר שרוחו שורה על ילדיו וחוכמתו מדריכה את מעשיהם. סירובו הפאתטי לסגת ממרכז הבמה העניק אל נכון השראה גם לשמעון פרס, ארבעים שנה אחר כך, עם תוצאות דומות.

גם ראמזי מקדונלד רצה עוד

דראמה פוליטית ואישית עצומה כרוכה באיש שהיה ראש הממשלה הסוציאליסטי הראשון של בריטניה, ראמזי מקדונלד.

ב-1930 הוא כרת ברית עם הימין כדי להישאר בשלטון. מפלגתו היתה אחוזה חלחלה וכעס, והיא גירשה אותו משורותיה. הוא הקים מפלגה חדשה, ‘מפלגת העבודה הלאומית’. היא קיבלה בקושי 5% – אבל מקדונלד נשאר ראש הממשלה עוד חמש שנים, בממשלה שהימין שלט בה והכתיב את מדיניותה. בעיני השמאל הבריטי, הוא היה בוגד שמכר את עצמו בנזיד עדשים.

שכרו של מקדונלד לא היה רב. הוא הרס את שמו הטוב – וגם את בריאותו. היסטוריונים יכתבו עליו, כי הוא היה במידת מה אבי מדיניות הפייסנות כלפי היטלר. מקדונלד פרש ב-1935, והספיק להוריש קצת השפעה פוליטית לבנו הצעיר מאלקולם. מקדונלד ג’וניור נעשה שר המושבות של בריטניה בגיל 34. ב-1939 הוא הוציא מתחת ידיו את  “הספר הלבן” האנטי-ציוני הזכור לרע, זה שסגר למעשה את שערי הארץ לפני יהודי אירופה.

שלושים שנה יעברו לפני שאנשי שמאל בריטיים יתחילו לסלוח.

אינדירה היתה שיכורת כוח

באסיה התרחשו שני מקרים המזכירים עוד יותר את מאורעות הימים האחרונים בארץ.

בהודו, ב-1969, ראש הממשלה אינדירה גאנדי גמרה אומר לחסל את יריביה בתוך מפלגת הקונגרס השלטת. ההתנגדות לשלטונה באה תחילה משמאל, אחר כך הופיעה מימין. השמאל האשים אותה שהיא בוגדת במורשת אביה, ראש הממשלה הראשון של הודו גַ’וַוהַרלַל נֶהרוּ, וּמוֹכרת את עצמה לקפיטליסטים האמריקניים. הימין האשים אותה, שהיא מוכרת את הודו לקומוניסטים.

אינדירה לְאָריק: היא כבר אמרה (כמעט) הכול   אינדירה גאנדי עלתה לשלטון בתחילת 1966, לאחר מותו הפתאומי של ראש הממשלה שאסטרי, רק שנתיים לאחר מות אביה נֶהרוּ. זקני מפלגת הקונגרס בחרו בה למה שהם חשבו ל”תקופת מעבר”. היא תוליך את המפלגה לבחירות חדשות כעבור כמה חודשים, המפלגה תנצל את הילת שמה וייחוסה המשפחתי, ואו-אז יוכל אחד מזקני המפלגה להיכנס לבונגאלו של ראש הממשלה. אינדירה היתה אז רק בת 48, והיא לא חשבה על קריירות חֲלוּפִיוֹת. במהירות מפתיעה היא התחילה להטביע חותם. אחד המיוחסים שבמנהיגי מפלגת הקונגרס, שר ההגנה לשעבר קְרישנַה מֶנוֹן, איש שמאל ולאומן, תקף אותה בחריפות רבה לאחר מסע מוצלח בארה”ב. הוא האשים, שהיא מכניסה “אימפריה חדשה” להודו עשרים שנה ופחות לאחר שהודים נפטרו מן האימפריה הישנה, הבריטית. הודו אמנם היתה זקוקה עד ייאוש לסיוע אמריקני, בייחוד במזון. אבל עצתו של מנון היתה, “לא נקבל יותר כסף אם נלקק להם. אם אנחנו רוצים סיוע, אסור לנו להתחנן. אנחנו צריכים לבעוט בהם”. התקוטטות פומבית עם קרישנה מנון לא היתה עניין פשוט. הוא היה מענקי התנועה הלאומית ההודית. אינדירה לא נרתעה. היא נשאה נאום לאומה, והבטיחה שהיא מוסיפה לדגול ביעדים של “סוצאליזם ושל חברה דמוקרטית”. “אבל”, היא הוסיפה, “הסוציאליזם שלנו נובע מן המציאות של מצבנו. הוא אינו קשור בשום דוֹגמַה. מה שאנחנו רוצים זה חיים טובים יותר, תעסוקה והזדמנויות. הבה לא ניפול בשִביָן של מלים“ כאשר הימין של מפלגתה הסתער עליה שלוש שנים אחר כך, וניסה להדיח אותה, היא השיבה: “אינני חוששת להגיד, כי מפלגת הקונגרס התאבנה. אין לה כמעט אף מנהיג אחד הניחן במחשבה מודרנית… הקונגרס מעולם לא הצליח להתפתח לכלל מפלגה פוליטית מודרנית”. כמעט ארבעים שנה אחר כך, אריאל שרון יכול לשאול פיסקאות שלמות משני נאומיה של ראש ממשלת הודו: בִּגְנוּת הדוֹגמַה וּבִגנוּת ההתאַבּנוּת.

ב-1969, הממסד, שניתן לו הכינוי ‘הסינדיקאט’, גירש את אינדירה מן המפלגה. היא הקימה מפלגה חדשה (שנקראה בפשטות קונגרס-אינדירה), והובילה אותה לנצחון עצום ממדים: שני שלישים ממושבי הפרלמנט. מפלגת הקונגרס הוותיקה של המַהַטמה גאנדי (לא קרוב משפחה) נמחקה מן המפה.

אינדירה היתה שיכורת כוח. היא התחילה להאמין שאין עוד הבדל בין האינטרסים שלה ובין האינטרסים של הודו. סיסמת הימים ההם היתה “אינדירה היא הודו והודו היא אינדירה” (נשמע קצת יותר טוב באנגלית).

שִכְרוֹן הכוח הוביל אותה להשעות את הדמוקרטיה במשך שנה וחצי ויותר. כאשר השעתה את ההשעיה, וערכה בחירות, הבוחרים הנחילו לה תבוסה איומה, ב-1977. יריביה, שהיא השליכה לכלא, הרכיבו ממשלה חדשה. יום אחד היא אפילו הובלה באזיקים לתחנת משטרה.

אבל אינדירה חזרה. היא שימשה ראש ממשלה ארבע שנים נוספות, לפני שנרצחה בידי אחד משומרי ראשה. בנה ראג’יב ירש אותה, ונרצח בעצמו חמש שנים אחר כך. אלמנתו הובילה את קונגרס-אינדירה לנצחון בחירות בשנה שעברה, מבלי ליטול את כהונת ראש הממשלה. נכדיה של אינדירה ממתינים לתורם, ואל-נכון הוא לא יאחר להגיע.

גם מהתיר רצה עוד קצת

דרום-מזרחה משם, במאלזיה המסוּבּכת, ראש ממשלה כריזמטי ונועז האריך את שלטונו ב-17 שנה לאחר שהרס את מפלגתו. מהתיר בן מוחמד העלה את מאלזיה מקבוצת המדינות העניות בעולם אל מעמד של כמעט מעצמה תעשייתית. הוא גם לחם ללא ליאות נגד פונדמנטליסטים איסלאמיים, והצליח לדחוק אותם לשוליים.

אינטלקטואל מקורי, שופע רעיונות ושנוי במחלוקת, מהתיר לא אהב ביקורת. ב-1987, הממסד הוותיק של מפלגתו, בהנהגתו של נסיך מפורסם, קשר נגדו, וכמעט הצליח להדיח אותו. אף כי ניצח, מהתיר הגיע למסקנתו של ניקולו מקייאוולי: להתחיל הכול מחדש.

הוא מצא איזה סעיף בחוק שאיפשר לבטל את רישומה של מפלגת השלטון, ולפזר אותה. הוא הקים מפלגה חדשה, והיכה את יריביו שוק על ירך. מאותו הזמן הוא ניהל את מאלזיה כאוות נפשו וכאוות גחמותיו. הוא אפילו השליך סגן שאפתן מדיי לכלא, וסידר בשבילו עינויים מידי מפכ”ל המשטרה עצמו. פרישתו, לפני שנתיים, היתה וולונטרית לחלוטין. לפי שעה הוא לא עשה נסיון לחזור, אף כי הוא צעיר במקצת משמעון פרס.

“ווינסטון חזר!”

ברשימה הזו לא כללתי את ווינסטון צ’רצ’יל, שהחליף מפלגות פעמיים, אם כי לא בתור מנהיג או ראש ממשלה. בעגה הפוליטית היה תיאור גנאי למחליף מפלגות, הפּוֹעַל to rat, שמקורו כנראה במלה האנגלית “עכברוש”. צ’רצ’יל אמר פעם (בתרגום קצת מחוספס לעברית), “כל אחד יכול להיות עכברוש, אבל צריך אדם להיות קצת מוכשר כדי להיות עכברוש פעמיים”.

צ’רצ’יל כמובן היה יכול לעשות את המעשה המכובד, ולשמור אמונים למפלגה שמטעמה כיהן לסירוגין כשר הפנים, שר האוצר, שר המושבות, שר הימיה, שר התחמושת, שר המלחמה והשר לענייני הודו. אילו עשה כן, ב-1924, והיה נשאר במפלגה הליברלית, היה קורה לו מה שקרה לה: הוא היה נעלם מן הזירה. (המפלגה הזו, שהובילה את בריטניה אל מלחמת העולם הראשונה, והעניקה לנו את הצהרת בלפור, התכווצה לממדים ננסיים בשנות ה-20 וה-30.)

הואיל וצ’רצ’יל היה שאפתן וציניקן ואופורטוניסט; והואיל והאמין שעוד נועדה לו משימה גדולה אחת — לא היה לו מושג איזו, הוא חיפש אותה בנֵרוֹת, וּביזה את עצמו במהלך החיפושים — הוא הצליח איכשהו להישאר בפוליטיקה 15 שנה נוספות. ב-1939 התגלתה משׂימתוֹ. כאשר הוא חזר מן המִדבָּר הפוליטי, ונשלח להיות שר היָמִיָה, שלושה ימים לאחר שהיטלר פלש לפולין, הודעה קצרה יצאה אל כל אניות המלחמה של בריטניה. “ווינסטון חזר!”, היא אמרה.

איזה מזל יש, לפעמים, שסביבנו מתהלכים אנשים גדולים וחסרי מעצורים. מִצַד שני…

 

This entry was posted on יום רביעי, נובמבר 23rd, 2005 at 6:39 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.