מפלגות פועלים התחילו להופיע באירופה עוד באמצע המאה התשע-עשרה. בגרמניה, המִלָה ‘פועלים’ הִשתַרבּבה בפעם הראשונה אל שמה של התאגדוּת פוליטית ב-1863 (‘ההתאחדות הכללית של הפועלים הגרמניים’). שש שנים אחר כך קמה בגרמניה ‘מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית’, שנרדפה במשך שנים על שאיפותיה המהפכניות, אבל הורשתה לבסוף לפעול, ונֶעֶשׂתה הגדולה ביותר בגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה.
בצרפת, המלה ‘פועלים’ השתרבבה בפעם הראשונה לשמה של מפלגה פוליטית ב-1880 (חתנו של קרל מרקס היה אחד ממייסדיה). בספרד, ‘מפלגת הפועלים הסוציאליסטית’ (PSOE) הופיעה בראשונה ב-1879, היא מוסיפה להתקיים בשם הזה עצמו, והיא אפילו מרכיבה כיום את ממשלת ספרד. בבריטניה, המלה ‘עבודה’ נכללה בפעם הראשונה בשמה של מפלגה ב-1893.
מאז, ‘פועלים’ ו’עבודה’ נוספו לשמותיהן של מפלגות פוליטיות מג’מייקה ועד פולין, מברזיל ועד הודו, מצפון קוריאה ועד הונגריה (רשימה מפורטת אם גם לא מלאה אפשר למצוא על הרשת). אבל בָּרוֹב הגדול של המקרים, את מפלגות הפועלים לא הנהיגו פועלים. נטו להתייצב בראשן אינטלקטואלים, תיאורטיקנים, פולמוסנים מושחזים שֶבּילוּ את רוב זמנם בכתיבה ובמחשבה. כמו למשל אוגוסט בֶּבֶּל (Bebel) הגרמני, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית החשובה ביותר באירופה בסוף המאה התשע-עשרה, אשר הכריז, “ההמונים דורשים כי משהו ייעשה עוד היום”.
היו ביניהם אנשים אמיצים, ששילמו מחיר כבד, כמו למשל ז’אן ז’וֹרֶס הצרפתי, שאזר אומץ להתנגד למלחמת העולם הראשונה, ונרצח בידי מתנקש פוליטי יום אחד לפני שהמלחמה פרצה. ז’ורס לימד פילוסופיה באוניברסיטה לפני שנכנס לפוליטיקה.
היו ביניהם מי שהקדישו את חייהם להכנת מהפכה אלימה לטובת מעמד הפועלים, כמו למשל לנין שמעולם לא עבד עבודת כפיים, ובילה עשרים שנה מֵחייו בפולמוסים עֲקָרים בבתי קפה בערים זרות.
מנהיגי תנועת העבודה הציונית היו במובן הזה יוצאי דופן. הם התנַסוּ בעבודת כפיים, לפחות בשנותיהם הראשונות בארץ. בשנים ההן קמו מפלגות פוליטיות כמו ‘הפועל הצעיר’, ‘אחדות העבודה‘, ‘פועלי ציון’ – ולימים ‘מפלגת פועלי ארץ ישראל’ ו’מפלגת הפועלים המאוחדת’. ניהלו אותן אינטלקטואלים, אנשי עט, ולפעמים לא היה כמעט הבדל בין הנהגת המפלגה ובין חברי מערכת העתון המפלגתי.
מעניין מה קטן הוא מספרן של מפלגות שבהן פועלים, או מנהיגי פועלים, הגיעו לעמדות פוליטיות בכירות. בבריטניה, הנצחון הראשון המלא של מפלגת פועלים בא רק בשנת 1945. הוא עורר שמחה ותקווה בארץ. בטאון ההסתדרות ‘דבר’ הודיע עליו בכותרת ראשית עצומה. מנהיג איגודים מקצועיים נעשה שר החוץ בממשלה ההיא, ומה לך דבר יותר מבטיח ליהודים הנאבקים על עצמאותם ממנהיג פועלים בעמדה כל כך בכירה. שמו היה ארנסט בווין (Ernest Bevin), ועד מהרה הוא נעשה האויב הגדול ביותר של הציונים בארץ ישראל.
מנהיגי איגודים מקצועיים אמנם נהנו מהשפעה ניכרת, לפעמים מכרעת, על מפלגת העבודה הבריטית. כל כך מכרעת היתה ההשפעה, עד שהיא הניבה זיהוי מלא של המפלגה עם האיגודים, לרעת המפלגה ולרעת האיגודים. כלכלת בריטניה הגיעה עד שיתוק בסוף שנות ה-70, והתקוממות אלקטורלית העלתה לשלטון את מרגרט תאצ’ר ואת הימין למשך 18 שנה (קראו-נא על התרועה האחרונה של האיגודים, חורף 1979, שהפילה את ממשלת הלייבור). המפלגה חזרה מן הכפור רק לאחר שנחלצה מלפיתת האיגודים, ושיכנעה את הציבור שהיא עברה למרכז.
בדמוקרטיות התעשייתיות של המערב נרשמה בדור האחרון רק דוגמא אחת של מנהיג איגודים מקצועיים, אשר זינק במישרים להנהגת המפלגה, וכעבור זמן קצר – לכהונת ראש הממשלה. זה קרה באוסטרליה, ב-1983. נשיא מועצת האיגודים המקצועיים, בוב הוק, נעשה מנהיג מפלגת העבודה האוסטרלית בעצם היום שבו ראש הממשלה הימני פיזר את הפרלמנט והודיע על בחירות חדשות. הוק, מן הפוליטיקאים הפופולריים ביותר שנראו אי פעם באוסטרליה, הנהיג את המפלגה לנצחון הגדול ביותר בתולדותיה, ושימש ראש ממשלה שמונה שנים.
אבל אף כי בא מן האיגודים המקצועיים, גם הוק מעולם לא היה פועל. הוא למד לדוקטורט באוניברסיטת קנברה, כאשר הוצעה לו עבודה כמנהל מחקר במועצת האיגודים. הוא קנה לעצמו שם כמליץ יושר מוכשר במשא-ומתן השנתי על חוזי עבודה קיבוציים. זה היה קרש הקפיצה שלו.
הדוגמא המפורסמת ביותר של מנהיג פוליטי שֶעָלָה משורות העובדים היא כמובן זו של לך ואלנסה הפולני. הוא היה חשמלאי במִספּנה בגדאנסק, כאשר הנהיג התקוממות לא-אלימה של פועלים נגד המשטר הקומוניסטי, ב-1980. בדיוק עשר שנים אחר כך הוא נבחר לנשיא הדמוקרטי הראשון של פולין.
ב-2002, בפעם הראשונה בתולדות אמריקה הלטינית, פועל-כפיים בעל השכלה מוגבלת, שצבר את נסיונו הפוליטי בארגון עובדים, נבחר לנשיא בברזיל. בחירתו של לוּלַה דַא סילווה הניבה פרץ חסר תקדים של תקווה ושל התפעמות, גם במעמד הבינוני ואפילו בין העשירים.
אין זה מן הנמנע שבחודש הבא יקרה משהו מֵעֵין זה גם בבוליביה, שכֶנתה הקטנה של ברזיל, על הרי האַנדים. מנהיג של איכרים אינדיאניים, אֶבוֹ (Evo) מוֹראלֶס, נחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר לנַצח בבחירות לנשיאות. יש לו כמה רעיונות רדיקליים מאוד על ארגון מחדש של החברה, והוא רוצה להלאים את רכושן של כל חברות הנפט והגאז הזרות. וול סטריט אינו מצפה לו בכליון עיניים.
יש עוד כמה דוגמאות. למשל בזמביה שבאפריקה הכמעט-דרומית, מנהיג ותיק ונועז של האיגודים המקצועיים, פרדריק צ’ילוּבַּה, הנהיג ב-1990 התקוממות אזרחית נגד המשטר החד-מפלגתי. ב-1991 הוא נבחר לנשיא, וחזר ונבחר חמש שנים אחר כך. אבל לאחר שפרש נפתחה נגדו חקירה פלילית בחשד שגנב 40 מיליון דולר מקופת הציבור.
בדרום אפריקה, האיגודים המקצועיים מילאו תפקיד מרכזי בהתנגדות למשטר האפרטהייד. מנהיג האיגודים, סיריל ראמאפוסה (Ramaphosa), עמד בראש המשלחת של ‘הקונגרס האפריקני הלאומי’ למשא-ומתן עם ממשלת המיעוט הלבן, ונעשה חבר בממשלה הדמוקרטית הראשונה, ב-1994. הוא היה מועמד טבעי לרשת את נלסון מנדלה כנשיא הרפובליקה, אבל מנדלה העדיף את תַאבּוֹ מְ’בֶּקי, אינטלקטואל ודיפלומט, שבילה את שנות המאבק נגד האפרהייד בַּגָלוּת. ראמאפוסה פרש מן החיים הפוליטיים, ונעשה איש עסקים מצליח, מעשירי דרום אפריקה. בעיני מנדלה, זו היתה שליחות חשובה לא פחות: לפתוח את צמרת עולם העסקים לפני הרוב השחור המקוּפּח.
כאשר יגיע בפעם הראשונה לוועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי, עמיר פרץ יגלה שהביוגרפיה שלו נדירה למדי.
פה באוסטרליה המנומנמת והדי לא איכפתית, רק השבוע יצאו מאות אלפים לרחובות בהפגנות ענק נגד הרפורמה המתממשת ביחסי העבודה שמוציא לאור ג’ון הווארד
רגע, רגע, כמה שנים היה עמיר פרץ פועל? הוא הרי נבחר לראש מועצת שדרות בגיל שלושים. בניגוד ללולה בברזיל או לך ולנסה בפולין, הוא גם לא צמח דרך האיגוד המקצועי עצמו, אלא פנה לפוליטיקה המקומית, ואז לפוליטיקה הארצית, ומשם הגיע להסתדרות.
גם אם נניח שעמיר פרץ היה פועל עשר שנים, זה יהיה עשר שנים יותר מאיזשהו מנהיג של מפלגה סוציאל-דמוקרטית הידועה לי. חוץ מזה אני מטעים כאן לא רק את פּוֹעֲלִיוּתוֹ, אלא את טרֵייד-יוּניוֹנִיוּתוֹ. גם כאן, אינני יודע על מפלגות סוציאל-דמוקרטיות שהגיעו לשלטון בהנהגת טרייד-יוניוניסט, מחוץ לדוגמאות שנתתי כאן.
בעבר למושג “פועל” היתה הילה.
פועל היה דמות חשובה בבניית ובתקומת המולדת.
עם השנים הפך מושג זה למילה נרדפת
לאומללות וקשיי פרנסה.
למרות שהוא אנכרוניסטי הוא בהחלט מהווה גם כיום הגדרה מדוייקת לרבבות אנשים פועלים
שהילת הפועל מהעבר כבר לא מפארת את עשייתם,
רק עבודתם קשה ולא מתגמלת
בעידן שרון, ביבי, ופרץ העומד לפרוץ
המושג על אף שהפך לדהוי ובלי הילה
בהחלט מתאר מאות ואלפי אנשים החיים בקושי רב
וסובלים מחרפת רעב.
המושג פועל ופועלים חי וקיים בישראל
פרץ יחזיר לו את הילתו אם יבחר
ויתן תקווה לאותם פועלים
ויש פועלים, פועלים פועלים, יש פועלים!!!!!!
ראשית כל אני שמח מאוד לקרוא את המאמר המלמד והרהוט כפי שכל מאמרך כתובים.
ולטרייד-יוניזם של פרץ, אני חושב שהתעלמת מהתפקיד שמשחקת ההסתדרות בחברה הישראלית, שהוא שונה באופן מהותי מכל שאר האיגודים המקצועיים בעולם.
ברוב המדינות בעולם קודם הייתה מדינה, אחר כך הייתה מפלגה, בסוף היה איגוד עובדים. בארץ ההסתדרות שיחקה תפקיד משמעותי הרבה לפני שמישהו בכלל הסתכל לכיוון המפלגות שקמו כאן והיו קיקיוניות. הרי מפ”ם קמה מהשומר הצעיר, ולא להפך. בישראל ההסתדרות הייתה הרבה יותר מאשר המדינה שבדרך, הרבה יותר מאשר מכשיר כלכלי, פוליטי ותרבותי ליצירת הגמוניה בידי מפא”י, היא הייתה המעסיק הגדול ביותר במדינה, מוסד שניהל לא רק את אחד ממועדוני הספורט הגדולים במדינה והחזיק הוצאות ספרים עצומה ובכיריו השפיעו דה-פקטו יותר מאשר מי שהיה אמור להשפיע דה-יורה, ההסתדרות בישראל הייתה דרך חיים. אין צורך להפנות את הקוראים המלומדים למראי מקום הרלוואנטים לעניין שימחישו עד כמה, מספרי עיון רבים שנכתבו בנושא, עבודות דוקטורט ועד לטור השביעי וספרו של חיים ברעם ‘אדום, צהוב, שחור’.
אומנם ההסתדרות עברה שינויים משמעותיים, בעיקר ‘תודות’ לחיים רמון וכיום היא מתנערת מנכסיה ומתפקדת כאיגוד עובדים במובן היותר צר של המילה, אך היא עדיין מנהלת מאבקים חברתיים ומשמשת בשיח הציבורי צד סוציאלי מובהק.
אחת הדוגמאות לתפקיד המשמעותי של ההסתדרות בשיח הציבורי הוא דווקא ההאשמה המרכזית כלפי עמיר פרץ – שהוא דואג רק ל’וועדים החזקים’, אמירה שבתוכה מגולמת ציפייה מן ההסתדרות כגוף סטטורי, מדינתי, בעל אחריות ציבורית, לדאוג לכלל הוועדים, בעוד שמדובר בגוף וולונטריסטי לחלוטין.
לכן, הפועליות והטרייד-יוניזם של פרץ מקבלים תפקיד שונה לחלוטין בפוליטיקה ובמרחב הציבורי בישראל.
העובדה שרוב מנהיגי מפלגות ה’פועלים’ וה’עבודה’ באירופה לא באים מקרב הפועלים לא מונעים מהם, בניגוד למצב ששורר בארץ, לקבל באופן כמעט אוטומטי את קולות הפועלים והמעמדות המוחלשים.
ועוד לא התייחסנו בכלל למשמעות של המושג פועל – פרולטר – במשק הנוכחי. האם מתכנת מחשבים שמועסק דרך חברת קבלן ומקבל שכר נמוך, לא מקבל זכויות סוציאליות ואין לו ביטחון תעסוקתי הוא פרולטר או ‘איש מחשבים’?
באופן כללי ניתן לומר כי השמאל בכל העולם נמצא בתהליכים ראשוניים בלבד של גיבוש תשובה לגלובליזציה, לשינויים שחלו במבנים החברתיים ובמבנה השוק מאז שנות ה-70 וצריך גם לרענן את עולם המושגים שלו.
נמרוד — והיא הנותנת. ההסתדרות ההיסטורית, לא איגוד מקצועי אלא מדינה בתוך מדינה, לא הניבה אף ראש ממשלה אחד, אף מנהיג מפלגה אחד (חוץ כמובן ממזכ”לה הראשון, דויד בן גוריון, אבל הוא היה מזכ”ל בשנות ה-20). זה בדיוק מה שהופך את תופעת פרץ — הטרייד-יוניוניסט הפוסט-הסתדרותי הראשון — לכל כך יוצאת דופן.
כל מה שאתה אומר נכון בהחלט, אבל אינו משנה את נושא הרשימה שלי: העובדה שפועלים כמעט מעולם לא הנהיגו מפלגות פועלים.
אינני כל כך בטוח שאתה צודק בעניין הצלחתן של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות אירופיות לקבל את קולות “המעמדות המוחלשים”. זה טעון בדיקה קצת יותר רצינית. היסטורית, מפלגות קומוניסטיות סטליניסטיות ומפלגות ימין רדיקליות הצליחו לא פחות. גם מפלגות נוצריות-דמוקרטיות הצליחו. סוציאל-דמוקרטים מצאו את עצמם לא פעם פונים אל אינטליגנציה עירונית ואל צווארון לבן. זה מה שקרה גם למפלגת העבודה.
השינוי האמיתי נעשה ע”י נתניהו ואני חושש שעמיר פרץ פשוט יחזיר אותנו לאחור וימחוק את ההשג הבאמת פונדמנטלי שביבי התחיל(ולצערי לא סיים) בפעם הראשונה נוצרה דינמיקה שאנשים יצטרכו לעבוד ולא להסתמך על מערכת סעד סוציאלית עלינו להבין שמה שהיה הוא אנאכרוניסטי לכל הפחות והרסני לכלכלת ישראל העובדה שאפילו החרדים ובמיוחד נשים חרדיות מתפרנסות בעבודה הגונה כמו תכנות מחשבים איננה קרדיט לפעילותו של עמיר פרץ אלה בעיקר למדיניותו של ביבי מה הטעם להתעסק “ביחודיות” הביוגרפיה של עמיר האינטרנציונליזם הוא סוס מת כמו שהקומיוניזם הוא כזה.
אלון — הסוציאליזם אמנם הגיע אל קץ מַעֲשִׂיוּתוֹ (אני מציע לוותר על איפיונים דרמטיים כמו “נכשל”. זה מה שאמרו סוציאליסטים על קפיטליזם רק לפני חצי מאה. הסוציאליזם חדל להיות פתרון לבעיות ישראל בשנות ה-80, אבל בלעדיו ספק אם היא היתה קמה), אבל אין זאת אומרת שלמפלגה סוציאל-דמוקרטית אין עוד מה להציע. אחריות _סוציאלית_ לא חדלה להיות רלוונטית.
אני קצת מתפלא שאתה מקיף במרכאות את ייחודיות הביוגרפיה של עמיר פרץ. הרי זו עובדה. עוד יותר מזה אני מתקשה להבין את המלים “האינטרנציונליזם מת”. למה אתה בדיוק מתכוון ב”אינטרנציונליזם”?
יואב שלום, ראשית לא השתמשתי במושג נכשל אלה באנאלוגיה לסוס מת, לרוכב אין שימוש בסוס מת למעט אולי במצב קיצוני של רעב. לגבי הטענה שבלעדי הסוציאליזם לא היתה קמה מדינת ישראל יכול להיות שכן יכול להיות שלא אני בספק שלחיילים בחזית של 48 ואפילו לפני בזמן הבריטים לא היה בראש סוציאליזם כאשר הכדורים עפו והכלניות צבעו את השבת בשחור, הקמת קיום המדינה הייתה האידיולוגיה החשובה והמרכזית, כמובן שלמפלגות סוציאל-דמוקרטיות יש מה להציע השאלה היא אם יש מי שייקנה או ייקח וזה כבר ממלכת הקפיטליזם יואב סוציאליזם זה רעיון אך הבעייה היא הוצאת רעיונות לפועל ולא חוסר ברעיונות אתה צריך רעיון+אנשים מעשיים יעילים שיבצעו נקודה לא רק רעיון. וכשאתה מודה שקצה מעשיותו של הרעיון אתה מודה שאין אנשים מעשיים שיבצעו כולל הודאה שעמיר פרץ לא יבצע סוציאליזם בישראל, הביוגרפיה של עמיר פרץ היא כמובן ייחודית כמו מספרי הזהות שלי ושלך יואב, התה יכול לטעון שהביוגרפיה של עמיר ייחודית אך לא לטעון שזהו משהוא יוצא דופן אני בטוח שגם הביוגרפייה שלי ייחודית אך אתה לא תכתוב על כך כתבה מעולה כמנהגך, בביוגרפיה של עמיר פרץ צריך להיות מצויין שהשביתות שהוביל גרמו לנזקים כספיים אני בטוח גם שהשבתות של לך ולנסה בפולין גרמו נזק כלשהוא לכלכלת פולין האם זאת ייחודיות אני בספק ההגדרה של האינאטרנציונליזם היא תנועה פוליטית רעיונית שדוגלת הבהשגת שיוויון בין מדינות באמצעות שיתוף פעולה או בשם אחר סוציאליזם גלובלי יואב האם כל המדינות שוות הלכה למעשה אחרי כל שנות הסוציאליזם האם כל בני האדם שווים מחוץ לרמה המוסרית של הרעיון אני בספק רב יש פערים רבים עדיין אינני מתנגד לניסיון להשגת שיוויון כלל רק לטענה ששיויון זה מהווה אקסיומה במציאות,
והערה קטנה למיכל, אם הייתי פועל במדינת ישראל של שנת 2005 לא הייתי מבין מילה מהשיר המקסים שכתבת הייתי מציע לך לתרגם את זה לסינית, או אנגלית הונגרית או פולנית אולי, אין כמעט פועלים בישראל שמבינים עברית
אופס, אלון, שכחת – ערבית.
קורה.
מכיוון שזו תגובתי הראשונה, הרשו לי לברך את מר קרני על האתר המרתק,העשיר והמעמיק ואת עמיתי המגיבים – הכותבים בצורה
תרבותית ולגופו של עניין – מצרך נדיר ובסכנת הכחדה ממשית באינטרנט העברי.
תגובתי:
הרשימה מבליטה בברור את יחודו של פרץ לעומת שאר מנהיגי מפלגות “הפועלים”/”עבודה” בעולם ומסתיימת בנימה מחוייכת
ומבודחת – בלי קשר לסכנה שעמיר פרץ מהווה לכלכלת ישראל ולרווחת אזרחיה, במידה ויתאפשר לו להוציא אל הפועל את חזונו חסר
האחריות (ברור לי שזו לא מטרת הכתבה – קראתי גם את תגובות הקוראים והתייחסותו של הכותב הנכבד בהחלט).
אך החיוך (האירוני) עלה על שפתי, באיחור מה, רק כשקראתי את הרשימה המקושרת [לך ואלנסה: “שמי הוא ‘הנשיא'”]
ובעיקר את הפסקה האחרונה:
…”שנותיו בשלטון יישכחו, מפני שתפקיד הדיסידנט, המוֹחֶה, המתסיס היה הרבה יותר טבעי בשבילו. אבל יהיה עליהם
להודות, כנראה, שלא כל מנהיג פועלים אותנטי צריך לעלות לראש הסולם. צדקנותו החד-ממדית של איש לא משכיל אינה מעלה
יתֵרה, כאשר היא צריכה להנחות את ממשלתה של ארץ בצומת דרכים גורלי.”
(http://www.notes.co.il/karny/14657.asp)
מר קרני – אולי עוד כמה שנים, כשתצטרך לסכם את כשלונו של עמיר פרץ בראשות מדינת ישראל, תוכל פשוט לעשות copy &
paste ולחסוך כמה דקות של חשיפה לקרינת המוניטור.
נקווה שזה לא יגיע לזה (מבלי לנקוט עמדה פוליטית “מטעם”, אלא עמדה כלכלית הנשענת על מיטב התאוריות הכלכליות הבסיסיות
והמקובלות ביותר).
עלי רק לסייג ולומר, כי ההשוואה בין פרץ לואלנסה אינה עושה צדק עם ואלנסה: האחרון לחם נגד לא פחות מהקומוניזם בכבודו
ובעצמו – לוחם חופש במלוא מובן המילה אשר הישיגו האחד הזה גדול אלפי מונים מהאגו המנופח שלו. פרץ לעומתו היה משרתם של
האיגודי הגדולים והחזקים (חברת החשמל וכו’), אך מעולם לא של החלשים האמתיים (עובדי הקבלן העשוקים) – לפחות לא
במעשים.
וכמו שאמר הסנאטור הדמוקרטי הקשיש וכבד השמיעה לויד בנטסן לסגן הנשיא במיועד קוויל בדיבייט הסגן נשיאותי, כאשר זה ניסה
לחפות על חוסר נסיונו והשווה את גילו הצעיר לזה של הנשיא הנרצח קנדי: “you are no John F. Kennedy!”;
פרץ – you are no Lech Valensa!
אגב- פרץ וסובביו מרבים להשוות אותו למנהיג המאבק לשוויון הזכויות הלא-אלים ולאחד הנואמים הגדולים מאז המצאת קלטת האודיו,
ד”ר מרטין לותר קינג הבן! אולי זה גם הזמן לומר למר פרץ: “you are no Martin Luther King!”
נ.ב. – לחתול בתמונה בדף “פרטים נוספים” קוראים “קטני”? שם נפלא!
אכן, דן, חשבתי גם על עמיר פרץ, כאשר כתבתי את המלים ההן על לך ואלנסה. אבל אני חייב לסייג ולהודות, שאינני בטוח. אין זה מן הנמנע שהמערכת הפוליטית הישראלית עומדת בסימן משבר אֵמוּן כל כך גדול ממדים, עד שאולי דווקא נחוצה נוכחותו הארצית, הלא-מלומדת והלא-מלוטשת של מישהו שנודפת ממנו אותנטיות.
באופן מסוים, אם גם מוגבל, אני קצת מתקנא במקומות כמו ברזיל או בוליביה, שבהן עלו פועלי-כפיים עד פסגת השלטון. יתכן ששתיהן עוד יצטערו על זה, אבל אני חושב שעצם יכולתו של איש פשוט לעלות לגבהים כאלה מְרימה את קרנה של השיטה הדמוקרטית בעיני אנשים שהתרגלו להניח כי אין להם חלק ונחלה בה.וכמעט אין לך אויבות גדולות יותר של הדמוקרטיה מאשר אדישות וציניוּת.
אשר לחתול, הוא אמנם קָטַני, וזאת שגיאת דקדוק (צריך להיות “קְטַני”), אבל נראה לי שהוא סולח.