לולה של ברזיל: מן המחרטה אל הנשיאות

הוא לא טעם לחם עד גיל שבע, הוא נשר מבית ספר אחרי חמש כיתות כדי לעזור בפרנסת משפחתו, הוא נעשה פועל מתכת בגיל 14, אירגן פועלים, לחם במשטר הצבאי, ישב בבית הסוהר, יסד מפלגה, הובס שלוש פעמים – עד שבא תורו. “אלוהים שלח אותך לעזור לעניים”, הזכיר לו שלט בשכונת עוני, “עכשיו, קיים-נא את הבטחותיך”


מעמד השבעתו הזכיר טקס הכרזה של קדוש בכנסיה הקתולית. אף על פי שזוהרו הועם מאז, נשיא ברזיל לולה דא סילווה מוסיף ליהנות מהערצה ניכרת, כפי שמראה הצילום הזה, בעמודו הראשון של העתון Folha de Sao Paulo

 

מעמד השבעתו לנשיא ברזיל, בינואר 2003, הזכיר לעתונאים ‘בֶּאַטיפיקציה’, זאת אומרת הטקס שבו האפיפיור מכריז על הצטרפות קדוש חדש לפנתיאון של הכנסיה. אכן, אנלוגיה טעונת אסוציאציות, כאשר היא מושמעת בארץ הקתולית הגדולה ביותר בעולם.

אולי 200,000 נהרו אל חזית בניין הקונגרס בעיר הבירה ברזיליה. הם באו מכל חלקי הארץ הענקית הזו, היו ביניהם עניים מרודים וגם פרופסורים באוניברסיטה, פועלי כפיים ובורגנים. גברים, נשים וילדים מחו דמעות של התרגשות. המלה הנשמעת ביותר ביום ההוא היתה “תקווה”. רבים לבשו חולצות-טי, עם הכתובת “לולה – חלומו של העם”.

לואיס אינאסיו דא-סילווה, או ‘לולה’ (Lula), היה בן 57 כאשר קיבל לידיו את הנשיאות. הוא היה איש השמאל הראשון, מנהיג הפועלים הראשון, פועל-הכפיים הראשון, בן-העניים הראשון שעלה אל המעלה הזו. ברזיל שיפשפה את עיניה בתדהמה – ובעונג.

היא התקשתה להאמין. שלוש פעמים היא דחתה את נסיונותיו של לולה להיות נשיא. התמודדויותיו החוזרות לבשו צביון דון-קישוטי. עתונים במערב היו היו מתארים אותו “המועמד הנצחי”. רק חודשים אחדים לפני בחירתו, אנליסט בכיר של בנק ההשקעות גולדמן סאקס חזה בבטחון, כי הקואליציה השלטת תתאושש מבעוד מועד, ומועמדה ינצח ללא קושי. בסופו של דבר, לולה נחל נצחון עצום. בִּן לילה היה נדמה שברזיל כולה האדימה.

רק 25 שנה קודם, חֲבֵרוּת במפלגת הפועלים הברזיליאנית (PT) היתה עלולה לשלוח את בעליה לבית הסוהר. לולה עצמו בילה שם חודשים ארוכים. הימים היו ימי הגנרלים. בברזיל היתה רודנות צבאית שאמנם לא הגיעה אל שיאי הברוטליות של צ’ילה ושל ארגנטינה, אבל לא היססה להרוג ולכלוא, בייחוד את אלה החשודים בקומוניזם או באהדה לפידל קסטרו.

לולה היה אויב מבטן וּמִלֵידה של הרודנות הזו. הוא נולד וגדל בתנאים של מאבק בלתי פוסק על עצם שיורו. אביו היה איכר חסר קרקע באיזור נידח ועני של צפון מזרח ברזיל. לולה לא טעם לחם עד שמלאו לו שבע. משפחתו עלתה יום אחד על משאית פתוחה, ועקרה אל סאו פאולו, 3,000 ק”מ משם. לולה נשלח לבית ספר, אבל נשר ממנו לאחר חמש כיתות. בגיל 14 הוא יצא לעבודה, כפועל מתכת. שם הוא בילה את עשרים השנה הבאות, תחילה כמפעיל מחרטה, ואחר כך כמארגן פועלים.

כאשר הוגשה לו התעודה המאשרת את השבעתו לנשיא, כמעט לפני שלוש שנים, הוא אמר בקול חנוק, “זו הדיפלומה הראשונה שלי”.

נדודיו בישימון האופוזיציה היו תוצאה של עודף רדיקליות בארץ שהתעייפה מרדיקלים. הטראומה הגדולה ביותר של ברזיל מסוף שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-90 היתה היפר-אינפלציה. בשיאה היא עמדה על 3,000 אחוז. כאשר לולה הבטיח מלחמה נגד המוסדות הפיננסיים הבין לאומיים, והודיע שהוא ישמוט את כל חובותיה של ארצו, הברזיליאנים נבהלו. הם העדיפו על פניו, פעמיים, שר אוצר ליברלי שקנה את עולמו כאשר הצליח להדביר את האינפלציה.

לולה למד משהו מן הנסיון הזה. בהשראת יועצים צעירים ודינמיים הוא הגיע למסקנה הלא-מהפכנית, ש”צדק חברתי מוּתנֶה בצמיחה כלכלית” — ולפיכך ברזיל זקוקה לאשראי בין לאומי, והיא זקוקה להשקעות, והיא זקוקה למִגזָר פרטי גדול ופעיל.

חודשים ארוכים לפני הבחירות של 2002, לולה עסק בהרגעה מסיבית של עולם העסקים. הוא אפילו התחיל ללבוש חליפות, ודילל את זקנו. לא ברור אם שומעיו השתכנעו במעמקי לבם, אבל הם הנידו את ראשיהם כמאמינים. לא היתה להם ברירה. לפעמים צריך להכיר במטאפיזיקה של הפוליטיקה: תורו של לולה פשוט הגיע.

ב-1989 הכריז תעשיין ידוע בסאו פאולו, כי אם לולה ייבחר לנשיא, “שמונה מאות אלף אנשי עסקים יימלטו לחו”ל”. הפעם, אנשי העסקים היו מוכנים להאמין שמפלגת הפועלים המהפכנית מִשֶכּבַר הימים היא בסך הכול “שמאלית מתונה”. פרשנים התחילו להשוות אותה עם “הדרך השלישית” של טוני בלייר הבריטי: שילוב של “ריאליזם כלכלי” ושל “אקטיביזם חברתי”.

ואף אמנם, לולה בארמון הנשיא היה להוט להפגין את מידת הריאליזם שלו. הוא מינה בנקאי בין לאומי לנגיד הבנק המרכזי. הבנקאי הזה העלה רבית, כדי ללחום באינפלציה. תיכף להשבעתו, הוא יזם רפורמות פנסיה מכאיבות במיגזר הציבורי. ממשלתו לא היססה ללחום באיגודים מקצועיים, שניסו להכתיב לה החלטות מדיניות. כמה מתומכיו הוותיקים של לולה עיקמו את חוטמם.

אבל לולה לא שכח את שורשיו. בימי נשיאותו הראשונים הוא הצעיד את חברי הקבינט שלו בשכונות העוני המזעזעות של סאו פאולו. “אני רוצה שחברי ממשלתי יִראוּ את העוני במו עיניהם”, הוא אמר. פעם אחת הוא התייצב בראש ערימת אשפה תלולה, וקרא לעבר דיירים של בִּקתה מטה לנפול, “אני אוציא אתכם משם“.

עתונאים שֶליווּ את הסיור דיווחו אחר כך, כי מיניסטרים מכובדים התייפחו חרישית. שר החוץ, לשעבר שגריר בלונדון, אמר, “דברים כאלה ראיתי רק בסרטים”. איש עסקים עשיר ששימש שר המסחר והתעשיה הבטיח לחקוק את המראות האלה בלבו, ולזכור אותם כאשר יצטרך לקבל החלטות.

שלט ברכה אחד הכריז: “לולה, אלוהים שלח אותך לעזור לעניים. עכשיו, קיים את הבטחותיך. תודה!”

בתחילת כהונתו אמר לולה, כי משימת חייו תושלם אם בסוף כהונתו תעלה ארוחת בוקר על שולחנו של כל ברזיליאני. 50 מיליון מתושבי הארץ הזו נמצאים מתחת לקו העוני, ו-22 מיליון סובלים תת-תזונה או רעב. ספק אם התקווה הזו תתממש, אבל בזמן נשיאותו המאקרו-כלכלה עשתה חיל, הגרעון בתקציב פחת ל-2.66% מן התמ”ג. בשנה שעברה, המשק רשם את שיעור הצמיחה הגבוה ביותר זה עשר שנים (5.1%). “איש אינו יכול לקטוף את הפירות לפני שהוא נוטע את העצים”, הסביר לולה לספקנים.

לרוע מזלו, השנה האחרונה לא האירה לו פנים פוליטית. שערוריית שלמונים איומה אילצה את ראש המטה שלו ואת מנהיג מפלגתו להתפטר. התברר שמפלגת הפועלים שיחדה צירי קונגרס, כדי שיצביעו לטובת הממשלה. לולה לא ידע. כאשר אחד מצירי הקונגרס בא אליו לגלות לו את הסוד, הוא פרץ בבכי. אבל גם אם ידיו נקיות, ענן כבד של חשד מרחף על מִמשלו. אין כל ודאות שהוא ינצח בבחירות בעוד שנה.

במרוצת הזמן התפתחה בברזיל חרושת שמועות על הרגליו האישיים, בייחוד להיטותו לטיפה המרה. בעל טור אחד יעץ לו שֶיֶחדַל לשתות בפומבי, מפני שהוא הפך “פִּרסומת מהלכת לתעשיית האלכוהול”.

במאי 2004, הכתב הוותיק של ה’ניו יורק טיימס’ בדרום אמריקה, לארי רוֹטֶר, פִּרסֵם רשימה ארוכה על הֶרגלֵי השתִיָה של לולה. היא נפתחה במלים: “לואיס אינאסיו דא סילווה מעולם לא הסתיר את חיבתו לספל בירה או לכוסית וויסקי, או מוטב לקוֹרֶט של סאשאסה, ליקר-הסוכר החזק של ברזיל. אבל אחדים מבני ארצו התחילו לתהות אם נטייתו של הנשיא למשקאות חריפים משפיעה על תִפקוּדוֹ”.

התגובה היתה מדהימה: לולה הכריז שהאמריקני “העליב את מוסד הנשיאות”, וביטל את אשרת השהיה שלו. רק גינויים נמרצים מצד התקשורת בברזיל, וחשש מפני תקרית דיפלומטית, אילצו את לולה לחזור בו.

מוקדם לסכם את חייו הפוליטיים של לולה, אבל אפשר כנראה לומר לפחות דבר אחד: תהיה הערכת מדיניותו אשר תהיה, עצם הופעתו על הבמה הפוליטית ועלייתו לנשיאות פתחו עידן חדש בברזיל והעניקו קול לעשרות מיליונים שנעזבו הרחק מאחור.

Leave a Reply