מן הארכיון: היתה או לא היתה

מאי 2004

עמית נערץ ורב-מוניטין, שידו לו בעיצוב הזיכרון הלאומי, יעץ לי לכתוב את הרשימה הזו “לא בהטפה של נִרגָנוּת, אלא בקַלילוּת”. הבה נראה מה יקרה.

האם ישראלים זוכרים? אני מוצא את עצמי מופתע פעם אחר פעם מן המידה שבה אין הם זוכרים. אני יושב בדרך-כלל בארץ, הידועה לשִמצה בקוצר-זכרונה. אירופים אינם מחמיצים את ההזדמנות להזכיר לאמריקה עד כמה היא צעירה וחסרת ניסיון. מֵאֵין לה ניסיון, אין לה תרבות ועידוּן; וּמֵאֵין לה תרבות ועידון, זוויותיה מחודדות וּמֶחווֹתֶיהָ גסות.

נו, טוב. כמו רוב ההכללות בענייני תרבות, גם ההכללה הזו לקויה. האינטליגנציה האמריקנית, זו הקוראת ספרים וצורכת מוזיאונים ותיאטרון, מצטיינת בתיאבון ניכר להיסטוריה. למשל, אחד מרבי-המכר של השבועות האחרונים הוא ביוגרפיה של איש ששמו אלכסנדר המילטון. הוא היה שר האוצר הראשון של ארצות-הברית, בסוף המאה ה-18.

תוכניות היסטוריות של הטלוויזיה הציבורית בארצות-הברית נִצפּוֹת בִּלהיטוּת, גם כאשר הן עוסקות בנשיאים אשר מתו הרבה לפני שרוב הצופים באו אל העולם.

הקשר בין העבר להווה מתאשר פעם אחר פעם, כאשר אפילו מהגרים שזה מקרוב באו מדברים ביִראַת כבוד וּבַחגיגיוּת על “האבות המייסדים” (לאחרונה התפרסם ספר חדש, הנקרא “האמהות המייסדות”, אבל המייסדים אמנם היו גברים). וזה קורה בארץ שאין לה התיימרויות לְעַתיקוּת מופלגת; ארץ אשר הַשכָּחָה מכוּונת של “העולם הישן” היתה חלק לא-נפרד של האֶתוֹס שלה.

אני מוכן בהחלט לשקול טענת-נגד, שדווקא היעדר ההתיימרות לעתיקוּת, ודווקא השכחת העולם הישן, הם המניבים את העניין בהיסטוריה האמריקנית של 200 השנה האחרונות. על כל פנים, עובדה היא שחנויות הספרים מלאות בתנובת הז’אנר החצי-ספרותי, חצי-אקדמי, הנקרא “היסטוריה פופולרית” (בניגוד להיסטוריה אקדמית רבת מראי-מקום).

מה שמביא אותי אל ענייננו, הלוא-הוא זכרונם של הישראלים. אני חושב שהוא מתמעט משנה לשנה. זה בוודאי חלק של הנירמוּל הנִכסף, זה חלק של עייפות החומר, זו תגובה לעודף המליצות הקלישאיות. אבל אין זה מן הנמנע שזו גם השתקפות של דה-אינטלקטואליזציה ושל נסיגה מתרבות רפובליקנית.

אין לך דיון אינטלקטואלי בהיעדר קונטקסט; ואין לך רפובליקה בהיעדר הערצת מידותיהם התרומיות של אבותיה ושל אִמוֹתֶיהָ. זו אינה המצאה אמריקנית, זו דווקא המצאה רומית מן הזמן העתיק.

מבחן הדפדוף והפיהוק

אומרים שהמרחק מחדד לא פעם פרספקטיבות. לא בהכרח, כמובן. אינני יודע באיזו מידה של חוּמרה ישפוט אותי הקורא על תוֹבָנותַי. האם זו הבאה להלן היא הצלחה של ראיה מכוח המרחק, או כישלון של ראיה מכוח המרחק? האם אני רואה משהו שהרוב אינם רואים, או שאני רואה משהו שאינו ראוי להיראות?

השנה הזו, 2004, היא השנה המאה לעלייה השנייה. כאשר הצעתי לעורכיי (הנוהגים בי סובלנות ונדיבות) שישקלו גיליון מיוחד להערכת החברה והכלכלה בישראל לאור העלייה השניה, הם נאנחו בנימוס, ואמרו לי שהגיליון הזה לא יעמוד במבחן הדפדוף והפיהוק. הם כנראה צודקים. אבל הפיהוק אינו מובן מאליו. העלייה השניה היתה סיפור אנושי וחברתי ותרבותי נדיר ומעניין ויפה ומעמיק; היא היתה אחד הניסיונות הנועזים ביותר בכל ההיסטוריה המודרנית.

אנשים חצו אוקיאנוסים לעשות כסף, או כדי להימלט מרדיפות; אבל לא היו לפי מיטב ידיעותיי כאנשים האלה, אשר חצו שני ימים כדי לברוא עולם חדש; והקימו קומונות בלב המדבר, ותיקנו חוקים חדשים על מצב האדם, וניסו – איך נגיד את זה – לסדר מחדש את תאי המוח של עם שלם. הם קידשו מלחמה על האימפולסים ועל האינסטינקטים ועל האינטואיציות.

וחוץ מכל ההערות האבסטרקטיות האלה, הם גם הצילו את הציונות מהתנוונות וממוות. זו אינה דעה, זו עובדה. העלייה הראשונה עמדה בפרפורי הגסיסה שלה, חלוציה ירדו בהמוניהם לאוסטרליה ולכל מיני מקומות אחרים, הלשון העברית והתרבות העברית עמדו בנסיגה כללית, תוכנית אוגנדה ניסרה באוויר, פוגרומים חדשים ברוסיה חוללו דה-מורליזציה עצומת-ממדים של כל העם היהודי. על שאלתו הקלאסית של פיירברג, “לאן?”, התשובה הברורה היתה לשום מקום.

ואז הם באו. היו בסך-הכול 30 אלף במרוצת עשר השנים הבאות. אומרים ש-90% מהם נשרו. אבל העשירית הנותרת סיפקה למדינת ישראל את האליטה הפוליטית והתרבותית שלה בחצי המאה הבאה. עשרה מחברי הקבינט הראשון של בן-גוריון היו חלוציה. היא נתנה לנו את סגנון חיינו, לטוב ולרע. היא השפיעה עלינו רוב סימני-קריאה. מֵחֲלָצֶיהָ יצאה התביעה הנפסדת ל”זכות הצעקה” (ניסוחו של יוסף חיים ברנר), מקור השראה לחוסר הסובלנות בחיי הארץ, לקולניותה ולכיעור הדיון הציבורי שלה.

אבל היא נתנה לנו חיים. ודווקא אין-סוף הסתירות והפרדוקסים והמומים והחִספּוּסים הופכים אותה למעניינת, מפני שהם הופכים את כל ענקיה וענקיותיה לבני-אדם.

שתיקה היסטורית

אני מודה ברצינות גמורה, שחשבתי שהארץ תהיה מקושטת בדגלים, ויהיו עליות המוניות לרגל, וּשמי יפו יוארו בזיקוקי דינור לציין את היום שבו הגיעה הספינה הראשונה, ויהיו שידורי טלוויזיה ורדיו, ויהיו הרקדות המוניות ושירה בציבור, והצגות, ומהדורות חדשות של שירי רחל, ורפליקות של עיתוני העלייה השנייה ושל ספריה, ויהיו שחזורים דרמטיים בחיק הטבע של פרשי “השומר” ושל כניסת בן-גוריון לסג’רה (שהיתה אמנם ב-1906), ושל חבטת המכוש הראשון בידי א”ד גורדון.

ויהיו סיפורים מפולפלים על אהבותיהם של אבותינו המייסדים ושל אמותינו המייסדות ועל שגיונותיהם הרומנטיים, ועל האסתטיקה שלהם ועל געגועיהם, ועל הפלאיים שבהם (למשל אפרים דוברובניק, הגֵר הרוסי הזקן מן הים הכספי שהביא את כל משפחתו לגליל, והנחיל לנו כמה מן הגֶנים המשובחים ביותר בבנק ה-DNA הלאומי).

“כתוב בקלילות”, אמר לי עמיתי הנערץ והחכם הרבה יותר ממני. אני יודע שהוא יעקם את חוטמו בדיסקרטיות למקרא הדברים האלה. אבל הוא טועה אם הוא מניח שאני מוכיח את הישראלים, או מטיף להם מוּסר. אין עניין הרחוק יותר מדעתי. אני רק מתפלא, רק מתפלא. איזו החמצה. הלוא זה פשוט מעניין. מעניין מאוד. מעורר לא רק מחשבות מעמיקות, אלא גם גירויים קלים. אז מדוע התאריך הזה הוחמץ כמעט מעיקרו (כינוס אקדמי, שאין לי חלילה כוונה לזלזל בו; ערב שירים בקיבוץ אחד בעמק יזרעאל, אבל נדמה לי שלא הרבה יותר)?

כמעט כל מי שהצגתי להם את השאלה משכו בכתפיהם. אני מנחש, שבסתר לבם הם חשבו את שאלתי לביטוי של טרחנות. זיקוקי דינור? כן, דווקא רמת-השרון עתה זה הודיעה, שהיא תירה זיקוקי דינור בשבוע הבא לציון הסתלקות אמישראגז מגלילות, או משהו כזה.

האומנם אין פוטנציאל של התעניינות היסטורית? נדמה לי שדווקא יש. אני שומע שהביוגרפיה של יגאל אלון הצעיר מאת אניטה שפירא נמכרת יפה. אני שומע שספריו של רם אורן על קרב לטרון ועל פלישת מצרים לארץ ישראל ב-1948 עושים חיל מיוחד, ונידונים בהרחבה במוספי הספרים. אני יודע שספריו הנפלאים של תום שגב עוררו עניין רב, במיוחד זה האחרון על המנדט הבריטי. גם הביוגרפיה המרתקת של יצחק בן-אהרון מאת יעל גבירץ עוררה עניין גדול (המוטיב של “נפילים כבני-אדם” הראה עד כמה היסטוריה פופולרית יכולה להיות בת-שיווּק).

אז מה קרה כאן בעצם? האומנם נקשר קשר של השתקה? קשה להאמין. אבל מדוע בכל זאת מציינים את יום השנה המאה למות הרצל ביום שידורים בטלוויזיה – ואת יום השנה של מצילי חזונו ומממשיו אין מציינים?

אין לי תשובה. אני מבטיח לפרסם כאן כל תשובה מעניינת ומנומקת, ספקולטיבית כאשר תהיה.

הו, כן, יום בלי-אמישראגז שמח לך, רמת-השרון.

Leave a Reply