מן הארכיון: הניגוּן הקדוש של מוישה פימה

צילום: יואב קרני

 
מסע אל פּוֹלֶסיַה, ארץ הביצות והשטעטלאך, ששים שנה לאחר השלמת חיסולם של יהודיה. ב-29 באוקטובר 1942 נורו 18,000 יהודים בפינסק, באקט הגדול האחרון של “השואה הידנית”. בין רכבות שאינן נוסעות ובין ביצות מיובשות, בין בתים שהתרוקנו מיהודיהם ובין ארגזי ארכיון רבי הפתעות, אני פוגש את נכדו של הצורף המלכותי ממאראקש, המדבר רוסית ויידיש (וערבית וצרפתית ואנגלית ועברית), ומחזיר לפינסק קמצוץ של עטרת יושנה. דיפלומט רוסי מניח זר על קבר היהודים, מפני שלדיפלומטים הישראלים לא היה זמן או חשק. כיצד אני מגלה שליונה פּיבוֹבוֹז היה בעצם זקן ארוך מאוד
 

 
את הרכבת מפינסק ללוּנינְיֶץ לקחתי לכבוד סבי, מיכאל שיפמן. זה היה מסע הרכבת האחרון שלו מזרחה לפני שעלה לארץ ישראל, לפני שבעים שנה. הרכבת היתה מתנהלת לאיטה לאורך נהר הפְּריפּיֶט, חוצה את איזור הבִּצות הגדול ביותר באירופה, עוצרת בכפרים קטנים כמו גוֹרוֹדישְצֶ’ה, פּאראחוֹנְסְק ולוּבְּצַ’ה, עד שהיתה מחליקה לאיטה אל הרציף בתחנת לוּנינְיֶץ. מזרחה מלונינייץ הסתיימה פולין והתחילה ברית המועצות.

בלוניניץ היה סבא ממתין לרכבת לווידיבּוֹר, ובווידיבור היה איכר מקומי מוביל אותו בעגלתו לכפר מולדתו פְּלוֹטניצֶה, בערך עשרה קילומטר משם. סבא לא היה איש סנטימנטלי, והואיל והיה ציוני וסוציאליסט, הוא לא הרגיש צער מיוחד על הפרידה הממשמשת ובאה ממחוזות נעוריו.

אף כי היה משכיל רק למחצה, ועד אחרון ימיו היה כותב בשגיאות, סבא היה קורא ספרים לתיאבון, וניחן בחוש היסטורי. הוא הגיע למסקנה שהגלות תתחסל, כך או אחרת, אבל מותר להניח שהוא חשב את ה”חיסול” לתהליך וולונטרי. יום יבוא, והיהודים יחדלו לתפור את מעיליהם של האיכרים הביילורוסיים,יעזבו את בתי המלאכה הזעירים שלהם, יקברו את זכרונות הפוגרום האחרון, ויילכו בעקבותיו אל הארץ החמה ההיא. למה להם ביצות פּוֹלֶסיַה, כאשר יש להם די ביצות בגליל ובשרון.

את מסע הרכבת האחרון של סבא לא הצלחתי לשחזר במלואו. בלונינייץ התברר, שהיום, בדיוק היום, לא ייצאו כלל רכבות לווידיבור, לרגל עבודת תחזוקה. נו, הצעתי, אז ניקח אוטובוס, או אולי נשלם לנהג מקומי. כמה זה כבר יכול לעלות, סוף סוף וידיבור נמצאת בקושי שלושים קילומטר משם.

אף על פי שלוח השנה הראה נובמבר 2002, התשובה על שאלותיי יכלה להינתן כלשונה גם באוקטובר 1934. לווידיבור אי אפשר להגיע אלא ברכבת. כבישים עדיין אינם חוצים את ארץ הביצות. אם אתה רוצה לנסוע במכונית יהיה עליך לחזור תחילה אל פינסק, 70 ק”מ משם, ולקחת את הכביש עוקף הביצות. ויתרתי. תחת זאת יצאנו, שני מלוויי ואני, למסע רגלי ברחובות לונינייץ, בבוקר סתיו גשום וקר במיוחד.

“יהודי בכנסיה”

רגלינו נשאו אותנו אל הכנסיה הרוסית-אורתודוקסית, שזה מקרוב הושלמה בנייתה. הארץ הזו, שאלוהים הוּצָא בה אל מחוץ לחוק לפני 80 שנה, רוחשת עכשיו כנסיות. צלבים פְּרַבוֹלסאביים כפוּלֵי קורה נראים בה באותה תכיפוּת שנראו לפנים סִמלֵי המשטר הסובייטי. הפופולריות של אלוהים מדברת בעדה: אף כי נכנסנו אל הכנסיה בשעת צהריים, ביום חול, היא היתה מלאה כמעט עד אפס מקום.

הכנסיה הפרבוסלבית בלוּנינֶץ

התייצבנו בזהירות רבה בַּשוּרה הלפני-אחרונה, הֵסרנוּ את כובעינו בדרך ארץ, ועקבנו בשתיקה אחר המיסה. בכנסיות אורתודוקסיות לעולם אין יושבים, יהיה הטקס ארוך כאשר יהיה. ריח חריף של קטורת עמד באויר, וצלילים של סלאבונית עתיקה מילאו את החלל.

אשה קשישה הצטלבה לימינו של אחד מִמְלַוַיי, מורה לאנגלית מן העיר פינסק. היא לחשה פתאום בשיניים חשוקות, יֶברֵי בְ צֶרְקְבִי, זאת אומרת “יהודי בכנסיה”. כמה ראשים הסתובבו לעֶברנוּ, וחזרו כלעומת שהסתובבו.

המורה מפינסק בעצם לא היה יהודי, אלא פרבוסלאבי, בנם של פרבוסלאבים. הוא חייך, אני חייכתי. שנינו הֵנַדנוּ בראשינו כאומרים, כן, כן, יש גם אנשים כאלה. כל האפיזודה הזו לא היתה טראומטית במיוחד, בוודאי לא בנובמבר 2002. אילו היתה לחישה כלחישת הגברת הזקנה נשמעת בלונינייץ, או בפינסק, או בהורודנאיה, או בכפר אבותיי פלוטניצה, בנובמבר 1942, התוצאות היו הרבה פחות אפיזודיות.

זה היה יומי האחרון בפולסיה, או “ארץ היערות”, שלפנים היתה מן האזורים היהודיים ביותר בעולם. כיום חוֹצֶה אותה הגבול הבין-לאומי בין אוקראינה לבֶּלארוּס – אני הייתי בחלק הבֶּלארוסי – אבל הנוסע בין שני החלקים יתקשה להבחין בהבדלים. הקרינה הרדיואקטיבית שנפלטה מצ’רנוביל האוקראינית ב-1986 לא התחשבה כלל בגבול, וכיסתה את שדות בלארוס ואת יַערותיה. לונינייץ נמצאת באחד האזורים, המסומנים עד היום במפה באדום בהיר, ציון של רמת קרינה גבוהה. כיוצא בה גם עשרות כפרים ועיירות, אשר שקקו לפנים יהודים קשֵי יום. ביידיש ניתן לכפרים האלה השם “שטעטלאך”.

לפולסיה באתי, בפעם השניה בתוך שנתיים, כדי להשתטח על קברותיהם הלא-מסומנים של אבותיי ושל אמותיי. במשך חמשה ימים, מסוף אוקטובר 1942 ועד תחילת נובמבר 1942, עברה מן העולם פינסק היהודית. זמן קצר קודם עברה מן העולם גם סטולין היהודית. בערך 25,000 יהודים נוֹרוּ בשתיהן, ונקברו בשוחות ענקיות, לפעמים עוד לפני שנפחו את נשמתם. בשתיהן היו למשפחתי נציגים, הזקן שבהם היה כבן שמונים, והצעיר שבהם היה כבן שנה וחצי.

 

באוגוסט 1941, חייל גרמני צילם את אחד המעמדים הראשונים של השואה: 8,000 גברים יהודיים מפינסק, בני 15 עד 60, הובלו אל חורשה מחוץ לעיר, ונוֹרוּ.

פינסק נפלה בידי הגרמנים בימים הראשונים של פלישתם לברית המועצות. יהודיה העסיקו עד כדי אובססיביות את היינריך הימלר, ראש האס-אס והמנהל הכללי של השמדת יהודי אירופה. הוא ציווה להטביע את הנשים ואת הילדים בבִּצוֹת.

מצטערים, התנצלו קציניו, הבִּצוֹת אינן עמוקות מספיק. 18,000 יהודים חיכו עוד שנה ורבע, לפני שהובלו אל שוחה ענקית במקום הנקרא ‘רצון טוב’, ונוֹרוּ.

את הצילום הזה, ועוד אחרים, וחומר רקע היסטורי ענף על אחריתם של יהודי פינסק אפשר למצוא באתר הרשת של ארגון יוצאי פינסק בישראל

על חיסול יהודי פינסק אפשר להגיד, כי הוא חתם את “השואה היָדָנית”, או ״שואת הקליעים״. מאותו זמן ואילך, ציבורים יהודיים גדולים היו נשלחים אל בתי החרושת למוות של אושוויץ וטרבלינקה, שבהם לא היה קשר עין, או קשר חוטם, בין התליין ובין קרבנו. השואה הידנית ארכה כשנה וחצי. היא התחילה בימים הראשונים של פלישת גרמניה לברית המועצות, ביוני 1941, והיא הסתיימה ערב חג המולד של 1942. היא כילתה כמעט שני מיליון יהודים. האקט המפורסם ביותר שלה היה באבי יאר, אבל בנות-דמותה של באבי יאר היו פרושות לכל אורך מרחב היבשה העצום שבין הים הבאלטי ובין הים השחור.

“פינסקער בלאָטעס”

המרחב הזה בוודאי לא היה הארץ המובטחת, אבל הוא היה, פשוטו כמשמעו, ארץ ישראל. בו חיו, וממנו יצאו, הרוב הגדול של יהודי העולם. בו נולדו החסידוּת, הַהַשׂכלה, הציונות (במידה רבה) והמהפכנות הסוציאליסטית היהודית ששינתה את פני אירופה. בצלם תרבותו הפוליטית קמה והיתה מדינת ישראל. בלעדיו אי אפשר להעלות אותה על הדעת, ואי אפשר להבין את האימפולסים שלה ואת הרגליה.

אפילו את רעיון ייבוש הבִּצות הביאו החלוצים הציוניים מפולסיה (ממשלת הצאר התחילה ייבוש מסיבי עוד ב-1872. שמונים שנה אחר כך, עדיין ייבשו בִּצות בפולסיה). אם פינסק קנתה לה בימים ההם שם עולם, זה היה בזכות הצירוף “בִּצות פינסק”, שהיה ידוע יפה הרחק מגבולותיה. ביידיש קראו להן “פינסקער בלאָטעס”, והן היו לא רק ציון גיאוגרפי, כי אם מצב דעת, או אולי מטאפורה. על ביצות פולסיה ישבנו וגם בכינו.

הבִּצות הטובעניות השרו על יהודיהן מצבי רוח מנוגדים: פסיביות והשלמה מזה, והיפר-אקטיביות מזה. אם בכפרי פולסיה עמד הזמן היהודי מלכת, הנה בפינסק אצה ליהודים הדרך. רק שנתיים לפני מלחמת העולם השניה נדהם שליח ציוני מארץ ישראל לגַלוֹת, שחלק ניכר מיהודי פינסק מדברים עברית מצוינת, בקיאים בפרטים הקטנים ביותר של חיי הארץ, ולהוטים עד מאוד לעלות אליה.

סוף שנות ה-30 היו זמן של שקיעה קולקטיבית בשביל יהודי פולין, תוצאה של משבר כלכלי עצום ממדים ושל אנטישמיות גוברת. אי אפשר להגיד שתקווה גדולה היתה תלויה באויר, בפינסק או באיזשהו מקום אחר. אף על פי כן, שם – שם, יותר מאשר בכל מקום אחר – היתה העתוּדה הדמוגרפית של העם היהודי.

מה משוּנָה היא חוויית ההתבוננות בצילומי הזמן ההוא. הם אינם מַשרים עליך תחושה של יוֹשֶן ושל ארכאיות כדרכם של צילומים ישנים. אולי זה מפני שעיניהם של המצולמים כל כך עַזוֹת; אולי זה מפני שנעימוּת-סבר, הַכּרת ערך ודינאמיוּת נודפות מֵהֶם למרחקים. העתיד היה שייך להם. עוד מעט קט יטואטא העתיד מעל בימת ההיסטוריה.

פינסק היתה מן הפרדוקסים הגדולים והמופלאים של חיי היהודים במזרח אירופה: קטנה ונידחת, מעוּטת חן, שבויה בידי טופוגרפיה מרושעת, מוּפרשת ממרכזי התרבות הגדולים – אבל שופעת אנרגיה אינטלקטואלית. לא רק ציונים היו בה. היא היתה מרכז חשוב של התנועה החסידית, ובה עמדה חצרו של הקארלינער רעבע, שעליו אמרו כי היה מגדולי החסידוּת. היא היתה קַן פעילוּת שוקק של המפלגה היהודית הגדולה ביותר והאותנטית ביותר של כל הזמנים, הלוא היא ה”בּוּנד”, אשר התנהלה ביידיש, וקיוותה לכונן אוטונומיה תרבותית יהודית בתוך חברה שוויונית ועל-מעמדית.

“בוא נעלה לפיגומים”, אמר סבא

כנראה אין זו הגזמה להגיד, כי כל זמן שהיו יהודים בפולסיה, היו בה יותר יהודים, יחסית לגודל האוכלוסיה, מאשר בכל מקום אחר בעולם. בכמה מֵעָרֶיהָ היו היהודים רוב האוכלוסיה, כמו למשל בפינסק (בערך 70%, אולי יותר). בגדולים שבכפריה היו היהודים בערך שליש האוכלוסיה, כמו למשל בפלוטניצה.

החייט המדופלם לייב’ל שרמן, דודה של סבתי, היה אחרון היהודים בגטו פינסק. הוא ראה את בתו הקטנה יהודית נחטפת וּמוּבלת להוצאה להורג. המושל הנאצי אֶבּנֶר השאיר אותו בחיים עד הרגע האחרון, כדי שיתפור את חליפות קציניו. הקצב מפינסק הועמד למשפט עשרים שנה אחר כך. הוא הציג אישור רפואי על “דֶמֶנטיה”, ונשלח הביתה בשלום. אחייניתו של אבנר, מרצה במכללה במדינת מרילנד, בארה”ב, מספרת על דודה

את השם “פולסיה” זכרתי משורות דרמטיות, שהייתי קורא בילדותי בספר העֵדוּת והזכרון לקהילת פינסק-קארלין, אשר היה מונח לפני 35 שנה על השולחן בדירתם הזעירה של סבא וסבתא. יהושע רבינוב כתב: “ארץ פולסיה, נוף ילדותי, איכה שוּכַּלְתְּ? איכה נהיה הדבר הנורא? איכה תֵשבי על רחבי אגמיך וַאֲפָרַיִך וּבני עמי אינם, אינם עוד בתוֹכֵך?”

ארץ פולסיה. אם אינני טועה, זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה נתקלתי ביחס סמיכוּת בין “ארץ” ובין שם גיאוגרפי זר. במרוצת השנים שכחתי איפה קראתי את המלים ההן, אבל הן נתקעו בתודעתי, והֵזינוּ את געגועיי. האומנם יכול אדם להתגעגע אל מקום שבו מעולם לא היה? אינני יודע. אני מודה שגעגועיי היו לא פעם חשודים גם בעיניי.

בבית סבא התגָאוּ תדירוֹת, שמפינסק יצאו כמה מגדולי הדור: חיים וייצמן, במידת מה גולדה מאיר, שרי ממשלה, חברי כנסת, היסטוריונים. סבא בא ממשפחת חייטים אביונים וּמעוּטֵי כִּשְרוֹן. את הווירטואוזים האמתיים של הַמַחַט היה אפשר למצוא במשפחת אִמָהּ של סבתי, שרה-רבקה שרמן.

שמם של החייטים לבית שרמן נודע לתהילה. היהודי היחיד שֶזִקנֵי פלוטניצה עדיין מסוגלים לנקוב בשמו, 60 שנה אחרי רציחתו, הוא “יוס’ל” שרמן, דוֹדָהּ של סבתא. בפינסק, הגרמנים השאירו בחיים עד הרגע האחרון את אחיו של יוסף, לייב שרמן, החייט המדוּפּלם, כדי שיַלביש את קציני האס.אס. לייב’ל ואשתו מינד’ל נורו ב-23 בדצמבר 1942.

אשר לסבא, הוא הניח את המחט בפינסק. בעלותו ארצה הוא פירנס את משפחתו בעבודה על פיגומי בניין, ולעתים קרובות לא פירנס את משפחתו כלל. אף על פי שהיה מהפכן נועז, סבא לא נרשם בשום אנציקלופדיה. פעם התווכח בפומבי עם אחד ממנהיגי תנועת העבודה. האיש, לימים שר בממשלת ישראל, אמר לסבא, “החבר שיפמן מדבר ככה, מפני שהוא מובטל”. סבא ענה לו, בעברית קצת רצוצה, “החבר אידלסון, בוא נעלה לפיגומים, ונתווכח שם”.

אבריימל’ה הארטיסט

אני יושב בארכיון העירוני של פינסק, וּמחַטט בקופסות קרטון ארוכות, המכילות את כרטיסי מִרשַם התושבים של העיר מ-1940. רק ארבעה חודשים קודם היא עברה לידי ברית המועצות, תוצאה של ההסכם הסודי בין ריבנטרופ למולוטוב על חלוקת פולין. אני מחפש שם את שלושת שמות המשפחה הפּוֹלֶסִיִים שלי, את שיפמן, את פּיבוֹבוֹז ואת שרמן.


 

אדווארד, חוקר ההיסטוריה של פינסק וידיד היהודים, מחטט לטובתי בארכיון העירוני. הקופסאות הארוכות על שולחנו מכילות את מרשם התושבים האחרון של פינסק לפני פלישת הנאצים. שם מצאתי את עקבותיו האבודים של אייברמל’ה שיפמן, “הארטיסט”

צילום: יואב קרני

עומדות לי חריצותו וחכמתו של אדוארד, ארכיבר מקומי, ידיד נאמן של היהודים וחוקר קורותיהם. הוא מוצא את כרטיס המִרשָם של אבריימל’ה שיפמן, אחיו הצעיר של סבא, שהזכרון המתעמעם של קיומו ריחף על ילדותי. הוא היה ה”ארטיסט” של המשפחה, היתה אמא אומרת, בוהמיין מהורהר וּפְזור דעת. עכשיו אני מתבונן בחתימת ידו וברשימת ילדיו. בכורו היה בן עשר, צעירו היה בן שבע.

שרמנים יש שם לרוב. אני מחפש את אלה שנולדו בפלוטניצה. הנה כרטיסו של לייב’ל החייט, בחתימת ידו. הנה כרטיסיהם של ילדי יוס’ל, ישראל ומתתיהו ואפרים. בלחייו של זה האחרון עדיין לא עלתה חתימת זקן.

הנה כרטיסו של מאיר, בן מבוגר יותר של יוס’ל, והנה מִניין ילדיו. המבוגר שבהם, ישראל, היה בן ארבע. הצעיר, יצחק, עתה זה נולד. הוא היה איפוא בן שנה וכמה חודשים, כאשר אביו הוצא להורג בגל הרציחות הראשון, באוגוסט 1941. ברשימות הגטו, שהגרמנים הורו להכין, אני מגלה שלמאיר נולד בן נוסף, שמואל, ב-1941, בסמיכות זמנים לרציחתו, אולי אפילו אחריה. לשמואל לא מלאו אפילו שנתיים, כאשר לאה אמו נשאה אותו ואת שלושת אחיו אל גֵיא ההריגה. שמו של המקום היה “דוֹבְּרוֹ ווֹלְיַה”, שמשמעותו ברוסית “רצון טוב”.

אני מגיע אל פינסק בשבוע שבו מציינת הקהילה היהודית הזעירה את יום השנה ה-60 לשואה היָדָנית. מה פאתטית היא הקהילה הזו, אולי 300 בני אדם בעיר של 140,000. כמעט כל חבריה מגיעים אל האנדרטה בדוברו וולייה בבוקר הצונן והגשום של 30 באוקטובר.

הטקס צנוע, אולי צנוע מדיי. מיהודי פינסק בחו”ל, או מצאצאיהם, באתי רק אני. מטעם עיריית פינסק לא בא איש, אם כי העניין הזה תוקן בטקס נוסף בהמשך היום. הוזמנו כמה דיפלומטים זרים, המואמנים לבלארוס. שגרירות ישראל הוזמנה, הוזמנו גם הרוסים, הפולנים והאוקראינים.

בולאקוב הניח פרחים

מה גדולה היתה הפתעתי, שדיפלומט רוסי אמנם הגיע. שמו ולדימיר בּוּלאקוֹב, אם אינני טועה, והוא נשא נאום קצר, והניח זר פרחים. משגרירות ישראל לא בא איש. אחדים מאיתנו חרקו שיניים. לפי מה ששמענו, השגרירות נֶעֶדרה גם מטקס אזכרה דומה בסטולין, אף על פי שבסטולין נכחו דיפלומטים מרוסיה, מפולין, מאוקראינה ואפילו מגרמניה. איך מצליחה ישראל לשלוח אל המקומות האלה דיפלומטים ללא זכרון וללא דרך ארץ?

מה לפימה בביצות הפריפייט?

אחרון הדוברים בטקס האזכרה היה איש ששמו פימה, משה פימה. הוא רק בן 27, אבל אני חושב אותו, ברצינות גמורה, לאחד היהודים הגדולים ביותר של זמננו. הוא נולד במנצ’סטר, אנגליה, למשפחה יהודית ממרוקו. סבו היה צורף מצליח בעיר מראכש (=מאראקש), ואחד מלקוחותיו של סבא היה המלך המנוח חסן. שם המשפחה המקורי היה “פחימה”, והתקצר במרוצת השנים ל”פימה”.

פימה אצל הגַלעֵד של יהודי פינסק ביום השנה הששים לחיסולם

צילום: יואב קרני

מה ליהודי מרוקאי בביצות הפריפייט?

משה פימה מקים לתחיה את רוחה של פינסק, אם גם לא את גופה. גדולי התורה שלחו אותו אל פולסיה לפני שנתיים ויותר, כדי להקים בה בית ספר יהודי. אחר כך הצטרפה אליו רעייתו הצעירה רבקה, ילידת חיפה. פימה עצמו התאבק בעפר רגליו של הגדול בתורה, הרב נתן צבי פינקל, ראש ישיבת מיר בירושלים. לפני השואה, ישיבת מיר עמדה בעיירה מיר, במרכז בלארוס של ימינו.

אינני יכול לטעון שידועה לי הגדרת רוח הקודש, אבל אני מוכן בהחלט להניח שרוח כזאת צלחה על משה פימה. הוא הקים יש מאין שתי פנימיות יהודיות בפינסק, שנערים ונערות נוהרים אליהן מכל בלארוס. הסבתי עם פימה, עם אשתו רבת החן ועם כמה מתלמידיו לסעודת ליל שבת. הצעיר שבנערים היה בן 12, המבוגר בן 19. איש מהם לא הגיע מֵרֶקַע תרבותי יהודי. יהדותם לא היתה יותר מציון טכני בתעודת הזהות שלהם. את חלקם אסף פימה מתנאי עוני ואלימות.

פימה אינו מרביץ רק תורה, אלא הוא מופקד גם על הקמח. זה שנתיים שהוא בונה משכן-קבע לתלמידות בית הספר לבנות. הבניין, בשוליה הצפוניים של פינסק, ייקרא “בית אהרן”, על שם הרב אהרן פֶּרלוֹב, שחי במאה ה-18, והיה ידוע בתולדות החסידות כ”אהרן הגדול”, מייסד השושלת החסידית של קארלין וסטולין. הבניין כבר לבש צורה, קירותיו מסוידים בלבן, גג רעפים אדום לראשו, ובתוך הבניין מתנהלת עבודה קדחתנית בנסיון להכשיר את הבניין כבר בחודש ינואר. פימה גם מתכנן בניין לבית הספר לבנים.

 

את עטרת פינסק — מן הערים היהודיות ביותר של מזרח אירופה — פימה לא יוכל להשיב. אבל בפעם הראשונה זה ששים שנה הוא בונה בתים ליהודים: פנימיות לנערים ולנערות, הנוהרים אליו מכל רחבי בֶּלארוּס, לפעמים מִתהוֹמוֹת של פשיעה ושל סמים. כאן, על הסוּלם, הוא נראה בבית הכנסת הישן של אהרון הגדול, הרב החסידי המהולל של קארלין, שהוא משקם מחורבותיו (קארלין היא עיר תאומה של פינסק, כיום חלק ממנה).

צילום: יואב קרני

 

 

חזית בית הכנסת של אהרון הגדול, שחצרו עמדה בקארלין, כיום בפינסק, במאה ה-18. על הקיר משמאל מתנוססת המלה הרוסית “רֶסְטַאברַאצְיַה”, זאת אומרת “שיקום”.

רבי אהרון היה מן המשוררים המהוללים ביותר של החסידוּת. היו מספרים עליו, כי כאשר היה מרים את קולו בשירה, מלאכי השָרֵת עצמם היו משתתקים כדי להאזין לו

צילום: יואב קרני

בלארוס היא אחת הרפובליקות הפחות מתוקנות של ברית המועצות לשעבר. שיטות סובייטיות נוהגות בפוליטיקה שלה ובכלכלתה, ויוזמה חופשית והעזה אינדיבידואלית אינן מועלות בה על נס. עיריית פינסק והמִמסָד של הכנסיה האורתודוקסית המקומית לא ראו בעין יפה את תכנית החינוך של פימה. רשיונות בְּנִיָה עוּכּבוּ, האשמות פליליות נִטְפְּלוּ. הוא מסַפֵּר, כי פעם אחת אפילו הואשם בריגול לטובת בריטניה, והוחזק כמה שעות במעצר.

אבל פימה רגיל בחומות ובמעצורים, ויודע כי הרגלים סובייטיים ישנים אינם נעלמים בן-לילה. סוף סוף, עוד לפני שבא לבלארוס הוא בילה כמה שנים באוקראינה, בחינוך נערים יהודיים.

“יָהּ אֶכסוֹף נוֹעַם שבת”

אני עוקב אחרי פימה במשך יום אחד, מבוקר עד ערב. בבוקר אני סר אל בית הספר שלו, כדי לספר לתלמידותיו על מסעותיי בעקבות רוחות אבותיי בפולסיה. אני מתלווה אליו בסיור מהיר באתר הבניה. אני מצטרף אליו לביקור באתר השיפוצים של בית הכנסת הקארלינאי הישן. לפנות ערב אני מגיע אל בית הכנסת הארעי שלו.

דרשתו, ברוסית קולחת ולא תמיד דקדוקית, נמסרת בטון הַיָאֶה לדרשן חסידי. הוא אמנם אינו מן הקארלינאים, אבל התפילות נערכות תמיד בנוסח קארלין, וכוללות את מזמורו המפורסם של אהרן הגדול, “יָהּ אֶכסוֹף נוֹעַם שבת”. לחסידי קארלין יש לא פחות מ-20 מנגינות למזמור הזה, ואחת מהן ידועה אצלם כ”ניגון הקדוש”.

יריעת התווים של ‘יָהּ אֶכסוֹף’, הניגון המפורסם של אהרון הגדול מקארלין. היריעה הזו שייכת לאוסף ספרי הזכרון היהודיים בספריה העירונית של ניו יורק. האוסף העשיר הזה נתון עכשיו במלואו על הרשת. יריעת התווים המובאת כאן היא צילום מס’ 166

אין זה עניין של מה בכך שהניגון הקדוש חוזר ומתנגן עכשיו בפינסק. הוא אינו ממלא את החלל העצום שהשאירה 1942. פינסק היהודית לא היתה חסידית. ברובה, היא היתה מודרנית, ליברלית, נועזת, מתקנת עולם. התקווה והאינטרנציונל נוגנו בה בתכיפות גדולה יותר מן הניגון הקדוש. אבל ראשי מתנועע אינסטינקטיבית למישמע הניגון. אבותיי היו חסידי קארלין-סטולין כמעט עד אחד. וזאת לדעת כי חסידי קארלין-סטולין לא היו מתפללים כאחד האדם. הם היו מרימים את קולם בצעקה רמה.

יום אחד לאחר טקס הזכרון אני נוסע אל עיר המחוז בְּרֶסְט, ליד גבול פולין, ושוֹלֶה מארכיונה (בעזרת אדוארד הנ”ל) את תיקו האישי של אבי-סבתי, יונה פיבובוז. אינני מזהה תחילה את שמו. בפולנית הוא כתוב Jewna Piwowoz. רק אחר כך נופלות עיניי על חתימה מסולסלת באותיות עבריות, בכתיב יידי, “יונה פיבאָבאָז”. הזֵיידע – כך היתה קוראת לו סבתא – כנראה לא ידע לחתום בלטינית. אני זוכר את הזיידע משחר ילדותי, הוא היה כבן 95, ורק זקן תיש קטן קישט את סנטרו. אני מופתע לגלות בתיקו האישי את תמונת הזיידה בזקן מידות ארוך כאחד החסידים.

 

בארכיון הפולני הישן בבּרֶסט אני מוצא את תיקו של אבי-סבי, יונה פיבוֹבוֹז, וּמוּפתע לגַלוֹת שֶזקן חסידי ארוך גלש לו על חזהו. הוא מיהר לקצר אותו לזקנקן תיש אלגנטי כאשר עזב את ארץ הבִּצות, ב-1925. אבל שם, בארץ פּוֹלֶסיה, הוא היה מחסידי הרבי מסטולין

פלוטניצה, עיר ההריגה

הזיידה נולד בפלוטניצה ב-1868. בטופס בקשת הדרכון שלו, לפני שהיגר לאמריקה, ומשם לארץ ישראל, הוא כתב את שם אביו “יוסֶלֶ’ה”. אני מתכווץ במידה של אי-נוחות על מושבי. מדוע יוסל’ה? מדוע לא יוסף-לייב, כראוי? אני שואל את הזיידע בנעימת נזיפה, 77 שנה אחרי מעשה. אביו, יוסף-לייב פיבובוז היה הקברן של פלוטניצה, נולד בסביבות 1840, והוא האב הקדמון ביותר הידוע לי.

בהיותו כבן שמונים שנה, בזמן מלחמת פולין ברוסיה הסובייטית, הופיעה בפלוטניצה המיליציה הידועה לשִמצָה של הגנרל הפולני בּוּלאק-בּאלאחוֹביץ. זה היה זמן של אנרכיה בפולסיה, וה”באלאחובצים” מילאו את הוואקום בעונג מיוחד. דרכם היתה עקובה בדם יהודי. לפי עֵדוּת אחת שֶגָבָה בן הזמן ההוא, “את יוסף-לייב פיבובוז סחבו בחצי הלילה אל בית הכנסת, ושם תלוהו על יד ארון הקודש” (מצוטט מ”מגִלַת פּוּרעֲנוּיוֹת”, מאת אברהם אשר פינשטיין, תל אביב, 1929. אני חייב תודה מיוחדת לאילנה סטֶפַּאק, חוקרת גיניאולוגיה יהודית מרמת גן, אשר גילתה את הספר הנדיר הזה, והמציאה לי עותק שלו). פלוטניצה, על פי העדות ההיא,”היתה עיר ההריגה במלוא מובן המלה”.

בין הרוגי פלוטניצה היה גם תינוק בן שנה, אשר שרמן, בנו של לייב’ל החייט. הבאלאחובצים מצאו אותו ישן בערישה, והלקו אותו בפרגול עד שמת. 22 שנה אחר כך ראה לייב’ל את בתו בת החמש יהודית נחטפת על ידי הנאצים מידי אחותה חיה, ונגררת אל אתר ההוצאה להורג של יהודי פינסק.

פלוטניצה של 1920 היתה חזרה כללית, או לפחות אחת החזרות, לקראת השואה הידנית. בסתיו 1941 נצטוו יהודי פלוטניצה לעבור לעיר המחוז סטולין. ערב חג השבועות של 1942 הם רוכזו בגטו. שלושה חודשים אחר כך הם הוצאו להורג. זה 60 שנה לא נראה יהודי בפלוטניצה. הגבעה, שעליה עמד בית הקברות היהודי, נכתשה ביסודיות, שנה אחר שנה, עד שנעלמה. בחווה הקולקטיבית המקומית אמרו לי, שהגבעה סיפקה חול לסלילת כבישים. איכרה אחת ושמה סווייטה אמרה לי, כי הכביש לסטאחוב סלול בחול מעורבב בעצמות יהודים.

בוקר אחד בסוף אוקטובר נסעתי לפלוטניצה, התייצבתי בבית הספר שלה, והבעתי מישאלה באוזני המנהל: היואיל בטובו לאסוף את הבוגרים שבתלמידיו, כדי שאוכל לסַפֵּר להם מה אני עושה בכפרם? המנהל היה איש מנומס, שציחקק בחוסר נוחות כאשר פניתי אליו במלים “אדוני המנהל” (“לא אדון, בבקשה, אלא חבר”, הוא ביקש).

אינני בטוח שמִשאלתי גרמה לו קורת רוח מיוחדת. אבל הוא אסף את תלמידיו, והעניק לי בערך עשרים דקות. עברתי ביניהם, והראיתי להם את תמונת החדר המתוקן לבנות של המורה ש. פיאלקוב משנת 1937, וסיפרתי להם מה קרה לאחת הבנות האלה, אתק’ה שרמן, שנורתה על ידי הגרמנים ביער ליד סטולין חמש שנים אחר כך.

ילדי בית הספר בפלוטניצה הקשיבו בנימוס, ולא שאלו שאלות

צילום: יואב קרני

 

המנהל והמורות בבית הספר של פלוטניצה מעיינים בצילומים ישנים של יהודי הכפר שפרשתי על שולחנם. הם לא ראו מעולם, הם לא ידעו, הם לא שמעו

צילום: יואב קרני

 

“בבקשה, בבקשה”, אומרות הידיים. אני מורשה לצרף את תמונת הנערות מן ה’חדר’ של המורה פיאלקוב (1937) אל אלבום בית הספר של פלוטניצה

צילום: יואב קרני

ילדי פלוטניצה הקשיבו בנימוס, ולא שאלו שאלות. המנהל, לעומת זאת, שאל מה יודעים תלמידים בבתי ספר בארצי על בלארוס. אחר כך הוא הזכיר לתלמידיו, שעליהם למהר אל הכיתה. המורה לביולוגיה ממתין להם.

בדרכנו לשוב לפינסק הצביע אחד ממלוויי על שלוליות מים בשולי הכביש. “הביצות חוזרות”, הוא אמר. “ייבשו אותן – אבל הן חוזרות”.

התפרסם במוסף השבועי של ‘גלובס‘, נובמבר 2002

Tags: , , , , , , , , , , , , , , ,

5 Responses to “מן הארכיון: הניגוּן הקדוש של מוישה פימה”

  1. אסף ברטוב הגיב:

    תודה על רשימה מרתקת ומרגשת.

  2. ענת הגיב:

    סבי וסבתי ז”ל עלו מלונינייץ ב-1924 והקימו את ביתם בשכונת נורדיה בתל-אביב.

  3. רונית הגיב:

    שם משפחתי בנעורי היה פלוטניצקי. סבי גדל בפלוטניצה עלה לארץ לפני השואה. בנות דודותיו המפורסמות הן חנצ’ה ופרומקה פלוטניצקי (אף הן יוצאות העיירה), אשר שימשו כקשריות בשואה, העבירו ידיעות/ נשק ללחימה בסכנת נפשות ממש למרות שיכלו לעלות ארצה (היו חברות בתנועת דרור) העדיפו להישאר ולעזור. פרומקה השתתפה בתכנון מרד גטו וארשה ונרצחה במרד בגטו בבדין. חנצ’ה נתפסה ונרצחה אף היא. יהי זכרן ברוך .

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, פרומקה פלוטניצקי היתה מן הגיבורות הגדולות ביותר של תנועת ההתנגדות היהודית בשואה. אולי אין זו הגזמה להגיד עליה שהיא היתה אחת הגיבורות היהודיות הגדולות של כל הזמנים. כבוד הוא לך, וכבוד הוא לכל יוצאי פלוטניצה וצאצאיהם.

    • צביקה פלוטניק הגיב:

      אבי וארבעת אחיו היו ילידי פלוטניצה,עלו ארצה בשנות ה – 30

Leave a Reply for רונית