קו המשווה

הרשימה הזו מתפרסמת במוסף סוף השבוע של גלובס

 

ולדימיר פוטין, במסע היסטורי לישראל, עמד לשמוע השבוע תלונות. מדוע הוא מסַפֵּק נשק נ”מ לסוריה? מדוע הוא מזין את יוּמרוֹתיה הגרעיניות של איראן? אולי הוא ישמע גם רמז של תלונה על הֶקֵף האנטישמיות הפומבית ברוסיה. הוא אמנם התנער ממנה, אבל האם עשה מספיק כדי להילחם בה?

אני מנחש ששם יסתיימו התלונות. ישראל אינה נוהגת להתלונן על מדיניות חוץ של ארצות זרות, כל זמן שהמדיניוּת הזו אינה פוגעת בה. קל וחומר ישראל אינה מתלוננת על מדיניות הפנים שלהן.

במרוצת השנים, ישראל אֵרחה עשרות מנהיגים, שמדיניות הפנים שלהם הצריכה לפחות קימוט של המצח. ישראל לא נהגה לקַמֵט. אולי זה מפני שהיא חשבה שהיא קטנה וּרחוקה מכדי להתלונן על דיכוי אינדיאנים בגוואטמלה (למשל); או שהיא מעוּטת ידידים מכדי להיות בררנית, ולדבר על דיכוי רוב בידי מיעוט (בדרום אפריקה למשל). ניקולאה צ’אושסקו, רודן רומניה, נֶהנָה מהערצה ניכרת בארץ, מפני שסירב ללכת בתלם הסובייטי, וּלנתק יחסים. האם עניינה של ישראל המבודדת היה להביע את דעתה על יחסי סוֹהֵר-אסיר ששׂררוּ בין צ’אושסקו וּבין עַמו?

אלה אגב שאלות לא-רטוריות. אינטרסים לאומיים מחייבים לפעמים התנהגות לא-מוסרית. אבל אם אינטרסים לאומיים מחייבים תמיד התנהגות לא-מוסרית, או-אז מותר להתחיל לפקפק בלאומיותם של האינטרסים.

לקרוא רשימה קודמת על פוטין, הקישו-נא על הקישור הבא  מה הוא רוצה, האיש ההוא עם הנפט ועם הגאז (והאם צריך לפַחֵד מפניו?)

ולדימיר פוטין מזַמֵן מבחן מעניין לדיכוֹטוֹמיה הזו: נשיא רוסיה הוא כמובן אורח נכבד ורצוי, וִיחָסים תַקינים עם רוסיה הם הֶכרֵחַ. היו זמנים, והם אינם כל כך רחוקים, שהסימן הקטן ביותר של קוֹרֶקטיוּת מצד מוסקבה היה מעורר התרגשוּת.

אבל הזמנים ההם הסתיימו, מוסקבה ירדה מגדוּלָתָהּ, וִידִידֶיהָ הטובים ביותר של רוסיה בישראל הם דווקא פְּליטֵי המשטר הסובייטי או קרבנותיו. נתן שרנסקי, בביקורו המיניסטריאלי הראשון במוסקבה, עלה לרגל אל מרתף בית הכלא של המשטרה החשאית, שבו היה חבוש. לפי מיטב ידיעותיי, הלוחם הגדול הזה לטובת החרות לא התעניין אף כמלוא הנימה בשאלה מה עושים השוטרים החשאיים לפרנסתם בימים האלה. מי הם קרבנותיהם? מי ממלאים את התאים במרתפים?

אני מדבר כמובן על הצ’צ’נים. אם יש לפוליטיקאים ישראליים דֵעָה על הצ’צ’נים, היא נוטה להיות פרו-רוסית לתיאבון, או לפחות פרו-קרמלינית. בין ירושלים למוסקבה שררה בשנים האחרונות הערצה הדדית, או לפחות אמפתיה, על מלחמתן המשותפת בטירור הבין לאומי. כאשר צ’צ’נים כבשו בית חולים ליולדות בדרום רוסיה (1995), או תיאטרון במוסקבה (2002), או בית ספר בצפון הקווקאז (2004), הם עמדו בכל הקריטריונים האפשריים של טירור.

אינני חושב שתנועת העצמאות הצ’צ’נית היא כשלעצמה טירוריסטית. אני עוקב אחריה זה שנים, הקדשתי לה חלק ניכר מספר שכתבתי על הרי הקווקאז (יצא בארה”ב), כתבתי עליה פעם אחר פעם בעתונים אמריקניים. מלכתחילה רחשתי לה אהדה, מפני שקשה לא לאהוד עמים קטנים הלוחמים על עצמאותם. אחר כך ראיתי אותה בהידרדרותה, וכתבתי בִּגנוּתָהּ (קישורים למאמרים האלה אפשר למצוא למטה).

הצ’צ’נים הם קרבנות של עוול היסטורי איום ונורא, אבל שום עוול היסטורי אינו מעניק לקרבנותיו רשיון לצאת מן הדעת או לפשוע. ליהודים לא ניתן רשיון לרצוח גרמנים, לארמנים לא ניתן רשיון לרצוח טורקים, לצ’צ’נים אין רשיון לרצוח רוסים.

אף על פי כן, הצ’צ’נים הם אמנם קרבנות, ובניגוד ליהודים ולארמנים, ייסוריהם לא הוּכּרוּ, וּכבוֹדם לא הוחזר, ונֶכדי תלייניהם לא עצרו כדי להרהר. בחודש שֶבּוֹ הארמנים מציינים תשעים שנה לרֶצַח עמם (והטורקים מבזבזים את זמנם ואת זמנו של העולם על הכחשות פאתטיות); בחודש שֶבּוֹ רבבות משתוללים בערי סין, כדי לתבוע מיפאן להכיר באחריותה לפשעי הגנרלים שלה בשנות ה-30 וה-40 – בחודש הזה מוּתָר לתבוע גם מרוסיה להרהר בקול רם במעשֶׂיהָ בקווקאז.

דווקא החודש הזה – מפני שבחודש הבא, בתשעה במאי, ולדימיר פוטין יארח במוסקבה את מנהיגי העולם, כדי לחוג את יום השנה הששים לנצחון על גרמניה הנאצית.

אנשים מוסריים אינם מאמינים באחריות קולקטיבית. בוודאי אי אפשר לפקוד עוון אבות על בנים. אבל ששים שנה לאחר הנצחון על הנאצים, רוסיה תובעת לעצמה אשראי קולקטיבי. היא מוּחזקת בעינֵי עצמה “האומה המנצחת”. בזמן המשטר הסובייטי, וַעדֵי ידידות עם “העם הסובייטי” היו מציינים מדי שנה את נצחון “ברית המועצות והקואליציה האנטי-היטלראית”, מבלי לנקוב בשמות חברי “הקואליציה”. הרמז היה ברור: אילמלא הצבא האדום לא היה נצחון, כל השאר היו בחזקת שותפים זוטרים.

אבל הצבא האדום המנצח הוא גם הצבא האדום שהשתתף באונס פולין, ב-1939, ואִפשֵר בזה את מלחמת העולם השניה. הוא ניסה להרוס את פינלנד, בסתיו 1939. הוא רמס את עצמאותן של הארצות הבלטיות, ב-1940.

ובין נובמבר 1943 לנובמבר 1944, הצבא האדום היה מכשיר של נסיון לרצח עם נגד שבעה עמים קטנטנים, רובם מוסלמים. הם גורשו בזה אחר זה, על נְשֵיהֶם, על זִקנֵיהם ועל טַפָּם, אל עַרבוֹת אסיה המרכזית. בנובמבר 1943 הלכו הקאראצ’אי (עם דובר טורקית בצפון מערב הקווקאז), בדצמבר 1943 הלכו הקאלמיקים (עם בודהיסטי בדרום רוסיה), בפברואר 1944 הלכו הצ’צ’נים והאינגוּשים (צפון מזרח הקווקאז), במארס 1944 הלכו הבַּלקָרים (תאומיהם האתניים של הקאראצ’אי), ביולי 1944 הלכו הטאטארים של חצי האי קרים, בנובמבר 1944 הלכו הטורקים המֶסחֶטים של גרוזיה.

אדמותיהם הופקעו, שמות יישוביהם שוּנוּ, הם נמחקו מן ‘האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה’, הם הועלו על רכבות ללא מזון וללא מים, והם נשלחו שלא על מנת לחזור. לא חיכו להם תאי גאז, לא היתה מדיניות שיטתית של השמדה, אבל התוצאות היו הרות אסון. מקובל להניח שֶרֶבַע מהם נִספּוּ, אולי יותר, אולי הרבה יותר.

זה קרה בערך באותו הזמן שבו הושלם רצח יהודי פולין והתחיל רצח יהודי הונגריה. הנה כי כן, בשעה ש”הקואליציה האנטי-היטלראית” אסרה מלחמה על משמידי עם במרכז אירופה, השותפת הבכירה בקואליציה הזו השתמשה באותן שיטות הובלה, כדי למצוא פתרון סופי לבעייתם של עמים קטנים ולא-סלאביים, שמוסקבה הטילה עליהם אחריות קולקטיבית לשיתוף פעולה עם הכיבוש הגרמני (שהיה קצר ימים מאוד בקווקאז, קצת יותר ארוך בקרים).

רוב המגורשים הורשו לחזור בהדרגה לאחר מות סטאלין, בסוף שנות ה-50. אחדים לא הורשו לחזור כלל. אחרים חזרו בקושי. רק 50 שנה אחר כך, ב-1993 וב-1994, ממשלה רוסית (זו של בוריס ילצין) ביקשה סליחה רָפָה. אבל בספרי הלימוד הרוסיים אי אפשר למצוא יותר מכמה שורות. הַכָּאוֹת פומביות על חֵטְא כמעט אינן נשמעות – וב-1994, בעצם השנה ה-50 לגירושים, רוסיה אסרה מלחמה על הצ’צ’נים המורדים.

מאז, זו השנה ה-11, רוסיה לוחמת בצ’צ’נים. היא הרסה חלק מֵעריהם, היא הפכה מאות אלפים מהם לפליטים, היא הטילה עליהם שלטון פחד ונקם, היא הרשתה הֲפָרוֹת איוּמוֹת של זכויות האדם – הכול בשם שלֵמוּתָהּ הטריטוריאלית. לימים, אוסמא בן לאדן וטיפשותם הטראגית של מפקדים צ’צ’ניים איפשרו למוסקבה לטעון ששאלת הצ’צ’נים היא חלק מחבילת “הטירור הבין לאומי”.

היא אינה חלק. ההתנגדות הצ’צ’נית לכיבוש הרוסי התחילה עוד בשנות ה-80 של המאה ה-18.

יהיו האינטרסים הלאומיים אשר יהיו, לפעמים אומה צריכה להרים קול נגד עוול לא מפני שזה מועיל, אלא מפני שזה ראוי. היא צריכה להזכיר לעצמה את ההבדל בין התחסדות ובין רדיפת צדק.

מה מאוד היה ראוי שנשיא המדינה, בארוחה החגיגית לכבוד האורח הרצוי ורם המעלה, יִמנֶה אחד לאחד את כל קרבנות המאה ה-20, את כל העמים הקטנים והבודדים שֶלעֵת השמדתם העולם עמד מנגד. זה, אבוי, לא יקרה. ואין צורך לדאוג, לוולדימיר פוטין לא יהיו ייסורי מצפון בשום עניין.

 

מאמרי על כשלונה של תנועת העצמאות הצ’צ’נית, בעקבות הריגתו של מנהיג המורדים אסלאן מסחאדוב, הופיע ב’וושינגטון פוסט’, ב-20 במארס 2005 בשמונה במארס שוחחתי על הצ’צ’נים בתכנית החדשות העיקרית של הטלויזיה הציבורית בארה”ב, The News Hour, ואפשר לקרוא את הנוסח, או להאזין לו, או לצפות בו הבעתי את דעתי על הצ’צ’נים במרוצת מארס בתכנית של הרדיו הציבורי בארה”ב, The World, וב‘קול אמריקה’ קישורים של שנים קודמות אפשר למצוא במקום אחר באתר הזה

 

This entry was posted on יום חמישי, אפריל 28th, 2005 at 7:50 and is filed under מנהרת הזמן: הפוליטיקה של ההיסטוריה. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.