כאשר 22 מיליון סינים חותמים על עצומה אחת

 

 

'סאות' צ'יינה מורנינג פוסט', היוצא בהונג קונג, מודיע ב-11 באפריל 2005 (למעלה) על "אלפי משתתפים" בהפגנות האנטי-יפאניות בסין, וב-17 באפריל 2005 (למטה) על "השתוללות אנטי-יפאנית" בשנחאי. בארץ שבה ספונטניות פוליטית שולחת לעתים קרובות את בעליה לשנים ארוכות בכלא, ההפגנות האלה לא יכלו להתרחש אילמלא המשטר רצה בהן. אין זאת אומרת שהן לא ביטאו את רחשי הלב של הציבור. אמנות השיור של רודנות תמיד מחייבת היענות (סלקטיבית מאוד) לרחשי לב

 

 

 

ב-18 באפריל 2005, 'סאות' צ'יינה מורנינג פוסט' מודיע על הסלמה דיפלומטית במשבר: בשעה שהפגנות המונים נמשכות, וגולשות אפילו אל הונג קונג (בצילום משמאל), גיחה דרמטית של שר החוץ היפאני לבייג'ינג אינה עולה יפה. היפאני דורש התנצלות, הסיני משיב שאין לארצו על מה להתנצל.

כדי לקרוא את הציטוטים של שני שרי החוץ בתיבה השחורה מימין, הקישו-נא כאן

 

לפני שלושים שנה, כאשר חדירה אל השוק הסיני היתה שייכת לעולם של פנטזיות ושל משאלות-לב, היה אפשר לשמוע שאלות מן הסוג של "מה יקרה אם כל סיני יִשתֶה פחית אחת של פפסי מִדֵי יום"? שלא לדבר על "מה יקרה אם חצי מיליארד סינים יתעטשו יחד"? או, מה יקרה אם 22 מיליון סינים יחתמו על עצומה אחת?

הפנטזיה של פפסי לא נענתה. יוזמת העיטוש המשותף עדיין לא נוסתה. אבל בשבועות האחרונים, 22 מיליון סינים אמנם חתמו על עצומה, על האינטרנט.

והסיבה? הסכנה האיומה הנשקפת לשלום העולם, אם יפאן תקבל מושב קבוע במועצת הבטחון של האו"ם (יוזמה מעין זו נשקלת, לא יפאן בלבד אלא עוד חמש ארצות רואות את עצמן מועמדות טבעיות להצטרף). הסכנה חזרה והתחוורה ל-22 המיליון בגלל עיוותים בספרי לימוד יפאניים על מלחמת העולם השניה, ובגלל סכסוך בעלות על כמה איים זעירים בים סין.

אל נא תטעו: לסינים אמנם יש סיבות טובות לשמור טינה ליפאנים. הם עסקו בכיבוש שיטתי של סין ובמעשי רצח המוניים שמונה שנים לפני שהיטלר פלש לפולין. הערכה סינית רשמית מעמידה את מספר הקרבנות בין השנים 1945-1931 על 35 מיליון. מעשי היפאנים בעיר הסינית נאנג'ינג, ב-1937, הקפיצו ממקומו אפילו דיפלומט נאצי שחזה בהם. אין זו כלל הגזמה להגיד שבסין התחוללה שואה.

 

את החייל היפאני הזה פגשתי בינואר 2004 במזרח טימור, על הדרך ההררית המקשרת את עיר הבירה דילי עם עיר המחוז סוּאַי. הוא אמנם התייצב שם בחגור מלא, אבל משימתו — ומשימת גדוד ההנדסה היפאני של כוח השלום של האו"ם בארץ הזעירה הזו, בין אינדונזיה לאוסטרליה — היתה להרחיב את הדרך בצוואר בקבוק מסוכן במיוחד. אין זה כלל מן הנמנע שסבא שלו היה במזרח טימור לפני ששים שנה ויותר בעניין אחר לגמרי: כיבוש, סיפוח, הענשה אכזרית של כל התנגדות. אבל עכשיו היפאנים במזרח טימור הם מלאכי שלום ועזרה שלא-על-מנת לקבל פרס. לא ראיתי שם סינים. הם כנראה היו עסוקים בניפוץ חלונות באיזה מרכז מסחרי יפאני ליד שנחאי.

צילום: יואב קרני

 

אף על פי כן, יפאן של ימינו אינה יפאן של 1937 – גם אם ספרי הלימוד שלה אינם מלמדים במפורש מה שעליהם ללמד, וגם אם פוליטיקאים יפאניים היו יכולים בהחלט לוותר על ביקוריהם התקופתיים באתרי זכרון לפושעי מלחמה בכירים. יפאן אינה עוד מעצמה מיליטריסטית, המגייסת מיליונים למלחמות תוקפניות. יש לה חוקה פציפיסטית, אין לה צבא מלא, והיא מסתופפת תחת מטריית הגנה אמריקנית. כאשר יפאנים מצורפים לכוחות שלום של האו"ם, הם רוכשים הערצה והכרת טובה על סלילת כבישים ועל בניית מירפאות.

קצת קשה לחשוב את היפאנים לאויביו של מישהו, אלא אם כן כמובן הכול הם אויבים, והכרח קיומי הוא בשביל משטר לא-לגיטימי לתאר את עצמו כקו ההגנה האחרון מפני עולם שוחר רע.

לאהוב את המולדת או לשנוא זרים

מדוע איפוא 22 מיליון סינים החליטו להתעטש פה אחד באופן כל כך אנטי-יפאני, עד שאפשר לטעום בו טעם של היסטריה? התשובה אינה פשוטה.

זה 150 שנה ויותר שסינים מתקשים להבחין בין פטריוטיות לשמה ובין שִׂנאַת זָרים. אין זו אשמתם: זרים חזרו וקרעו נתחים של ארצם, גנבו את אוצרותיהם, ניצלו אותם והשפילו את כבודם. אבל סין של ימינו אינה סין של ימי הקיסרות האחרונים, או של השנים שבין מלחמות העולם, כאשר שעריה היו פרוצים לרווחה, וכל מדינה אירופית בגודל בינוני יכלה להיכנס ולצאת כרצונה. סין של ימינו היא לא רק חזקה צבאית, אלא נמצאת בעיצומה של צמיחה כלכלית מסחררת. אפשר שהיא תדביק את ארה"ב עוד בימי חייהם של חלק מקוראי הרשימה הזו.

קצת קשה לחשוב את היפאנים לאויביו של מישהו, אלא אם כן כמובן הכול הם אויבים, והכרח קיומי הוא בשביל משטר לא-לגיטימי לתאר את עצמו כקו ההגנה האחרון מפני עולם שוחר רע.

מקובל להגיד שהתנועה הלאומית הסינית נולדה במאי 1919, כאשר מאות אלפי סטודנטים יצאו לרחובות למחות נגד השפעה זרה. גם המהפכה הקומוניסטית שאלה את הלגיטימיות שלה מן התאריך הזה. אבל הקומוניסטים מעולם לא ניסו לרכוש לעצמם לגיטימיות אחרת, זו הניתנת בקלפי. בסין אין אפילו מראית-עין של בחירות כלליות.

מאחר שהקומוניסטים אינם יכולים עוד להעמיד פנים שהם נושאי הדגל של שוויון ושל צדק חברתי – בסין המשגשגת שוויון וצדק הם המִצרָכים הנדירים ביותר על המדף – אין להם בררה אלא לחזור וּלהעלות בָּאוֹב את רוחות הרפאים של העבר.

אוסף של כותרות מן העמודים הראשונים של עתוני אמריקה בחודשים האחרונים. המכנה המשותף: החששות הגוברים מפני התחזקותה הצבאית של סין

 

בסין יש די זכרונות מרים כדי להזין איבה אותנטית, אפילו ספונטנית, ליפאן. אבל בענייני פוליטיקה ומחאות פומביות אין בסין אלא מעט ספונטניות. 22 מיליון סינים לא היו חותמים על עצומה, אילמלא רצה בה המשטר. בארץ המחניקה במהירות כל גילוי של עצמאות על האינטרנט, אתרי הרשת הממשלתיים מלאים מסרים אנטי-יפאניים כמעט-פסיכוטיים. למשל, באתר של בטאון המפלגה הקומוניסטית 'יומון העם', פורום גולשים הנקרא "אומה חזקה", הכיל את שני המסרים הבאים (לפי דיווח של הבי.בי.סי):

  • "עלינו להרוג, עד שיפאן הקטנה לא תעז להישיר את מבטה לעֶברֵנוּ במשך מאה שנה".
  • "שלום יבוא לעולם לאחר שסין תחריב את ארה"ב ואת יפאן בראשי-חץ גרעיניים".

כאשר רודנים חולצים את הפקק מן הבקבוק…

בִרכָתָם השקטה שלחה עשׂרוֹת אלפי סטודנטים חמי-מזג אל הרחובות בעווית של היסטריה אנטי-יפאנית. אבל היתכן ששליטי סין ישלמו את המחיר, כאשר הסטודנטים האלה יגַלוּ שיש מטרות קצת יותר קרובות וּראוּיוֹת?

כמובן, כתובות גראפיטי מגונות אפשר למצוא בחדרי השירותים הווירטואליים של האינטרנט בכל העולם, כולל בישראל. אבל בסין, קריאות למלחמת השמד אינן נחלתם הבלבדית של גולשים אנונימיים. אפשר לשמוע אותן מפי אנשים בעלי פרצוף ושם, כל אימת שסטודנטים סיניים מפגינים בחזית של שגרירות יפאנית באיזשהו מקום בעולם. אני זוכר שיחה עם סטודנט סיני מול שגרירות יפאן בוושינגטון. הוא נשא שלט, באנגלית, Nuke Japan, זאת אומרת חסלו אותה בנשק גרעיני. שאלתי אותו אם הוא מתכוון ברצינות. "בהחלט", הוא ענה בהתלהבות ידידותית.

התלהטות היצרים הזו הגיעה השבוע לידי כך, שאספסוף של אליטה – בערך 10,000 סטודנטים – התפרעו ליד ביתו של שגריר יפאן בבייג'ינג, והשליכו אבנים ובקבוקים אל תוך החצר. נקל לשער מה היה קורה לכל אחד מהם אילו ניסו להשליך גרגיר חצץ אל חצרו של מנהיג סיני.

להרוג את האווז של ביצי הזהב

לצד ההשתוללות הזו, בשורה של ערים בסין התארגנו לאחרונה חֲרָמוֹת נגד חנויות בבעלות יפאנית ונגד מוצרים יפאניים. עצומות קטנות יותר אורגנו על האינטרנט, כמו זו ששִכנעה את הממשלה לחזור ולשקול מִכרז בין לאומי ענקי להקמת הרכבת המהירה מבייג'ינג לשנחאי, ב-15 מיליארד דולר. קונסורציום יפאני זכה, וחותמי העצומה התנגדו. הנימוק: מלחמת העולם השניה.

אין כנראה מנוס מלהכיר, שתהליך ההתבגרות הפוליטי של סין מפגר הרבה אחרי תהליך ההתבגרות הכלכלי שלה. השאלה מה היא רוצה לעשות בכל הכוח העצום שהיא צוברת היא אולי השאלה החשובה ביותר של ימינו.

יפאן אינה כל כך רעה לסין. בשנה שעברה, השקעות יפאניות ישירות בכלכלת סין התקרבו לששה מיליארד דולר, פי ששה ויותר מרמתן בשנת 2000. סטודנטים סיניים צריכים להתעניין במספרים האלה. שלושה מיליונים וחצי מהם אינם מצליחים למצוא עבודה. גם אם שִׂנאַת יפאן היא הסחת דעת נאותה, היא אינה תחליף מוצלח לתלוש משכורת.

אבל מה הם ששת המיליארדים של יפאן לעומת שלושים המיליארד החוצים מדי שנה את מצרי טייוואן בדרך אל היבשת? כאשר סין מודיעה שהיא מוכנה לשחוט את האווז, המטיל ביצי זהב, היא מעידה על עצמה שיש בה שיעורים מבהילים של חוסר רציונליות.

האומנם הברירה היא בין סין קומוניסטית לסין לאומנית ומיליטריסטית? האם מתוך ההצלחה הכלכלית לא תיוולד סין מודרנית, פרגמטית ומתונה? כבר ראינו ב-125 השנה האחרונות מֶה עָלוּל לקרות לארצות שתיעושׂ פנומנלי, אנרגיה לאומית עצבנית ושפע של רחמים עצמיים מתמזגים בהן באותו הזמן עצמו. לאחת קראו יפאן, לשניה קראו גרמניה, ואף לאחת מהן לא היו 1.3 מיליארד תושבים.

סין מעוררת תקווה, סין מעוררת התפעלות, סין מעוררת פַּלָצוּת, סין מעוררת חרדה. קצת קשה להתפלא, שארץ של 1.3 מיליארד בני אדם מצליחה להניב כל כך הרבה רגשות סותרים. היה צריך להתפלא אילמלא הניבה. אבל אין כנראה מנוס מלהכיר, שתהליך ההתבגרות הפוליטי של סין מפגר הרבה אחרי תהליך ההתבגרות הכלכלי שלה. השאלה מה היא רוצה לעשות בכל הכוח העצום שהיא צוברת היא אולי השאלה החשובה ביותר של ימינו.

 

הן רוצות נפט, הרבה נפט 

בין סין ליפאן יש יותר מסלעי מחלוקת היסטוריים: הן מִתחָרוֹת על ניצול משאבי האנרגיה של ים סין המזרחי. סין מפַתַּחַת שם שדה גאז בערך של שני מיליארד דולר, והיא מתכננת להתחיל בחודשים הבאים להזרים את הגאז הזה למחוז זֶ'גְ'יַאנג (Zhejiang), במזרח סין.

השדה הזה קרוב מאוד אל "האיזור הכלכלי הבלבדי" שיפאן תובעת. אמנם הבארות הסיניות אינן נמצאות בתוך האיזור, אבל יפאן חוששת שהן יפגעו ברזרבות התת-ימיות שלה. השבוע, טוקיו הסמיכה קונסורציום של ארבע חברות נפט יפאניות להתחיל חיפושי גאז באיזור, שסין ממילא אינה מכירה בגבולותיו. שתי הארצות משתמשות בשיטות חישוב שונות ומנוגדות כדי לתחום את מי החופים שלהן.

ים סין המזרחי — והתביעות הטריטוריאליות המנוגדות של יפאן וסין על ניצולו הכלכלי. הקו האדום המרוסק מציין את גבול התביעות הסיניות, הקו הלבן המרוסק מציין את גבול התביעות היפאניות. באמצע נמצאים איי סֶנְקאקו הזערוריים, שתביעת הבעלות היפאנית עליהם גרמה כל כך הרבה התרגשות לכל כך הרבה סינים. גם טייוואן קרובה מאוד, והמתח הצבאי במצרי טייוואן הופך את העיסה לסמיכה עוד יותר. המפה היא של ה BBC, ובאתר של שירות השידור הבריטי אפשר למצוא עוד חומר רקע

 

גם יפאן גם סין מייבאות כמויות עצומות של נפט. ב-2004, צורכי הנפט של סין גדלו ב-40%, והגיעו לשליש מכל הגידול העולמי. אם התיאבון הסיני יוסיף לגדול בקצב שנתי ממוצע של 7%, צריכת הנפט בסין תשתווה בתוך 17 שנה לצריכה הנוכחית של ארה"ב (21 מיליון חביות ביום). אשר ליפאן, היא הצרכנית השניה בגודלה בעולם, אחרי ארה"ב, בערך 5.4 מיליון חביות ביום.

תחרות על מקורות נפט הביאה את הדיפלומטיה הסינית בחודשים האחרונים עד אמריקה הלטינית. חוץ מזה, סין ויפאן מתחרות על מקום טוב באמצע בשדות הנפט הענקיים של רוסיה. שתיהן לוטשות עיניים לעבר הצינור, הנמתח מסיביר אל החוף המזרחי של האוקיאנוס השקט. 

הסינים קיוו שהצינור הזה יסתיים בעיר הנמל שלהם דאצ'ינג. היפאנים העדיפו את עיר הנמל הרוסית נאחודקה, והתנדבו להשתתף במימון הפרוייקט (שסך כל עלוּתוֹ מוערכת ב-10.7 מיליארד דולר). הרוסים הכריעו לטובת היפאנים. לכשתושלם הנחת הצינור, ב-2010, יזרמו בו מדי יום 1.6 מיליון חביות.

 

רשימות קודמות על סין באתר הזה

  • כמה שהם מפחדים מסין. כמה שהיא מפחידה: ארה"ב מפצירה באירופים (ובישראלים) לא למכור נשק מתקדם לארץ, המתכוננת בגלוי להרוס את שכנתה הקטנה, דמוקרטיה משגשגת, בשם עקרונות מופשטים של שלֵמוּת טריטוריאלית.
  • הגרעין הקשה של סין: אחרי שֶמְקַלפים ממנה את כל הקליפות, האם אפשר למצוא התנהגות רציונלית? מה היא רוצה? השפעה? כוח? יוקרה? אולי רק נפט?
  • סין — סוף הַהֲזָיָה: האם המפלגה הקומוניסטית המתפרקת מנכסיה תשתכנע שהיא יכולה לסמוך על שִׂכלָם הישר של נתיניה?

מקורות על הרשת

 

 

7 תגובות בנושא “כאשר 22 מיליון סינים חותמים על עצומה אחת”

  1. את התמיכה הממסדית השקופה להפגנות האחרונות ניתן למצוא גם ביפן בהתארגנויות של קבוצות כח לאומניות אשר פועלות בתחומים שונים, אם בהשפעה על תוכן הלימודים ואם בארגון אורגיה המונית במלון סיני לציון יום השנה לכיבוש מנצוריה.
    ליפן יש גם בעלות ותיקה יותר על התיאוריה ש'כולם שם בחוץ מסוכנים ומאיימים'

    מקדש יסקוני הוקם לכבד את זכרם של כל אלו שנפלו למען הדגל היפני ולאו דווקא לכבוד פושע מלחמה זה או אחר. גם מנהיג טאיוואן אשר ביקר במקדש לאחרונה ציין זאת כאשר הוא חלק כבוד לחיילים אזרחי טאיוואן אשר גוייסו בכפיה בחלקם הגדול במלחמת העולם השנייה.
    יש כאן הרבה סמנטיקה, סגירת חשבונות ויריבות אסיאנית ארוכת שנים.

    מעבר לכך, אל תתעלם מהעובדה כי בעשור האחרון חלה התעוררות לאומנית ביפאן. גם אם מדובר בהיקף קטן ובתכנים שברובם מקבילים לתנועות שלום ישראליות, הרי שזה מספיק לדגדג את כל העצבים החשופים של האזור. אנחנו מדברים על עמים שהזכרון שלהם לא היה מבייש פיל אפריקני.
    גם אם מדובר בתופעה טבעית ומתבקשת לנוכח ההתעצמות הסינית או חזרה לנורמליות לאחר חמישים שנה של שירת קומבייה, זה מספיק לסינים על מנת להוציא את השלדים מהארון.

    תוסיף לכך את היוהרה היפנית (חסרת הבסיס) כלפי כל מה שצהוב, אוכל עם מקלות וחי בצד הלא נכון של הים הסיני ותקבל את המתכון המשובח לניפוץ חלונות בבית השגריר.

    ועוד לא דיברנו על איי טאקשימה, שם הדרמה בעיצומה.
    האם קוריאה תשלח שוטרים לאבטח את האי הסלעי שלא עולה בגודלו על מגרש בייסבול?
    האם ייערך הפסטיבל האמור בנגאסאקי לציון הקשר העמוק בין העם היפאני לאותו סלע?
    האם, על פי דרישת ירחון לאומני, ארה"ב תגן על יפן כפי שהבטיחה ותתקוף את עשרת התיירים הקוריאנים אשר צולמו מאושרים על אותו אי?
    התשובות בפרק הבא של בועות.

  2. ייתכן שעוד איתות לכוונותיה של סין כלפי יפן הוא ההתקרבות בין סין והודו. שתי ענקיות אלו שכבר הספיקו להילחם בעבר (במלחמה שהסתיימה בתבוסה הודית) פתאום מחממות עד מאוד (בחום חיובי) את היחסים ביניהן.
    הודו כידוע היא אחת מהטוענות למושב קבוע במועצת הביטחון. מבחינת סין, תמיכה בהודו היא כנראה אפשרות רעה פחות מאשר בחירתה של יפן לחברה קבועה במועצה.
    האם יש סיכוי שבזמן בו ממנה הנשיא בוש את קרן יוז לשפר את תדמיתה של ארה"ב בעיני העולם המוסלמי ובתקופה בה יחסי ארה"ב-פקיסטןנמצאים בשיאם, תוכל ארה"ב לתמוך בהודו?

  3. הגרמני מנאנג'ינג לא היה דיפלומט אלא איש חברת סימנס (שפועלת שם עד היום), חבר המפלגה הנאצית שיחד עם "זרים" נוספים בעיר הציל סינים רבים מאימת היפנים באיזור ביטחון שיצרו.

    מלמדים אותנו "לקרא" את הפוליטיקה הסינית בעזרת כל מיני סימנים עדינים כמו התיחסות לעיתוי של התבטאות ולא לתוכן שלה עצמה. במדינה שבה השקיפות כמעט ואינה קיימת זו כנראה האפשרות היחידה, אך הבעיה היא, לעניות דעתי, נטייתם של העוסקים בכך בתקשורת דוברת האנגלית לבטא יותר את נטיות ליבם מאשר את המצב לאמיתו.
    העיתוי של ההפגנות נגד יפן הוא לא מקרי, אבל לא הייתי מטילה ספק בכנות המפגינים. הסינים שונאים את היפנים. הם אפילו מביאים את יחסי ישראל גרמניה כדוגמא לדרך שבה היו צריכים היפנים להתנהל אחרי המלחמה. יכול להיות שכרגע נוח למשטר לשחרר את השנאה הזו החוצה, אבל מעבר לאינטרסים צרים של בעלות על אי כזה או אחר ישנה בעייה אמיתית באיזור, שכוללת גם מדינה "רציונלית" כמו דרום קוריאה. יפן מעולם לא התמודדה ברצינות עם מעשיה בזמן מלחמת העולם השנייה, לא פיצתה את קורבנותיה מלבד במקרים בודדים (לפני כמה שנים הסתיים משפט של הניצולים של מחנה ניסויים באיזור חרבין, בצפון סין, בכך שיפן מכירה באחריותה למעשים אך לא בצורך לפצות את הניצולים של המחנה), ולא נעשה דבר אפילו ברמה טקסית כדי לישר את ההדורים. בתור מי שסוחבים עלבון 2000 שנה אפשר להבין את זה, לא?

    אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד הוא – להזהר מקונספציות. השאלה "מה סין רוצה" מסובכת דיה מבלי לערב מושגים מערביים או אמריקאיים כמו דמוקרטיה ואינדיבידואליזם. לא כל התקוממות מקומית היא בהכרח סימן לסופה של המפלגה הקומוניסטית, ולא כל סטודנט מפגין בטייאן-אן-מן באמת רוצה זכות הצבעה לאיכרים פרובנציאליים.

  4. אכן, מכל מלמדיי השכלתי. כל שלושת המעירים הוסיפו כאן תוֹבָנוֹת ועובדות חשובות.
    עניין אחד המעורר בי אי-נוחות — אסף רומז עליו, אפרת מרחיבה עליו את הדיבור — הוא הסכנה של החלת נורמות "מערביות" על מצב לא-מערבי.

    אני נוטה להסכים עם ההזהרה הזו באופן כללי. אפשר לפקוד אותה כמעט על כל איזור, כמעט על כל משבר, כמעט על כל דעת קהל. אפשר אפילו להגיד לאירופים שלא יחילו את הנורמות שלהם על אמריקה (כאשר הם דנים ברותחין את הנטיה האמריקנית להחצין דתיוּת ופטריוֹטיוּת, למשל).
    אם זה נכון ביחסים בין מערב אירופה לצפון אמריקה, קל וחומר זה נכון בין סין לִשאָר העולם.

    אבל אני מודה שאני חצוי. אם העֵצָה הזו נועדה לפתוח את הדעת המערבית לצורות מחשבה אַחֵרוֹת, היא ראויה לאימוּץ מלא. אם היא נועדה לפטור מִשְטְרֵי דיכוי ותרבּוּיוֹת לא-דמוקרטיות מפני ביקורת וּמפני רוחות שינוי, זה עניין אחר.

    כמובן, אינני מייחס כוונה כזאת למעירים. אני רק מזכיר שטענות מן המין הזה נשמעות מפי אפולוגיסטים של משטרי דיכוי, וּמגיני המשטר הסיני נוטים להן במיוחד.

    אבל אי אפשר לפטור את סין מנורמות של התנהגות ציווילית. אי אפשר להעניק לה פְּטוֹר מִשֵׂכֶל ישר וּמֵאחריוּת. היא כיום משתתפת עֵרה ביחסים הבין לאומיים, משתתפת בכירה בסחר הבין לאומי. סיוטים היסטוריים וּתחוּשוֹת של אי צדק אינם מעניקים לשום משטר וּלשום חברה את הזכות לסַכֵּן את השלום בסביבתם המיידית, או בעולם כולו.

    היפאנים אכן לא קיבלו עליהם את האחריות המלאה לפִשעֵי המלחמה של דור סָבֵיהם. אבל הרוסים לא קיבלו אפילו אחריות חלקית לפשעי המשטר הסובייטי, והם מוסיפים להתעלל בצֶ'צֶ'נים, קרבנות של נסיון רצח עם בזמן סטאלין. והטורקים מוסיפים לצאת מִגִדרם להכחיש את רֶצַח העם הארמני, בדיוק לפני תשעים שנה. הישראלים — כן, אני יודע שיש כמה הבדלים — עדיין לא התנצלו על גירוש הפלסטינים מ-1948 (אנא, אל תציפו אותי בתיקונים היסטוריים, אני מדבר בהכללות רחבות).

    תלונות היסטוריות הן עניין רציני מאוד, אבל הן אינן מעניקות לשום ארץ ולשום תרבּוּת את הרשיון לָצֵאת מן הַדַעַת. הידיעות מסין מִתכָּעֲרוֹת והולכות. למשל, סיפור על יפאני שֶניצַל מלינץ' מפני שהוחזק במכונית משטרה.

    אינני מטיל ספק באותנטיות של הכאב (ידענים גדולים ממני אולי יטילו יותר ספק), אבל ישראלים לא תקפו את שגרירות מערב-גרמניה בתל אביב בשנות ה-60 וה-70, כאשר בתי משפט מערב-גרמניים פטרו פושעים נאצים כמעט בלא-כלום. וכאשר ארמנים רצחו דיפלומטים טורקיים, בשנות ה-70 וה-80, הם נחלו גינוי כללי ולא-סלחני. וכאשר טירוריסטים צ'צ'ניים תוקפים בתי ספר, בתי חולים ותיאטראות, העולם כולו מְגַנֶּה אותם.

    אם סין עדיין שבוּיָה במנטאליות של מרד הבּוֹקסֶרים, זה רע מאוד וּמַפחיד מאוד. בימי מרד הבוקסרים היא היתה חלושה וּמפוֹרֶדֶת. עכשיו היא חזקה לאין שיעור, עשירה לאין שיעור, מאוחדת ורבת השפעה. עכשיו, התנהגות לא-רציונלית — יהיו אבני-הבּוֹחַן לרציוֹנליוּת מערביות כאשר יהיו — יש סיבה טובה לדאגה.

    וסיבה טובה להרהר בקול רם אם סין זו ראויה לטכנולוגיה צבאית מתקדמת. גם ישראלים יכולים להציג את השאלה הזו לעצמם. לפחות להציג את השאלה, גם אם נָקֵל לשָעֵר את התשובה.

    שוב, תודה לאפרת, לידין ולאסף.

  5. דבר ראשון (וזה היה צריך להיכתב קודם)- תודה – הגעתי לכאן כי מידי פעם אני מחפשת חומר על סין בעברית, משהו שקשה למצוא באינטרנט, ובטח שלא בצורה מקצועית ורצינית שכזו.

    אני חס וחלילה לא אומרת או רומזת שזכותם של הסינים לפגוע בחיי יפנים או רכושם בגלל מה שציינתי. אני חושבת שהשאלה שלי קצת יותר מורכבת. השאלה היא מה אנחנו רוצים – להבין את הדבר הזה שנקרא סין, או להוכיח שסין רעה. התחושה שלי, שמבוססת באופן מאד לא אקדמי על הכרויות עם אמריקאים שהגיעו לסין ועל המאמרים, אקדמיים או עיתונאיים, שנכתבים על סין בארה"ב, היא שיש איזו הנחה סמויה שסין מסוכנת.
    אם המטרה היא להכפיש את סין, אז הרי שכל תקרית כזו מיד מתויקת בתיקיית העדויות נגד סין. אם המטרה היא להבין, אז צריך להכניס את האירועים לתוך קונטקסט שיתן לנו תמונה גדולה יותר.
    מנסיוני, סין מסוכנת יותר לאזרחיה מאשר לכל לאום אחר.

    אתה מכיר מישהו שכן היית סומך עליו עם טכנולוגיה צבאית מתוחכמת? 🙂

  6. אפרת — נקודות מצוינות ומעוררות מחשבה.

    אכן יש באמריקה אסכולה, שֶקוֹלָהּ מתגבר והולך, החושבת את סין למסוּכָּנָת. דובר אחד, ידוע במיוחד, של האסכולה הזו הוא הנשיא המיוֹעָד של הבנק העולמי, פול ווּלפוֹביץ, אף כי לפי מיטב ידיעותיי איש לא דיבר על זה בזמן תהליך האישור של מינויו. בשנות ה-90, וולפוביץ, אז דיקן של מוסד אקדמי ידוע, הכריז שסין "אינה שותפת, היא יריבה".

    זמן קצר אחר כך, וולפוביץ נעשה יועץ בכיר לענייני מדיניות חוץ במטה הבחירות לנשיאות של ג'ורג' בוש. בעימות הטלויזיה עם אל גור על מדיניות חוץ (אוקטובר 2000), בוש חזר על דברי וולפוביץ מלה במלה, "לא שותפת אלא יריבה".

    כשלעצמה, ההכרזה הזו אינה אומרת מלחמה, או נתק. היא אומרת, זהירות הרבה יותר גדולה והיעדר אשליות.

    בשבוע שעבר יצא בארה"ב ספר חדש, "סין: האִיוּם המִתהַוֶה והולך " (China: The Gathering Threat), מאת קונסטנטיין מֶנגֶס (Menges), שרק עילעלתי בו בחנות הספרים, עדיין לא עיינתי ברצינות. אני מקווה לעשות כן בקרוב, ואולי גם לכתוב.

    אם תכניסי את שם הספר בשורת החיפוש של אמזון, יש סיכוי טוב שתקבלי רשימה של ספרים בעלי תֶמָה קרובה,ושמותיהם מדברים בַּעֲדָם:

    * "תכניתה של סין להשתלט על אסיה ועל העולם"
    * "האימפריה הסינית החדשה: מה משמעותה בשביל ארה"ב"
    * "האיום הסיני: כיצד הרפובליקה העממית מכוונת אותו כלפי אמריקה" (בתרגום קצת חופשי)
    * "סין בע"מ: כיצד עלייתה של מעצמת העל הבאה קוראת תיגר על אמריקה ועל העולם".

    אני חושב שהספרים האלה מבטאים גם חרדה, גם הִשתָאוּת, גם מבוכה. הזינוק הסיני בשנים האחרונות חוצה את גבולות הציפיות ההגיוניות. סין דוהרת במהירות של מה, כמעט 10% צמיחה בשנה זה עשרים שנה. השאלה אם אמריקה והמערב מאפשרים את זינוקה של ארץ, שלימים תפגע אֲנוּשוֹת באינטרסים שלהם היא שאלה לא בלתי סבירה.

    האם יש סינוֹפוֹבּיה? ודאי, יש סינופוביה. האם יש הגזמות והפרזות? אכן, יש. האם כל ההרהורים האלה מוּנחים על ידי סינופוביה לִשְמָהּ? לא, בהחלט לא.

    סין מעוררת חרדה, בין השאר בגלל מה שהיא עושה, לא רק בגלל עיוורונם של המתבוננים בה, או בגלל דעותיהם הקדוּמוֹת.

    אני חוזר וּמַבּיע את דעתי (הלא-מקורית במיוחד), שמַעֲשֶׂיהָ של סין וכוונותיה הם העניין הבין לאומי הֶחָשוּב ביותר בזמננו. חשיבוּתוֹ גְדֵלָה והולכת כמעט מדי יום — בין אם אלה יחסיה עם יפאן, או תכניותיה כלפי טייוואן, או מדיניותה המונטארית מעוררת המחלוקת, או יצוא הטקסטיל שלה, או תַאֲבוֹנָהּ הגובר לנפט ולגאז טבעי.

    אני מתכוון לחזור ולעסוק בה כאן, ואני מקווה שנוסיף — אַתְּ ואני ואחרים — להרהר בה בקול רם.

  7. אוי, יש כל כך הרבה מה להגיד על סינופוביה בארה"ב, גלויה וסמויה, ועל החלה של נורמות מערביות על סין או שמא אידיאלים מערבים (בתקווה שההבדל ברור).

    אבל במקום זה אני מצפה לסיקור רחב של המפגש ההיסטורי בין ראשי המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הלאומית, אמנם אויבות מרות לשעבר, אך מסכימות על דבר אחד – יש רק סין אחת. אני בטוחה שלעיתונות האמריקאית יהיה הרבה מה להגיד בנושא.

השאר תגובה