מותו הממשמש וּבא של האפיפיור מִמַעַל, מותה של טֶרי שאייבוֹ למטה: העמוד הראשון של עתון במדינת אלבמה, אחד באפריל 2005. ייסורי מותם של האשה מפלורידה ושל האב הקדוש ברומא הכריחו אמריקנים לשאול בידי מי חיים ומוות
סוף מארס, תחילת אפריל היו זמן של דָתיוּת אינטנסיבית באמריקה. מאז הקיץ העתונאי הראשון שלי כאן, כמעט לפני 21 שנה, לא ראיתי כדבר הזה. ב-1984, רונלד רייגן חזר ורכב אל הבית הלבן על גל של התלהבות דתית ופטריוטית. בימים ההם, הימין הנוצרי הגיע אל פרקו בפוליטיקה האמריקנית. דובריו לא התביישו עוד לדבר על אלוהים, וּלדָרֵג פוליטיקאים על פי נאמנותם לכתבי הקודש (היתה אפילו ‘טבלת הניקוד התנ”כית’, שהתוודעתי אליה בפה פעור בזמן ועידת המפלגה הרפובליקנית בדאלאס).
מאז, חדלתי לפעור פה. אם אדם אינו אתיאיסט מושבע (אני אינני), ואם אין הוא חושב שכל ביטוי פומבי של דתיות הוא מגוּנֶה (אני אינני), הוא מתרגל למַשָק חרישי של כַּנפֵי השכינה גם במִשְכְּנוֹת פוליטיקאים. יש בזה אפילו חֵן. אינני יודע למי שמוּרוֹת הזכויות על הביטוי הזה, אבל שמעתי אותו בפעם הראשונה מפי פט רוברטסון, מטיף הטלויזיה האוונגליסטי, שניסה את כוחו בבחירות לנשׂיאוּת של 1988. “מוטב שבבית הלבן יישב מישהו, החושב שיש מישהו מעליו”, הוא אמר.
אבל גם אם אדם מתרגל לקיתונות של דתיוּת, עדיין הוא נתפס לפעמים בלתי מוכן. ואמנם’ כך ממש קרה סביב השבוע הקדוש של חג הפסחא – זה המציין את ימי חייו האחרונים של ישו כריסטוס, את צליבתו ואת תחייתו. זה הזמן החשוב ביותר בשנה הנוצרית, חשוב אפילו יותר מחג המולד, מפני שאקט תחייתו של ישו הוא אקט הולדת הנצרות. ממילא, סביב הזמן הזה כלי התקשורת מניבים כמות עצומה של מאמרים ושל שידורים בענייני דת.
לעת הזו, צלבים ואיקונין מִשְׂתָרעים על שעריהם של מגזיני חדשות פופולריים. השנה, ישו היה על שערו של ‘ניוזוויק’, תחת הכותרת, “מיֶשו לכריסטוס – כיצד נביא יהודי הפך למושיע הנוצרי?”; ומרים הקדושה היתה על שער ‘טיים’.
סקר דעת קהל של ‘ניוזוויק’ הראה, ש-78% מן האמריקנים מאמינים, כי ישו אמנם קם מקברו שלושה ימים לאחר שמת על הצלב; ו-75% מאמינים, כי הוא נשלח אל בני האדם, כדי לגאול אותם מֵחֶטאֵיהֶם. אלה נתונים מדהימים למדי, מפני שהם קרובים להפליא אל 81%, שזה שיעור הנשאלים שהגדירו את עצמם “נוצרים”. כמעט כל הנוצרים בארה”ב מאמינים איפוא בשתי ההתיימרויות החשובות ביותר של דתם. כמובן, אפשר להגיד שאילמלא האמינו לא היו חושבים את עצמם לנוצרים, אבל אינני בטוח שזה נכון.
| עיניה הדומעות של האומה |
אל תוך ימי החגים הקדושים האלה, המציינים את מות נביאם ואת תחיית מושיעם, הגיחו שתי הדראמות האנושיות של יוחנן פאולוס השני ושל טרי שַאייבוֹ. הארץ נמלאה שאון עצום של שאלות דתיות, של תפילות בציבור, של אתיקה ושל מוסר, של חסידוּת ושל התחסדות. יום אחר יום, חיים וּמוות העסיקו את צרכני התקשורת באמריקה במידה שלא נראתה זה שנים. האב הקדוש וטרי התחלקו בתשומת הלב הציבורית, והיא מתה בדיוק כאשר הוא התחיל את הסיבוב האחרון.
טרי שאייבו הגיעה לשם במקרה. מאבק משפטי ארוך מאוד התקרב אל סיומו ערב חג הפסחא, כאשר שופט הרשה לרופאיה לנתק אותה מצינורות הזנה. האשה הקתולית בת ה-41 מפלורידה, שסבלה פגיעה מוחית לפני 14 שנה, גוועה והלכה לעיניה הדומעות של האומה.
הורי טרי לחמו נגד בעלה. פוליטיקאים, מן הנשיא ומטה, בייחוד מימין, ניסו להציל אותה. פוליטיקאי שמאלי מפורסם, שהוא גם כוהן דת בפטיסטי, הצטרף ברגע האחרון, ובילבל את רוב הצופים. כל בתי המשפט בארץ מרוּבַּת האינסטנציות המשפטיות הזו פסקו נגד ההורים, אחד השופטים אפילו נזף בגלוי בפוליטיקאים, וחֵלֶק מן הפוליטיקאים השיבו מלחמה. פיה של טרי שאייבו, הפעור בכמו-חיוך, נמרח פעם אחר פעם על העמודים הראשונים.
האפיפיור גווע והלך עוד מחודש פברואר, אבל הרופאים חזרו והאריכו את חייו. כבר ראינו רופאים עוזרים למנהיגים באים בימים להיאחז בשאריות חייהם, דרך סידרה של בוליטינים רפואיים מעוררי הִשתָאוּת (פרנקו של ספרד ב-1975, טיטו של יוגוסלביה ב-1980). אבל הם היו ספוּנים בחדרי הטיפול הנמרץ, ואיש לא התבונן בהם לעת גסיסתם. לא כן ימיו האחרונים של האב הקדוש. העולם כולו הוזמן לנעוץ בו עיניים, כאשר ריאותיו קרסו, והקול לא בקע עוד מגרונו.
לא תמיד ידענו בשביל מה זה טוב, עד שהאפיפיור עצמו נתן את הסיבה: ייסורי פרידתו הם חלק לא-נפרד של משימתו. אדרבא, יתבונן העולם – ויַכּיר במקומו הקבוע של הכאב ובקשר בינו ובין החובה. וכך, מאות מיליוני קתולים, ועוד מיליוני לא-קתולים, יכלו לפנות בהדרגה מתפילות לשלומו הפיזי של יוחנן פאולוס אל תפילות לשלומו הרוחני ולסיום ייסוריו.
| במותו ציווה עליה את החיים |
לכנסיה הקתולית אין כנראה מתחרים בדראמות דתיות. חוקר בריטי הביע פעם את הדעה המעניינת, שכל מעשה כניסתו של ישו לירושלים ושל צליבתו לא היה אלא מחזה עתיק, לפני שמחברי האוואנגליון הנוצרי אימצו אותו לנאראטיב אמונתם.
גם מותו של יוחנן פאולוס היה מבוים כהלכה. כאשר הבישוף העוזר של רומא התייצב לפני המיקרופונים להודיע שהאב הקדוש מתדפק על דלתות אביו שבשמיים, ועוד מעט קט יתאחד עם כריסטוס, הוא סיפק לתקשורת (לפחות בארצות הנוצריות) את הכותרות הראשיות. אכן, מי יכול להתחרות בכנסיה בניסוח הודעות לעתונות.
אני חושב שאי אפשר לטעות בהערכת התוצאות ארוכות הטווח של מה שקרה: במותו, האפיפיור ציווה על כנסייתו את החיים. היא נמצאת בנסיגה היסטורית באירופה, היא סבלה באחרונה משבר קיומי בצפון אמריקה (סביב שערוריית ההתנכלות המינית של כמרים לקטינים), היא לוחמת על נפשה בחלקים ניכרים של אמריקה הלטינית (בייחוד נגד כנסיות פרוטסטנטיות, אבל במידת מה גם נגד האיסלאם).
אפשר מאוד כי כל זה עומד להשתנות לרגל הקדושה שאפפה בימים האחרונים את כיכר פטרוס הקדוש. אמונה דתית מעולם לא היתה עניין של אינטלקטואליזציה. היא היתה לעומת זאת עניין של התרגשות ושל התרוממות נפש; וכפי שלימדו אותנו שורה של אמונות מצליחות, היא גם היתה תוצאה של הזדהות עם סיפור חייו של מייסד, או של נביא, או של שליח אלוהים. מכל הדתות הגדולות, כנראה רק הנצרות הקתולית עדיין מסוגלת לספק את אובייקט ההזדהות האישי הזה.
באמריקה, הכנסיה הקתולית היא כבר עכשיו הזרם הדתי הגדול ביותר (יש יותר פרוטסטנטים, אבל הם מפולגים בין עשרות כנסיות). היא מתרחבת והולכת בייחוד לרגל הגידול במספריהם של יוצאי אמריקה הלטינית. ארה”ב היתה פעם ארץ כמעט אנטי-קתולית. רק לפני עשרים שנה היה אפשר לשמוע מטיפים אוואנגליסטייים מגדפים את האפיפיור. לפני ארבעים וחמש, מועמד לנשיאות היה צריך להבטיח לבוחרים שאין לו כוונה לקבל פקודות מן האפיפיור אם ייבחר.
אבל זה משתנה והולך. ערב הבחירות האחרונות, הנשיא (הפרוטסטנטי) ג’ורג’ בוש ביקש את עזרת האפיפיור, כמעט במפורש. קולות קתוליים במדינת אוהיו הבטיחו לו את הנשיאות. האומנם היה קשר ישיר בינם ובין האפיפיור? לא בהכרח, אבל שום פוליטיקאי אמריקני שאפתן לא יוכל עוד לוותר על קו טלפון ישיר לרומא, או לפחות אל הבישוף המקומי. מי שהטיל בזה ספק מוזמן לחזור ולעיין בצילום המדהים, המראה את הנשיא בוש, את רעייתו, את אביו ואת ביל קלינטון כורעים ברך בכנסיית פטרוס הקדוש לפני גווייתו של האב הקדוש. רק לפני כמה שנים היה קשה להעלות על הדעת מראה פחות סביר.
המספרים שאני יודע עליהם אמנם הם קצת ישנים אבל מדברים על 70 מיליון בפטיסטים.
סיכומה של רשימה זו הוא עגום: ארה”ב עומדת לפני עידן של עימותים דתיים שלא לומר מלחמות דת. אני לא מאמין שהדברים יגיעו למשהו דומה למלחמות הדת של ראשית העת החדשה. אבל העוינות בין מאמיני הכנסיות השונות יכולה להתדרדר לאלימות.
מקומם של האמריקאים בני דת משה מעורר דאגה אף הוא.