ה”ישראליסטים” וּכלל הרוכסן הפתוח

מכל דברי דן קרצר לצוערי משרד החוץ (על פי ‘ידיעות אחרונות’), תלונתו על האנגלית של הישראלים היתה לפי דעתי המעניינת ביותר. שגריר ארה”ב דיבר שם על היעדר ניואנסים. ישראלים שומעים את הצירוף האנגלי “אני מבין”, והם חושבים שהושגה בזה הבנה, אמר קרצר.

הצירוף “אני מבין”, שעליו דיבר קרצר, הכשיל לא רק ישראלים.

כאשר שארל דה גול הגיע בפעם הראשונה לאלג’יריה, לאחר שחזר לשלטון בצרפת ב-1958, הוא אמר למתיישבים הצרפתיים, Je vous ai compris, “אני הבנתי אתכם”. והם הבינו את הבנתו באותו אופן שהישראלים הבינו.

אבל דה גול התכוון רק להגיד שהוא שמע מה שהם אמרו, לא שהוא ינהג על פי ההבנה הזו. ארבע שנים אחר כך, מיליון הצרפתים באלג’יריה הבינו מה באמת דה גול הבין.

אני נזכר בסיפור ששמעתי לפני הרבה שנים מפי דיפלומט ישראלי בלונדון. זה היה ב-1980, ומנכ”ל משרד החוץ דאז, יוסף צֶ’חאנוֹבֶר, סר לביקור אצל שר המדינה לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ הבריטי, דגלאס הֶרד (Hurd).

צ’חאנובר ניסה לשכנע את הבריטים באיזשהו עניין לגליסטי, נדמה לי שזה נגע למעמדן של התנחלוּיוֹת בשטחים. הרד חזר על עמדת ממשלתו, ובדרך כלל בזה נגמר העניין. אבל צ’חאנובר לא ויתר. לפי הסיפור, זה נמשך דקות אחדות, עד שסבלנותו של הרד פקעה, והוא אמר בבריטית מנומסת מאוד, “מר צ’חאנובר, אנחנו נשקול את זה”.

הישראלים שנכחו שם הבינו יפה שֶלַפּוֹעַל “נשקול” אין כל משמעות. צ’חאנובר, לעומת זאת, יצא ברוח מרוממת. הוא הודיע לירושלים, שהבריטים הבטיחו לחזור ולעיין בעמדתם. בשגרירות ישראל, אנשים גילגלו את עיניהם.

אשר לדן קרצר, אולי לא רק על האנגלית של הישראלים הוא התלונן, ולא רק על היעדר הניואנסים. אולי הוא התלונן על עצם תרבות הדיבור והשיחה. סוף סוף הוא מכיר את התרבות הפוליטית הישראלית לִפְנַי ולִפנים, אולי במידה ששום דיפלומט אמריקני לא הכיר. אינני בטוח כלל שזה יתרון.

יאללה, באיי

באנגלית, אולי גם בלשונות אחרות, יש מימרה חכמה, “קִרבָה מניבה בוז”. זה נכון כמעט בכל תחום של פעילות אנושית. בהיעדר מידה של ריחוק וקוּרטוֹב של פורמליוּת, אנחנו נוטים לאבד דרך ארץ. כאשר אנחנו רואים אנשים במערומיהם, אנחנו מתקשים להתייחס אליהם ברצינות כשהם מחולפים.

ההוויה הישראלית היא פמיליארית במיוחד, תרבות הכתיבה והדיבור של “יאללה, באיי”, שֶגַסוּת רוח וסרקאזם משמשים בה בעירבוביה, אבל – צריך להודות ללא חֶמדה – יש בה גם קסם. קל להתפַּתוֹת אליה. קשה לצאת ממנה. היא קשורה (לא לפי הסדר) בהרגלים תרבותיים, באקלים, בשוויוניות הקצת-מופרזת שעמדה ביסוד המהפכה הציונית, ברשלנות לשונית רבת שנים, במיעוט גינונים ובעודף הטעמה של מטרות על חשבון האמצעים (זאת אומרת, הרבה “לאן” ומעט מאוד “איך”).

והיא קשורה כמובן בשבטיות. קל יחסית לכונן פמיליאריות בין חברי אותו השבט.

ההדלפה המזעזעת למדי של דברי השגריר קרצר לצוערי משרד החוץ הזכירה אל נכון למר קרצר את המידה האחת שיותר מדיי ישראלים אינם ניחנים בה: דיסקרטיות.

בעצם, כל דיפלומט אמריקני יודע את זה. פוליטיקאים וגנרלים ועתונאים מזדנבים זה שנים בתור אל קוקטייל-אצל-השגריר כדי לקרוא דרור לחרצוּבּוֹת לשונם.

אין לך כנראה מלאכה קלה ורבת תנובה יותר בדיפלומטיה האמריקנית מאשר לשמש דיפלומט בתל אביב, זו העיר המאמינה שאפילו במערומיה אין היא מעורטלת מספיק.

לפני 15 שנה, בפעם הראשונה בתולדות הדיפלומטיה האמריקנית, בשורה הראשונה שלה נאספה קבוצה של אינדיבידואלים יהודיים, צעירים למדי, מבריקים, מלוטשים ושאפתנים. הם היו הפירות של עידן פוסט-אנטישמי, שבו יהודים אינם צריכים עוד להסתיר את יהדותם, או לתרום הרבה כסף למועמד המנצח, כדי לטפס במעלה המידרג הבירוקרטי. כך הגיעו לשם דניס רוס, דן קרצר, אהרן מילר, לימים גם מרטין אינדיק.

היה זמן שהצוות הזה הוא שניהל הלכה למעשה, או לפחות למעשה, את הדיפלומטיה האמריקנית במזרח התיכון. זו היתה התפתחות מרעישה, שלא נעמה לדור הקודם של דיפלומטים פרוטסטנטיים מלוטשים ורבי-גינונים, שבשבילם הומצאה הקטגוריה “ערביסטים”.

עכשיו, לא עוד “ערביסטים” ניהלו את העניינים, אלא “יהודיסטים”, או אולי “ישראליסטים”, אנשים שדרגת ההֶכֵּרוּת שלהם עם ישראל ועם תרבותה היתה תוצאה ישירה של השתייכותם לשבט. ההשתייכות הניבה קִרבָה, או פמיליאריות, והפמיליאריות הניבה בוז. לבוז היו כל מיני ביטויים, לפעמים מפורשים, לפעמים סובטיליים, לפעמים בעניינים של אסטרטגיה, לפעמים בעניינים של רכילות.

אני זוכר את דניס רוס מגיב פעם בקבלת פנים פרטית על דיווח שפירסם עתונאי ישראלי אחד: “אני יודע מי כתב את זה, אני יודע לָמָה הוא כתב את זה, אני יודע מי הדליף לו את זה, אני יודע למה הוא הדליף לו”. באותו הזמן, רוס היה ראש המרכז לתיכנון מדיני של מחלקת המדינה, וטיפל בעוד כמה עניינים שוליים, כמו למשל היחסים עם ברית המועצות (בשנתיים האחרונות של קיומה). והאיש החשוב הזה, שנשיא ומזכיר מדינה הסתמכו על עצתו, התפנה להתעדכן ברכילוּת ישראלית כל כך פַּרטנית.

החנות שלו היתה פתוחה

רוס הִשׂיא לממשלתו ולממשלת ישראל הרבה עצות מעוּלוֹת, וחבל שלא כולן התקבלו. אבל תמיד חשבתי שהוא התקרב קצת יותר מדיי, והקירבה מניבת הבוז שלו התחילה להשפיע לרעה על התהליך. ספרו, “השלום שאיננו” (The Missing Peace), שֶיָצָא בשנה שעברה, מכיל כמה ביטויים לא נעימים של קירבה ושל בוז.

כמו למשל הסיפור על פגישתו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בזמן פרשת רוני בר-און, כאשר חייו הפוליטיים של נתניהו היו תלויים לו מנגד. הוא מוסר שם תיאור לא-מחמיא של התנהגות נתניהו במהלך שיחתם. רוס עתה זה השתתף בהלווייתו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג, והוא מתבונן בנתניהו, וחושב עד כמה ישראל זקוקה עכשיו “למנהיג כמו הרצוג”. ואו-אז, נזכר רוס, “לא יכולתי להימנע מלהבחין שהחנות שלו היתה פתוחה”.

 

דניס בודק את מצב הרוכסן. הצילום לקוח מספרו, The Missing Peace

 

נשימתי נעתקה למקרא המלים האלה. הנה האוטוביוגרפיה הדיפלומטית של איש שמילא תפקיד חשוב ומשפיע. הוא מתאר את ההיסטוריה בעצם מהלכה. והוא מרגיש צורך לא-מרוסן לכתוב על הרוכסן הפתוח של ראש הממשלה? זה ראש הממשלה שהוא מכנה לכל אורך ספרו “ביבי”, בדרגה של חוסר דרך ארץ?

אדם אינו צריך לרחוש הערצה לנתניהו – אני אינני רוחש – כדי לתבוע את עלבונו, וכדי לתהות על מצב הדעת של דיפלומט אמריקני בכיר, המודד את ראש הממשלה שלפניו על פי רוחב הפתח ברוכסן מכנסיו.

***

האם אפשר שמישהו יידע יותר מדיי על איזשהו נושא? אני חושב שכן. ה”ישראליסטים” במחלקת המדינה ידעו יותר מדיי. לא יותר מדיי על הפוליטיקה, או על ההיסטוריה, או על האסטרטגיה של ישראל. הם ידעו יותר מדיי על חולשותיהם האנושיות של הישראלים, וככל שנקפו השנים כך פחת חינן של החולשות האלה בעיניהם. הם התחילו להאמין, או לפחות נהגו כמי שמאמינים, שהוטלה עליהם המשימה להציל את ישראל מידי עצמה (הזכויות המקוריות לביטוי הזה, “להציל את ישראל מידי עצמה”, שמורות לג’ורג’ בול, שהיה תת מזכיר המדינה באמצע שנות ה-60).

כאשר קראתי את מה ש’ידיעות אחרונות’ ייחס לשגריר קרצר, היה נדמה לי שֶמִן השורות בוקעים הצלילים ההם. שדיפלומטים אמריקניים מחוננים ורבי כשרונות, הואיל והתקרבו קצת יותר מדיי, איבדו את דרך הארץ. אין זה עניין של השקפה פוליטית, או של התנגדות למדיניות החוץ האמריקנית. כשלעצמי אני מסכים כמעט עם כל מלה שיוחסה לדן קרצר. השאלה היא הסגנון. ואם ישראלים צריכים ללמוד קצת ניואנסים, אין זה כלל מן הנמנע שגם “ישראליסטים” בשירות החוץ האמריקני זקוקים להם.

שני הצדדים צריכים לאמץ את “כלל הרוכסן הפתוח”: ישראלים צריכים קצת לשמור מרחק ולהשתמט מן העיניים החודרות; אמריקנים צריכים להסתפק, מילולית ומטאפורית, בהתבוננות בבני שיחם מן המותניים ומעלה. להיות ידידים ושותפים מבלי להיות סחבקים, זו המשימה.

6 Responses to “ה”ישראליסטים” וּכלל הרוכסן הפתוח”

  1. רש הגיב:

    קצרות ושמנמנות
    ויש לו חיוך חתולי של מי שסגר הרגע עסקה טובה של רכישת שפחות מין צ’צ’ניות בתל אביב במחיר מציאה (משיירת מבריחים שהגיעה ברגל ועל גמלים מרפיח). דניס רוס לעומת זה ניראה קצת מסוייג, אבל מנוע מלהקיא עליו, כיון שהוא יודע שביבי יודע על זה שהוא אוהב לישון בחוטיני ורוד.
    בקיצור, פסגת מנהיגי העם היהודי
    לא נס שאנחנו בכלל בחיים ?

  2. שלומי הגיב:

    ואולי יש בעמדתם של פקידים יהודים אלה משום נסיון להוכיח שהם “מאוזנים” ונאמנים לארה”ב בלבד?

  3. ת"ת הגיב:

    המום הוא בנו, לא בהם. הצד הישראלי הוא זה שרוצה את הסחבק עם האמריקאים ומפגין חוסר נימוס, קרבת יתר, מגע חם וצפוף מדי. זה עוזר לישראל הקטנה להרגיש קצת יותר קרובה לארה”ב הגדולה. שאלת הכדאיות של הקרבה היתרה הזו נשכחת בדרך.

    זה שרוס התייחס בספרו לרוכסן הפתוח של ביבי זו רק דרך נוספת להפגין בוז כלפי ביבי. כך צריך להתפרש הקטע הזה בספר, ולא אחרת. מובן שמצב הרוכסן לכשעצמו לא מעניין את רוס והתמקדותו של רוס בפרט זה לא מוכיחה דבר על ה”מצב הדעת” שלו.

  4. יאן הגיב:

    אמנם אין כרגע סכנה של הסתחבקות יתרה עם המנהיגים והנציגים הערבים השונים, אבל כן יש סכנה של אי-הבנה שנובעת מאותו מקור: התרבות הישראלית הבלתי-פורמאלית והממעיטה בגינונים מול התרבות הערבית, המייחסת חשיבות רבה לגינונים, להבעות כבוד, לנימוס.

  5. יואב קרני הגיב:

    רש — גדולה איוולתך. גַסוּת ריח אינה חֵן ואינה הומור.

    שלומי — את צפוּנוֹת הנפש מי יידע, אבל אינני חושב שיש פה צורך להוכיח נאמנות. מידת הִתעָרוּתם של יהודי אמריקה היא כזאת שאין הם צריכים להיות “אמריקנים יותר מאמריקנים”. אני נוטה להאמין שהאינדיבידואלים המתוארים כאן הגיעו אל המסקנות שאליהן הגיעו באופן מדוד ושקול וּמהורהר, וּמִפּני שזו הבנתם ההיסטורית והפוליטית והפסיכולוגית. לא את הפוליטיקה שלהם אני מבקר אלא את עודף מעוֹרָבוּתם האישית.

    ת”ת (מדוע רק אני חותם כאן בִּשמי המלא?) — אני מסכים ש”המוּם בנוּ” במידה רבה. אבל אני חושב שדיפלומטים זרים צריכים לשמור על מידה של ריחוק רגשי מן הארץ שבה הם משרתים, או מן הארץ שאיתה הם נדברים. אינני אומר בשום פנים שיהודי אינו צריך לשרת בישראל. אני רק מדבר על הצורך ביתר ריסון עצמי, משני הכיוונים.

    כשאני מדבר על “מצב הדעת” של רוס בּוֹחֵן-הרוכסן אני מתכוון לזלזול התהומי שלו כלפי נתניהו. אני חושב שֶסִפרו מְאַשר את הזלזול, ואינך צריך להיות פרשן נועז על הנפש כדי להניח שהזלזול הזה השפיע על הדיפלומטיה האמריקנית בִּמרוצת שלוש השנים של נתניהו. גם קלינטון, גם אחרים, לא התענגו על נוכחותו. בעניין הזה אני מתקשה להאשים אותם, הוא אמנם היה אכזבה גדולה (גם לי. אני חשבתי לאורך שנים שהוא ראוי לאשראי, והשמאל הישראלי מפריז במידת הזלזול בו).

    יאן — אני נוטה להסכים איתך בעניין הגינונים בין ישראלים לערבים. אבל בנושא הקונקרטי הזה, ישראלים ואמריקנים, אני חושב שהוויתור על הגינונים בא באופן הדדי, וּלרָעַת שני הצדדים.

  6. רש הגיב:

    בהחלט יתכן שחוש ההומור שלי עלוב. אך במקרה הזה לא התכוונתי להצחיק או לספר בדיחה. וד”ל.

Leave a Reply