8,000 המלים שהצילו את המערב

ג’ורג’ קֶנַאן, 2005-1904

 

מותו של ג’ורג’ קנאן (Kennan) בשבוע שעבר היה לא-פתאומי. ככה זה כשאדם הולך לעולמו בגיל 101. וכשאדם מת בגיל 101, לאחר שבחייו הצטלבו שָלוֹש מאות (במובן הזה שלפחות בנעוריו עדיין משלה המאה ה-19), הוא מעניק תירוץ לְאוֹסֶף של אסוציאציות.

הוא היה הדיפלומט החשוב ביותר של תחילת המלחמה הקרה. במידת מה אפשר להגיד עליו שהוא המציא את המלחמה הקרה, או לפחות נתן לה כיוון ריאלי. אולי אפשר אפילו להגיד עליו, שהוא מילא תפקיד בהצלת המין האנושי.

הנה מדוע: הוא התברך בפיכָּחוֹן ביחס לברית המועצות, זאת אומרת לא היו לו כל אשליות על אופיה ועל כוונותיה; אבל הוא לא חשב שיהיה אפשר להכות את הקומוניזם הסובייטי בִּשְׂדֵה הקרב. הוא לא האמין, שֶכּדי להציל את העולם החופשי מפני סטאלין מוּתר להעמיד בסכנה את עצם קיומו של העולם הזה.

המייסד האינטלקטואלי של תורת הבלימה: קנאן רצה להציל את העולם מבלי להרוס אותו תחילה. הוא סירב להמר על התוצאות של מלחמה טוטלית. ג’ורג’ בוש, לעומת זאת, מעולם לא הצליח להסביר לעצמו את ההבדל בין הימור ובין סיכון. מובן שמנהיגים צריכים לקבל עליהם סיכונים. אבל האומנם הם צריכים להמר? האם אפשר להצדיק כל מהלך מדיני רק על יסוד תוצאותיו?מפני שאם אפשר, אז אפשר גם לחשוב הימורים מוצלחים בקאזינו לפעילות כלכלית לגיטימית.

שתי התכונות האלה, כל אחת כשלעצמה, לא היתה בלעדית לקנאן. לקנאן שמורות במידה רבה הזכויות על מיזוג המסקנות האופרטיביות של שתי האסכולות לכלל ניציוּת פרגמטית וריאלית.

טענה רגילה היא כיום, שרונלד רייגן הוביל את המערב לנצחון במלחמה הקרה, מפני שהוא לחץ בכל כוחו על הדוושה של מירוץ החימוש, בתחילת שנות ה-80. הסובייטים לא היו מסוגלים לצאת למירוץ חימוש של טכנולוגיה עילית, מפני שהם פיגרו הרחק אחרי המערב ומפני שלא היה להם הכסף. הם החליטו איפוא לסיים את מירוץ החימוש ולהתחיל רפורמות פוליטיות, והסוף ידוע.

אני מניח שיש ממש בטענה הזו (גם אני חזרתי עליה כאן כמה פעמים). אבל אני מוצא את עצמי חוזר ומהרהר בה מאז פלישת ארה”ב לעיראק. ג’ורג’ בוש יצא למלחמה לא רק על יסוד ההנחה הכוזבת של נשק השמדה המוני, אלא גם על יסוד התחזית המופרכת של “מלחמה קלה”. הוא הימר, הוא עדיין מהמר.  סוף סוף, ניק ליסוֹן, הברוקר הצעיר והפוחז שהרס את בנק ‘בֶּרינג’ ב-1995, בהימורים על הבורסה היפאנית, הפסיד 827 מיליון ליס”ט. עם קצת מזל הוא היה יכול להניב הכנסה של מאות מיליונים. האם הוא היה הופך לגיבור? מובן שלא. חוסר אחריות היא חוסר אחריות, הסתכנות מיותרת היא הסתכנות מיותרת.

זה היה עניין גדוּלָתוֹ של ג’ורג’ קנאן. הוא חשב שאפשר להציל את העולם מבלי להסתכן בהריסתו.

 

“זה היה המקום לכל האמת”

הוא היה דיפלומט מן המעלה השניה בשגרירות ארה”ב במוסקבה, כאשר כתב ב-1946 את “מברק שמונת אלפי המִלָה” ההיסטורי שלו. עד אותו הזמן, במשך שנה וחצי, הוא המטיר על וושינגטון דו”חות ואיפיונים של ברית המועצות, שלא עוררו שום עניין. זה היה “כמו לדבר אל אבן”, הוא סיפר בזכרונותיו.

ואו-אז הוא נשאל פתאום לדעתו. מדוע הסובייטים מתנגדים להקמת הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית? “לא היה טעם לצאת ידי חובה בתשובה של שני משפטים שגרתיים […] לא היה טעם לתת להם רק רסיס של אמת. זה היה המקום לאמת כולה, לא פחות”.

חתיכת אמת נפלטה מֵעֵטוֹ של קנאן. הוא עצמו השווה אותה, כנראה בחיוך, ל”דרשת כנסיה פרוטסטנטית מן המאה ה-18″, ותיאר אותה כ”מאמץ פדאגוגי”. השפעתה על וושינגטון היתה מרעישה. היא נחתה על שולחנם של הנשיא ושל בכירי הקבינט שלו. שר הצי (עדיין לא היה בארה”ב שר הגנה) שיכפל את המברק, והפיץ אותו בכל רחבי וושינגטון.

מברק קנאן, 1946: זה היה מכלל הרגעים, שבהם מערכת שלמה משתוקקת אל מילוי הוואקום האינטלקטואלי שבו היא שרויה. קנאן העניק לה משקפי ראיה חדשים.

הוא שָׂם קֵץ לרומנטיזציה של ברית המועצות, שהתפתחה בזמן מלחמת העולם השניה. הוא הפריך אחת לאחת את הציפיות שהמשטר הסובייטי יִפָּתַח, ויִנהַג באופן רציונלי. הוא האריך דיבור על הפאראנויה המוּבנֵית שלו. הוא הזהיר שאין לו מגמה אחרת אלא התפשטות פוליטית וטריטוריאלית.

קשה להאמין, אבל לפני 59 שנה הדברים האלה לא היו מובנים מאליהם.

זמן קצר אחרי כן, קנאן חזר הביתה, ונשלח אל ‘בית הספר הגבוה למלחמה’, שְוֵה ערך אמריקני של המכללה לבטחון לאומי. משימתו היתה לגבש אסטרטגיות. שם הוא הגיע אל הבנה יוצאת מגדר הרגיל, שגם עכשיו צריכה להיקרא בנשימה עצורה, בין השאר מפני שֶלֵּיחָהּ לא נָס:

“הדוקטרינה של מלחמה כוללת היא דוקטרינה של המאה ה-19 ושל המאה ה-20. עכשיו יהיה עלינו לחזור אל תפיסות של מלחמה מוגבלת, שֶמָשלוּ במאה ה-18. ממילא, גם המטרות של מלחמה יצטרכו להיות מוּגבלוֹת. במידה שיופעל נשק, זה יהיה כדי לצנן את שאיפותיו של האויב – לא כדי להרוס את כוחו, או את ממשלתו, או כדי לפרוק אותו מכל נשקו. יהיה עלינו לחזור אל השקפתו של טַלְיֶראן [שר החוץ של צרפת בתחילת המאה ה-19], ‘ארצות צריכות להועיל זו לזו בימי שלום כמה שיותר, ולהזיק זו לזו בימי מלחמה כמה שפחות‘”.

 

הוא יילד את “תורת הבלימה”

 

ההכרה הזו לא היתה סתם תוצאה של אהבת-בריות. היא היתה קשורה בהבנה, שבעידן של נשק גרעיני לא תיתכן מלחמה כוללת, אלא שעל מנת להרוס את העולם. מאחר שאת ברית המועצות לא היה אפשר להרוס אלא במלחמה כוללת, קנאן הציע לוותר על כל תקווה לנצחון צבאי.

ב-1947 הוא כתב מאמר ברבעון ‘פוריין אפיירז’, וחתם עליו X. מקובל להגיד, כי מן המאמר ההוא נולדה “תורת הבלימה” (containment), הידועה גם כ”דוקטרינת טרומן”, על שם הנשיא דאז הארי טרומן. עניינה היה הגנה על הקיים מפני התפשטות סובייטית נוספת. הדוקטרינה ההיא הצילה את יוון ואת טורקיה, ובטווח הארוך הצילה את מערב אירופה.

ג’ורג’ קנאן לא היה מחוסן מפני טעויות – גם טעויות של הערכה, גם טעויות של תיפקוד, גם טעויות של שיפוט עֶרכּי וּמוּסָרי. הוא היה שייך לדור של דיפלומטיה אמריקנית, שרחש איבה לציונות, והתנגד להקמת ישראל. בזכרונותיו הוא מעיר בקיצור: “הקמתה של מדינת ישראל (סיוע צבאי אמריקני, אשר לו התנגדתי בכל התוקף) הגדיל במובהק את הסכנה של חדירה קומוניסטית אל ארצות ערב”.

זו היתה השקפה מקובלת בימים ההם, וּשטוּת תהיה לייחס אותה, בתור שכזאת, לאנטישמיות. אבל פרקים אחרים בזכרונות קנאן מעוררים תהיות. הוא היה מוצב בשגרירות בברלין בשנתיים הראשונות של מלחמת העולם השניה, לפני שארה”ב נכנסה למלחמה. מצב היהודים מיעט להעסיק אותו.

מזמן שגרמניה וארה”ב הכריזו מלחמה זו על זו, בדצמבר 1941, קנאן ושאר הדיפלומטים האמריקניים הוחזקו במעצר עד שהוסדרה החלפתם בדיפלומטים הגרמניים בוושינגטון. מגרמניה הם נשלחו לפורטוגל, ושם חיכו לאניה שתיקח אותם הביתה. והנה בזכרונותיו, שהתפרסמו רבע מאה אחר כך, קנאן מתלונן בסרקאזם שבמקום להחזיר אותו הביתה, אניה אמריקנית לקחה פליטים יהודיים. “מדוע?” הוא שואל, ועונה, “מפני שחברי קונגרס אינדיבידואליים, מהיותם להוטים להַשׂבּיע את רצונם של בוחריהם, היו מעוניינים להביא את היהודים האלה לארה”ב, ואף כי הפליטים לא היו אזרחים – זה היה חשוב יותר ממה שקרה לנו”.

“ממה שקרה לנו”.

קנאן והיהודים: אפילו מקץ רבע מאה הוא לא יכול היה לסלוח לפליטים מגרמניה הנאצית  שהעזו לגזול ממנו את המקומות באניה המפליגה מליסבון לניו יורק.

זו היתה השנה שבה התחילה ההשמדה בגאז במחנות המוות בפולין, ואפילו עשרים וחמש שנה אחר כך קנאן לא יכול היה לסלוח ליהודים המפוחדים ולפטרוניהם, שהם גזלו את המקומות באניה המפליגה מליסבון לניו יורק. (הנה צילום העמוד המקורי מִסֵפֶר זכרונותיו של קנאן, שצילום עטיפתו ניתן למטה.)

אני מודה שמאז שקראתי את השורות האלה, לפני די הרבה שנים, לא יכולתי עוד לרחוש לקנאן את מְלוֹא הערצתי הקודמת. אבל בעוד שלא היתה לו השפעה ממשית על מדיניות ארה”ב כלפי היהודים בזמן המלחמה, הנה היתה לו השפעה גדולה על מאמצי ההתגוננות שלה לאחר המלחמה. כולנו הננו ילדיה של ההתגוננות הזו. בלעדיה לא היו לנו חיים.

ועל זה תעמוד לו זכותו.

והעובדה שההתגוננות הזו צמחה מאוסף של מלים מעוררת קנאה טבעית אצל אנשים כמוני, הנאלצים להתרגל יותר ויותר לחשיבותן הפוחתת של המלים.

 

שניים מִכִּתבֵי קֶנַאן הראויים לקריאה חוזרת, וחוזרת, וחוזרת. אני מודה שאני מתפעל במיוחד דווקא מן השמאלי, כרך דק של דו”חות דיפלומטיים מפראג, שאליה נשלח קנאן מייד לאחר הסכמי מינכן של 1938. שם הוא היה עֵד ראיה להתפוררותה של צ’כוסלובקיה ולכיבושה בידי הנאצים. לא פעם רציתי להציע לשר החוץ, יהיה אשר יהיה, להעניק עותק של הספרון הזה לכל דיפלומט מתחיל, עם הקדשה: “רק כך כותבים דו”חות דיפלומטיים — ואם תכתוב כך, אני מבטיח לקרוא”. מכתבי קנאן מפראג הם מופת של כתיבה מלוטשת, מעניינת, רבת תוֹבָנוֹת וגם דעתנית.

 

  • מקורות על הרשת

מאמרו ההיסטורי של קנאן ב’פוריין אפיירז’, 1947, בחתימת X
אמריקה ועתידה של רוסיה, ‘פוריין אפיירז’, 1950
מדיניות המערב ו’רַב-מֶרכָּזִיוּת’ (פוליצנטריזם), ‘פוריין אפיירז’, 1964
איך למנוע חורבן אקולוגי של העולם, ‘פוריין אפיירז’, 1970
לאחר המלחמה הקרה: מדיניות החוץ האמריקנית בשנות ה-70, ‘פוריין אפיירז’, 1972
יחסי ארה”ב וברית המועצות, 1917-1976, ‘פוריין אפיירז’, 1976
מוּסָר וּמדיניוּת חוּץ, ‘פוריין אפיירז’, 1985
קנאן מעריך את קנאן: ‘תורת הבלימה’ כעבור ארבעים שנה, 1987, ב’פוריין אפיירז’
קומוניזם בהיסטוריה הרוסית, ‘פוריין אפיירז’, 1991
על עקרונותיה של אמריקה, ‘פוריין אפיירז’, 1995

שימו-נא לב: מחוץ לקישור הראשון, כל האחרים נמצאים באתר ׳פוריין אפיירז׳, וקריאת נוסחם המלא מצריכה מנוי. לא הצלחתי למצוא מקורות פתוחים על הרשת.

20 Responses to “8,000 המלים שהצילו את המערב”

  1. איתן כספי הגיב:

    בנוגע לציטוט הנוגע להגדלת ההשפעה הקומוניסטית בארצות ערב בשל תמיכת ארה”ב במדינת ישראל.
    וננסה שלא להתייחס כרגע לאינטרס האישי שלנו, אלא לנקודת המבט שלו כדיפלומט של ארה”ב.

    הרי זה היה צפוי שברה”מ, כמתנגדת לארה”ב, תתמוך במי שארה”ב תומכת בו (כי זה מאבק על פני כל הגלובוס), וכך אכן אירע – לאורך עשרות שנים משכו שתי המעצמות בחוזקה בחוטים במזרח התיכון, עד היום.
    האם הקמת מדינת ישראל לא הביאה את המעצמות למזרח התיכון?

  2. יואב קרני הגיב:

    לא, איתן, הקמת מדינת ישראל לא הביאה את המעצמות למזרח התיכון. הן התחרו על השפעה בו לפחות מאז תחילת המאה ה-19, כאשר נפוליאון כבש את מצרים, והגיע עד עכו (בארץ היו אז בערך 10,000 יהודים). באמצע המאה ה-19 היתה אפילו מיני-מלחמת עולם על המזרח התיכון (“מלחמת קרים”).

    חוץ מזה, אני אינני מוכרח להיות נייטרלי בשאלת הקמת ישראל. ההתנגדות להקמתה מצד מחלקת המדינה של ארה”ב כמעט הביאה לחורבנה, מפני שהניבה אמברגו צבאי. תודה לאל שסטאלין חשב שמדינה יהודית תפחית את השפעת המערב, והורה לצ’כוסלובקיה לסַפֵּק את הנשק.

    כתבתי למעלה, שאינני חושב את התנגדותו לביטוי של אנטישמיות (כפי שאחרים חשדו, או חושדים). אני חושב אותה, לעומת זאת, לטעות פוליטית ולכשלון מוּסָרי.

  3. אורן הגיב:

    נדמה לי שתורת הבלימה, מלבד שהצילה את יוון וטורקיה הצילה גם חלקים ממזרח אסיה ואולי אף את אוסטרליה וניו-זילנד אבל גם סבכה את ארה”ב בויאטנאם ובכך גרמה באופן עקיף לאחת המהפכות המשמעותיות של המאה ה20.

  4. יוסי גורביץ הגיב:

    האם לא היה הגיוני להניח שהקמת ישראל תקדם אינטרסים סובייטיים? המפלגות העיקריות שהיו אחראיות להקמת המדינה היו מפא”י, שהיתה סוציאליסטית, ומפ”מ, שהיתה קרובה מאד לסטאליניזם (וכמה חברים חצו את הקו הזה)?

  5. יואב קרני הגיב:

    אורן, אכן, תורת הבלימה עמדה ביסוד מלחמות קוריאה וּוִיֶטנאם. בקוריאה היא הצילה ארצות כמו דרום קוריאה, טייוואן, אולי גם תיילנד ובורמה. בווייטנאם התחוורו מוּגבּלוּיוֹתֶיהָ. אינני יודע אם היא הצילה את אוסטרליה ואת ניו זילאנד, מפני שלא נשקף להן איום ממשי באותו הזמן. אבל היא הצדיקה חגורה של בריתות אזוריות של ארה”ב ובריטניה: נאט”ו במערב, ברית בגדאד או CENTO(שכללה גם את טורקיה, את איראן ואת פקיסטן), SEATO (דרום מזרח אסיה) ו ANZUS (אוסטרליה וניו זילנד).

    יוסי, זו בהחלט היתה הנחה סבירה, מה גם שבמרוצת השנים התפתחו במערב תיאוריות קונספירציה סביב קומוניסטים=יהודים=ציונים.

    אף על פי כן, אינני חושב שהיתה ציפיה רצינית באיזשהו מקום שישראל תהיה גרורה סובייטית. מפא”י היתה ידועה כמפלגה אנטי-קומוניסטית, והסוציאליזם שלה לא היה שונה מן הסוציאליזם של מפלגת הלייבור הבריטית, שהיתה אז בשלטון, ועמדה בחזית המאבק נגד התפשטות ההשפעה הסובייטית.

    הפלירט של מפ”ם עם הסטליניזם היה ידוע, אבל הרי תזכור שבן גוריון פירק את צבאה של מפ”ם, הפלמ”ח, זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. לאחר הבחירות לכנסת השניה הוא העדיף את הציונים כלליים על פני מפ”ם כשותפים בממשלת הקואליציה שלו.

  6. ת"ת הגיב:

    מאמר מעולה, רקוויאם ראוי לקנאן הכולל גם הסתייגויות. עם זאת, יש מקום לתהות עד כמה השפיע ה”מברק הארוך” על עיצוב המדיניות האמריקאית כלפי בריה”מ. עושה רושם שקנאן יותר אסף את האמיתות הידועות על ההתנהלות הסובייטית ועל טיב המשטר מאשר חידש וניתח. היה ברור גם לפני ה”מברק הארוך” שאת בריה”מ לא יהיה ניתן לנצח במלחמה. כמו כן, היה ברור שארה”ב תיאלץ ליטול על שכמה את האחריות על ביטחונה של אירופה כולל טורקיה ויוון. אשר לרומנטיזציה של בריה”מ שה”מברק” כביכול חיסל, לא צריך להיסחף. הרומנטיזלציה הייתה מוגבלת ביותר, ובהנהגה המערבית איש לא האמין בסוף מלחמת העולם השנייה באפשרות של יחסי שלום עם בריה”מ של סטאלין. גישה זו בוטאה היטב על-ידי צ’ר’ציל שדיבר על הערצת העם הרוסי לצד שנאת המשטר הסובייטי.

    יש להניח שגם בלי קנאן הדוקטרינה ההגנתית האמריקאית הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה. הוא היה דובר הדוקטרינה יותר מאשר מחדשה או ממציאה.

  7. יואב קרני הגיב:

    תודה, ת”ת, על ההערות האלה. אינני בטוח שאני מסכים איתך. ב-1946, ארה”ב עמדה בעיצומו של תהליך מהיר מאוד של דה-מיליטריזציה לאחר מלחמת העולם השניה. לא היתה לה כל נטיה להחזיק צבא גדול, ובוודאי להחזיק אותו מֵעֵבֶר לים. לא היה לה תיאבון לתקציבי הגנה גדולים — לא היה לה אפילו משרד הגנה! — או לבריתות חדשות. היו הרבה מאוד אנשים באמריקה, בעמדות השפעה, שהניחו את האפשרות של יחסי שיתוף פרגמטיים עם ברית המועצות.

    האם היתה מתפתחת תורת בלימה גם בלי קנאן? יתכן מאוד. מי יודע. אבל הוא היה האיש שֶכּוֹנֵן את היסודות האינטלקטואליים שלה, וּטביעוֹת אצבעותיו הוסיפו להופיע עליה במשך שנים רבות. והא ראיה שֶמוֹתוֹ היה מאורע חדשותי חשוב בארה”ב, הגיע לעמודיהם הראשונים של עתונים מרכזיים וצוּיַן בנֶקרולוגים ארוכים.

  8. דני הגיב:

    “היו הרבה מאוד אנשים באמריקה, בעמדות השפעה, שהניחו את האפשרות של יחסי שיתוף פרגמטיים עם ברית המועצות”

    אפשר להזכיר את סגן הנשיא לשעבר הנרי וואלאס, שהתנגד למלחמה הקרה, שלולא הוחלף ע”י הארי טרומן לפני בחירות 1944, היה מתמנה לנשיאות ב-1945 לאחר מות רוזוולט.

    אם זאת, אני נוטה לחשוב שהמלחמה הקרה היתה מתרחשת בכל מקרה. לא רק בגלל ברית המועצות – אני מתרשם שהסכנה הקומוניסטית לכדה את דמיונה של אמריקה בצורה בלתי-רגילה כאיום חריף הרבה יותר על נפשה של אמריקה מאשר הפאשיזם שבא לפניו או האיסלם הקיצוני שבא אחריו, ואנטי-קומוניזם הפך לאבן יסוד בזהות האמריקאית. לפני שתי מלחמות העולם, היה בארה”ב מחנה בדלני משמעותי בימין ובמרכז הפוליטיים. במלחמה הקרה, מחנה זה נעלם לחלוטין, אף שהקומוניזם אף פעם לא איים באמת על ארה”ב.

    לגבי היות התנגדותו של קנאן להקמת מדינת ישראל “טעות פוליטית וכישלון מוסרי”: זה לא ברור כלל. המוסר אינו שייך לישראל, לא לארה”ב, לא לאף אחד. בכל מקרה, קנאן היה דיפלומט אמריקאי שפעל ע”פ האינטרס הלאומי האמריקאי ולא ע”פ איזשהו מוסר אוניברסאלי. אני יכול בהחלט להבין מדוע אמריקאי יחשוב שארצו אינה צריכה להקריב דבר עבור מדינת-לאום קטנה במזרח הים התיכון.

  9. ת"ת הגיב:

    דני,

    דווקא עמדותיו הפייסניות ביותר כלפי בריה”מ של וואלאס הביאו לירידה בפופולריות שלו בחוגים המדיניים. טעות היא לחשוב שלולא הוחלף בידי טרומן, היה זוכה בנשיאות. וואלאס היה ליברל קיצוני שהיה אהוד בעיקר על האינטלקטואלים מהחוף המזרחי. הוא לא התאים כלל להנהגת ארה”ב ופוטר סופית בספטמבר 1946 בידי הנשיא טרומן.

    בכל השאר אתה מאוד צודק.

  10. דני הגיב:

    וואלאס לא צריך היה להיבחר לנשיאות – כסגן הנשיא, הוא היה יורש את רוזוולט לאחר מותו ב-1945. האם טענתך היא שנבחרת רוזוולט-וואלאס ב-1944 (ז”א, בעיצומה של המלחמה) היתה מפסידה לרפובליקנים?

    סביר שלאחר שלוש שנים בשלטון הציבור האמריקאי היה מנפנף את וואלאס, אבל עם נשיא אמריקאי אנטי-אנטי-קומוניסטי בשנים 1945-48 ההיסטוריה היתה נראית אחרת.

  11. ת"ת הגיב:

    דני,
    אם אתה מניח שעם נשיא אמריקאי אנטי-אנטי-קומוניסטי ההיסטוריה הייתה נראית אחרת, אתה קובע למעשה שארה”ב יזמה וניהלה את המאבק האנטי-קומוניסטי וממילא את המלחמה הקרה. ולא כך היה. המלחמה הקרה ניזומה בידי סטאלין. גם אם בהנהגת ארה”ב היה עומד הליברלי באדם, הוא היה מוכרח להיענות לאתגר – במידה רבה תחת לחץ מדינות אירופה והמזרח הרחוק – ולהיחלץ למאבק. טרומן לא שמח ליצור את הברית הצפון-אטלנטית ולשגר כוחות לאירופה ועל אחת כמה וכמה לקוריאה. אך הוא נאלץ לעשות זאת. ללא ספק, כל נשיא אחר היה עושה אותו דבר.

  12. יאן הגיב:

    מקובל לייחס לווינסטון צ’רצ’יל, שגם טבע את הביטוי “מסך הברזל” בנאום ידוע שנשא ב 1946, את זכות הראשונים על הבנת טיבה של ברית המועצות שלאחר המלחמה, טיב יחסיה עם המערב, והמדיניות המערבית שצריך לגזור מכך.
    בלי לגרוע מחשיבותם של קינאן ומברקו, טיבה של ברית המועצות והסיכוי לשיתוף פעולה פרגמטי איתה היה מתחוור מאליו בשנים שלאחר 1946, עם הקמתם של משטרי בובה קומוניסטים בתחום השפעתה.
    ב 1946 (ובעצם כבר בשלהי מלחמת העולם) נמצא בארה”ב לצד שוחרי הידידות עם הרוסים גם מחנה גדול ורב השפעה של אנטי-קומוניסטים מובהקים, שחתרו אפילו למלחמה של ממש עם הסובייטים, ובכל אופן לקו תקיף מזה שננקט בפועל. מעבר ליריבות הרגילה שבין מעצמות-על, שרר בין ארה”ב לברה”מ, כמנהיגת המחנה הקומוניסטי העולמי, מתח אידאולוגי ממשי.

  13. יאן הגיב:

    כתבת בתגובתך שלארה”ב “לא היה אפילו משרד הגנה” ובמאמר עצמו שלארה”ב לא שר הגנה ולכן שר הצי הפיץ את המכתב.
    לארה”ב היה מאז ממשל ג’ורג’ וושינגטון שר מלחמה (סקרטרי אוף וור) שעמד בראש משרד מלחמה, והיה מופקד, בעת מלחמה ובעת שלום, על נושא צבא היבשה. במקביל לו היה קיים משרד ימיה.
    ב 1947 הוכפפו שני המשרדים למשרד אחד, שנקרא משרד ההגנה.
    לגבי דה-מיליטריזציה שעברה ארה”ב ב 1946:
    אין ספק שעם תום המלחמה, צבא ארה”ב היה גדול ממה שצריך ואפשר להחזיק שלא בזמן מלחמה ועבר תהליך צמצום. עם זאת אין זה אומר, שארה”ב לא נטתה להחזיק צבא גדול ולהציבו בחלקו מעבר לים. זה לא נבע רק מהבנת טיבה של ברית-המועצות והאיום הקונקרטי שהציבה, אלא גם מהפנמת מעמדה החדש של ארה”ב כמעצמת-על וכמגינתו היחידה של העולם המערבי מפני כל סכנה אפשרית.

  14. יואב קרני הגיב:

    יאן — “משרד המלחמה” לא היה אפילו צֵל קלוש של הפנטאגון. הוא היה יותר לשכת תיאום, ללא דיוויזיות. יעיד שמו, “משרד מלחמה”. לארה”ב לא היה עד המאה ה-20 צבא סדיר ראוי לשמו, וגם אז הוא היה קטן מאוד (יחסית לצרכיה). הוא גדל בקפיצות עצומות בזמן מלחמה. הקונספציה של הגנה בין מלחמות היתה מוגבלת. בימי שלום, משרד הצי היה חשוב יותר ממשרד המלחמה (זה גם היה המצב בבריטניה).

    הדה-מיליטריזציה שלאחר מלחמת העולם השניה היתה הרבה יותר מהירה ממה שהנסיבות הרשו, או חייבו. האמריקנים לא הניחו שיהיה להם תפקיד צבאי בשמירת השלום בעולם. זו היתה הפתעה לא נעימה. אפילו ב-1952 היה מועמד בדלני קרוב מאוד לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות.

  15. יאן הגיב:

    ברור שהגישה הבדלנית המסורתית כלפי מדיניות חוץ לא נעלמה באחת לאחר מלחמת העולם, אני רק טוען שהיא נחלשה, לא רק בגלל האיום הסובייטי הקונקרטי.
    אני מניח שאמריקנים רבים הבינו, שהבדלנות והחולשה הצבאית של שנות העשרים והשלושים לא הגנו על ארה”ב ממלחמה קשה, אלא רק הרעו את תנאי הפתיחה שלה. רבים גם הבינו שלאחר המלחמה, וכתוצאה ממנה, כבר אין למערב כוח משמעותי אחר פרט לארה”ב, ויש לו עדיין – ותמיד יהיו – אוייבים בפוטנציה וסכנות.

  16. יואב קרני הגיב:

    יאן — אני מסכים בהחלט.

  17. דני הגיב:

    ת”ת,

    איני רואה את ארה”ב כגורם מגיב בלבד לצעדי ברה”מ. ואכן, כל נשיאי תקופת מלחמת הקרה היו אנטי-קומוניסטים, אך הם הגיבו כל אחד בצורה שונה לאירועים שונים: למשל, לו רונלד רייגן היה נשיא בזמן המשבר בניקרגואה ולא ג’ימי קרטר, יתכן והסנדיניסטים לא היו עולים לשלטון. לו קרטר היה נשיא ב-73, אולי לא הייתה ארה”ב תומכת בהפלת משטר איינדה בצ’ילה, וכן הלאה. “מדיניות הבלימה” אין פירושה שיש להתנגד לקומוניזם בכל מקום, בכל אמצעי, ובכל מחיר.

    קל וחומר נשיאות היפותטית של וואלאס. ניתן לחשוב שנשיאות וואלאס הייתה נראית שונה מכפי שנראתה נשיאות טרומן, וסביר שהיו נובעות ממנה תוצאות מרחיקות לכת: סביר שארה”ב לא הייתה מתערבת במלחמת האזרחים ביוון, אולי לא הייתה ארה”ב נעתרת לתביעות הטריטוריאליות של ברה”מ בתורכיה (שהיו אולי מוצדקות), ייתכן שלא הייתה מנסה להטות את כף מערכת הבחירות באיטליה ב-48, וניתן להביא דוגמאות נוספות.

    כמו-כן, לא ניתן להתעלם מההרכב האידיאולוגי והדמוגראפי השונה של הבדלנים לפני מלחמת העולם השנייה מחד גיסא, ושל אמריקאים שהתנגדו למלחמה הקרה מאידך גיסא. על הקבוצה הראשונה נמנו בעיקר בני “אמריקה התיכונה”, בעיקר מהמערב התיכון, רבים ממוצא גרמני, עם נטייה לימין. הקבוצה השנייה (שהייתה קטנה לאין ארוך) מנתה בעיקר אנשי שמאל. ההשקפה על מדיניות חוץ היתה, אם כן, החלטה בעלת מרכיב אידיאולוגי, ולא רק עניין של “אינטרס לאומי” אובייקטיבי גרידא.

    הרגשתי היא שהייתה זו בראש ובראשונה אידיאולוגיה שהפכה את המפלגה הרפובליקנית מהמפלגה הבדלנית יותר (לפני מלחמת העולם השנייה) למפלגה הניצית יותר (בזמן המלחמה הקרה).

  18. יואב קרני הגיב:

    אני חושב שדני הניח את אצבעו על העניין החשוב ביותר: לא היה שום דבר דטרמינסטי בכיוּוּנֵי המלחמה הקרה. אייזנהאור סירב בכל התוקף לשלוח צבא אמריקני להודו סין, ב-1954, כדי להציל את בעלי בריתו הצרפתים (ויצא אחר כך מִכֵּלָיו מכעס, כאשר הבריטים והצרפתים העמידו אותו לפני עובדה מוגמרת במבצע סוּאֶס). הוא אמנם שלח את הנחתים ללבנון ב-1958, אבל זו היתה התערבותו הצבאית היחידה מֵעֵבֶר לים, והיא לא היתה כרוכה בלחימה. קשה מאד להאמין שאייזנהאור היה עושה מה שעשו קנדי וג’ונסון בווייטנאם. זה היה מנוגד לכל האינסטינקטים ולכל האינטואיציות שלו.

    תָאֲרוּ לעצמכם את העולם בלי מלחמת וייטנאם.

    אני מנחש שאייזנהאור גם לא היה עושה מעשה ניקסון ב-1973, כאשר שלח את רכבת האויר להציל את ישראל, ואחר כך העמיד את הכוחות הגרעיניים של ארה”ב בכוננות-על כהזהרה לסובייטים שלא להתערב לטובת מצרים וסוריה. מה היה קורה אז? אולי לא היינו מנהלים את הרב-שיח הזה כאן, לפחות לא בעברית.

    אני חולק על דני בנקודה קטנה אחת: המפלגה הרפובליקנית לא הפכה ל”מפלגה הנִצִית ביותר”, אלא לאחר 1968. בעשרים השנה הקריטיות הראשונות של המלחמה הקרה, הדמוקרטים היו הנִצִים, הדמוקרטים דרשו אקטיביזם, הדמוקרטים דרשו תקציבים צבאיים, הדמוקרטים הלכו לווייטנאם. ג’ון קנדי ביסס את מועמדותו לנשיאות ב-1960 על ההבטחה לסגור את “פער הטילים” עם ברית המועצות, והאשים את אייזנהאור ברשלנות אסטרטגית.

    זה השתנה בגלל המשבר הפנימי שעוררה מלחמת וייטנאם. ב-1972 הדמוקרטים כבר מינו למועמדם לנשיאות את יונת כל היונים, הסנאטור מקגאוורן. השינוי הזה הניב את עריקתם של מי שנודעו לימים כ”שמרנים החדשים”. הם אמרו, לא בלי צדק, שלא הם עזבו את המפלגה הדמוקרטית, אלא המפלגה היא שעזבה אותם.

  19. שלום בובליל הגיב:

    בתגובתך כתבת:”מקובל לייחס לווינסטון צ’רצ’יל, שגם טבע את הביטוי “מסך הברזל” בנאום ידוע שנשא ב 1946″. אכן צ’רצ’יל השתמש בביטוי “מסך הברזל” ותרם תרומה משמעותית להחדרתו, אך צ’רציל לא טבע את המושג. מסך הברזל הינו ביטוי שטבע לא אחר מיוזף גבלס שר התעמולה הנאצי.

  20. יואב קרני הגיב:

    תודה לכולכם על רב-שיח מעניין ורב-דעת.

    שאלת הנרי וואלאס היא כמובן מרתקת מאוד, אולי אחד התרחישים ההיפך-עובדתיים (counter-factual) המעניינים ביותר והסבירים ביותר של המאה העשרים. קשה לדעת מה היה וואלאס עושה אילו הושבע לנשיא באפריל 1945. הכהונה, הנסיבות, כובד משקלם של היועצים, השכל הישר, התנהגות סטאלין, השפעת בריטניה אולי היו מטים את וואלאס באותו כיוון, פחות או יותר, שבחר טרומן.

    אבל אם נניח שוואלאס הנשיא היה נוהג כוואלאס המועמד לנשיאות (1948), אני חושב שסביר להניח שארה”ב היתה חוזרת הביתה. מוטב לזכור שזה היה האינסטינקט האמריקני מאז ומעולם. טרומן לא חשב שיוכל להסביר לעם האמריקני מדוע הוא מחזיק צבא גדול באירופה, ואף אמנם התחיל להחזיר אותו הביתה במהירות. ב-1948, בזמן משבר ברלין הראשון, לא היתה לארה”ב אופציה צבאית ממשית באירופה.

    האם המלחמה הקרה היתה יוזמה מערבית? לא באותו מובן שהמערב רצה בה מלכתחילה. אפילו ב-1947, ארה”ב הציעה את תכנית מרשל גם לברית המועצות ולגרורותיה. אבל המלחמה הקרה היתה בסופו של דבר תגובת המערב על ההתפשטות הסובייטית באירופה ובאסיה. היה אפשר להגיע כנראה לנוסחה של איחוד גרמניה תחת משטר נייטרלי, ללא צבא, עוד באמצע שנות ה-50. הסובייטים היו מוכנים. המערב התנגד. הוא רצה למתוח קו על נהר האֶלבַּה.

    האם ארה”ב היתה בוחרת בתורת הבלימה גם בלי קנאן? אין כמעט ספק שאמנם היתה. קנאן עצמו כותב בזכרונותיו (עמ’ 295 של הספר, שצילום עטיפתו ניתן למעלה):

    “ששה חודשים קודם, המסר הזה היה מתקבל במחלקת המדינה בהרמת גבות ובכיוּוּץ שפתיים של אי הסכמה. ששה חודשים אחר כך, הוא היה כנראה נשמע מיותר, בחֶזקת נסיון לשכנע את המשוכנעים”.

    אבל כדבר הזה אפשר לטעון כמעט בכל דוגמה של פריצת דרך אינטלקטואלית. “היא היתה מתרחשת ממילא”. אבל היה עליה להתרחש באיזשהו זמן, והיא התרחשה ביוזמת ג’ורג’ קנאן, ולכן שמו חקוק עליה.

    אגב — ואני אינני מפריז בחשיבות העניין — המברק של קנאן התקבל בוושינגטון בפברואר 1946, ונאומו המפורסם של צ’רצ’יל על מסך הברזל נישא במארס 1946. ברור למדי שצ’רצ’יל לא היה זקוק לתוֹבָנוֹתָיו של קנאן. אבל התובנות האלה הכינו את וושינגטון לקראת נאום מסך הברזל.

Leave a Reply for יאן