קו המשווה

 

 

 

בעיר דרום אפריקנית זעירה, לא הרחק מֵחוף האוקיאנוס ההודי, ביום מעונן וגָשוּם של אמצע הקיץ (זאת אומרת, אמצע החורף של חצי הכדור הצפוני), בערך עשרים בני אדם ערכוּ משמרת מחאה בחזית של בניין משרדים מודרני להחריד.
 
הדרום אפריקנים עתה זה סיימו את פגרת החגים הארוכה של סוף השנה, וחזרו לעבודה. אבל בּישוֹ (Bhisho), העיר שבה התרחש המעמד הזה, נראתה שוממת בהחלט. היה קשה להכיר בה שהיא הבירה המִנהָלית של חבל ‘איסט קייפ’ (מזרח הכֵּף). בעצם היה קשה להכיר בה איזשהן תכוּנוֹת עירוניות, מפני שהיא אינה בדיוק עיר. היא אוסף של בנייני משרדים, המקושרים בכביש ארוך, מוּקפים בכמה חנויות, בתחנת משטרה אחת, בשתי כנסיות, וּבִשכוּנַת וילות קטנה.
 
ממשלת המיעוט הלבן בנתה את בישו לפני עשרים שנה, כדי להושיב בה את ממשלת “הרפובליקה של סיסקאי”, אחת ממדינות-החסות השחורות, שבאמצעותן הלבנים קיוו לפתור את בעיותיהם הדמוגרפיות: כל שחורי דרום אפריקה נועדו להיות אזרחי המדינות האלה, גם אם הם חיים מחוץ לגבולותיהן. יום אחד לא יהיו עוד שחורים בדרום אפריקה “הלבנה”, האמינו אדריכלי התכנית, שניתן לה הכינוי הידוע לשימצה “הבנטוסטנים”.
 
לצון חמדה לה ההיסטוריה. סיסקאי נקברה תחת הריסות האפרטהייד לפני עשר שנים ויותר, ואל בנייני המשרדים נכנסו נציגים אותנטיים של הרוב השחור. ביום ביקורי בבישו, פעילים שחורים מחו נגד מדיניותה של ממשלה שחורה, שישבה שם מִכּוֹח בחירות דמוקרטיות.
 
זה היה יכול להיות מופת של מה שקוראים “חברה אזרחית”,  חוץ מזה שעילת המחאה העניקה מעט מאוד סיבות לחיוכי נצחון. היא היתה חלק מיוזמה ארצית, שניתן לה השם המקאברי “חג המולד השחור”. התואר “שחור” לא ניתן כאן לצורך איפיון גזעי, אלא הוא נועד להטעים את הפסימיות, ההיפך מ”חג המולד הלבן” (זאת אומרת, המושלג) שיושבי חצי הכדור הצפוני נוהגים לערוג אליו.
 
היוזמה יצאה ממשרדי “ההתאחדות הארצית של אנשים עם איידס” (ראשי התיבות NAPWA). ביוהנסבורג, פעילי “חג המולד השחור” שבתו רעב בשער משרדיו של ענק התרופות הרב-לאומי GlaxoSmithKline, כדי למחות על יוקר התרופות המאריכות את חייהם של נַשָׂאֵי HIV. אחד המוחים, ג’פרי ג’וֹל, בן 51, נגוע בנגיף זה 22 שנה. הוא אמר לעתון המקומי ‘סטאר’, שהוא אינו לוקח עוד תרופות, רק אספירין, מפני שאין ידו מַשׂגת.
 
בשנים האחרונות, קוקטייל של שלוש תרופות נגד האיידס האריך במידה דרמטית את חייהם של חולים שֶיָדָם משגת. במערב, האיידס מתקרב עכשיו למעמד של מחלה כרונית במקום מחלה סופנית (אם כי ההשג הזה עומד עכשיו בסכנה. ראו-נא את המסגרת למטה).
 
באפריקה איידס הורג. פגיעתו קטלנית במיוחד באפריקה הדרומית, מנהר הזאמבזי דרומה. בערך שביעית מ-43 מיליון דרום אפריקנים נושאים את הנגיף, כמעט כולם שחורים, המספר הגדול ביותר באיזושהי ארץ. ואף כי דרום אפריקה מתחילה סוף סוף לקצור את הפירות הכלכליים של סיום האפרטהייד – הסטטיסטיקה מראה שהיא נהנית מגֵאוּת כמעט חסרת תקדים – צִלוֹ של האיידס מתארך והולך, והוא מוסיף להיות המשתנה העיקרי במִשוואה הדרום אפריקנית.
 

“מאדיבַּה” דיבר מגרונם

 ראָיָה אחת למרכזיותו של העניין הזה היא שלטי-חוצות עם מוטיב האיידס, הנִגלים לעיני הנוסע בכבישי דרום אפריקה. הם מפרנסים אל-נכון קהילה שלמה של גרפיקאים. הואיל ואני נסעתי בייחוד בחוף המזרחי, לאורך האוקיאנוס ההודי, השלטים שאני ראיתי היו בשתי הלשונות האפריקניות העיקריות של האיזור, הקוסה (Xhosa) בדרום והזולו בצפון, כמובן לצד אנגלית. הואיל ובדרום אפריקה יש אחת-עשרה לשונות רשמיות, מהן תשע לשונות אפריקניות, אפשר להניח ששלטים דומים מפצירים בקוראיהם להיזהר גם בסוּטוּ, בצְוואנַה, בוֶנדַה, בנְדֶבֶּלֶה וכו’.

האיידס הוא אסון לאומי עצום ממדים, שלא פסח כמעט על שום בית אב אפריקני. דרום אפריקנים התקשו להאמין למשמע אוזניהם, כאשר הנשיא תאבּוֹ מְ’בֶּקי, אינטלקטואל קצת יהיר, אמר שאין אף נַשָׂא HIV אחד בין מַכָּרָיו. זו היתה מעידה מצערת, בייחוד מפני שמ’בקי סמך פעם את ידיו על התיאוריה השרלטנית, שאין כל קשר בין HIV לאיידס, ועיכב חלוקת תרופות לנגועים. (על המחלוקת הנמשכת בדרום אפריקה בעניין הטיפול באיידס, ראו רשימה ב’ניו יורק טיימס’, 9 במארס 2008.)  
 
כרגיל, האיש שדיבר מגרונה של דרום אפריקה, ואל מעמקי לבה, היה הנשיא לשעבר נלסון מנדלה. הוא זקן וחלוש, ופתיל חייו מתקצר והולך. אבל בחודש ינואר הוא אזר כוח, וערך מסיבת עתונאים בגן ביתו בקייפטאון, כדי להודיע שבנו בכורו, עורך דין בן 56, עתה זה מת מאיידס. 27 שנה לא ראה מנדלה את בנו, בזמן שהיה חבוש בכלא. בימי חייו האחרונים של הבן הוא לא מש ממיטתו. הוא החליט לתת פומבי לסיבת המוות, כדי להזכיר לדרום אפריקנים שאיידס מצריך דיבור גלוי, לא לחישה דיסקרטית.

כְּאֵבוֹ של “מאדיבה” (Madiba) היה כאב הארץ כולה (“מאדיבה” הוא שם הקלאן, או המשפחה המורחבת, של מנדלה. אנשים משתמשים בכינוי הזה כביטוי של כבוד). הנה כי כן, מאדיבה הצליח לתרום לרווחת ארצו ולחינוכה גם מפרישתו, גם מתוך ייסוריו האישיים.
 
נסיונה של אוגנדה, במזרח אפריקה, הראה עד כמה חשוב לדַבֵּר בגלוי. בתחילת שנות ה-80, אוגנדה עמדה בראש טבלת הנגועים. היא ירדה ממנה בקפיצה מרשימה, מפני שממשלתה לא חששה להגיד “קונדום”, וגם להראות אותו. דרום אפריקה של ימי האפרטהייד היתה פוריטאנית, לפחות כלפי חוץ. הפוריטאניות נעלמה כלא היתה. מין וסקסואליות ממלאים את שלטי הפירסומת, ורמזים מיניים עבים גודשים כמעט עד זרא את שידורי הטלויזיה. תהיה אשר תהיה הדעה על עצם המתירנוּת, היא מְסירה עַכָּבוֹת בהתבטאות פומבית. 

 

 

על שלטי חוצות מצאתי בפעם הראשונה את הפועל condomize, שאפשר לתרגם “להתקנדם”, מלשון “קונדום”. הכול נקראים “להתקנדם”. עתון ליברלי ביוהנסבורג פירסם בגליון חג המולד שלו ראיון עם אשה לא-נשואה על הרגלי המין שלה. עיקר הראיון הוקדש לטכניקות ההתקנדמות, לצד איור גראפי המשאיר מעט מאוד מקום לאי-הבנות. “מועיל לבדוק אם יש באמת קונדום, ואם הוא יושב נכון”, אומרת האשה.
 
— מתי הזמן הנכון לדבר על קונדום (עם בן הזוג)? שואלת המראיינת.
 
“מתי הזמן הנכון לעשות בדיקה של המעי הגס, או לעקור שן בינה? לעולם לא”, משיבה האשה. “אבל בסופו של דבר, לרוע המזל, אנחנו נאלצים לעשות את זה. מוטב לדבר על זה לפני שמתפשטים”.
 

האנסים חדרו באישון לילה

המשקיף הזר מתפעל מגילוי הלב, ומקווה שהמדע והפרגמטיות יביסו את השרלטנות ואת הדעות הקדומות. אבל התפעלותו של המשקיף מצטננת פלאים, כאשר הוא עוצר ליד דוכן עתונים לא הרחק מן העיר איסט לונדון, וקונה גליון של ה’דיילי דיספאץ’ המקומי. כמעט לכל רוחב העמוד הראשון מתוחה כותרת המבטיחה רעות, “גינויים למיתוס האיידס על מין עם בתולות”.
 
הנה כי כן, את איזור טראנסקאי שבצפון חבל ה’איסט קייפ’, ליד הגבול עם לֶסוּטוּ (Lesotho), פקד “גל נוסף של מעשי אונס של ילדות קטנות”. דובר משרד הבריאות של איסט קייפ מאשר, כי בין התושבים “מתהלכים מיתוסים, שמין עם בתולה הוא התרופה לאיידס”. הדובר מזדרז להודיע, בכל כובד הראש של סמכותו, כי “אין שמץ של אמת במיתוס הזה”.
 
במרוצת סוף שבוע אחד, חמש ילדות הותקפו, שתיים בנות שש, שתיים בנות תשע, גילה של החמישית לא נמסר. האַנָסים חדרו אל בתיהן של הילדות באישון לילה, ותקפו אותן בשנתן. אמה של אחת מהן התעוררה, הסתערה על התוקף בסכין, ודקרה אותו למוות. הוא היה בן 46.

 

גל מעשי האונס התחיל ב-13 בדצמבר, וּצעירת האנוסות היתה תינוקת בת שנתיים. השלטונות מאמינים, שמספר הנאנסות גדול במידה ניכרת. רוב המשפחות אינן טורחות להתלונן. התוצאה היא לא רק כֶּשֶל בחקירת פלילים, אלא הרבה יותר חמוּר: הואיל ואין דיווח, המותקפות אינן מקבלות מייד את קוקטייל התרופות העשוי להציל את חייהן.
 
לפי סטטיסטיקה רשמית, בשנתיים האחרונות נאנסו בערך 28,000 ילדות בדרום אפריקה. קשה לדעת כמה ממעשי האונס היו קשורים במיתוס, אבל אין פלא שהורים וילדים רועדים מפחד. המוני ילדים, בנים ובנות, צועדים יום יום לאורך דרכים ראשיות, לפעמים קילומטרים רבים, בדרך אל בית הספר וממנו. רבים הם קורבנות בכוח, בארץ שהפשיעה האלימה בה העניקה לה כמה שיאים עולמיים לא-רצויים בשנים האחרונות.
 
מוטב היה כמובן לדרום אפריקה אילמלא היתה שבויה בפחד האיידס. אבל מן הָעַז הזה יוצא לפחות קצת מתוק. משמרת המחאה בָּעיר-לא-עיר בישו היתה דוגמא אחת: ההתארגנות הוולונטארית של אזרחים, מחוץ למסגרת פוליטית קיימת, כדי לעמוד על זכויותיהם.
 
הסיבה הקונקרטית של המחאה היתה החלטה של הממשלה לקצץ קִצבָּאוֹת לנַשָׂאֵי HIV. אבל המאורע היה הרבה פחות קודר מן הסיבה לקיומו. כַּיָאֶה לדרום אפריקנים, הַמוחים רקדו. זו ארץ שבה הכול רוקדים בפומבי, אפילו מנדלה הזקן, אפילו בישופים של הכנסיה. מדוע איפוא לא ירקדו נשאי הנגיף, או קרוביהם, או חבריהם?
 
בארץ שבה מפלגה אחת מחזיקה בכל המושכות, אם גם באופן דמוקרטי בהחלט, נחוצים מוקדים של אופוזיציה קונסטרוקטיבית. הנגיף הארור מזכיר לנַשָׂאָיו את עֶרכָּהּ של האקטיביות, ומזכיר לממשלתם את מחיר הפסיביות.
 

החדשות הרעות   כאשר 67% מכל הנשים הלוקות באיידס בארה”ב הן שחורות, אולי אין להתפלא שחצי השחורים חושבים שהממשלה ייצרה את נגיף ה HIV. ואם זה לא מספיק, זן חדש ומסוכן הופיע, מחוסן מפני כל התרופות   לחרושת השמועות על האיידס יש היסטוריה ארוכה. יש להן שני מישורים עיקריים: תיאוריות קונספירציה על מקורות האיידס – ונוסחאות פנטסטיות לריפויו. הרשימה למעלה מתארת, בין השאר, אונס של ילדות קטנות בידי נשאי HIV, המאמינים ש”מין עם בתולה” ירפא אותם.   כאשר ביקרתי בדרום אפריקה בפעם הראשונה, לפני 15 שנה, התהלכו בה השמועות ש”מין עם הודית” ירפא מאיידס. זה היה ההסבר שאפריקנים העניקו לשיעור הנמוך מאוד של מקרי איידס בקהילה ההודית הגדולה בדרום אפריקה.   הספקולציות על מקורות האיידס התחילו עוד בתחילת שנות ה-80, לא רק בדרום אפריקה. העובדה שפגיעתו של האיידס היתה קשה ונמשכת במיוחד בין שחורים – קודם כול באפריקה, אבל גם בארה”ב וּבַיָם הקאריבי – הניבה ספקולציות קיצוניות. הנפוצה ביותר דוחה את ההנחה ש HIV הוא תוצאה של השתוללות הטבע (יצא מן הג’ונגלים של אפריקה, ועבר מקופים לבני אדם).   בספקולציה הזו יש כמה ספקולציות-משנה. אחת אומרת ש HIV הוא תאונה איומה, שהתרחשה בזמן נסיון לחסן אוכלוסיה באפריקה המשוונית מפני פוליו. ספקולציית-משנה קשה הרבה יותר מייחסת את הופעת הנגיף לכוונת זדון של מדענים לבנים (או “רופאים יהודיים”, בכמה גירסאות פתולוגיות במיוחד) לחסל את השחורים.   המידה שבה החשד הזה קנה שביתה בין שחורים קיבלה ביטוי סטטיסטי מצמרר למדי רק לאחרונה בארה”ב. מחקר משותף למוסד ראנד ולאוניברסיטת אורגון ריאיין 500 שחורים. חצי מהם אמרו, כי הם חושבים את האיידס למעשה ידי-אדם. יותר מרבע חשבו, שהוא פותח במעבדה ממשלתית. 12% אמרו, כי סוכנות הביון המרכזית, הסי.איי.אי, היא שפיתחה את הנגיף והפיצה אותו. 44% אמרו, כי אנשים הלוקחים את קוקטייל התרופות, זה המומלץ לעיכוב התפשטותו של הנגיף בגוף, הם “ארנבי-ניסוי בשביל הממשלה”. 15% אמרו, כי איידס הוא “אמצעי של השמדת עם (ג’נוסאייד) נגד שחורים”.   המִמצאים לא תמיד עקיבים, אבל באופן כללי הם מבטאים דרגה מסוכנת של אי-אמון במערכת. היא מסוכנת באופן כללי, אבל היא מסוכנת בייחוד מפני שהיא מקשה על חינוך למניעה בין שחורים. ואמנם, אף כי השחורים הם רק 13% של האוכלוסיה, חלקם בין נשאי HIV מגיע ל-50%. בין נשים, הדיספרופורציה גדולה אפילו יותר. ב-2003, חלקן של שחורות בין נשים שאצלן אובחן הנגיף עמד על 67%. ‘דיילי ניוז’ של ניו יורק, 12 בפברואר 2005, מודיע על הופעת “זן זדוני חדש של איידס”, המחוסן מפני הקוקטייל מאריך-החיים של שלוש תרופות    החדשות הרעות ביותר הגיעו בסוף השבוע שעבר: זן חדש של HIV, שכמותו לא נראה עוד, התגלה אצל גבר ניו יורקי, לאחר שקיים יחסי מין עם שורה של פרטנרים ללא הגנת קונדום.   הזן הזה הוא חלום-הביעותים של הרפואה: הוא מחוסן מפני כל שלושת המרכיבים בקוקטייל התרופות המומלץ לנשאי הנגיף. הוא התפשט במהירות מסחררת בגופו של הגבר, ובתוך כמה חודשים האיש לקה באיידס מלא. בדרך כלל התהליך הזה אורך עשר שנים.   מה שמעורר את השאלה האיומה: האם תימצא אי פעם תרופה, או שכמו המגיפה השחורה יהיה צריך פשוט להמתין עד שהנגיף ייחלש וייעלם מאליו? כך או כך, רק דרך רצינית אחת יש: להיזהר.

 

‘אתמול’ הוא סרט בלשון הזולו על נתיב החורבן של האיידס. הסרט היה מועמד לאוסקאר בחורף 2005. אתר הרשת הרשמי המוקדש לסרט אתר הרשת של HBO קיראו על הסרט ב’פילדלפיה אינקוואיירר‘

This entry was posted on יום שישי, מרץ 11th, 2005 at 23:35 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.