הגרעין הקשה של סין

“התוצאות (של הבחירות) בטייוואן עומדות לשכך את המתח עם סין”, מכריזה הכותרת הראשית במהדורה האסיאנית של ‘פייננשל טיימס’ (13 בדצמבר 2004).

 בתחילת השבוע נחסכה מן המערכת הבין לאומית עוד חרדה פוטנציאלית מפני התנהגות לא רציונלית של סין. הבחירות לפרלמנט בטייוואן לא הִקנוּ לממשלה המקומית, שוחרת העצמאות, את הרוב שלו ייחלה

 

לא, לא תהיה מלחמת סחר בין ארה”ב לסין, לפחות לא בחורף המתרגש וּבא. בִּתחילת השבוע הודיע משרד המסחר של סין, שהוא יטיל מִכסי-עונשין על יְצוא של כמה מוצרי טקסטיל, ויַחסוך בזה לוושינגטון את הצורך להטיל מכסים משלה.

ב-2003, הסינים מילאו שבעה-עשר אחוז מצורכי העולם בטקסטיל ובהלבשה. ארגון הסחר העולמי מעריך שֶחֶלקם של הסינים יַעלה עד חמישים אחוז ויותר בשלוש השנים הבאות. האם המִכסוֹת החדשות ישַנוּ את המגמה הזו? קשה מאוד להאמין. סין פשוט נועדה להיות קַו-הייצור של העולם. סטטיסטיקה סינית מראה כי בכל אחת משלוש השנים שעברו, טקסטיל, הלבשה וּבדים החזיקו בין שבעה-עשר לשמונה-עשר אחוז של כל היְצוא הסיני. בַּעשֶׂרֶת החודשים הראשונים של 2004, ההכנסות מִיצוּא טקסטיל עמדו כמעט על שמונים מיליארד דולר, לעומת ששים מיליארד וּפחות ב-2002.

כרגיל במקרים כאלה, הסטטיסטיקה אינה מספרת לנו הכול. אולי שליש הטקסטיל המיוּצָא מסין נפלט מקַוֵי-הייצור של חברות מערביות, שֶהעתיקוּ את בתי החרושת שלהן אל ארץ ההזדמנויות המוּגבָּלוֹת להפליא, שֶבָּהּ איש אינו מבקש מהם שְׂכַר מינימום, או הטבות בריאוּת. בסין יש אולי 37,000 יצרני טקסטיל וּבגדים, שני שלישים מהם פרטיים. האומנם יהיה אפשר לִכפּוֹת עליהם תבניוֹת הִתנהגוּת? 

אבל גם אם העניין הזה אינו אלא אפיזודה, אולי אפשר ללמוד ממנו משהו על מידת נכוֹנוּתה של סין להתנהג באופן רציונלי. זו שאלה התלויה ועומדת כמעט מעל כל מה שהיא עושה, או אומרת.

האיפיוּן “רציונלי” תלוי כמובן באינטרסים וּבַציפּיוֹת של המאפיין. אבל כללית, רציונלי הוא זה המתנהג באופן חָזוּי. הוא אינו מוכרח להיות נחמד, או ליברלי, או אפילו מעורר הסכמה. הוא רק צריך להימנע מעצירוֹת פתאומיות, ולא לַחצות את הצומת באור אדום. אם יש לו אקדח טָעוּן, או לצורך זה טיל גרעיני, מוטב שלא ינופף בהם בפומבי לפני שניטרל את המרעום.

בועה ענקית ועוינת

במזרח אסיה די קשה לדעת מי אינו רציונלי, מפני שזה בעֵרֶך מה שמאמינה כמעט כל ארץ על כל אחת משכנותיה, ויש לה בדרך כלל סיבות טובות. סין יכולה לכתוב אנציקלופדיה בַּנוֹשֵׂא הזה. פעם אחר פעם במאה וַחמישים השנה האחרונות היא היתה קרבן של הִתערבוּת בענייניה הפנימיים, של ניצוּל כלכלי, של תוקפנות צבאית ושל נסיונות לרצח עם. אם היא עצמה נסוגה בסופו של דבר אל בועה ענקית ועוינת, בשלושים השנה הראשונות של המשטר הקומוניסטי (1978-1949), אין זה אלא מפני שהיו לה מעט מאוד סיבות לתת אֵמוּן בִּרצוֹנָם הטוב של זרים וּבכֵנוּתָם.

היא כל כך מסוּבּכת, וּבתהליך קבלת ההחלטות שלה כרוכים לא רק אינטרסים אלא גם דחפים רגשיים, עד שקשה לפעמים להחליט אם אחרי קילוּפָן של כל הקליפות יהיה אפשר למצוא בה גרעין קשה של רציוֹנליוּת.

בעל טור ב’וול סטריט ג’רנל’ מזהיר השבוע מפני תוצאות ההִתעצמוּת הצבאית הבלתי-פוסקת של סין. אם סין תכפיל את התמ”ג שלה בשמונה או תשע השנים הבאות, כותב מייקל הֶלְפְּרין, ואם היא תכפיל אגב כך גם את הוצאות הבטחון שלה (לא במספרים מוחלטים, אלא על יסוד החישוב של כוח הקניה לגולגולת), תקציבי ההגנה של סין ושל ארה”ב יִשתַווּ. עניין של זמן בלבד הוא לפני שהסינים יכוֹננוּ נוכחות צבאית בחלל החיצון, ולפני שיקראו תיגר על עליונותו של הצי האמריקני, מֵעַל פני המים או מתחתיהם.

מה תעשה סין, לכשתשיג “שוויון אסטרטגי” עם ארה”ב? תשובה חלקית אפשר להשיב על יסוד האינטרסים הכלכליים שלה. היא זוללת אנרגיה. כדי להמשיך את קפיצות-הענק השנתיות שלה (כמעט עשרה אחוזים בממוצע מאז 1980), היא צריכה נפט. הרבה נפט. הרבה מאוד נפט. נפט כבר אמרנו? והיא אמנם מחפשת אותו, הרחק מגבולותיה.

לפני ששה שבועות היא חתמה מִזכַּר הבנה עם איראן על השקעה ענקית לשם פיתוח שְׂדֵה הנפט ביאדאוואראן. בִּתמוּרה, איראן תמכור לה עשרה מיליון טון של גאז נוזלי בכל אחת מ-עשרים וחמש השנה הבאות. במארס שעבר, חברת נפט סינית חתמה על הסכם אחר עם איראן, לרכוש מאה וַעשׂרה מיליון טון של גאז נוזלי במשך עשרים וחמש שנה, החל מ-2008. שווי העיסקה: עשרים מיליארד דולר.  

עודף של ארבעה טריליון

הסינים מיַבּאים את רוב הנפט הגולמי שלהם (2.4 מיליון חביות ביום) מארבעה מקורות: איראן, ערב הסעודית, עומאן ואנגולה. אל הרשימה הזו הם מנסים להוסיף עכשיו ארץ לטינו-אמריקנית קטנה, אקוואדור אשר בהרי האנדים. חברות נפט סיניות הוציאו כבר מאה מיליון דולר על קידוחי נפט באקוואדור, הרחוקה מאוד מלהיות ערב הסעודית. אבל הסינים מחַפּשׂים, מפני שאין להם ברֵרה. אגב כך הם נעשים בעלי אינטרסים בַּקצָווֹת המרוּחקים ביותר של כדור הארץ.

מסע של נשיא סין, הוּ ג’ינטַאו, לאמריקה הלטינית בחודש שעבר הזכיר ביקור של דוד עשיר. הוא הבטיח לארגנטינה, למשל, שחברות סיניות ישקיעו בה בעשר השנים הבאות כמעט 20 מיליארד דולר. מדוע לא, כאשר לסין יש עודף של ארבעה טריליון (4,000 מיליארד) דולר במאזן התשלומים שלה?

והנה, בעצם ימי מסעו של הנשיא בחצי הכדור הדרומי, מטוסים ואניות-מלחמה של יפאן ניהלו מצוד של שלושה ימים אחרי צוללת סינית, שהופיעה ללא התרעה במי החופים של של יפאן. הצוללת חמקה, אבל המאורע כולו תואר אחר כך כ”עימות הצבאי החמור ביותר” בין שתי הארצות מאז מלחמת העולם השניה. מה הצוללת חיפשה שם? האם שולחיה קיווּ שהיא תתגלה, כי רצו לשלוח איזה מסר? האוּמנם הסינים מנַסים לחזור ולעורר זכרונות טראגיים? אם כן, אז לאיזה צורך?

בתחילת השבוע נחסכה מן המערכת הבין לאומית חרדה פוטנציאלית אחרת מפני התנהגות לא רציונלית של סין. בחירות לפרלמנט בטייוואן לא הִקנוּ לממשלה המקומית את הרוב שלו ייחלה. הממשלה הזו היתה רוצה להפוך יום אחד את טייוואן למדינה עצמאית לחלוטין, וּלנַתק אותה מסין. המשטר בבייג’ינג, שלא נבחר לשום דבר אפילו באופן נומינאלי, נוהג להאדים ולצרוח, כאשר טייוואן הקטנה משתעשעת בדמוקרטיה. הקומוניסטים אומרים, שהם יֵצאוּ תיכף ומייד למלחמה, אם “הבדלנים” מטייוואן ינסו למחוק את סין משמם הרשמי (טייוואן עדיין נקראת “הרפובליקה של סין”, זכר לימים הנשכחים שבהם שליטיה התיימרו להיות נציגיה הלגיטימיים היחידים של סין).

היה אפשר כמעט לשמוע את אנחת הרווחה שבקעה מן החזה בוושינגטון, בטוקיו ואל נכון במכל רחבי צפון האוקיאנוס השקט. תודה לאל, הרציונליות של סין לא תועמד למבחן, לא כאן, לא כרגע. אבל היא תצטרך לעמוד במבחנים אחרים, בזמנים אחרים, במקומות אחרים.

 

“סין מטילה מכסי יצוא על טקסטיל, משַכֶּכֶת את המתחים (עם ארה”ב)”, מודיעה הכותרת הראשית במהדורה האסיאנית של ‘וול סטריט ג’רנל’ (14 בדצמבר 2004)

Leave a Reply