מה הוא רוצה, האיש ההוא עם הנפט ועם הגאז (והאם צריך לפַחֵד מפניו)?

פוטין: זמן לאסוף את השברים

(טיפול פוֹטוֹשוֹפּ בצילום של פוטין בפונצ'ו דרום-אמריקני, בוועידת מדינות האוקיאנוס השקט בצ'ילה, בחודש שעבר. הצילום המקורי, לפני פוֹטוֹשוֹפּ, הוא של AP)

 

את האיש הזה קצת קשה להבין. אחת היא לו, או שֶאֵין לו הבנה של המציאוּת, או שהוא גמר אומר לברוא מציאוּת חדשה. האפשרות הראשונה טובה מן השניה, מפני שהשניה די מפחידה.

האיש הזה אמנם עומד בראש ארץ, שירדה מגדוּלתה, ואינה נחשבת עוד למעצמת-על – אבל יש לו במחסנים איזה 20,000 ראשי-חץ גרעיניים. ארצו היא יצואנית הנפט השניה בגודלה בעולם, אחרי ערב הסעודית, עם עתודות נפט מוכחות של 60 מיליארד חביות. עתודות הגאז שלה הן הגדולות בעולם, 45 מיליארד מ"ק. שלא לדבר על מרחב יבשה, המשתרע לרוחב אחד-עשר אזורי זמן; שלא לדבר על נוסטלגיה לימים לא רחוקים שבהם השאלה "מה חושבת מוסקבה" היתה נשאלת מייד לאחר "מה חושבת וושינגטון", ולא פעם לפָנֶיהָ.

פוטין 'קורא התיגָר' על שער ה'איקונומיסט' השבוע

בקיצור, ולדימיר פוטין, הנשיא רב האנרגיה של רוסיה מעורר תשומת לב, גם כאשר אינו מעורר חרדה. בימים האלה הוא מעורר תשומת לב מיוחדת, מפני שהוא מעורר חרדה.

בכל העולם המערבי יש עודף ניכר של מומחים לענייני רוסיה. הם הגיעו אל פִּרקם בזמן שעדיין היתה מלחמה קרה, ורוסיה היתה הרבה יותר מן הצירוף של מספר תושביה, או שיעורי התמ"ג שלה. ליגיונות של יִדעוֹנֵי רוסיה גֵרדוּ בימים האחרונים את פּדחתם בנסיון להשיב על השאלה מדוע היה על פוטין להמר על כל הקופה באוקראינה?

וזו לא היתה הקופה היחידה. בעצם ימי אוקראינה התחיל השלב העיקרי, כנראה, בהלאמה מחודשת של משק האנרגיה הרוסי. וכמה ימים קודם פוטין הדהים את שומעיו בהודעה, שארצו מפתחת נשק בליסטי חדיש, אשר לאיש לא תהיה עליו תשובה. החודשים הקודמים עמדו בסימן התכנית לחיסול הדרגתי של הפדרציה הרוסית, והחלפתה במדינה ריכוזית; החנקה שיטתית של כלי התקשורת; וטיפול סטליניסטי יסודי למיליארדרים קפיטליסטיים שֶסָר חינם.

ההימורים על הקופה הפנימית לא היו חופשים מסיכונים, אבל לפוטין היה יתרון ברור: שלטון מלא, ללא עוררין, על כל המערכות. ספק אם היה ב-50 השנה האחרונות בעל כוח גדול משלו בקרמלין. גם מזכיריה הכלליים של המפלגה הקומוניסטית אחרי סטאלין נאלצו להתחלק בכוחם.

אבל הנה הנחה אחת, שחזרה ונשמעה מאז הוקפץ פוטין לשלטון בסוף 1999: הוא יהיה רציונלי. הוא יקדיש את רוב מעייניו לענייני פנים וכלכלה. הוא יודע שֶמַעמדה הבין לאומי של רוסיה לא יחזור אל ימי הזוהר שלו מבלי שתלווה אותו עוצמה כלכלית. בהיעדר עוצמה כזאת התמוטטה המדינה הרוסית בגילגולה הקודם, זה הסובייטי. כדי להיחלץ מן האסון הכלכלי שיָרַש, הוא יהיה זקוק לרצונה הטוב של הקהילה הבין לאומית ולאמונה.

 

קרו לו מחירי הנפט

מה קרה איפוא לפוטין? קודם כול, קרו לו מחירי הנפט. כאשר הוא עלה לשלטון, מחירי הנפט עמדו בעיצומה של התאוששות דרמטית. שנה אחת קודם, חבית נפט נמכרה ב-11 דולר, שיעור נמוך (במונחים ריאליים) אף מזה של 1972, לפני משבר האנרגיה הראשון.

אני מעלעל בעתונים פיננסיים מתחילת העשור, וּמוצא פרשנות ב'וול סטריט ג'רנל', 3 בדצמבר 2001, האומרת, "אם המחיר הממוצע של חבית נפט בשנה הבאה (2002) יהיה 18 דולר, רוסיה לא תתקשה לשמור על תנופת כלכלתה". במרוצת 2002, המחיר של חבית נפט הגיע עד 32 דולר. שנתיים אחר כך הוא עומד על 45 דולר, פחות או יותר, ואופ"ק, ארגון המדינות המייצאות נפט (שרוסיה אינה חברה בו, אבל כמובן משפיעה עליו וּמוּשפַּעַת על ידיו) מדבר עכשיו על קביעת מחיר הנפט ברמה של 40 דולר לחבית, זאת אומרת פי ארבעה מן המחיר של ערב עליית פוטין.

שום מנהיג פוליטי אינו זקוק לכִשְרון מיוחד, כדי לנצל עלִיָה מדהימה כזאת למילוי הקופה הלאומית – ולחיזוק מעמדו. אם בבחירות הראשונות שלו, בתחילת 2000, היתה לפחות מידה של ספק בנצחונו, הנה בבחירות של 2004 לא היה אפילו צֵל-צִלוֹ של ספק. ליתר בטחון הוא עשה שרירים לא נחוצים, הטיל איפול תקשורתי על יריביו האמתיים והמדומים, וחנק את חופש הביטוי. אבל גם כך לא היה אפשר להטיל ספק בפופולריות האותנטית שלו.

הגֵאוּת במחירי הנפט שִחררה את פוטין מן התלות באשראי בין לאומי וּבעצות פרטניות של מוסדות פיננסיים רב-לאומיים. כאשר אירופה תלויה למִחייתה בגאז הטבעי שלו, ואמריקה להוטה להִשען על תמיכתו במלחמה נגד הטירור, לנשיא רוסיה יש מעט מאוד סיבות לעצור ולחשוב. אבל בעוד שמיליארדרים סוררים הוא יכול להשליך אל הצינוק, שדרי טלויזיה נון-קונפורמיסטיים הוא יכול לפטר, וּבצ'צ'נים הוא יכול לירות – הנה הפעם מתעורר הרושם שהוא הפריז קצת יותר מדיי בהערכת הקלפים שהנסיבות חילקו לו.

 


"מהפכה באוקראינה", מכריזה הכותרת הראשית ב'דיילי טלגרף' של לונדון (24 בנובמבר 2004). פוטין חרק שיניים, ויצק קיתונות של סרקזם הן על המפגינים בקייב והן על תומכיהם במערב. נראה בעליל שהוא נעשה מאמין כל כך נלהב באותוריטריות של משטרו, עד שהוא גמר אומר לייצא אותו גם אל השכנים. בית משפט עליון עצמאי? פרלמנט עצמאי? דעת קהל חופשית? מפגינים ברחובות? הצחקתם את ווֹלוֹדיַה. לא אצלו, לא עכשיו

 

 

התערבותו בענייניה הפנימיים של אוקראינה היתה כל כך גסה עד שהיה נדמה, כי הוא חושב שלאוקראינה אין כלל עניינים פנימיים.

סוף סוף הזהירות והטעם הטוב מחייבים ראש מדינה אחת שלא להופיע בעצרת בחירות של מועמד לנשיאות בארץ שניה; ולא להופיע בעוד עצרת; ולא לברך את המועמד הזה על נצחונו (בשיחת טלפון מברזיל) עוד לפני שֶוַעדת הבחירות אישרה את הנצחון; ולא להצטייר אחר כך כתומך בזיוף מסיבי של התוצאות; ולא לנזוף בשאר העולם על התערבותו, בשעה שהוא עצמו קובע שׂיאי התערבות חדשים.

עיון במהלכיו הגלויים של פוטין מאמצע חודש אוקטובר מגלה חוסר ליטוש וחוסר תִחכּוּם כמעט מביכים. בשביל מה כל זה היה נחוץ לו? מדוע היה עליו לדחוק את עצמו אל הקיר? ליצור משבר אמינוּת, שיוּקרתוֹ ויוּקרת ארצו יוצאות נפסדות ממנו?

זו היתה התנהגות שנודפים ממנה הניחוחות הישנים והלא-נעימים של רוסיה הצארית ושל רוסיה הסובייטית. בשני גִלגוּלֶיהָ הקודמים, רוסיה נהגה כמעט בכל שכנותיה המיידיות כִּשלוּחה של חצרה האחורית. היא רמסה את הדשא, היא בעטה בשערים ובקירות, היא המציאה אפילו דוקטרינה על "ריבונותן המוגבלת".

 

1917? 1939?

את שאיפותיה הטריטוריאליות של רוסיה פקדו שני אסונות גדולים במאה ה-20. שתי האימפריות שבנתה התמוטטו, וגזלו ממנה חלקים ניכרים של החצר האחורית. ההתמוטטות הראשונה, ב-1917-1918, עוררה תגובת-נגד. בתוך שלוש שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם, רוסיה החזירה לעצמה את רוב האבֵדוֹת, כולל אוקראינה, כולל הקווקאז. אפילו עשרים שנה לא ריפּאוּ את הפצעים, וב-1939 רוסיה יצאה להחזיר לעצמה חלקים נוספים (פולין ופינלנד). ב-1940 היא חזרה ובלעה את הפרובינציות הבַּלטיות (שבין שתי המלחמות העולם נהנו מעצמאות: ליטא, לטביה ואסטוניה).

למרבה המזל, רוסיה של 2004 אינה יכולה לחַקוֹת את מעשי 1939-1940, מפני עכשיו אין לה היתרון שמזמן ערפל הקרב של מלחמת עולם, חמה או קרה. אירופה לפחות נמצאת במצב של שלום. אי אפשר לחזור אל ההרגל הישן של שיגור טנקים, או לפחות קוזאקים. אבל אין צורך להפליג יותר מדיי בדמיון כדי לנחש שזה בדיוק נמרץ מה שוולדימיר פוטין היה שמח לעשות. מה מאוד הוא היה רוצה להרחיק את גבולה של רוסיה כמה מאות קילומטרים מערבה, ולחדש את ההגמוניה שלה בשטחים האימפריאליים לשעבר.

מה טוב שרוסיה חלשה מכדי לסכן את שלום העולם. מה חבל שוולדימיר פוטין, האיש שנועד להיות הנשיא המודרני הראשון של רוסיה הדמוקרטית, מעניק עכשיו חיים חדשים לנטיה מערבית ישנה למדי: אנטי-רוּסיוּת. שבעים שנות קומוניזם נטו להצניע את העובדה שֶאֵיבה כלפי רוסיה וַחששות מפני כוונותיה האמתיות קדמו לפחות במאה שנה למהפכה הבולשביקית. עכשיו אנחנו מתחילים להיזכר מדוע.

ידיעה ב'פייננשל טיימס', 10 בדצמבר: חרדה מפני הקרמלין מעוררת ירידה של עשרה אחוזים בשערי המניות. אלה הן תוצאות נוספות לצעדי הפיל של פוטין בתוך חנות החרסינה (טוב, נו, לא בדיוק חרסינה): סימנים ראשונים שממשלתו האותוריטרית מתפנה לטפל במיליארדר נוסף מעוררים חששות כבדים בשוקי הכספים.

המיליארדר התורן הוא מיכאיל פרידמן, יהודי, כמו קודמו חוֹדוֹרקוֹבסקי (אם כי אין שום סיבה להניח שהאוליגרכים האלה נרדפים בגלל יהדותם). הוא איל נפט ובנקאות, שהתחצף לאחרונה לאחד השרים בממשלת פוטין. שלטונות המס הסתערו על אחת מחברותיו, והם דורשים עכשיו שהיא תפרע חוב של 158 מיליון דולר.

צריך לומר שהאוליגרכים נהנו מֵחוּלשַת הממשלה במשך שנים, ואמנם השתמטו ממסים. אבל כאן מתעורר הרושם שלא הדיוק בתשלום מסים מעניין את הקרמלין, אלא הרצון לחזור ולכבול את הכלכלה באזיקים. לאחר שרוֹקן בהצלחה את הדמוקרטיה הרוסית מהרבה מחרוּיוֹתיה, התוצר המובהק הזה של השיטה הסובייטית מתחיל לרוקן גם את המשק מחרוּיוֹתיו הקפיטליסטיות

8 תגובות בנושא “מה הוא רוצה, האיש ההוא עם הנפט ועם הגאז (והאם צריך לפַחֵד מפניו)?”

  1. מה שנדמה לי שמדובר באדם שהנוסטלגיה נמצאת באג'נדה הבסיסית שלו. כמו רוב האומות, אנשים מעדיפים להתרפק על עבר ובמקרה של פוליטיקיאים זה גם כלי טוב לקידום פוליטי. רבים המנהיגים המשתמשים בגדולת העבר לקידמום העצמי. הדוצ'ה באיטליה ניסה להקים את האמפריה הרומאית. היטלר. סדאם חוסיין. וגם מנהיגים שאינם דיקטטורים או פשיסטים בעיקר מצד ימין של המפה הפולטית. זה חלק אינטגרלי מלאומנות.

  2. בענייניה הפנימיים של אוקראינה? פאואל הכריז עוד לפני הבחירות שנצחון של ינוקוביץ' לא יהיה מקובל עליו.
    האם היו ראיות לזיוף מאסיבי של התוצאות? בהחלט היו אי סדרים בבחירות, אך הם היו במחוזות המערב האוקראינים-לאומנים כמו גם במחוזות המזרח שבהם תומכים בינוקוביץ'.
    חשוב לזכור שמבחינה עניינית, שני הויקטורים צפויים להמשיך אותו קו מדיני של קוצ'מה, שמתחשב בלית ברירה בעמדת מוסקבה (עדיין, שותף סחר חיוני) אך בשום אופן אינו אנטי-מערבי. משטר קוצ'מה אף שלח כוחות לעיראק. אין כאן עניין של תואם ירוזלסקי מול תואם לך ולנסה, אלא סתם שני פוליטיקאים שאפתנים.

    יתרה מזה: האם מהפכת הורדים המהוללת בגרוזיה, והמהפכה בסרביה-מונטנגרו התרחשו לגמרי מעצמן, או שגם בארצות אלה בחשה יד מערבית?

  3. בימים הלא-מעוררי-געגועים של שִלהֵי המלחמה הקרה, הניאוֹ-שמרנים בארה"ב טבעו מטבע לשון: "רלאטיביזם מוּסָרי". אף על פי שאני חולק עליהם בהרבה עניינים עכשוויים, אני מוֹצֵא את עצמי בעמדת הסכמה חוזרת עם האיפיון ההוא. עניינו היה הסנוביזם האינטלקטואלי של השמאל, שהיה נוהג לנַתֵחַ את המאבק בין הדמוקרטיה המערבית לטוטליטריזם הקומוניסטי כמשהו מֵעֵין "הם רָעים, אבל גם אנחנו רָעים".

    הזמן העובר לימד אותנו, שבמלחמה הקרה, הציוויליזציה והחרות נלחמו על נפשן. במלחמה כזאת אין שום דבר יחסי. אף על פי שהמערב היה רחוק משלֵמוּת — והִרשָה להרבה רודנים מפוקפקים להיתָלוֹת בכַנפֵי מעילו, בהַעמידם פנים שֶהֵם משתתפים בַּמלחמה לַהגנת החֵרות — המערב אמנם הֵגֵן על החרות.

    פיזורה של ברית המועצות היה ההֶשֵׂג הגדול ביותר של החרות במחצית השניה של המאה ה-20. היא היתה כוח של זָדוֹן, אויבת האינדיבידואליזם והרוח האנושית. לרוע המזל יש לא מעט אנשים, שהיא מעוררת בהם נוסטלגיה. האנשים האלה, לא בהכרח קומוניסטים, היו רוצים להחזיר על כנו סדר אימפריאלי תקין, שֶבּוֹ כוכבי הלכת הקטנים יחזרו ויַקיפו את השמש הרוסית.

    לַעֲמוֹד לצד שוחרי דמוקרטיה באוקראינה וּבִגרוזיה הוא אמנם אקט של התערבות בענייני פנים. אבל יש הבדל בין התערבות שנועדה לקרוא דרור, ובין התערבות שנועדה לחזור ולִכבּוֹל. אכן, ידיים מערביות "בחשוּ" בסרביה וּבִגרוזיה. אכן, הן בחשו גם באוקראינה. אכן (כפי שאנחנו יודעים זה זמן מה), הן בחשו בפולין בתחילת שנות ה-80, במאבק ההירואי של 'סולידריות' נגד הרודנות הקומוניסטית. אבל הידיים ההן לא יכלו להוציא מאות אלפים אל הרחובות בהפגנות של אומץ ושל נחישוּת. הן יכלו רק להכין תשתית למאבק, הן יכלו להפקיע מן המשטרים האוטוריטריים מקצת מן המונופול
    שלהם על כוח ועל ארגון.

    אני כשלעצמי עדיין מתקשה להאמין בַּסוֹפִיוּת של הדמוקרטיזציה בגרוזיה ובסרביה והדמוקרטיזציה המקוּוָה באוקראינה. אני חושש שתַרבּוּיוֹתיהן הפוליטיות יסבלו עוד זמן רב ממחלות יַלדוּת, כולל נטיה תקופתית לעֵבֶר אנשים חזקים. אבל הסכנה הגדולה ביותר האורבת להן היא מצד שאיפותיה של רוסיה.

    לנין אמר פעם על רוסיה, כי בלי אוקראינה היא משוּלה ל"אדם בלי ראש". כשלעצמי אני דווקא מקווה, כי ההפרדה הגמורה והבלתי-הפיכה של אוקראינה תמלא את הראש הרוסי בתוכן הומאני ותוציא מתוכו את הדיבוק האימפריאלי.

    הסבירוּת שזה יקרה? לא גבוהה מאוד, אני חושש. אבל אולי הזמן יעשה את שלו. וכדי שהוא יעשה את שלו צריכות לעבור עשרות שנים של עצמאות מלאה באוקראינה. לזה נחוצה תמיכת המערב.

    וכל זה בשבוע שבו אנחנו מציינים עשר שנים למלחמה הרת האסון בצ'צ'ניה, שבה הכול פנו עורף לעם קטן ולא-מושלם, שרצה מידה של חרות.

  4. להעריך כל מעשה כערכו, ולא לשפוט אותו אוטומטית לפי זהות האחראים לו.
    במקרה זה, להעריך את מידת העוול שבהתערבות המערב לטובת ויקטור יאבצ'נקו באותו אופן שאנו מעריכים את העוול שבהתערבות רוסיה לטובת ויקטור ינוקוביץ'?

    "דמוקרטיזציה" זה נהדר, אבל דמוקרטיזציה אין פירושה ברית עם המערב ופזילה לנאט"ו. כמחצית מאזרחי אוקראינה תומכים בלב שלם וחופשי בינוקוביץ', ובקשרים מדיניים טובים עם רוסיה – מאחר ולאוקראינים רבים כל כך יש קשרים לשוניים, תרבותיים, כלכליים ואף אישיים (משפחתיים וחברתיים) עם רוסים. האם כל אותם אוקראינים הם "אוייבי הדמוקרטיה"? האם יוליה טימושנקו, סגניתו הפופולרית של יבצ'נקו, שהתבטאויותיה נגועות בפאשיזם כוחני (למשל ההבטחה שעמודי תלייה יחכו ליריביה הפוליטיים לאחר הבחירות) היא "שוחרת דמוקרטיה"?

    ההפיכה בגוואטמלה ב 1953 הוצגה כהפיכה עממית כנגד משטר קומוניסטי, ולמעשה היתה הפיכה בתשלום בהזמנת "יוניטד פרוּט" ובביצוע הסי.איי.איי, כנגד שליט דמוקרטי בעל כוונות להיטיב עם עמו. (על חשבון "יונייטד פרוּט"). אני לא חושב שאדם שנמנע מלכנות הפיכה שפלה זו על תוצאותיה המחרידות "דמוקרטיזציה" הוא רלטיביסט מוסרי שאינו יודע באיזה צד הוא עומד במלחמה הקרה.
    אין ספק, אנו חיים בזמנים אחרים. ההפיכות בסרביה וגרוזיה (וההפיכה שבדרך באוקראינה) הן אמנם סיפור אחר, אבל – עד כמה אחר? אל תשכח, שלו היית קורא עיתונים מערבי מצוי (מצוי מבחינת נגישות למידע, לא מבחינת יכולת לקריאה ביקורתית, שלא היתה מועילה הרבה) ב 1953, היית מקבל את הגירסה האמריקנית על הפיכה עממית אנטי-קומוניסטית בגוואטמלה ללא עוררין. וגוואטמלה לא היתה מקרה חריג, רק בוטה במיוחד.
    אתה אומר "< המערב> הִרשָה להרבה רודנים מפוקפקים להיתָלוֹת בכַנפֵי מעילו, בהַעמידם פנים שֶהֵם משתתפים בַּמלחמה לַהגנת החֵרות" לטעמי המשפט הזה פאסיבי מדי. (אולי לא למותר לציין שאני מסכים שבשורה התחתונה המערב היה הצד הטוב ללא מרכאות במלחמה הקרה).

  5. ידידי, אתה מחמיץ את העניין מעיקרו. האוריינטציה הבין לאומית של אוקראינה אינה מעלה ואינה מורידה. על הפרק עומדת זכותם של האוקראינים לבחור לעצמם ממשלה דמוקרטית, מבלי שגנגסטרים ואוליגרכים יגנבו להם את הקלפיות. זה הכול. כולנו צריכים מידה של דרך ארץ, כאשר אנחנו רואים בני אדם לוחמים למען חרויותיהם הבסיסיות.

    אתה מזכיר את יוליה טימושנקו, מנהיגה רדיקלית של האופוזיציה. גם אני נָד בראשי לנוכח התופעה הזו. היתה לי הזדמנות לשאול אותה שאלות נוקבות בפגישה פרטית לפני כמה שנים, ואמרתי לה אז בדיוק מה אני חושב עליה ועל שיטותיה. אם טימושנקו תמלא תפקיד מרכזי בממשלה חדשה באוקראינה, אני אישית אצטער מאוד, ואראה בזה סימן לחוסר בגרותה של הדמוקרטיה האוקראינית. אגב, אנשי מקצוע רציניים חושבים שהיא עשתה כמה דברים חשובים למען רציונליזציה של משק האנרגיה האוקראיני, כאשר שימשה זמן קצר סגן ראש הממשלה. אבל זה עניין נפרד.

    לעניין גוואטמלה, האמן לי שאינני זקוק לתוכחותיך כדי לדעת מה קרה שם. אני ביליתי חודשים בגוואטמלה בשנות ה-80, כתבתי הרבה על הטרגדיה שלה, ואני מסכים ללא היסוס שהתערבות הסי.איי.אי (אגב, לא ב-1953, אלא ב-1955) היתה מן הרגעים המבישים ביותר בתולדות מדיניות החוץ של ארה"ב. הרגע ההוא היה אולי האות הברור ביותר לרדיקלים ולִמתַקנים חברתיים באמריקה הלטינית, שארה"ב לא תרשה להם לתַקֵן בדרכי שלום. לרגע ההוא מייחסים את החלטתו של פידל קאסטרו להתחיל מהפכה אלימה.

    אני חושב בהחלט שאפשר להוציא את אמריקה הלטינית מן ההגדרה של המלחמה הקרה כמאבק של כוחות האור (הדמוקרטיה המערבית) נגד כוחות החושך (הטוטליטריזם הקומוניסטי). באמריקה הלטינית היה קשה מאוד להחליט מי שייך לאור, ומי שייך לחושך.

    לפחות עד שלקומוניסט ניתנה ההזדמנות לשלוט. תחת משטרם של האחים קאסטרו, קובה נעשתה בשנות ה-60 מחנה ריכוז.

    אבל זה עניין אחר.

    לעניין הדיבוק האימפריאלי, אני מנחש שאתה היית משיב על שאלתך "ארצות הברית". אני לא. אני מוסיף לחשוב את אמריקה ל'ארסנאל של החֵרוּת', כפי שקרא לה פרנקלין רוזוולט; או הנמל האחרון של הציוויליזציה המערבית, כפי שהקדים לתאר אותה אדוארד גיבון, ב'שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית'. היא המִשען של חרויותינו. מִמשָלָהּ הנוכחי מסוּכָּן לִשלוֹמָהּ, וּמסוּכָּן לִשלוֹם העולם, אבל אינו מטריף אותה מעיקרה, ובוודאי אינו מטריף את ההיסטוריה שלה.

    עודף האקטיביות והשאפתנות של ארה"ב הם תוצאה של רצון להתחלק בַּחֵרוּת, לא להמעיט אותה. אפשר להתווכח על האמצעים — אבל קצת קשה להתווכח על המטרה.

  6. תרשה לי רק להבהיר שלא התכוונתי להוכיח אותך בשום צורה, המשפט הזה שכתבתי:
    >>> לו היית קורא עיתונים מערבי מצוי…ב 1953, היית מקבל את הגירסה האמריקנית על הפיכה עממית אנטי-קומוניסטית בגוואטמלה ללא עוררין.

    יכול היה להיות כתוב גם בגוף ראשון.

  7. אני לא קובע אלא שואל: האם אמנם האוריינטיציה הבינ"ל של אוקראינה אינה משנה? לי ולך לא – אבל האם לממשלות המערב (לא רק ארה"ב) באמת חשובה מידת הדמוקרטיה – או שחשוב יותר שהמנהיג יהיה פרו-מערבי וחשוב מזה, לא יהיה פרו-רוסי. (וזאת, בין אם זכה באמת לרוב או לא, האם זכה ראש ממשלת גרוזיה לרוב בבחירות חופשיות? האם ממשלת סרביה נקייה מגנגסטרים, והאם הממשלה שהודחה לא היתה אהודה על רוב העם?).
    האם השתכנעת באמת שזיופים היו בצד ינוקביץ' במידה רבה יותר מאשר בצד השני? לפחות שתיים מהטענות של תומכי ישצ'נקו מופרכות לגמרי: אחת, שהתוצאות סתרו סקרים שנערכו לפני הבחירות, והשנייה שבמזרח המדינה היו שיעורי הצבעה גבוהים באורח חשוד (בעוד שיעורי ההצבעה הגבוהים במערב המדינה אינם חשודים).

השאר תגובה