קו המשווה

דייב לונגאברגר לא נולד עם כפית כסף בפה, אפילו לא עם קיסם-עץ פשוט. הוא גימגם, הוא נפל, הוא לא ידע לקרוא, הוא הוטבע בציחקוקים, הוא היה ממהר להתיישב בבושת פנים. עד שגב’ גיבסון אמרה לו, “פופאיי – עמוד וקרא”. ומאז, במשך כמעט ששים שנה, הוא נשאר עומד. ולצידו הזדקפו על רגליהן העיירות הקטנטנות של צפון אפאלאצ’יה. הוא היה סיפור הצלחה אמריקני “כמו עוגת תפוחים”

 

 

במעלה הדרך לקליבלנד, בערך 50 ק”מ צפונה מקולומבוס, עיר הבירה של אוהיו, ראיתי סל.
 
הוא נראה כמו סל גדול, יחסית כמובן לכל גודל אחר, לא יותר מגודל של סל גדול; סל חום צהבהב, המתרחב והולך מבסיסו, עם ידיות מוּרָמוֹת. אולי מישהו שכח אותו בשולי הדרך. אולי מישהו מכר תפוחים מתוכו. זה היה סביר בהחלט, מפני שחקלאים אמנם מוכרים כאן את תוצרתם בשולי הדרכים, חוץ מזה שקשר העין הראשון שלי עם הסל היה ממרחק של קילומטר, אולי קצת פחות, והסל גדל והלך עד שהיה נדמה לרגע שהוא בניין משרדים. 
 
בעצם, הוא דווקא היה בניין משרדים. סל משרדים. זה היה משונה. גלגליי עמדו באותה השעה בשיפולים הצפוניים של הרי האפאלאצ’ים, ובאפאלאצ’יה בדרך כלל אינך מצַפֶּה למצוא הֶעָזוֹת אדריכליות. דרך המלך מס’ 16 חוצה חבל חקלאי נידח למדי, שגוֹנֵי סתיו מאוחרים מורחים את עֵצָיו בצבעים מרהיבים של אדום וכתום וצהוב. שמותיהן של עריו הקטנות מעידים על המרקחת ההיסטורית שלו: חלקם אינדיאניים, חלקם גרמניים. אינדיאנים היו שם פעם לרוב, אבל אין עוד, במחוזות הנושאים את שמותיהם, מאסקינגאם וקושוקטון. גרמנים, או צאצאי גרמנים, יש עדיין בשפע, והם מתגוררים בעיירות ששמותיהן דרזדן והאנובר ופראציסבורג (שבאמריקנית מבטאים “פרייזיסברג”). 
 
כאן, שיור ושיגרה, קונפורמיות וחוסר דמיון, כמו ירדו מן העולם כרוכים זה בזה. אבל דייב לונגאברגר החליט שלתעשיית הסלים המשפחתית יהיה בית משרדים בתבנית סל. הוא אסף איפוא את צוות מתכנניו, הניח סל על שולחנם, ואמר, “ככה”. המתכננים נעו באי-נוחות במושביהם. אי אפשר לבנות בניין בצורת סל, הם אמרו לו, במיוחד עם הידיות ההן. אבל דייב לא הכיר את המלים “אי אפשר”. והם בנו לו סל.
 
דייב לא הספיק להתענג על הסל. שנתיים אחרי חנוכתו – ואחרי שאדריכלים ומהנדסים בכל ארה”ב קשרו לו כתרי התפעלות — הוא מת בגיל 65 מסרטן. אין זו כנראה הפרזה להגיד שכל תושבי האיזור הלכו אחרי ארונו. אילמלא התפעם חזון הסלים בלבו של דייב, הערים הקטנות של צפון אפאלאצ’יה היו נראות אחרת. דייב, צאצא של משפחת מהגרים גרמנית, שהתיישבה באוהיו בסוף המאה ה-19, העניק חיים ושגשוג וכבוד עצמי לעשרות אלפים.
 
אל יהיה “הכבוד העצמי” קל בעיניכם. בחבלי אפאלאצ’יה כבוד עצמי אינו מטבע עובר לסוחר. יושבי האפאלאצ’ים הם אולי מִגזַר האוכלוסיה הנלעג ביותר באמריקה, מקור הביטוי hillbillies, שאין לי בשבילו תרגום לעברית, חוץ מזה שהוא משקף פרובינציאליות איומה של “יושבי גבעות”. כמו כל האִפיונים הקיבוציים, גם האיפיון הזה לקוי ולא הוגן. אבל אין הוא קלוט לגמרי מן האויר. אפאלאצ’יה אינה חממתו של ‘החלום האמריקני’.
 
דייב לוֹנְגַבֶּרְגֶר יכול היה לאַמֵת את הסטריאוטיפ. לא זו בלבד שהוא נולד שם, אלא שהיו לו 11 אחים ואחיות, והפרנסה היתה מצויה לאביו בקושי ניכר (במהלך היום אבא היה עובד בבית חרושת לנייר, היה עושה הפסקת צהריים קצרה, ואת שאר היום היה מבלה בטוויית סלים, ולפעמים מחלק אותם במתנה). יָתֵר כל כן, דייב – איך להגיד את זה — לא היה ילד מבריק. הוא נשאר פעמיים בכִתה א’, הוא נשאר שלוש פעמים בכִתה ה’. הוא לקה בגִמגום חמור, ונוסף על זה סבל מהתקפי אפילפסיה, או “מחלת הנפילה”. 
 

“מי היה מעלה על דעתו”, כתב הביוגרף הקצת חנפני שלו, סטיב וויליפורד, “שיום יבוא ודייב לונגאברגר יהיה המעסיק הגדול ביותר בעיירה, יצרן הסלים הידני הגדול ביותר בעולם, יושב ראש מועצת המנהלים והמנכ”ל של אחת החברות הגדולות ביותר באמריקה המבוססות על שיווק ישיר” (זאת אומרת, ללא תיווך קמעונאי, אבל לא בדיוק ישיר).
 
הילד הלא-מוצלח של משפחת לונגאברגר היה נבלע בכרעיה חסרי ההשראה של ארץ האפאלאצ’ים, והעיירה כולה היתה מתרגלת לָנוּד למוּמָיו ולַהֲליכוֹתָיו. אבל אז התערבה המורה, גברת גיבסון. כאשר דייב היה מתייצב על רגליו, ומנסה לקרוא טקסט בקול רם, ונכשל ללא תקנה, חלל הכיתה היה מתמלא בצִחקוּקֵי לעג. דייב היה מתיישב חפוי ראש. “לא, פופאיי”, היתה גב’ גיבסון אומרת (‘פופאיי’ היה הכינוי הנדיב שהעניק לו סבו עוד כשהיה תינוק), “עֲמוֹד – וּקְרָא”.
 

איך היא מצליחה למכור? הוא שאל. זו לא רק האיכות, היא השיבה, “זה גם הסיפור”.

ומאז ועד מותו, ב-1999, דייב נשאר עומד, באופן מטאפורי כמובן. והוא העמיד לצִדוֹ את הֶערים הקטנות של מסקינגאם ושל קושוקטון, והנחיל להן גאווה. מוחו של דייב קדח רעיונות, והוא היה להוט לחידושים. כאשר החליט לטווֹת סלים, בתחילת שנות ה-70, הוא גילה עד מהרה שאינו מצליח למכור אותם בשיטות הרגילות. היתה לו רק לקוחה אחת, שקנתה כמות גדולה של סלים, ומכרה אותם. דייב היה תמיד להוט לשאול שאלות. הוא היה מתעניין בדעתו של קטון שליחיו. איך היא מצליחה למכור? הוא שאל. זו לא רק האיכות, היא השיבה, “זה גם הסיפור”.
 
אם מישהו רוצה לדעת את עומק ההבדל בין הערים הגדולות של החוף המזרחי, או החוף המערבי, ובין שאר אמריקה – “אמריקה האמצעית”, קראו לה פעם, גם גיאוגרפית וגם טמפרמנטלית – שיבוא למחוזות החקלאיים של אוהיו. שם פָּרַח האֶתוֹס האמריקני, זה של חריצות, של יגיע כפיים, של נאמנות למשפחה ולקהילה, של יראת אלוהים (רק אל תגידו לי “אתיקה פרוטסטנטית”, בבקשה. הלונגאברגרים הם קתולים).
 
כמובן, האתוס הזה לא היה כולו סוכר, או מיץ שזיפים. היו לו גם ברקנים ודרדרים. פה נולדה וגָדלה ויָפתה והתכערה הבדלנות האמריקנית, האגוֹצנטריוּת, שִׂנאַת-הזָרים. אבל זה עניינה של כל חברה אנושית. מותר להעריץ את צדדיה הנאים מבלי להתכחש לפגמיה.
 

האֶתוֹס הזה לא היה כולו סוכר, או מיץ שזיפים. היו לו גם ברקנים ודרדרים

“הסיפור” של הלונגאברגרים היה, ברוח המימרה העממית, “אמריקני כמו עוגת תפוחים”. הוא היה משוך בחוט של פטריוטיות ושל אהבת הזולת. “את המוצרים שלנו אנחנו מוֹכְרים בעטיפה של נוסטלגיה”, אמר דייב. הוא נמנה וגמר, שמפעל הסלים שלו לעולם לא ישתמש ברכיבים “לא-אמריקניים”. הוא התחייב, כי הטקסטיל, הלבידים, הפלדה (לשם חישוּל הסלים) יגיעו רק מִסַפָּקים אמריקניים. הסלים יימכרו רק באמריקה. ימכרו אותם בני דמותם של אביו ושל אמו, אנשים המנסים להשלים את הכנסות המשפחה בזמנם הפנוי, כדי שיוכלו להניח לחם על שולחנם, כדי שיוכלו לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה.
 
דייב עמד בדיבורו. עד יומו האחרון, כל קווי הייצור שלו היו על טוהרת אמריקה. את הסלים מכרו בשבילו  “יועצים” עצמאים, בכל אחת מ-50 המדינות. סמוך למותו, מספרם הגיע ל-70,000. לא היה לו אפילו סוכן שיווק אחד מחוץ לניוארק, אוהיו. לא היו לו סניפים או שלוחות. אף על פי כן, לסליו יצאו מוניטין מהוללים. באתר הרשת של eBay, ענק המכירות הפומביות, מצאתי ביום כתיבת הרשימה הזו 16,051 מוצרים של לונגאברגר, בדרך כלל מיד שניה.
 

 

 

 

את הסלים של לונגאברגר אין קונים, אלא אוספים, או מוטב אוספות, כי הרוב המכריע של הלקוחות הן נשים. אתר הרשת של לונגאברגר, שהוא כמובן מקום הפולחן הרשמי של אוהבי סלים, מציג למבקרות שורה של שאלות, כדי לדעת אם הן מאוהבות ללא תקנה בסליהן.
 
למשל, אַתְּ אוהבת את לונגאברגר, אם “אַתְּ משנה את הנושא, כל אֵימַת שבעלך שואל אותך כמה סלים יש לך”.
 

אַתְּ אוהבת את לונגאברגר, אם “אַתְּ משנה את הנושא, כל אֵימַת שבעלך שואל אותך כמה סלים יש לך”.

או, אַתְּ אוהבת את לונגאברגר, אם “יש לך מוסך גדול מספיק להכיל שתי מכוניות, אבל יש לך מקום רק בשביל אחת”.
 
או, אם “את יודעת את יום הולדתה של סבתא בוני (Bonnie), אבל לא את זה של סָבָתֵך”.
 
סבתא בוני, אין צריך לומר, היתה אמו של דייב. היא הסבתא של תמי לונגאברגר, שירשה את המנכ”לות מאביה. בשנה המלאה הראשונה של מנכ”לותה, 2000, הכנסות החברה הגיעו עד מיליארד דולר. כתב העת ‘פורצ’ן’ דירג אותה במקום ה-18 בין “חברות הנמצאות בבעלות נשים” (עד כמה שיכולתי לבדוק, הלונגאברגרים מעולם לא שקלו הנפקה בבורסה). בשנת 2000, לונגאברגר העסיקה 8,000 עובדים ויותר, בשלושה מפעלים.
 
שנת 2000 היתה השנה האחרונה של חדשות טובות בקריית לונגאברגר. בשנה ההיא, כל המשק האמריקני הפנה את חרטוּמוֹ כלפי מטה, וצלל. אוהיו צללה אִתּוֹ. מאות אלפים מִבְּנוֹת אוהיו וּמִבָּנֶיהָ איבדו את מקומות העבודה שלהם. כפי שג’ורג’ בוש חוזר ומסביר בימים האלה, הוא ירש את המיתון מקודמו. זה היה המיתון שהתחיל עם התפקעות בועת הטכנולוגיה. כאשר המשק ניסה לחזור ולהתייצב על רגליו, באה הסנוקרת של אחד-עשר בספטמבר, והחזירה אותו למצב אופקי מאוד.
 
בעוד שחלקים ניכרים של אמריקה התאוששו מאז, אוהיו עדיין אופקית. לונגאברגר, אשר נהגה לפנק את עובדיה בהטבות מפליגות, נאלצה להתחיל להדק את החגורה. ולהדק. ולהדק. ולהדק.
 
בפרוש הסתיו של 2004, מספר המועסקים במפעלי לונגאברגר פחת עד 4,300, קצת יותר מחצי מספרם ארבע שנים קודם. גל הפיטורים האחרון היה ב-9 בספטמבר. 784 עובדים נשלחו הביתה. בהתחשב באוכלוסיה הקטנה של  האיזור, ובהתחשב בזה שהמשפחות המקומיות נוטות להיות גדולות יותר מן הממוצע, אלפים רבים נפגעו במישרים. אחרים נפגעו בעקיפים, מפני שעסקיהם תלויים בלקוחות, החדלים לקבל משכורות.
 

 

עצרתי לשעה קלה בדרזדן, אוהיו. היא השתכשכה 120 שנה במֵי אַפסַיִים, מאז קמה על קרקע שהופקעה מן האינדיאנים (למרבה העניין, אבות העיר ואמותיה החליטו להציב שלט בכניסה לדרזדן, המזכיר לבאים שפעם עמדה שם עיירה אינדיאנית). שאלתי מנהלת של באר מקומי איך נראתה דרזדן לפני שמשפחת לונגאברגר הפיחה בה רוח חיים. “היא היתה זקנה, הטיח התקלף מקירותיה, לא היה בה כמעט דבר”, אמרה.

 

עכשיו דרזדן היא עיירה משגשגת, שרחובה הראשי מתואר לפעמים כ”בירת הסלים של העולם”. אם אינני טועה יש שם יותר חנויות סלים למטר רבוע ממה שראיתי באיזשהו מקום, כולל שווקים מרכזיים באפריקה, או ערי-יריד ברמות האינדיאניות של גוואטמלה. רחובותיה של דרזדן מטופחים ונקיים, חלונות הראווה שלה רבי חן, יש בה בית מלון נאה העשוי בתבנית הפונדקים הכפריים המפורסמים של ניו אינגלנד. יש בה מסעדות ובתי קפה, ואפילו “אוניברסיטה” הקרויה על שם לונגאברגר. היש בכל העולם אוניברסיטה המשרתת אוכלוסיה קטנה יותר?
 
דיברתי עם שתי מלצריות צעירות, אחת בת 19, שניה בת 22. שתיהן עבדו כדי לשלם את שכר הלימוד שלהן במכללה סמוכה. אחת מהן עובדת כמלצרית בשלוש מסעדות, בשלוש עיירות שונות, כולל מסעדה השייכת ללונגאברגר. דייב אל נכון היה מתגאה מאוד באתיקה שלה. שתיהן דיברו ברהיטות, בחריפות, ברגישות. שתיהן היו בנות הדור השני של מועסקי לונגאברגר. הסלים האכילו אותן, הלבישו אותן, חינכו אותן.
 
שתיהן דיברו בעצב על גלי הפיטורים. בני משפחה וחברים איבדו את מקומות העבודה שלהם. חרדה שורה גם על האחרים. אנשים נזהרים בהוצאות. העסקים אינם מה שהיו. הטיפ אינו מה שהיה.
 
האם תצביעי? שאלתי את אחת המלצריות, ששמה היה רייצ’ל. “כמובן”, אמרה רייצ’ל, “אין בזה בכלל ספק”.

האם מותר לשאול בשביל מי? “בוש”, היא ענתה, “אני פשוט לא בוטחת בקרי”.
 
זה לא היה סיכום טבעי, לפחות לא במובן ציפיותיי. כשאנשים מתמלאים חרדה קיומית, הם נוטים להצביע נגד הממשלה. אבל פעם אחר פעם באוהיו שמעתי תשובות שלא התיישבו עם ציפיותיי הטבעיות.

 

מקורות וקישורים

• האוטוביוגרפיה של דייב לונגאברגר (שכריכתה נראית משמאל) עמדה זמן מה בראש רשימת רבי-המכר של ה’ניו יורק טיימס’ — ואפשר למצוא אותה באתר הספרים של אמאזון.
• אתר אמאזון מרשה לעלעל באופן אלקטרוני בביוגרפיה של משפחת לונגאברגר.
• תולדות קיסרות הסלים של לונגאברגר
• על קריית התיירות והקניות של לונגאברגר, וגם רשימת אירועים מתוכננים

 

 

This entry was posted on יום שישי, נובמבר 26th, 2004 at 19:46 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.