נכבדה, נכבדה מאוד

החודש לפני 125 שנה, אליעזר בן יהודה חתם את שמו בעברית, בפעם הראשונה. הוא חשב שהעברית הזאת תספיק, אבל גילה עד מהרה שהיא אינה מספיקה אפילו לַמִטבָּח. באפריל 1879, בכתב עת ששמו ‘השחר’, יסד בן יהודה את ׳העברית המדינית׳, ושינה את מהלך ההיסטוריה

גירסה ראשונה, קצרה בהרבה, התפרסמה ב‘גלובס’, 23-22 באפריל 2004

החודש לפני 125 שנה, אפריל 1879, עורך של כתב עת עברי קטן בווינה, ‘השחר’, התחבט בניסוח הכותרת למאמר הפותח של ירחונו. “שאלה לוֹהֲטָה”, קרא למאמר כותבו, סטודנט נלהב בן 21. העורך, פרץ סמולנסקין, איסטניס ויודע ספר, עיקם את חוטמו. הוא מחק את “לוהטה”, והכניס תחתיה “נכבדה”.

וכך נולד מאמר, שההיסטוריון של הספרות והעתונות העברית, ג. קרֶסֶל, כתב עליו לימים, כי

הוא מן המעטים “שניתן לומר עליהם בפה מלא, שֶפּתחוּ תקופה חדשה בתולדות עמנו ותרבותנו”.

‘שאלה נכבדה’ היתה צליל הפתיחה של מעשה כל כך נועז וּמהפכני, עד שהוא התפתח למדרגת מיתוס. הואיל ואנשים רציניים אינם אוהבים מיתוסים, המעשה הניב מַפָּלים של היסטוריה רוויזיוניסטית.

את ‘שאלה נכבדה’ כתב אליעזר אוליאנוב, צעיר יהודי מליטא, שהיה נוח מאוד להתפעם. הצרפתים קוראים לאנשים כאלה impressionable, וּמוֹסיפים חיוך סלחני. אוליאנוב הספיק עד אותה השעה לפלרטט עם רעיונות של מהפכה ושל תיקוּן עולם. אבל, הוא כתב לימים, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 תקף אותו ״חיידק הלאומיות״. (אגב, המלה ׳חיידק׳ עצמה היתה חידוש של בן יהודה.)

על מאמרו, באפריל 1879, הוא חתם בשם הספרותי הסתמי והלא-מקורי ‘בן יהודה’. כמה שנים אחר כך, בירושלים הזעירה והקרתנית, הוא ויתר רשמית על אזרחותו הרוסית, נעשה אזרח עות’מאני, ואימץ רשמית את השם הזה.

זה היה מעשה פוליטי

ההיסטוריונים הכלליים הניחו את בן יהודה לחוקרי הלשון. חוקרי הלשון, הואיל וּמיעטוּ להתעניין בפוליטיקה, וידעו ששום בן תמותה לא היה ראוי להיחשב ל”מְחַיֵה הלשון”, נטו להמעיט מבן יהודה.

ראו למשל את תלונתו של פרופ׳ מנחם צבי קדרי מאוניברסיטת בר אילן, חבר האקדמיה ללשון העברית, בהקדמה לספר על תחיית הלשון העברית, 1997, על הפיכת בן יהודה

״לדמות מעין-מיתית, המאפילה על כל הנפשות הפועלות האחרות מאותם ימים… לקורא הביקורתי של דור שבירת הצְלמים בסוף המאה [העשרים] אין הציור האַ-היסטורי יכול לבוא במקום התיאור העובדתי״.

אי אפשר כמובן להתווכח עם טענה כזאת, מפני שכולנו מבכּרים תיאור עובדתי על פני ״ציור אַ-היסטורי״. אבל התוצאה המצטברת של המסע המלומד נגד המיתוס ונגד ה״צֶלֶם״ אינה משׂכּילה אותנו יותר מן המיתוס עצמו, מפני שהיא דחקה את בן יהודה אל שוליים אנקדוטיים. קוריוז. “יהודי מבדח”, שרו לו מתי כספי וחווה אלברשטיין ממלים של ירון לונדון.

רובנו יודעים את עיקרי המיתוס של אליעזר בן יהודה, הרבה בזכות ספרי הילדים הנפלאים של דבורה עומר. אבל זה מיתוס מוגבל. בן יהודה מעולם לא נכנס כניסה ממשית אל תכנית הלימודים. תחיית העברית, במידה שנקשרה בשמו, נתפסה באופן תרבותי. היא לא הועמדה בהקשר הראוי לה, ההקשר הפוליטי.

אני מציע לראות בבן יהודה את מייסד ‘העברית המדינית’, באותו האופן שבו הרצל היה מחולל ‘הציונות המדינית’. החייאת הלשון היתה מעשה פוליטי, שאפשר להבין רק מתוך התבוננות בכור ההיתוך האינטלקטואלי של אירופה במחצית השניה של המאה ה-19.

זה היה זמן שֶבּוֹ עמים קטנים ונשכחים תבעו לעצמם פתאום מקום והכרה, והיו מוכנים לטלטל מעיקרו את הסטאטוס קוו. פעם אחר פעם, כלִי ההתעוררות הראשון שלהם היה הלשון. פעם אחר פעם, תנועה של תחיה לשונית ותרבותית נקשרה בשמו של אדם אחד וּבמַאמציו. הוא חיבר מילון, הוא הקים בית ספר ראשון בלשון הלאומית, הוא הנהיג סטנדרטיזציה של השפה (תנאי ולא יעבור להתפשטות ההשכלה).

האנטישמי ההונגרי והרב מברלין

אישטוצי, האנטישמי הכמעט-ציוני

אישטוצי, האנטישמי הכמעט-ציוני

הרב פיליפזון: נבהל מן הרעיון

הרב פיליפזון נבהל מן הרעיון

ההיסטוריון ג. קרֶסֶל הציע דרך להבין את ‘שאלה נכבדה’ בקונטקסט של זמנה: היא היתה תגובה על ויכוח בין ציר אנטישמי קיצוני בפרלמנט של הונגריה, גיוזו אישטוצי (Győző Istóczy), וּבין רב רפורמי יהודי בגרמניה, לודביג פיליפזון (הונגריה היתה שותפת שוות-זכויות בקיסרות ההבסבורגית, עם ממשלה משלה ועם אסיפה מחוקקת משלה).

אישטוצי נשא נאום במליאת הפרלמנט ב-24 ביוני 1878, שבו קרא להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל, כדי שיעזבו את אירופה (כמעט עשרים שנה לפני הרצל).

לפנים, הסביר אישטוצי, כאשר ארצות רצו להיפטר מיהודיהן הן היו מוציאות אותם להורג. על שיטות כאלה אבד הכלח.

שלושה שבועות אחר כך הוא הניח הצעה על מדוֹכת הפרלמנט, שממשלת אוסטריה-הונגריה תכריח את העות׳מאנים לוותר על פלשתינה, כדי שיהיה אפשר לגרש לשם את כל יהודי הונגריה. אבל שר הדתות והחינוך בממשלת הונגריה, אגוסטון טרפורט, דחה את ההצעה, וגינה את אישטוצי על העלאת רעיונות הסותרים את ״רוחו האצילה״ של בית הנבחרים. אישטוצי הסיר את הצעתו, אם כי הטעים שהעתיד עוד יצדיק אותן.

הנאום ההוא עשה רושם עצום על וילהלם מאר, לאומן גרמני, שרצה להיפטר מן היהודים. מאר היה האיש שטבע את המושג ״אנטישמיות״. הוא אימץ את רעיונו של אישטוצי, ואף הרחיב אותו. הוא הציע אפילו לממן את רכישת ארץ ישראל בשביל היהודים.

הציונות האנטישמית הזו עוררה חששות בין יהודים במרכז אירופה, שהתערו היטב בחברה הכללית מבלי לוותר על יהדותם.

הרב פיליפזון היה אחד מהם. הוא היה חוקר וּבלשן, שתירגם את התנ״ך לגרמנית מודרנית, יסד כתב עת בולט לעניינים יהודיים, והנהיג קהילה יהודית בעיר מאגדבורג. הוא דחה את ההצעה האנטישמית להקים מדינה ליהודים בפלשתינה. איך אפשר, הוא שאל.

“לשון משותפת היא עיקר העיקרים לחיים לאומיים – והלוא ליהודים אין לשון כזאת”.

קטע מן המאמר ההיסטורי ב’השחר’: עברית לנו, “אם אך נחפוץ”, הכריז בן יהודה בתשובה ישירה לקיטרוג האנטי-לאומי של הרב פיליפזון (שהוא מאיית, כמִנהַג היידיש, ‘פיליפזאָן’) ב״מִכתַב-עִתּוֹ״ (מ״ע), זאת אומרת בעתונו. בן יהודה עדיין לא התחיל להמציא מלים ממוחו הקודח. ׳עתון׳ תהיה אחת המלים הראשונות שהוא יחדש. שנתיים וחצי אחר כך הוא עלה לארץ ישראל — החלוץ החילוני הפוליטי הראשון של כל הזמנים, עוד לפני הביל”ויים — וניסה להשתמש בעברית בחיי היום יום. הוא עמד על טעותו. היא לא היתה נתונה למשתמשים מודרניים. הוא יצר אפוא את “בית החרושת למלים”, שהשניא אותו על גדולי הספרות העברית. שיטתו ניצחה — אבל הם מעולם לא סלחו לו, והנחילו את שנאתם כלפיו לדורות של אינטלקטואלים עבריים

‘התחנה הבולגרית’

ב-1877 באה רוסיה לעזרת בולגריה בהתקוממותה עקובת הדם נגד העות’מאנים.

בן יהודה היה בן 19 כאשר רוסיה אסרה מלחמה על הקיסרות העות’מאנית, כדי לשחרר את הבולגרים, האחים הסלאביים. התרגשות עצומה תקפה אז את כל האינטליגנציה הרוסית. רגשי אחווה עם עמים סלאביים קטנים וּמדוכאים הֵציפו את העתונות, את בתי הספר, את האוניברסיטאות ואת הסלונים האינטלקטואליים. זו היתה חוויה מכוננת בשביל בן יהודה.

להציע למשרד החינוך לכלול את תולדות בולגריה החדשה בשיעורי הציונות יהיה כנראה מעשה לא פטריוטי. אבל אולי הכרך הראשון של היסטוריה ציונית מקיפה יצטרך להיקרא ‘התחנה הבולגרית’

פתאום כמו נפתחו השמיים, ואור מבהיק, אור צח וּמצוּחצַח הבריק לפנֵי עיניי, וקול פנימי אדיר קרא באוזניי, ‘תחיית ישראל על אדמת אבות’!

זו היתה חוויה מכוננת בשביל משכילים בכל רחבי אירופה, בייחוד מִקרב עמים קטנים. הכול רצו לקום לִתחיה, לייסד מדינות, לחדש לשונות.

סיפור תקומתה של בולגריה, אלף שנה לאחר שאיבדה את עצמאותה, עשה רושם ניכר על מספר לא מבוטל של יהודים. בזמן הכנת הרשימה הזו מצאתי מאמר ארוך ורב התפעלות על “תחיית בולגריה” בגליון משנת 1909 של כתב העת העברי החשוב ביותר בזמנו, ‘השילוֹחַ’, אשר יצא באודסה.

להציע למשרד החינוך לכלול את תולדות בולגריה החדשה בשיעורי הציונות יהיה כנראה מעשה לא פטריוטי. אבל אולי הכרך הראשון של היסטוריה ציונית מקיפה יצטרך להיקרא ‘התחנה הבולגרית’.

“קחי את הככה”

ב’שאלה נכבדה’ הודיע בן יהודה, שהיהודים אינם ראויים פחות מן הבולגרים. לרב פיליפזון הוא ענה, כי

יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידינו אם אך נחפוץ.

הוא גילה עד מהרה עד כמה אין הוא יכול לכתוב וּלדבר “כאשר יחפוץ”.

פרופ’ יוסף קלוזנר כתב לימים על המשכילים העבריים באירופה, כי הם נהגו לתאר את סביבתם באופן סלקטיבי. כאשר חסרו להם מלים לבטא מציאוּת מוחשית, הם התעלמו מן המציאוּת.

אחד מראשוני הלקסיקוגרפים העבריים, יהושע שטיינברג, היה מביא במילוניו את שמו הגרמני או הרוסי של עץ, ומתרגם לעברית “מין עץ”.

המשכיל העברי, לפי קלוזנר,

“התרגל לאט לאט לחשוב לא כאיש החי במאה [התשע-עשרה] באירופה, כי אם כאילו היה חי לפני שלושת אלפים שנה בארץ הקֶדֶם, ולא הרגיש כלל את חֶסרוֹן המלים”.

בן יהודה לא היה מן המשכילים ההם. הוא היה בעל תאבון מהפכני רוסי. כפי שהמהפכנים הרוסיים של זמנו עזבו את העיר הגדולה, המשגשגת ורבת התרבּוּת, כדי להתיישב בין האיכרים הנִבערים, כך בן יהודה פנה עורף לאירופה, ועלה ארצה ב-1881. הוא החליט לדבר עברית, וגילה בדיוק מה שתיאר קלוזנר.

פרופ’ יוסף יואל ריבלין, אביו המנוח של נשיא המדינה, ואַחַד האנשים החכמים והמרתקים ביותר שנראו בארץ, סיפר לפני שנים רבות על ביקור, כנראה של אביו, ראובן ריבלין, בבית בן יהודה בירושלים בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. אליעזר היה מחלק הוראות לאשתו הראשונה דבורה, שהיתה עסוקה בבישול.

“קחי את הכָּכָה, ושׂימי אותו על הכָּכָה, והוסיפי לו כָּכָה”, אמר אליעזר לדבורה. (אני מצטט מזכרוני. פרופ׳ ריבלין אמר את הדברים האלה זמן קצר לפני מותו בתכנית טלויזיה, בסביבות 1970. הוא מת ב-1971. הם מופיעים בגירסה דומה בזכרונותיו הכתובים.)

פשוט לא היו מלים בעברית בשביל “ככה”. והואיל וככה, הוא התחיל להמציא מלים.

״בית חרושת למלים״

זה הספיק למשכילים העבריים של מזרח אירופה לקדש מלחמה איומה ונוראה על בן יהודה, שנמשכה עשרות שנים.

עליו ועל אנשי חוגו הם אמרו, כי לא “מרחיבֵי הלשון” הם, אלא “מחריבֵי הלשון”. הם תקפו את “הפַבּריקַציַה [בית חרושת] למלים” של בן יהודה.

רבינצקי (מימין) וביאליק (אוסף סוסקין)

רבינצקי (מימין) וביאליק (אוסף סוסקין)

יהושע חנא רבניצקי היה מחשובי הכותבים העבריים של זמנו, שותפו של ביאליק ב׳ספר האגדה׳, משתתף קבוע בעתוני התקופה. ב-1907 הוא פרסם את הקיטרוג הבא על שיטת בן יהודה בכתב העת הספרותי ׳עומר׳, שיצא בארץ ישראל.

וּממציאי מלים קמו, והקימו להם ׳בתי חרושת׳ מיוחדים לשם יצירת מלים לשעת הדחק, וּבייחוד בארץ ישראל, מבלי לדאוג כלל גם להִלכות צירוף המלים וסידוּר המשפטים — ויצא לנו אותו הסגנון שקראו לו ״חי״ כביכול, או הסגנון הארץ-ישראלי, שאין בו כל נשמה ישראלית ורוח כל שהוא מִתכוּנת העברית…. רבים מהחדשים פני סגנונם משתנים כִּכרוּם [לכמה גונים]. והם נותנים לפנינו לִפרקים קרובים דוגמאות של בלבוּל לשונות וסגנונים וערבּוּב מלים, שכבר נשתכחו מיוֹשֶן, עם מלים ״חדישות״, שאינן ידועות כלל אפילו לסופרים וקוראים וָתיקים…

הם התנגדו לסמכותו המדעית של “ועד הלשון”, שבן יהודה הקים בירושלים (מן הַוַעַד צמחה 65 שנה אחר כך האקדמיה ללשון העברית), אם כי למרבה העניין י״ח רבניצקי הנ״ל נעשה לימים חבר מן המניין בוועד הלשון. זה קרה שבע שנים לאחר מות בן יהודה. הוא לא היה היחיד שהמתין להסתלקות בן יהודה, כדי להצטרף אל הוועד, שהוא וחבריו נהגו לכפור בסמכוּתוֹ פעם אחר פעם, ולצקת עליו קיתונות של בוז.

בן יהודה פגש בנחום סוקולוב, העורך המהולל מווארשה, לימים נשיא ההסתדרות הציונית. “דַבֵּר אליי יהודית”, אמר לו סוקולוב, “ואל תדבר אליי בן יהודית”.

אפיזודה אחת מְמַצָה את הפרשה. בן יהודה פגש בנחום סוקולוב, העורך המהולל מווארשה, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, שנטה חיבה לבן יהודה.

“דַבֵּר אליי יהודית“, אמר לו סוקולוב, “ואל תדבר אליי בן יהודית“.

בן יהודה לַאמִתּוֹ של דבר לא המציא הרבה מלים. ד”ר ראובן סיוון המנוח, הבלשן המהולל שחקר את תחיית השפה, ספר פחות מ-300 מלה. אבל אילו מלים. נַסוּ נא להסתדר בלי מדרכה, או מגבת, או מברשת, או כרובית, או גלידה, או רכבת. זה הספיק.

הגדת בן יהודה, כפי שהיא ידועה לרובנו, כוללת את שִׂנאתם של רבני ירושלים כלפיו. אבל אין היא כוללת את שנאת אחד העם וביאליק ומנדלי מוכר ספרים, את שנאת ברנר, ליליינבלום ורבניצקי (כן, כן, כל רחובות תל אביב היו נגדו). ואין היא כוללת את שנאתה היוקדת של העליה השניה, ואת הַחֲרָמוֹת ואת הנידויים ואת הגידופים.

ראשי סיעת אודסה בהרכב כמעט מלא. עומדים, מימין לשמאל, חיים-נחמן ביאליק, ד״ר יוסף קלוזנר (עורכו של כתב העת ׳השילוח׳, לימים היסטוריון ידוע, לימים מועמדה של תנועת החירות לנשיאות המדינה אהרן בורוכוב (אביו של דב בר בורוכוב, אבי הציונות הסוציאליסטית); יושבים, מימין לשמאל: אלחנן ליב לוינסקי (שעל שמו נקראים הרחוב והמכללה), מנדלה מוכר-ספרים, אחד-העם, י״ח רבניצקי, משה לייב ליליינבלום (ועוד איזה רחוב!), חיים צ׳רנוביץ (שהיה ידוע בכינוי ׳רב צעיר׳ (רחובות בירושלים ובתל אביב). עוד על ׳חכמי אודסה׳, ראו-נא את רשימתו המעניינת של פרופ׳ דן מירון ב׳זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני׳ (אפשר לקרוא את העמודים המתאימים על הרשת, באיכות מצוינת)

ראשי סיעת אודסה בהרכב כמעט מלא. עומדים, מימין לשמאל, חיים-נחמן ביאליק, ד״ר יוסף קלוזנר (עורכו של כתב העת ׳השילוח׳, לימים היסטוריון ידוע, מועמדה של תנועת החירות לנשיאות המדינה ב-1948), אהרן בורוכוב (אביו של דב בר בורוכוב, אבי הציונות הסוציאליסטית); יושבים, מימין לשמאל: אלחנן ליב לוינסקי (שעל שמו נקראים הרחוב והמכללה), מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם, י״ח רבניצקי, משה לייב ליליינבלום (ועוד איזה רחוב!), חיים צ׳רנוביץ (שהיה ידוע בכינוי ׳רב צעיר׳, רחובות בירושלים וּבתל אביב). נעדרים מן הצילום הזה אודסאים בולטים אחרים, כמו מרדכי בן עמי, שמעון פרוּג, ש. אנ-סקי. עוד על ׳חכמי אודסה׳, ראו-נא את רשימתו המעניינת של פרופ׳ דן מירון ב׳זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני׳. אפשר לקרוא את העמודים המתאימים על הרשת. (הצילום שאול מאתר בלשון הרוסית על תולדות תל אביב. אפשר למצוא שם צילומים היסטוריים מעניינים נוספים)

הוא ניצח – והוא הפסיד

אודסה היתה אז עיר הבירה הלא-מעורערת של התרבות העברית. מלחמת אודסה של אחד העם וביאליק בירושלים של בן יהודה היתה מן הפרקים המרתקים בתולדות התחיה היהודית, וּבִמרוּצתה נבטו הסגנון והרטוריקה שלנו.

בן יהודה ניצח, ובן יהודה הפסיד.

הוא ניצח, מפני שגישתו המעשית להרחבת הלשון גברה על גישתם המתנשאת של סופרי אודסה.

הוא הפסיד, מפני שסגנונה של העברית המודרנית הוא סגנונם של סופרי אודסה, לא סגנונו. יתר על כן, את הבוז ואת האיבה כלפיו הם הורישו לדורות הבאים של אינטלקטואלים ושל היסטוריונים. הם טענו, במידה של הכללה, שמַעֲשֵׂה בן יהודה היה בדוי מלב. “פוסט-ציונים” שבין יורשיהם הוסיפו, שהמעשה נועד רק לשרת את התעמולה הציונית.

אני מודה שתמונת בן יהודה מתנוססת מעל שולחן הכתיבה שלי מאז גיל 13. לא תמיד אני יודע מדוע. במרוצת השנים, קַנָאוּתוֹ המופלגת חדלה להתיישב עם הטמפרמנט שלי. אולי אני מוסיף להעריץ אותו, מפני שחייו הם תזכורת לחיוניותו של המעשה המהפכני הראשון.

כנראה, צריך אדם להיות צעיר מאוד ולהוט מאוד ולא ריאלי מאוד, כדי להכניס שינויים של ממש במהלך הטבעי של ההיסטוריה. אחר כך, כאשר דעתו מתיישבת, והוא רוכש פרספקטיבות, וגוברים ספקותיו העצמיים, הוא נוטה לאַבּד את האמונה ביכולתו להפוך את הסדר הטבעי על ראשו.

בן יהודה חי עוד ארבעים-ושלוש שנה לאחר ‘שאלה נכבדה’, והספיק לראות את העברית מוכרזת לאחת משלוש הלשונות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. זמן קצר לפני מותו, ביום שלג ירושלמי, הוא פגש מַכּר, רופא ידוע. השלום לו? שאל בן יהודה. I am sick, השיב הרופא. בן יהודה זקף גבה, וקרא, “דבר עברית – והִבראת”!

עֲצָתוֹ של בן יהודה לרופא הירושלמי המצונן התנוססה בראש עמוד א’ של ‘דואר היום’, שבנו, איתמר בן אב”י, היה עורכו הראשי. כדי להתבונן בצילום מוגדל של של המימרה מתחת ללוגו של העתון, הקישו-נא כאן.  הצילום הזה הוא מגליון של ‘דואר היום’ משנת 1927, הנמצא בארכיוני

בן יהודה בַּחדר העבודה שלו, בבית ברחוב החבשים (כיום, רחוב אתיופיה), בירושלים, בצילום של יצחק בן דב משנת 1910. את מילונו המהולל, שעד היום לא נמצא לו תחליף מלא, הוא חיבר בעמידה, 17 שעות ביממה. עֶמדוֹנוֹ נשמר עד היום בחדר בן יהודה בבית האקדמיה ללשון העברית בירושלים (הוא אל-נכון לא היה מתפעל ביותר משמה היווני). על הקיר מנגד נראה השלט “הזמן קצר, המלאכה מרוּבָּה”. ואמנם, מה קצר היה היום בשביל חולה שחפת כרוני, שב-1881 הרופאים חזו לו עוד שנת חיים אחת. אף כי חי עוד 41 שנה, הוא ידע שהמוות אורב לו. הוא היה בן 64 במותו, ב-1922. למטה נראה העמוד הראשון של ‘דואר היום’, העתון שערך בנו איתמר בן אב”י, למחרת מותו. אני מצטער על עליבותו של העותק, המתפורר והולך באוסף הפרטי שלי.

‘דואר היום’, דצמבר 1922. סוכנות הידיעות AP דיווחה למחרת מותו של בן יהודה: ״הלווייתו היתה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בארץ ישראל [Palestine]. שלושים אלף יהודים ויותר צעדו אחר ארונו. כל המוסדות והחנויות של היהודים נסגרו. הוועד הלאומי הכריז על שלושה ימי אבל. מברקי צער הגיעו מארגונים יהודיים ומיחידים בכל רחבי העולם״. הידיעה התפרסמה ב-18 בדצמבר 1922 ב׳ניו יורק טיימס׳. שמו של בן יהודה אוּית Eieser Ben-Yahuda. זה היה שיפור קל לעומת הכתיב Dr Jehuda, שהופיע בעיתון שבע שנים קודם בכתבה ארוכה על בן יהודה, שעתה זה הגיע לניו יורק עם אשתו חמדה במנוסתם מפני מלחמת העולם הראשונה

על הרשת

  • את מלוא הטקסט של ‘שאלה נכבדה’ אפשר למצוא באתר ‘פרוייקט בן יהודה’, לצד עשרים מאמרים נוספים של בן יהודה משנות פעילותו הראשונות. הקורא לא יתפעל מסגנונו של אב”י, שהיה טבוע בחותם המליציוּת של תקופת ההשׂכּלה, ושרתה עליו מלאכוּתיוּת. את הסגנון הספרותי העברי שִכללוּ בסופו של דבר סופרי אודסה וסופרי העליה השניה. אנחנו — לפחות במובן של לשון נורמטיבית — הננו יורשיהם של סופרי אודסה. אבל ההעזה היתה בעיקרה של בן יהודה.
  • בעתוניו של אליעזר בן יהודה אפשר לעיין על הרשת באתר היוצא-מגדר-הרגיל של בית הספרים הלאומי.
  • על תחיית הבולגרים וחידוש לשונם — מקורות השראה מובהקים של אליעזר בן יהודה וכנראה גם של אחרים (עניין הצריך לימוד) — אפשר למצוא באתר בולגרי בלשון האנגלית. באתר אחר אפשר למצוא קטעים מספר על תולדות בולגריה. אפשר גם לקרוא על “הביטויים התרבותיים”של התחיה הלאומית בבולגריה, כולל סיפורם של שניים, שנמזגו בהם תכונות של “בן יהודה הבולגרי” (הם קדמו לבן יהודה). ואפשר לקרוא גם במאמר בירחון ‘השילוח’, ינואר-יוני 1909.
  • מסע אל ‘אודסה הספרותית’: סקירה מצולמת נאה של מה שהיתה עיר הבירה של התרבות העברית והיידית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כולל בתי הדירות שבהם התגוררו ויצרו ח”נ ביאליק, שלום עליכם וּבַּאבֶּל. באנגלית, מה לעשות.

הֲיִחיוּ הלשונות היבֵשוֹת האלה?

הנסיונות לחדש את השימוש בלשונות קטנות אחרות שנזנחו במרוצת הדורות


41 Responses to “נכבדה, נכבדה מאוד”

  1. דוד כפרי הגיב:

    איכשהו כל פעם שאני נכנס לכאן אני מוצא מאמר על נושא שלא הייתי משקיע בו שניה, ומוצא את עצמי בסופו, מתפעל מכמה שהיה לי מענין לגלות דברים שלא ידעתי, על תחום שלא ידעתי שהוא מענין…
    תודה!

  2. אורי הגיב:

    רשימה מרתקת. אגב, יואב, דומני ששמו המקורי של בן יהודה הוא פרלמן ולא אוליאנוב. אוליאנוב, אם כבר מזכירים את השם הזה, היה שם משפחתו המקורי של ולדימיר איליץ’ לנין.

    ופרט נוסף: עם אחר שעוסק באינטנסיביות בשיקום מורשתו הלאומית ושפתו הקדומה הוא העם האירי. כיום, הלשון הגלית הנהוגה באירלנד (וקרויה גם קלטית, או סתם אירית) נחשבת לשפה הראשונה של מדינה זו ובמידה רבה החידוש של שפה זו, שבמשך שנים לא נעשה בה שימוש יומיומי והיא כמעט ונכחדה לגמרי, הוא תוצר של לימוד אינטנסיבי של המאמצים להחייאת השפה העברית שעשה בן יהודה בארץ ישאל. דומני שאילו היה מנהיגה של אירלנד בתקופת שחרורה, אימון דה ולרה, פוגש את בן יהודה, היו השניים יכולים להחליף ביניהם לא מעט רשמים על השאלה כיצד מקימים שפה מתה לתחייה ומחדירים מחדש את דקדוקה ומילותיה, כולל התחדישים המקוריים של הזמן המודרני, אל שכבות שלמות באוכלוסיה.

  3. יואב קרני הגיב:

    אוליאנוב, אכן, אוליאנוב. הוא נולד פֶּרלמן, אבל כנהוג בין יהודֵי תחום המוֹשָב של הקיסרות הרוסית, הוריו החליפו את שמו, כדי למנוע את גיוסו לצבא הצארי (החוק אסר על גיוסם של בנים בכורים. ‘אוליאנוב’ היה שמו של זוג ערירי). אחים אחרים של בן יהודה נטלו שמות אחרים, כמו למשל ‘זיידל’. עניין שמות המשפחה הוא כל כך מבלבל, עד שקשה להתייחס ברצינות אל אילני-יוּחסין יהודיים במערב רוסיה באמצע המאה ה-19.

    אבל זה באמת עניין של מה בכך.

    אירלנד: היא הנותנת. אירלנד _לא_ הצליחה להפוך את האירית-גיילית לשפת הארץ. יש לה אמנם מעמד רשמי, ואירים אומרים לי שמצבה השתַפֵּר, אבל היא הפסידה זה כבר לאנגלית. האירים עצמם דיברו בהערצה ובקנאה על בן יהודה. היה אפשר למצוא אותו בין משכילים יווניים, שקיוו להחיות את היוונית העתיקה (ללא הצלחה). אני מנחש שגם במקומות אחרים, ואולי יום אחד עוד אבדוק.

    תודה למגיבים.

  4. אורי הגיב:

    יואב, אני מודה ומתוודה שלא ידעתי על אוליאנבותו של הפרלמן. מכל מקום, תודה על הפריט האינפורמטיבי הזה.

    אשר לאירלנד, אני חולק עליך. התהליך שם איטי בהרבה מזה שעבר על יהודי ארץ ישראל, ומבחינה זו אתה צודק. אבל עובדתית, ילדים איריים מדברים היום גלית באופן כמעט שוטף. העובדה שהאנגלית הייתה שפת הכובש במשך מאות שנים ושכום היא מהווה את השפה הבינלאומית ביותר ואת שפתה של המעצמה הגדולה בתבל אינה מקלה, כמובן. אבל המאבק עודו נמשך, והמצב באירלנד כיום טוב יותר מאז ביקתרי בה לאחרונה, בראשית שנות התשעים. יתר על כן, האירים אף עמדו על כך שהגלית תוכרז כאחת משפותיו הרשמיות של האיחוד האירופי, אליו הצטרפו בראשית שנות השבעים. האיחוד קיבל את הדרישה הזו, מה שאומר שכל מסמכיו מתורגמים אוטומטית לגלית – כמו לספרדית, לאיטלקית, לפורטוגזית, ליוונית או לכל שפה אחרת של מדינה החברה בו. אני סבור שבעשרות השנים הקרובות יביא המאמץ הזה לכך שמרבית תושבי אירלנד ידברו גלית. הדבר העיקרי המקשה עליהם שהוא שלרובם יש שפה משותפת אחידה אחרת (אנגלית) – בעוד שליהודי ארץ ישראל לא הייתה שפה כזו.

  5. פלסון הגיב:

    שב בשקט. הבן אדם יודע יותר ממך. מה אתה נדחף כל הזמן? מישהו שאל אותך? יצאת כרוב עם האוליאנוב, אחר כך אתה עוד מודה על הפרט “האינפורמטיבי”. כולם כבר יודעים שאתה בן בסט, אבל בגרוש. רוצה להיות גם קרני? שב בשקט.

  6. תענוג צרוף. פשוט מאמר נפלא.

  7. יואב קרני הגיב:

    אינני יכול לקבל את ההערה הפוגעת כלפי אורי. תרומתו היתה רצויה ועניינית, ואני אינני מחוּסָן כלל מפני טעויות. מה מאוד הייתי שמח אם באתר הזה הדיון יהיה ענייני בלבד. קִנאַת סופרים תַרבָּה חוכמה, אבל קבורת סופרים תרבה עָפָר ורימָה.

    תודה לכל המגיבים, קיבלתי גם שורה של תגובות פרטיות, ואני מתענג עונג מיוחד על הצלחתו של בן יהודה להגיע אל לבם של אנשים ממרחק כל כך גדול של שנים ושל מִלִים.

  8. נמרוד ברנע הגיב:

    ואוסיף ואומר: כרגיל.
    לפעמים מתמלא אני כעס גדול עלייך, כי אינך מואיל להתיישב ולכתוב עוד מספר רשימות בשבוע, בשבילי ובשביל כל המברכים.

  9. המעיק הגס הגיב:

    יואב קרני, כרגיל, פשוט תענוג לקרוא. שתי הערות קצרצרות – השנאה אל אב”י היתה יותר מאשר חרמות ונידויים, היא כללה הלשנות ועידוד (מוצלח) של השלטונות העותומניים להשליך את אב”י אל הכלא. רוויזיוניזם היה שם של מחלה ביישוב העברי הישן. ובנוגע לאקדמיה ללשון העברית, לא רק שהוא לא היה מתפעל משמה, כאשר הוא ייסד אותה שמה לא כלל את המילה “אקדמיה” כי אם “הוועד” (אם אינני טועה). וועד הלשון העברית

  10. dh הגיב:

    מאמצי ההחייאה של העברית והאירית (ושפות אחרות באפריקה ואסיה, שניסו לשדרגן למעמד שפות לאום) היו הפוכים במידה מסוימת, כי האירית היתה מקובלת כשפת יום-יום, שפת דייגים ואיכרים, באזורים לא מועטים, אך חסר בה בסיס רחב של שפה כתובה: שפת משפט, ממשל, הגות ומדע. בעברית היה בסיס כזה, גם אם מיושן במקצת, אך לא דיברו בה כשפת יום-יום עיקרית.

  11. אורי ברוכין הגיב:

    בין פועלו של בן יהודה לכמה מרעיונות תנועת מתכנתי הקוד הפתוח, ויצירה משותפת של קהילות מקוונות.

    במובן מסוים, בעיני, בן יהודה לקח שפת קוד שהשימוש בה הפך מצומצם ואליטיסטי, ותוך שהוא מקדיש מאמצים בשחזור (על גבול ההמצאה) של התיעוד המוגבל של עקרונות הדקדוק והתחביר שלה, הפך אותה בחזרה לפלטפורמה/תשתית ליצירה מחודשת עבור קהילה רחבה – שחלקה עסקה בקוד עצמו וחלקה בתוצריו.
    בעיני, התרבות העברית החדשה צמחה לא במעט מתוך אותה עשייה של קבוצה שאם היתה מתקיימת היום באינטרנט היינו מכנים אותה “קהילה”.
    יתכן שאני מותח כאן דימוי יתר על המידה, אבל זה דימוי שאני מחבב בכל זאת…

  12. דני הגיב:

    What was crucial to the success of Hebrew language was immigration. In Ireland, despite a very fervent nationalist ideology, the project to revive the Gaelic language has been by and large a failure. This is not because Gaelic was not a literary language: it most certainly was – Gaelic literature is full of myths, epics & romances, and there were Irish poets and writers in the middle ages and later. It is simply that to get a people to change their mother language is much easier when one deals with immigrants who already must change so many other aspects of their lives, as indeed Olim to Eretz-Israel had to.

    Historically speaking, though one associates nowadays Zionism and the revival of Hebrew, the two projects are not the same. The Hebrew revival movement was part of the more general Jewish Haskalah, and Hebrew writers were not necessarily Zionists. The first Zionist immigrations (before World War I) did not have Hebrew as part of their agenda. However, the two movements found in each other a perfect match. Hebrew found itself an audience, while it provided Zionism with the foundation of a new Jewish identity.

  13. רוני ה. הגיב:

    יואב, רציתי לשאול ממה נבעו לדעתך חילוקי הדעות של אנשי אודסה עם בן יהודה – בלשונך “מלחמה איומה ונוראה … שנמשכה עשרות שנים”. מהמעט שאני קראתי, לא מדובר היה רק בשיטת חידוש המילים של בן יהודה. נראה לי, שהיו שם שורה של קווי עימות, גם “מקצועיים” וגם פוליטיים.

    מהבחינה ה”מקצועית” היו שאלות כגון כגון הגיה ספרדית מול אשכנזית (ח’ וע’ גרוניות, הגיית הצרה, הגיה מלעלית מול מלרעית), היה ענין הכתב (איתמר בן אב”י דגל בתקופה מסויימת בכתב לטיני). אבל מעבר לזה, היתה שם גם שאלה פוליטית. בן יהודה הרי היה מתומכי תכנית אוגנדה, וזאת נראית לי סיבה מספקת לעויינות של רבים מראשי הציונות. ראה מה שכתב בנושא ד”ר מרדכי נאור: http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=7503&kwd=424

    לגבי הכרונולוגיה, ובנוגע לטענת דני, רציתי להוסיף, שהמהפכה של בן יהודה ובני דורו נמשכה לדעתי כעשרים וחמש שנה: בן יהודה עלה ארצה בשנת 1881 ואני חושב שאפשר להצביע על שנת 1905, שנת דחיית תכנית אוגנדה, או קצת אחריה כנקודת המפנה וההצלחה של המהפכה העברית. אם ננסה לאתר מתי בדיוק הצליחה “המהפכה העברית” הזו, אז יש כמה נקודות ציון: “מלחמת השפות” הידועה (לגבי שפת הלימוד בטכניון) הוכרעה לטובת העברית בשנת 1914. בשנת 1913 פרישמן בספרו “בארץ” כבר תאר הווי של שפה חיה שגם הערבים בחיפה כבר דיברו בה, ובדומה לזה אחד העם כתב כבר ב-1911. כלומר, בניגוד לדברי קודמי, מדובר בהכרעה שתמכו בה הרבה מאנשי חיבת ציון והעליה הראשונה, ובוודאי שתמכו בה רוב אנשי העליה השניה, והיא הוכרעה סופית עוד לפני מלה”ע הראשונה.

    עוד בנושא הזה ניתן לקרוא כאן:
    http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=5466&kwd=3720
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=152453&objNo=9622&contrassID=2&returnParam=Y

  14. יואב קרני הגיב:

    שתי הערות מעניינות מאוד, מפי דני (מדוע באנגלית? בן יהודה היה מתכווץ במושבו…) ומפי רוני.

    אכן, אני מסכים עם דני בעניין ההגירה. אילו היתה ליהודי הארץ לשון מאחדת אחרת, אולי פני הדברים היו שונים. למשל, אילו התארך השלטון הטורקי בארץ, והיה עובר מודרניזציה, מי יודע, אולי טורקית היתה שפת הארץ. העברית הצליחה בייחוד מפני שהיתה המועמדת הטבעית היחידה להיות שפת הכול, Lingua Franca. הרצל, אגב, לא הקדיש לעניין הלשון כמעט שום מחשבה. הוא הניח שהמהגרים ידברו בלשונותיהם, עד שתימצא להם לשון אחידה. אולי הוא הניח שזו תהיה גרמנית, אינני בטוח.

    אני חושש שאינני מסכים עם ההפרדה שדני מפריד בין הציונות לתחיית העברית. כן, אומנם עברית התחילה להופיע בספרות המשכילים החילוניים באמצע המאה ה-19, אבל לא בתור מועמדת לקום לתחיה בחיי היום יום. זה היה מעשה של נוסטלגיה תרבותית, שאולי היה קשור בתנועה הרומנטית באירופה, אבל לא היו לו צדדים מעשיים. לעומת זאת, אם דני מתכוון להגיד שהמאמצים הראשונים להחיות את הדיבור, או להפוך את העברית ללשון הוראה בבתי הספר, קדמו לציונות ההרצליאנית, ברור שהצדק אתו. גם בן יהודה קדם לה, בערך ב-15 שנה.

    לעניין הערת רוני בעניין המקורות לשנאת בן יהודה מצד סופרי אודסה. אני חושב שזה היה מורכב. היו קְנָאוֹת ותרעומות אישיות בין אחד העם לבן יהודה עוד מזמן סדרת הקיטרוגים של אחד העם על חיי החלוצים בארץ ישראל בשנות ה-80 של המאה ה-19 (“אמת מארץ ישראל”). היה זלזול באיכות הכתיבה של בן יהודה. היה בוז כלפי סגנון עתוניו (ברנר במיוחד היה עושה חוכא ואיטלולא מן הבומבסטיות שלהם ומנסיונם לחקות את הז’אנר העממי הצרפתי).

    אני מניח שהיתה גם מידה של התנשאות מצד היוצרים והאמנים המבריקים ביותר של זמנם על פני הירושלמי הקרתני ההוא. הם היו אינטלקטואלים אירופיים, והוא היה משתכשך במי האפסיים של פרובינציה עוסמאנית נידחת.

    היתה תרעומת על האנטי-דתיות של בן יהודה, במיוחד על האלמנטים הפומביים שלה. אף כי הם היו ברובם “מִתפַּקרים”, שֶפָּנוּ עורף לאורתודוקסיה, לא היה עולה על דעתם לסעוד לראווה על המרפסת בשעה שאנשים מתנהלים אל תפילת כל נדרי.

    אני מניח, שהיתה תרעומת הניזונה מרגשי-אשמה, מצד מי שישבו על סיר הבשר כלפי מי שהקריב כל כך הרבה קרבנות אישיים כדי לערוך עתון זעיר בירושלים ולחבר מילון.

    עניין תמיכתו של בן יהודה באוגנדה – פרדוקס מארץ הפרדוקסים, בהתחשב בזה שהוא ישב בארץ 23 שנה ללא הפסקה לפני אוגנדה – אמנם העכיר את היחסים עוד יותר, וקומם את חלוצי העליה השניה [אני מוסיף מסגרת בעניין הזה, עם קטע ארכיון]. אבל אוגנדה הונחה על סדר היום הציוני רק ב-1904. מלחמת אודסה בירושלים התחילה בערך עשר שנים קודם.

    מה שנוגע ללוח הזמנים של הצלחת המהפכה העברית, אינני חולק על רוני. לא היתה לעברית תקומה בלי העליה השניה. לא היתה לציונות תקומה בלעדיה. זה היה נסיוב ההחיָאָה, שניתן למפעל הציוני ממש על סף קריסתו. מה שהופך את ההתעלמות הכמעט-מלאה משנת המאה לעליה השניה לכשלון תרבותי מן המעלה הראשונה.

    תודה לרוני על הקישורים המצוינים.

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אם אני מבין נכון את יואב. “לא הית לציונות תקומה [ללא העליה השניה]. זה היה…” וכו’ וגו’.

  16. יואב קרני הגיב:

    תודה לדני על הערותיו המעניינות.

    אכן התכוונתי לעליה השניה.

    אינני בטוח שאני יודע למי דני מתכוון ב”אינטלקטואלים העבריים הלא-ציוניים”. אדרבא, ירענן-נא את זכרוני.

    יידיש אמנם דוּבּרה בארץ בהרחבה. ‘גדוד מָגִינֵי השפה’, שֶקָם אם אינני טועה בשנות העשרים, היה ידוע במאבקו ביידיש, שלבש לפעמים ביטויים אלימים. אבל יידיש היתה לשון מזרח אירופה, ואפילו בשנות ה-30 אינני חושב שהיה בין יהודי הארץ רוב מזרח אירופי. רוב חלוצי העליה הראשונה ורוב חלוצי העליה השניה נשרו. העליה השלישית דיברה בעיקר רוסית (אם כי גם יידיש). העליה הרביעית, ה”פולנית”, היתה דוברת יידיש, אבל העליה החמישית דיברה גרמנית. לא היה אפשר להעלות על הדעת חיים לאומיים בארץ ביידיש, כי ספרדים ותימנים היו חלק ניכר מן היישוב. הספרדים היו וָתיקֵי הארץ. אינני יודע מנין אתה שואל את הרעיון שיידיש יכלה להיות שפת הארץ. אילו יכלה, גם היתה.

    בן יהודה עצמו היה אנטי-יידישיסט. הוא קרא ליידיש “הַלַעַז האשכנזי”, לגלג על “הז’ארגון”, וסירב לדבר בו אפילו עם אִמו הזקנה, כאשר ביקרה אצלו (כך לפחות טענה חמדה בן יהודה בזכרונותיה). זה לא היה הוגן. היידיש ידעה תחיה תרבותית וספרותית עצומת ממדים באירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. לשון חייהם ויצירתם של שמונה מיליון בני אדם (זה היה המספר לפני מאה שנה) אינה “ז’ארגון”. אבל הקנאות המבטלת הזו התיישבה יפה עם כל כיווּנֶיהָ הרדיקליים של הציונות.

    סיעת אודסה, אף כי יצרה בייחוד בעברית, רחשה אהדה עמוקה לתחייה היידית. מנדלי מוכר ספרים עבר לכתיבה ביידיש, או לפחות הרחיב אותה מאוד. ביאליק השתתף בתעמולה תרבותית לטובת היידיש. הוא השמיע את האמירה המפורסמת, “עברית מדברים, אבל יידיש מִדַּבֶּרֶת”. יידיש אמנם היתה שפה טבעית, במובן זה שהיא צמחה מן החיים, ופיתחה ניואנסים מופלאים. מותה הוא אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות היהודים. אבל בזמן בן יהודה, איש לא היה מסוגל להעלות על דעתו שהיידיש תעלה בארוּבּוֹת הכִּבשָנים.

  17. דני הגיב:

    “אינני בטוח שאני יודע למי דני מתכוון ב”אינטלקטואלים העבריים הלא-ציוניים”. אדרבא, ירענן-נא את זכרוני”

    למיטב ידיעתי, י”ל גורדון לא היה ציוני (הוא גם לא היה אנטי-ציוני – הציונות עוד לא קמה). הוא ומשכילים אחרים בני זמנו (אמצע המאה ה-19) ראו את עתידו של העם היהודי בהשתלבות בתרבות האירופית הכללית. בנקודה מסויימת בזמן, ייתכן שזה היה הגיוני.

    באופן כללי, כמו בהרבה עניינים אחרים, כאשר אנו חושבים על העבר, יש נטייה להתמקד באותם אירועים ואנשים שהובילו אותנו לאיפה שאנחנו היום. אך אין זה כך: ההווה שלנו הוא אחד מיני רבים שאליו יכולנו להגיע, ואולי לא הסביר ביותר. החתונה בין תחיית השפה העברית והציונות נראית לנו מאוד הגיונית, אך לאו דווקא היתה כזו לפני מאה שנה ויותר.

  18. יואב קרני הגיב:

    לפי מיטב ידיעותיי, י”ל גורדון מעולם לא הציע להחיות את הדיבור העברי בחיי היום-יום. הופעת העברית בספרות ובשירה של תקופת ההשכלה היתה אקט רומנטי, לא פוליטי. אחד ממשכילי הזמן ההוא, אינני מצליח להיזכר אם זה היה ליליינבלום או רחוב אחר בתל אביב, כתב אז בעברית צחה ומדויקת, כי הלשון העברית היא כמו כד חרס שנשבר, ואין לו תקנה.

    התחדשות העברית היתה יוזמה של מהפכנים פוליטיים, אשר גמרו אומר לאנוס את המהלך הטבעי של ההיסטוריה. ברוסיה הסובייטית בני דמותם נהגו לאנוס אפילו את הטבע, ולשנות את כיווני הזרימה של נהרות. בלי הנחישות הפוליטית, בלי הקביעה הנחרצת של יעדים לא ריאליים, המהפכה הציונית לא היתה יוצאת אל הפועל.

    אילמלא ניתן טעם מדיני לתחיית העברית, אילמלא הועמדה הלשון במבחן בלתי פוסק של עימות עם צורכי הזמן המודרני והמהפכה התעשייתית, לא היתה לי כל סיבה להתרחב, להילמד, לעבור פישוט והעשרה, ולהיעשות שפת היום יום.

    שום לשון שחדלה לשמש בדיבור יום יומי ובכתיבה חילונית לא חזרה לשימוש מֵאֵלֶיהָ.

  19. מניאנה הגיב:

    בארץ ישראל של אמצע המאה התשע עשרה, מעבר לעברית ולרוסית ולאידיש. כמו למשל, השפה הצרפתית בהשראת מפעלי הברון רוטשילד וכי”ח,
    http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/62037.html
    או השפה הגרמנית, שפת ההוראה המקורית בטכניון והעילה לפרוץ מלחמת השפות שהוזכרה.

    הנחלת שפה חייבת להתקיים כמהלך נחוש כדי לנחול הצלחה, ובאמת גדלנו על אליעזר בן-יהודה כאדם אחוז שגעון לדבר אחד, אובססיבי;
    עם זאת, בעידן הגלובלי הנוכחי, בניגוד לעידן הבדלני-לאומי של אותם זמנים, נדמה לי שיש בכל זאת להצטער צער מסויים על אובדן הרב-תרבותיות שאפיינה את העולם היהודי דאז, ואשר אחד מביטוייה הבולטים היה יצירה אמנותית מתוך בליל תוסס של שפות. נשארת פתוחה השאלה עד כמה המפעל הציוני נשען על תחיית העברית כאלמנט לאומי מאחד דומיננטי, מעבר לטריטוריה. מעניין המשקל היחסי שיש לייחס לכל אחד מהאלמנטים הללו, כלומר, האם הציונות היתה נכשלת ללא תחיית העברית? האם כל שפה יכולה היתה לשמש כתחליף נאות לעברית, כשהדגש הציוני הוא ממילא טריטוריאלי ודתי?. אסור לשכוח שהשפה העברית שימשה כמכנה משותף יהודי כלל-עולמי גם לאורך כל שנות הגלות הארוכות, ותחיית השפה עליה מדובר היא תחייה חילונית בעיקרה. כאן המקום לחזור ולהדגיש, שאליעזר בן-יהודה, מעבר לתרומתו הישירה בכינון העברית כשפת דיבור, תרם תרומה שאין לזלזל בה לכינון אלטרנטיבה חילונית לחיים בארץ הקודש
    נדמה לי שדווקא נוטים למעט בחשיבות עובדה זו.

  20. ליה. הגיב:

    תודה רבה. למדתי המון.

  21. עמית רון הגיב:

    מה אירע לאיתמר בן יהודה ?
    כיצד המשיכו חייו? וכיצד הסתיימו?
    בתודה
    עמית

  22. יואב קרני הגיב:

    “איתמר בן יהודה” היה ידוע בשמו הספרותי איתמר בן אב”י. האוטוביוגרפיה שלו (הוא אגב טבע את המלה העברית הנאה למדי “חִיָּאוֹן”), ‘עם שחר עצמאותנו’, הופיעה ב-1961. תוכל למצוא קצת מידע על חייו על הרשת, אבל לרוע המזל המידע חלקי מאוד. תוכל למצוא ערך קצר ולא מְמַצֶה באנציקלופדיה העברית. לא בדקתי אנציקלופדיות אחרות. מה חבל שלא נכתבה ביוגרפיה רצינית שלו. הוא היה מן האנשים מעניינים, המבריקים והמבוזבזים ביותר בחצי המאה הראשונה של הציונות. הוא היה, במידה רבה, מייסד העתונות העברית העממית, על יתרונותיה ועל חסרונותיה; הוא היה מְחַדֵש המלים הפורה ביותר (תאר לעצמך שאנחנו חייבים לו, בין השאר, את המלים “עצמאות”, “מכונית”, “עתונאי” ועוד רבות מאוד). הוא היה פוליטיקאי לא מצליח אך נועז, שהטיף להתקרבות יהודית-ערבית הרבה לפני רוב בני זמנו.

    הוא מת ב-1943 באיסט אוראנג’, ניו ג’רזי, מרוחק ומבודד. בתו, דרורה בן אב”י, היתה לימים מנהלת רשת ב’ ברדיו. נכדו, גיל חובב, הוא מן הסמכויות הבולטות בארץ בענייני בישול.

  23. מירי הגיב:

    שלום,ותודה רבה על האתר המעניין. האם אפשר לדעת באלו מילים השתמשו ברחוב ובכתב בארץ,בטרם השתרשו חידושיו של בן יהודה בשפה
    כמחנכת, הייתי רוצה לדעת
    ביעקר על מונחים מעולמם של ילדים, מה נאמר למשל במקום כדור, בובה, גלידה,אופניים,פרפר,דגדוג,נזלת, ממחטה,מגבת,מברשת.
    מפה,גרביים,רכבת,(ואולי תוכולו להעשירני בעוד
    תודה. מירי

  24. בנימין הגיב:

    מאוד מעניין לקרוא כל זאת כל אב”י. חבל שלא מלמדים אותנו דברים כאלו בבתי הספר.

  25. רון הגיב:

    אתם לא יכולים לעזור לי איזה מילים אליעזר בן יהודה המציא?

  26. זאב בר טוב. הגיב:

    ב’ה
    יואב כן נכתבה ביוגרפיה על איתמר בן אב’י ע’י אמו החורגת ודודתו חמדה בן יהודה ,אמנם לא ביוגרפיה ממצה אבל ביוגרפיה ואםישלך את הספר תוכל לקרוא.אגב שמו הפרטי בן ציון אביו רצה איתמר והמוהל סירב לקרוא לו איתמר. .זאב בר טוב. ירושלים

  27. זאב בר טוב. הגיב:

    ב’ה
    בן יהודה דיבר רק עיברית ושנא כל מישלא דיבר עיברית, אפילו שלא ידע עברית עם הוא הוא פנה לבן יהודה חיב היה לדבר עיברית .מספרת לנו הגברת שולמית לסקוב, שכאשר בנו את שכ’ תלפיות היא והוריה גרו בסביבה ויום אחד הם רצו לנסוע לעיר. בן יהודה נסע מתלפיות בכרכרתו למרכז ירושלים,בדרכו פגש את שולמיתואמה שלה. עצר להם כדי לקחת אותם העירה ברגע שעלו לעגלה וגב’ לסקוב החלה לדבר בשפה זרה בןיהודה כעס ורצה להוריד אותם מהכרכרה.כל זאת בגלל אידיבור עברי .זה קרה בתחילת שנות העשרים למאה העשרים כאשר בן יהודה בנה את ביתו בתלפיות.

  28. יואב קרני הגיב:

    תודה על הציטוט מלסקוב. אכן, זה היה בן יהודה במלוא חיספוסו. לא מפתיע. הלוא מסופר עליו שסירב לדבר עם אמו, מפני שהיא דיברה “ז’ארגון” (זאת אומרת, יידיש), כאשר באה ארצה לעזור לו לטפל ביתומיו לאחר מות דבורה, אשתו הראשונה.

    אבל בן יהודה לא היה רק מחוספס וקשה. עֵדוּת על חינניותו, על גינוניו ועל התחשבותו שמעתי לפני הרבה שנים מפי פינחס נאמן, שהיה מזכירו ערב מלחמת העולם הראשונה. יש לי העֵדוּת הזו על סרט הקלטה. מה חבל שאי אפשר להשאיר כאן קובצי-קול.

    אשר לַסֵפֶר שכתבה חמדה בן יהודה על בן אב”י. ‘נושא הדגל’ (זה שמו) אינו ביוגרפיה. הוא ביוגרפי, ויש בו עדויות חשובות, אבל הוא כתוב יותר כשיחת סאלון, מאמר מגזיני מורחב. כך נכתבו אז (אמצע שנות ה-40) הרבה ביוגרפיות — אבל טעמנו וציפיותינו השתנו. בן אב”י צריך ביוגרפיה ביקורתית, מעמיקה, מיוסדת על מקורות ועל נבירה בארכיונים. היא אגב יכולה להיות ביוגרפיה מעניינת מאוד, וכתובה כמעט כנובלה. אם מותר לי להכליל, ביוגרפיות בארץ בדרך כלל מצטיינות ביובש אקדמי — או שהן גולשות לרכילות טבלואידית. קצת חבל.

  29. זאב ברטוב הגיב:

    ב’ה
    לשאלת רון איזה מילים המציא בן יהודה.
    תגלית. אדישים.נואם.ממחטה .מברשת.שגריר.וכו רון אלו רק חלק מהמילים שבן יהודה המציא.
    זאב.

  30. איתמר חובב הגיב:

    שלום יואב
    אם אני זוכר אותך בתור נער מלומד וממושקף, אתה בטח זוכר אותי בתור ילד…
    איזה כיף זה לעקוב לקרוא ולראות כמה התקדמת בתחום העיתונאי ומעל הכל, לראות שנאמנותך ולהיטוטך לכל הקשור באליעזר בן יהודה נותרו כשהיו.
    דע לך שאתה מוזכר לא פעם בשיחותי עם רינה בנושאים שונים.
    כל הכבוד
    איתמר הקטן

  31. יואב קרני הגיב:

    אני מרשה לעצמי להוסיף בשולי המסר האחרון, שאיתמר חובב הוא נינו של אליעזר בן יהודה, בנם של דרורה בן אב”י ומשה חובב. רינה בן אב”י-רז, שהוא הזכיר, היא נכדתו של בן יהודה, בתו הצעירה של איתמר בן אב”י, מיקירות ירושלים (ירושלמים מוכרחים להכיר את בית המרקחת המשפחתי אלבא בכיכר ציון. כאשר אני התוודעתי אל המשפחה, בהיותי נער קטון, חשבתי ברצינות גמורה ש”אלבא” הם ראשי התיבות של “איתמר-לאה-בן-אב”י”).

    איתמר יקירי, מאחר שאינני רואה כאן את הדוא”ל שלך אינני יכול להשיב לך באופן אישי. מה מאוד אני שמח לשמוע את קולך, ובאמצעותך את קולה של רינה היקרה. אם תרצה, שלח לי מסר קצר באמצעות הקישור בתיבה השמאלית העליונה, ואז אוכל לכתוב לך.

  32. שונרא הגיב:

    ספרו המרתק של גלעד צוקרמן, ‘ישראלית שפה יפה’, קורא תיגר על שאלת ההחייאה. הוא טוען שישראלית היא שפה שונה ונבדלת מהעברית, ושבמובנים מסוימים היא מפעילה תחביר מזרח-אירופאי וחידושי המלים שבה משקפים את האידיש.

    *משהו* חי אכן משמש בדיבור ובכתיבה. אך האם זו אמנם עברית?

  33. סאני הגיב:

    האם נכון כי איתמר בן אב”י המציא את המילה “עצמאות”?

  34. יואב קרני הגיב:

    נכון בהחלט, “עצמאות” ו“עצמאי” הן שלו.

    אגב, בהיסטוריה של תחיית הלשון הועדף הפועל “חידש” לצורך המצאת מלים.

    בן אב”י חידש גם את המלה “ביטאון”, וקרא לעתונו ‘דואר היום’ “בטאון יהודה העצמאית”. בן אב”י חידש לתיאבון, מספר עצום של מלים, שרובן לא התקבלו, אבל חלקן כל כך מובנות מאליהן עד שקשה להעלות על הדעת דיבור עברי בלעדיהן. “מכונית”, למשל, או “כייס”.

    כתבתי באריכות רבה על בן אב”י, לאו דווקא מצד הלשון, במקום אחר באתר הזה, “היום שבו נולד קנטון יהודה”

    http://notes.co.il/karny/36535.asp

  35. דני הגיב:

    “אני מסכים עם דני בעניין ההגירה. […] העברית הצליחה בייחוד מפני שהיתה המועמדת הטבעית היחידה להיות שפת הכול, Lingua Franca”

    אני חושב שלא לחלוטין הבנת אותי; אני טוען שלחווית ההגירה תפקיד מרכזי מכיוון שבני האדם הם שמרנים מאוד מטבעם – קשה מאוד לקחת אוכלוסייה שלמה, הנטועה במרקם של קשרים חברתיים, ולעודד אותה לדבר בשפה אחרת.

    כאשר אנשים מהגרים, לעומת זאת, קשרים רבים מתנתקים (למשל מכיוון שתוך כדי הגירה דור ההורים אינו מוצא את מקומו בארץ החדשה, או מכיוון שילדים מהגרים ללא הוריהם), הם מוכנים למספר רב של שינויים בחייהם, והחלפת שפת הדיבור נעשית קלה יותר – קשה להתייחס לאנשים שאינם מהגרים בתור “אבק אדם” שניתן לייצר ממנו “אדם חדש”, אלא אם כן משתמשים באמצעים ברוטליים, מה שהציונות לא עשתה.

    מאידך, איני מסכים איתך לגבי הטענה שהעברית היתה היחידה שהיתה יכולה למלא תפקיד של Lingua Franca – הרי בימי היישוב היתה הדומיננטיות האשכנזית היתה כמעט מוחלטת – למיטב ידיעתי, לא היתה בולטות מיוחדת למזרחיים בתחיית השפה העברית בשנים אלה – תקן אותי אם אני טועה. קשה לי להאמין שהיה קושי רב באימוץ האידיש כשפת הדיבור, לו לא סבלה שפה זו מדימוי כה שלילי וזיהוי כה חזק עם הגולה. חווית העלייה לא”י היתה, אם כן, תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספק לתחיית השפה העברית.

    “אני חושש שאינני מסכים עם ההפרדה שדני מפריד בין הציונות לתחיית העברית”

    ברור שיש קשר בין התופעות – לאומיות ותחייה לשונית הלכו יד ביד במאה ה-19. כל מה שאמרתי שהתופעות אינן היינו-הך: היו אינטלקטואלים עבריים שהיו ציונים והיו כאלה שלא היו, היו חלוצים שדגלו בתחיית השפה העברית, והיו כאלה שלא. הדוגמה האירית מראה לנו שעצמאות מדינית היתה אפשרית גם ללא תחיית שפה מוצלחת.

    “לא היתה לציונות תקומה [בלעדי תחיית השפה העברית]. זה היה נסיוב ההחיָאָה, שניתן למפעל הציוני ממש על סף קריסתו.”

    מדוע?

  36. נחמד הגיב:

    השתחרר על “סעיף אוליאנוב”.

  37. אתי הגיב:

    תודה תודה תודה
    כמה עונג גרמת לי בשבת גשומה זו.
    תוך כדי שיטוט לחיפוש חומר עבור הילדים בכיתה שלי צדה עיני את הכתבה המופלאה שלך.
    אני מודה לך מעומק הלב
    למדתי המון דברים חדשים

  38. נורית זהבה הגיב:

    יואב, מאד נהניתי לקרא את שכתבת.

    לגבי השפה האירית (הגאלית) באירלנד – רציתי להוסיף ידע אישי כשליחה שמתגוררת באירלנד מזה שנה וחצי.

    אכן נעשה כאן מאמץ מרשים להנחיל את השפה האירית בבתי ספר, בשלטי רחוב, תחנת טלויזיה ותחנת רדיו ציבוריות דוברות אירית בלבד וכיו”ב, אבל האנגלית ניצחה. בענק. יש אולי כ-75 אלף אירים הדוברים את השפה, דרך קבע, בעיקר במערב אירלנד, אבל השפה האירית איננה שגורה, והרשה לי לומר בביטחון שגם לא תהיה שגורה בפי העם האירי, הואיל ולמעט אצל בודדים, אין רצון אמיתי להחליף את השליטה באנגלית לשליטה באירית הנתפסת כשפה שלא תסייע לכלכלה האירית או להשתלבות האירית במרחב הפיננסי/תעסוקתי וכו’.

    בנוסף, קיימת קנאה בנו, בישראלים, על הצלחתנו לחדש את השפה העברית וקינאה לא מוסיפה אהבה… עכשיו, השאלה היא, מתי נצליח לחדש את היידיש? א זיי געזונט.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, נורית, על התוספת המעניינת. היה לי הרושם שרוב האירים מסוגלים להתבטא באופן כלשהו באירית. אני נזכר באנקדוטה ישנה, מזמן שחיילים איריים היו מוצבים עם כוח האו”ם בדרום לבנון בסוף שנות ה-70. רווח אז הסיפור בעתונות האירית, שהישראלים משתמשים ביהודים מאירלנד כדי לצותת לשיחותיהם של החיילים שנדרשו לנהל אותן באירית בלבד.

      כל או כך, ברור למדי שהפרוייקט הלשוני הזה הוא שווה-ערך של טיפוח אתרים ארכיאולוגיים או גנים לאומיים — עניין של זהות לאומית ושל אסתטיקה תרבותית.

  39. יעל הגיב:

    תודה על כתבה מרחיבה את הדעת ואת הלב.
    הוא גם אחד מגיבורי ילדותי.

  40. ברק ב הגיב:

    תודה רבה! מעניין מאוד!

Leave a Reply