670 מיליון הודים בשלושה שבועות

התפרסם ב’קו המשווה’, טור שבועי ב‘גלובס’, 21-20 באפריל 2004

“26% מהודו מחליטים היום”, היתה הכותרת הראשית ב’אינדיאן אקספרס’ ביום ג’ השבוע. החלטת השאר נפרשת לאורך שלושה שבועות, בהפגנה נדירה של גודל ושל חֵרוּת. התוצאה הוודאית: שום מפלגה לא תתקרב לרוב, ואת הממשלה הבאה תכונן קואליציה רַבַּת-משתתפים

כאשר 670 מיליון בני אדם יוצאים אל הקלפיות, בבחירות רב מפלגתיות, מותר לכל דמוקרט להתפַּנּוֹת לכמה רגעים מעיסוקיו כדי להתבונן, וכדי להתפעל. בהודו מתחילות היום הבחירות רבות המשתתפים ביותר בתולדות האדם.

כמובן, כל בחירות בהודו שוברות את השׂיא הקודם, שגם הוא היה שייך להודו, אבל זה אינו שולל מן הארץ הענקית הזו את האשראי. יש לה כמה שכֵנוֹת מיידיות, שאינן מצליחות לשבור שום שיא. סין, למשל, עדיין לא ערכה בחירות כלליות לפרלמנט שלה אפילו פעם אחת מאז נצחון הקומוניסטים, ב-1949. פקיסטן מעולם לא הרשתה לשתי ממשלות נבחרות רצופות להשלים את כהונתן. בשתי שכנות אחרות של הודו, נֶפּאל וּשְרי לַנקַה, משתוללת מלחמת אזרחים רצחנית.

הודו היתה יכולה להיחשב לסיפור הצלחה עם הרבה פחות ממה שיש לה כיום.

חוץ מ-20 חודשים לא נעימים מאוד, באמצע שנות ה-70, היא לא סטתה אף פעם אחת מִנוּסחַת השלטון הדמוקרטית שלה. אז, ראש הממשלה אינדירה גאנדי, הכריזה על מצב חרום, הִשעתה את החֵרוּיוֹת הדמוקרטיות, והשליכה רבבות ממתנגדיה לכלא. אבל היא נֶעֶנשה בחוּמרה רבה: כאשר חזרה והִתִּירָה את הרצועה, היא איבדה את השלטון. מאז לא השתעשע עוד איש ברעיונות כאלה.

השנה שבה הובסה אינדירה, 1977, היתה מעניינת גם במקומות אחרים. לא רק מפלגת השלטון הנצחית של הודו הושלכה החוצה: כמה חודשים קודם הפסידה מפלגת העבודה השוודית את השלטון, לאחר שלטון רצוף של 44 שנה. חודשיים וכמה ימים לאחר תבוסת אינדירה התחולל המהפך בישראל, אשר שָׂם קץ להגמוניה בת חצי מאה של השׂמאל בתנועה הציונית.

בשוודיה, המטוּטלת מיהרה לחזור שמאלה. בישראל, היא נשארה רוב הזמן בימין. בהודו היא נעה שמאלה וימינה פעמים אחדות. עכשיו, במידה שאפשר לסמוך על הרושם שמנחילים הסקרים והעתונים, נראה שהודו עומדת להעניק למחנה הלאומי שלה את תקופת השלטון הארוכה ביותר בתולדותיו. אַטַאל בּיהארי וַאגְ’פַּאי, ראש הממשלה הזקן, המתקשה ללכת וידוע בחיבתו לטיפה הַמָרָה, יקבל עוד הזדמנות. הוא נֶהֱנֶה כיום ממעמד שהיה לפָנים שמוּר רק לגַ’וַוהַרְלַל נֶרוּ (Jawaharlal Nehru ), ראש הממשלה הראשון (1947-1963), אבי השושלת שהנחילה להודו עוד שני ראשי ממשלות (בתו אינדירה ונֶכדוֹ ראג’יב), ואולי תנחיל לה עוד ראשי ממשלה בעתיד.

ואג’פאי – מראים הסקרים – לא יִתקַשֶה להביס את אלמנת נכדו של נֶרוּ, סוניה גאנדי, המנהיגה הנוכחית של מפלגת הקונגרס. בעלה ראגי’ב נרצח ב-1989, במהלך מערכת בחירות שעמדה להחזירו לשלטון. סוניה לא רצתה להמשיך את הפוליטיקה השוֹשַלתית, בין השאָר מפני שהדם הזורם בעורקיה אינו זה של כת הברהמינים ממדינת אוּטַאר-פְּראדֶש בצפון הודו, אלא זה של פְּשוּטֵי-עַם מאיטליה. אבל מפלגת הקונגרס נקלעה למצוקה קיומית, ועמדה בסכנת התפּוֹררוּת – וסוניה לא יכלה עוד להשתמט.

הַדַעַת נותנת שזו הפעם האחרונה. הבחירות האלה מכשירות את הדור הבא של שושלת נֶרוּ: בנה של סוניה, ראהוּל, ובתה, פְּריאנְקַה. ראהול בן ה-34 מתמודד עכשיו בפעם הראשונה על מושב בפרלמנט. אין כמעט ספק שהוא ייבחר, ואולי בעוד חמש שנים יתייצב בראש המפלגה.

“ילדי גאנדי מושיטים את ידיהם” (בתרגום קצת חופשי), מכריזה הכותרת בעמוד הראשון של ‘הינדוסטן טיימס’ (24 באפריל 2004). ראהול נראה כאן יושב בראש טנדר בעיר סוּלטאנפּוּר

השוֹשַלתיוּת הזו אולי הֶכרחית למנוע את התפַּזרוּתָה של מפלגת הקונגרס – אבל אין היא נכס אלקטורלי. נראה שֶחלפוּ לבלי שוב הימים, שבהם ההודים שירתו את מנהיגיהם. “עכשיו”, אומר לי פקיד בכיר בממשלת הודו, הנמצא בוושינגטון, “המנהיגים הם אלה הצריכים לשרת את בוחריהם”.

היא גונבת את עמק הסיליקון

המידה שבה הודו השתנתה מקבלת ביטויים הרחק מֵחוֹפֶיהָ. חֲלָלָהּ של הפוליטיקה האמריקנית מלא עכשיו תלוּנוֹת קולניות על הודו, הגונבת מקומות עבודה מארה”ב. ולא מקומות עבודה בעַנפֵי התעשׂיה, המזוֹהים היסטורית עם ארצות עניות – אלה הדורשים כוח עבודה זול עד גיחוך, כמו טקסטיל – אלא ענפים המחייבים השׂכּלה ויֶדע טכני מעמיק. הודו גונבת לאמריקה את מקומות העבודה של עמק הסיליקון.

התוצאה היא עליית מעמד בינוני עירוני, הנִיחָן בכל מיני תכונות מערביות, כמו למשל מְנוֹד ראש ספקני כלפי פוליטיקאים, כמו למשל אהבת החיים הטובים, כמו למשל צרכנות מסיבית, כמו למשל עייפות מוחלטת מאידיאולוגיה.

מפלגת הקונגרס הַוָתיקה היתה מלאה אידיאולוגיה, והאידיאולוגיה הזו נחשבה בשעתה חיונית לחלוטין לעצם שִיוּרוֹ של המִרקָם החברתי ההודי: סוציאליזם, מפני שאיזו ברֵרה יש לַעֲנִיִים מרוּדים חוץ מאשר לחתור לשוויון; חילוניוּת, מפני שאיזו ברֵרה יש לארץ שֶעשרות מיליונים מתושביה אינם שייכים לדת הרוב; מדיניות חוץ “נייטרלית” (זאת אומרת, עוינת למַדַי למערב, מבלי להצטרף לברית צבאית נגדו), מפני שמקומה הטבעי של הודו הוא בין עניי העולם, לא בין עשיריו.

לא על כל ה”איזמים” האלה אפשר להגיד שֶעָבַר זמַנם. חילוניות בוודאי מוסיפה להיות נוסחה עדיפה בשביל ארץ, שבה מעשֵׂי טבח עצוּמֵי ממדים עדיין מתרחשים מפעם לפעם על עניינים כמו סכסוך בעלוּת על נדל”ן בין הינדואים למוסלמים לשם הקמת בית תפילה. אבל כללית, הודו התחילה עוד לפני 12 שנה להיחלץ מן האוטארקיה הסוציאליסטית שלה.

במשך שנים היו נוהגים לשאול מדוע הסינים מציפים את העולם במוצריהם, וּמוֹשכים השקעות זָרות במאות מיליארדים, בשעה שההודים מזדנבים הרחק מאחור. סוף סוף, מחוץ לארצם מיליוני הודים עשו חַיִל ביוזמה חופשית.

מפלגת הקונגרס היא שהתחילה את הרפורמות, בראשית שנות ה-90. בגלל האֶתוֹס השוויוני שלה, היא קצת מתביישת בייחוס הזה. ממשלת הימין תובעת עכשיו את מלוא האשראי.

העניים שנשארו מאחור

הימין ההודי יָצָא מֵחֲלָצֶיהָ של תנועה לאומנית רבת שנים, שֶמִלחמה היתה לה עם האיסלאם. התנועה הזו רחשה חיבה מיוחדת לישראל, עוד בזמן שממשלות של מפלגת הקונגרס אסרו על ישראל לפתוח נציגוּת בניו דלהי, והתייצבו נגדה בכל פוֹרוּם בין לאומי. ברית אסטרטגית עם ישראל, הכוללת סחר נשק ותיאום מדיני, היא עכשיו מֵאַבנֵי הפינה של מדיניות החוץ ההודית.

אבל הימין ההודי אינו דורך במקום. ממשלת ימין היא המנהיגה זה שנתיים מהלך רְחַב יריעה להגיע להתפייסות היסטורית עם פקיסטן. היא גם מנַסָה לדַבֵּר אל לִבָּם של מצביעים מוסלמיים – שיעור המוסלמים בכמה ממדינות הודו מתקרב ל-20%, ואפילו עוֹבֵר אותו – והיא מציגה מועמדים מוסלמים לפרלמנט. היא מנַסָה לשַווֹת לעצמה דימוי של מפלגת שלטון טבעית וּמפוּכַּחַת, שֶעניינה היחיד הוא התקדמות כלכלית.

לא מעט הודים נוטים לפקפק באִפיוּן הזה. הם חושבים שהגרעין הקשה של מפלגת השלטון, הידועה בראשי התיבות BJP, מוסיף להיות מוּרכּב מִקיצונים, הזוממים לכונן תיאוקרטיה הינדואית, לרָעַת כל מי שחושבים או מאמינים אחרת.

השאלה הגדולה של הבחירות האלה היא אם העניים החיים באזורים הכפריים – הרוב הגדול של תושבי הודו – ינַצלוּ את ההזדמנות, כדי להודיע שהשִׂגשוּג הכלכלי של השנים האחרונות השאיר אותם הרחק מאחור.

גם אם יודיעו, אין זה ברור כלל כיצד תתורגם ההודעה. פעם היתה להודו מפלגת שלטון עם רוב מסיבי של מושבי הפרלמנט. כיום, גם המנצחים אינם יכולים לקַווֹת ליותר משליש המושבים. הם תלויים באוסף עצום של מפלגות אזוריות, אתניות וכיתתיות. בקואליציה הנוכחית יושבות 23 מפלגות, מי יודע כמה יישבו בקואליצה הבאה.

אגב, אין צורך לחפש בהתרגשות את תוצאות הבחירות מחר, או מחרתיים, או בשבוע הבא, או אפילו בעוד שבועיים. הבחירות בהודו עומדות להימשך שלושה שבועות (התוצאות ייוודעו רק באמצע מאי), ונראה שגם זה שיא עולמי חדש. הסיבה: הצורך לפרוס את כוחות הבטחון במקומות שונים בתת היבשת כדי להבטיח את תַקינוּת ההצבעה.

הכול נגוּעים בדַרגה מבהילה של עיוורון ושל יוהרה. הכול משַכתבים לתיאבון את ההיסטוריה, הכול שונאים את ההוֹוֶה, וחושבים אותו לִתאוּנה מצָעֶרֶת בין הֶעָבָר המהוּלל וּבין הֶעתיד הגדוֹל. למה להם חיים, כאשר מזוּמָן להם הנֶצַח.

“איננו רוצים לשכוח את הֶעָבָר, אבל גם איננו רוצים להיות משוּעבָּדים לו”, אומר ראש הממשלה (הפּוֹאֶטי). שוּתפיו מימין מזהירים אותו, שלא יָעֵז לוותר אף על שעל אחד, וקוראים לאוּמה “להשתחרר מעייפוּת המלחמה שלה”. בניו דלהי, כמובן

5 Responses to “670 מיליון הודים בשלושה שבועות”

  1. מוטי הגיב:

    מאמר יפהפה ומרגש

  2. עמית הגיב:

    רבה

  3. אורן הגיב:

    וכעת, לאחר התוצאות המפתיעות, אשמח לשמוח את הניתוח שלך.

  4. חוזה הוזה הגיב:

    חזרתי כעת מהודו, היה מאד מעניין לראות את ההודים מנהלים שיחות שאידיאולוגיה קפיטליסטית לחלוטין היא הסאב טקסט התמידי שלה. ההערות כנגד השילטון בדרך כלל נגעו לשחיתות שפושה בו ולא לאידיאולוגיה כזו או אחרת. נדמה שהכלכלה הקוקה-קולית תפסה כל כך בהודו עד שרק זה יכול להסביר את המפלגה הקומוניסטית כמעיין התנערות של חלק קטן של האוכלוסיה.

  5. עד ן הגיב:

    למה אתם לא כותבים על סרטים הודים כדי שתכתבו על זה כי אם תכתבו יבואו אליכם הרבה גולשים

Leave a Reply