תלתליה של טייב'ל

 

לפני הרבה שנים לקחה אותי סבתא רייז'ל אל חדרה, פתחה את מגירת הארון – זו המגירה שנדפו ממנה תמיד ניחוחות של יוֹשֶן מוּפלָג – והוציאה שַׂקית קטנה. ידיה של סבתא רעדו, אולי מחמת הזִקנָה, ואולי מחמת המעמד. כאשר נפתחה השקית, ראיתי בה את תלתליה של טייב'ל.

 

כשהייתי ילד, חשבתי שטייב'ל הוא שמה הפרטי של השואה. היא היתה אחותה הצעירה של סבתא, והיא החמיצה את ההזדמנות לבחור באחד משני הכיוונים הגיאוגרפיים שהיו מעניקים לה חיים: מזרח או דרום. תחת זאת היא עזבה את ארץ הביצות, בין נהר הפריפיֶט לנהר הפינה, במה שנקראת כיום "בלארוס", ועברה לווארשה. סבתא נסעה דרומה, לפלשתינה. אחיה נסע מזרחה, למוסקבה. לפני שנפרדו, רייז'ל וטייב'ל גזרו זו מראשה של זו כמה קווּצוֹת שיער, ונשבעו להחזיר אותן בפגישה הבאה.

 

טייב'ל נעלמה בתוך כּרָעָיו של גטו וארשה. היו לה אז בעל וילדה קטנה, "בת גילך", היתה סבתא מטעימה, וּמַראָה לי את התמונה המשפחתית האחרונה. טייב'ל אולי מתה מטיפוס, ואולי מתה מרעב, ואולי הוּבלה ברכבת לטרבלינקה. שמָהּ לא הופיע בשום רשימה. למִשמַע הסיפור התעורר בי הצורך להבטיח לסבתא, שאני אמצא את טייב'ל, שהיא בוודאי לא מתה.

 

הייתי חולם בהקיץ, שאני מתהלך ברחוב של עיר רחוקה, וּפוֹגֵש את טייב'ל. איך תַכּיר אותה, גם אם תפגוש? היתה אמי שואלת בחצי-קינטור. לפי התמונה, הייתי עונה. אה, אמרה אמא, אבל טייב'ל בוודאי הזדקנה מאוד, גם מן הסבל, וגם מן הזמן שעבר. הייתי מושך בכתפיי. ילדים בגיל ההוא אינם מניחים כלל את הזמן העובר. הם מניחים שלסבתא תמיד היה שֵׂעָר לבן, וּממילא טייב'ל היא עדיין צעירה ויפה וּשחוֹרת-תלתלים. כשֶמֵתָה סבתא רייז'ל נעלמו תלתליה של טייב'ל, יחד עם רוב חפציה של סבתא, בנסיבות שמעולם לא התבררו לי.

 

בשבוע שעבר ביקרתי, אולי בפעם האחרונה, אצל שיינד'ל, בת-דודתה של סבתא. היא בת 94, וחיה בעיר קטנה וּמנוּמנמת בניו-ג'רזי. אומנם אוזניה התחָרשוּ כמעט לגמרי, אבל קולה צלול, והיא זוכרת לא-רע את העברית שלמדה בגימנסיה בפינסק לפני 80 שנה. אבל את טייב'ל אין היא זוכרת. "טייב'ל?" היא מִלמלה במבוכה, כאשר שאלתי אותה על הנערה עם התלתלים. "אתה בטוח שהיתה טייב'ל?"

 

אני חושב שכן, אמרתי. אני חושב שהיתה.

 

 

(הרשימה התפרסמה לראשונה ב'גלובס' ביום השואה תש"ס, 2000)

 

תגובה אחת בנושא “תלתליה של טייב'ל”

השאר תגובה