המעמד הבינוני בשיא יצירתיותו. קריקטורה מעתון לונדוני, 1878
התפרסם ב’כסף’, המוסף השבועי של ‘גלובס’, 16-15 באפריל 2004
קרל מרקס ישב בפאריס בסוף שנות ה-40 של המאה ה-19, והתמלא גועל נפש. הוא ראה את הבורגנות בִּקְלוֹנָהּ. הוא ראה אותה מְקימה רפובליקה, ונִפטרת ממנה בִּמהירוּת מסחררת, כדי להושיב הרפתקן נִפסָד על כֵּס הקיסר, וּלכוֹנֵן את הרודנות המודרנית הראשונה באירופה.
מלחמת מַעֲמָדוֹת, אמר מרקס, תפטור אותנו אחת ולתמיד מן הבורגנות הזו. מֵאחר שלא היה דמוקרט ולא היה ליברל, הוא קיווה לדיקטטורה של הפרולטריון. מגשימֵי חזונו לימדו אותנו משהו על רִשעוּת הֲזָיוֹתָיו.
מלחמת מעמדות אמנם היתה, אבל רְאוּ מי ניצח בה: הבורגנות, אלא מה. רפובליקות של מעמד בינוני התפשטו על פני כל העולם המתועש.
מרקס, אם גם טעה בהערכת תוצאותיה של מלחמת המעמדות, נחל בכל אופן הצלחה מרשימה בעניין אחד: הוא הוריש לְדורות של אינטלקטואלים שמאליים וליברליים את שִׂנאַת הבורגנות. מג’ורג’ ברנרד שוֹ ועד ז’ורז’ בראסאנס למדנו לָבוּז לעֶרכֵי המעמד הבינוני, גם, או בייחוד, כאשר כל האימפּוּלסים שלנו היו טבוּעים בחוֹתָמוֹ.
מי שלא סלחו למעמד הבינוני את חולשותיו היו מוכנים, או אפילו להוטים לא פעם, לסלוח לסטליניסטים את חולשותיהם. הם שכחו, לרָעָתָם, כי בלי המעמד הבינוני לא היתה לנו ציוויליזציה. לא היתה לנו מה שקוראים כיום “חברה אזרחית”. אפילו המושג “אזרח” בלשונות המערב נובע מן המלה “עיר”, באותו מובן שהעיר הלא-אריסטוקרטית יילדה את הרעיון של קהילת אזרחים. הקהילה הזו רשאית לתבוע לעצמה זכויות, ולפיכך רשאית להפחית את זכויות היתר של המעמד השליט.
(פעם, לפני שהארץ נֶחצתה בין מחנה לאומי למחנה שלום, היו נוהגים להבחין בין “מפלגות הפועלים” ל”מפלגות האזרחיות”. העיר האזרחית ביותר בארץ היתה רמת גן, ואת מרכזה עיטר “בית האזרח”, התשובה הבורגנית המהוגנת לבית מועצת הפועלים.)
אין לנו חיים בלי המעמד הבינוני. אבל אין זה מפני שהוא נועז ועקיב ונאמן וּמלא הקרבה. אין לנו חיים בלעדיו מפני שהוא נוטה להיות פרגמטי, ומה לך תכונה נערצת יותר, בייחוד בחברות שֶלָקוּ בתשישות אידיאולוגית. אבל הפרגמטיות של המעמד הבינוני מעוּגנת בפחד. הוא תמיד מפחד. הוא מפחד מפני אינפלציה. הוא מפחד מפני דפלאציה. הוא מפחד מפני אנרכיה. הוא מפחד מפני ניהיליזם. הוא מפחד מפני נון-קונפורמיות.
אשרי מפחד תמיד, אמרו אנשים חכמים מאוד ולא-קונפורמיים מעיקרם. ואמנם הפחד הזה אינו רע, אם הנסיבות הן נורמליות, זאת אומרת אם יש פחות-או-יותר שלום, ואם יש פחות-או-יותר שִׂגשׂוּג, ואם איש אינו מהלך אֵימים על הקוֹנפוֹרמיוּת המבורכת של המעמד הבינוני ברעיונות של תיקון עולם, בייחוד אם התיקון הוא פתאומי.
“הרוב השקט”
כאשר מפחידים את המעמד הבינוני, הוא נוטה לשכוח שהוא בעצם די ליברלי ודי סובלני ודי לא-אידיאולוגי. כאשר מפחידים אותו, הוא נוטה לחפש מִקלָטים בחֵיקם של אלה המבטיחים לחזור ולכונן את הסדר התקין. מדהים על מה המעמד הבינוני יסכים לוותר, אם רק ישוחרר מִפַּחֲדֵי האינפלציה/דפלאציה, ואם רק יבטיחו לו – מילולית או מטאפורית — שהרַכָּבוֹת יֵצאוּ בזמן.
מוטב לכל פוליטיקאי לזכור את פחדיו של המעמד הבינוני, כאשר הוא מוציא את המעמד הזה להפלגות הרפתקניות. בדרך כלל השמאל הדמוקרטי הוא זה השוכח להתחשב ברצונו של המעמד הבינוני ובפחדיו, ולכן הוא נופל מן השלטון בנסיבות דרמטיות מאוד (גרמניה הוויימארית, צ’ילה של איינדה), או דרמטיות קצת פחות (בריטניה בשנות ה-70 של המאה ה-20).
ניקסון לא היה בדיוק הנשיא הפופולרי ביותר של כל הזמנים — אבל בבחירות של 1972 הוא גרף 49 מ-50 המדינות. איך? הוא הבין ללִבּוֹ המפוּחָד של המעמד הבינוני
הדמוקרטים בארה”ב לא הבינו עד כמה הפחידו את המעמד הבינוני בשנות ה-60. ריצ’ארד ניקסון דווקא הבין. אם אינני טועה, הוא האיש שֶטָבַע את המושג “הרוב השקט” (בנובמבר 1969, בנאום לאומה). האינטליגנציה השמאלית נחרה בבוז – וב-1972 ניקסון גרף 49 מ-50 המדינות של ארה”ב. רונלד רייגן עשה בדיוק אותו דבר 12 שנה אחר כך.
זה קרה גם בישראל בשנות ה-90. פעמיים. השמאל הדמוקרטי נחר בבוז לנוכח פחדיו של “הרוב השקט”, וקיבל בתמורה את בנימין נתניהו. הוא חזר ונחר, וקיבל בתמורה את אריאל שרון. מדהים כשלעצמו שלשמאל הדמוקרטי ניתנו שתי הזדמנויות בתוך שלוש שנים. פוליטיקאים כושלים אינם מקבלים בדרך כלל הזדמנות שניה.
אלא אם כן כמובן שמם אריאל שרון. או בנימין נתניהו.
או בנימין נתניהו. עכשיו, משהמיתון בישראל הגיע רשמית אל קִצוֹ, ושַׂר-הָעַל במשרד האוצר מתכנן לקצץ מסים, הֶחָלָל מתמלא קריאות השתאות וּגניחוֹת התפעלות. לאחר פלירט ארוך ומכאיב עם התמוטטות כלכלית, ולאחר שֶטָעַם את טַעַם הדפלאציה, המעמד הבינוני אסיר תודה לנתניהו, ומוכן להעניק לו רהביליטציה. נתניהו לא יהיה סתם ראש הממשלה הבא, הוא יגיע לשם על כתפיו של המעמד הבינוני.
בישראל, ארץ אוכלת שרי-אוצריה, זה יהיה חִזָיוֹן לא רגיל. סוף סוף, מי זוכר שהיו פעם שרי אוצר ששמותיהם היו זאב שֶרף, יהושע רבינוביץ’, שמחה ארליך, יִגָאֵל הוּרביץ, יורם ארידור, יגאל כהן-אורגד – שמשרד האוצר היה תִקרַת הזכוכית שלהם. ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות המערביות, שרי אוצר הם מועמדים טבעיים לראש הממשלה, בייחוד במפלגות שלטון מאריכות ימים. בישראל, רק ראש ממשלה אחד הגיע לשם ישר ממשרד האוצר (לוי אשכול). לא כל כך רע שראש ממשלה יהיה שר אוצר לשעבר.
אלא מה, זה שהוא סיים את המיתון לא מחק את הרקורד של 11 השנה הקודמות, מאז שנטל את מושכות הליכוד מידי יצחק שמיר. ימי שלטונו הקצרים והדרמטיים הניבו יותר קיטוב פוליטי, פנימי וחיצוני, מימי שלטונם של כל קודמיו. הוא פילג את היהודים, הוא הגביר את שנאת הערבים, הוא עורר גועל נפש כמעט כללי אפילו מצד ידידים. הוא לימד את ערפאת לעשות אינתיפאדות ולהישאר בחיים (“אינתיפאדת המִנהָרָה”). הוא סיכן ללא צורך את יחסי ישראל-ירדן, והעניק חיים לשייח’ יאסין.
כֵּן, להציל
השנים האחרונות איימו על עצם שיורו של המעמד הבינוני, בין פצצות מהלכות ברחובות עריו לאינפיתאדה שבה לוחמים ונופלים ילדיו, בין אבטלת הטובים שבבניו עד רִבּית הרסנית המנתקת את קו האשראי ואת רוח ההֶעזה של יַזָמָיו.
הַעֲמָדַת המעמד הבינוני על רגליו היא משׂימה בעלת חשיבות היסטורית. אבל המעמד הבינוני אינו אוהב לקרוא היסטוריה. הוא שוכח מה עשו מצילי שלומו של המעמד הבינוני לאחר שגמרו להציל אותו.
כל כך הרבה פעמים ב-150 השנה האחרונות, המעמד הבינוני כרת בריתות עם הרפתקנים מחוּפָּשׂים למצילים לאומיים. כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה אנשים שילמו מחיר כל כך כבד על השִכחָה הכרונית של המעמד הבינוני. מה מאוד צריך לקַווֹת שזה לא יקרה הפעם. מה מאוד צריך לקוות שהמעמד הבינוני יתנַשֵׂא מעל בינוֹניוּתוֹ הטבעית.
היא היותה בקוטב הנגדי לצבאי, במדינת צבא.
מי ששמע פעם בכמה בוז יכולים אנשי צבא, בעיקר אנשי קבע, לומר את המילה אזרחים, יודע זאת היטב.
אני אפילו שמעתי מספר פעמים בפי אנשים כאלה את כינוי החיבה/גנאי “אזרחונים”.
רשימה מאלפת.
מאמר יוצא מן הכלל.
יואב, אתה הבנאדם היחיד שגורם לי לקרוא כתבה על נושא שלכאורה לא מעניין אותי בריתוק מוחלט עד סופה.
אבל אתה טועה, מטעה ושוגה בחוסר דיוק הסטורי.
א. ההתייחסות למרקס שגויה והחיבורים שאתה עושה במאמר בין תורתו של הלז לבין המעמד הבינוני הישראלי של היום הם הוצאת דברים מהקשרם.
מרקס ואנגלס היו האבות המייסדים ומורי ההלכה הבולטים ביותר של הסוציאליזם המרקסיסטי שנועד לתמוך ולשפר באדם העובד של אז “הפועל” שהוא ליבו של מעמד הביניים הישראלי של היום. הם ארגנו והנהיגו באורך פעיל תנועה מהפכנית שהייתה עתידה, כך האמינו, לקעקע את מצודות הקפיטליזם עוד בחייהם שלהם.
מרקס ניסח תורת ערך של העבודה המקנה לכול מוצר ערך מוחלט בשונה מהתפישה של ריקרדו (אותה אנחנו מקבלים בכלכלה הקפטילסטית) שהערכים היחסיים הם פרופורציונאליים לזמן העבודה המושקע בהם.
מתוך הנושא המורכב הזה עלתה שאלת התיאוריה של הניצול כפי שמופיעה בפרק הראשון של “הקפיטל”.
לכן,
כאשר אתה יואב בא לחבר את מעמד הביניים הישראלי של היום המורכב כולו כרובו משכירים ופועלים, אתה חייב לעשות את ההתאמה ההסטורית ולדעת שבדיוק אליו התכוון הסוציאליזם של אמצע המאה ה-19. דרך אגב, לא רק מרקס.
הייתה זו תקופת המהפיכה התעשייתית. המעמד “העובד” של אז חי בתנאי עוני קשים, שעות עבודה ארוכות מאד, שכר נמוך ושאר תנאים חברתיים אומללים. מנגד, היה מעמד הקפטליסטים שהחזיקו בהון וכמתודלוגיה עסקו בניצול הסביבה הכלכלית שלהם.
ב. לחבר בורגנות של המאה ה-19, מעמד בינוני ישראלי של היום, סטליניסטים של אמצע המאה ה-20, אינטליגנציה שמאלנית אמריקאית מהשליש האחרון של המאה שעברה ואזרחים במובן האתונאי באותו הקשר ובאותה נשימה יוצר אי דיוק והטעיה הסטורית.
ג. לחבר פוליטיקה אמריקנית על צורת הממשל המיוחדת לה עם פוליטיקה ישראלית השונה ממנה מהותית ברצף של ניקסון, אשכול ביבי, שרון הוא שוב חזרה על אותו מבנה שגוי של טיעון היסטורי \ עיתונאי המחבר זנב של חלקי עובדות מזמן אחד עם אוזניים של חלקי עובדות מזמן אחר.
ד. תקיפת המשנה הכלכלית של האדון ביבי צריכה להשען על עובדות, על הבנת המשנה הכלכלית העומדת מאחוריה ולא על סיסמאות שחלקן כמובן נכון אבל בעיקרן הן הוצאת דברים מהקשרם.
ה. אין הרבה קשר בין המדיניות הכלכלית של שר האוצר ביבי, שראוי מאד להתווכח עליה, לבין השגיו האישיים של ראש הממשלה ביבי. שוב חיבור לא ראוי. כמו למשל העובדה שרבין ה- I היה ראש ממשלה מהגרועים שידעה ישראל מעודה, חוץ מגברת גולדה, ואילו רבין ה- II היה ראש ממשלה אחר לגמרי. שר הבטחון שרון הוא אדם אחר מראש הממשלה שרון וכך הלאה.
לסיכום: החיבורים במאמר מהסוג הזה צריכים להסתמך על עובדות, על נתונים, על הכרות עם המשנה הכלכלית של אז ועם התורה הכלכלית של היום ולא אוסף של אמיתות למחצה שנויות במחלוקת.
בדרך כלל אני מעריך מאוד את מה שאתה כותב, אבל לדעתי הפעם אתה טועה.
ככל שהבנתי מגעת, נתניהו קיבל את המשק במצב רע מאוד – על כך איו עוררין.
נדמה לי שעכשיו כבר ברור לכל מי שעיניו בראשו (אני מוציא מכלל זה את המגיבים בווינט שמודיעים שהמיתון ייגמר רק כשיקבלו עבודה עם מזדה 323 צמודה וביטוח מנהלים) שהמצב במשק אכן השתפר וממשיך להשתפר.
במהלך הזמן שעבר בין שיא המיתון ליציאה ממנו, החזיק את המפתחות אדם אחד: נתניהו.
נניח שהמיתון היה מחריף, את מי היינו מאשימים?
ציבור הגון, לא כל שכן תקשורת הגונה, צריך להיות מסוגל לשפוט את פרנסיו גם לכף זכות, שהם ראויים לכך.
זה שבעלי ההון אומרים שנגמר המיתון, הבורסה חוגגת ואיתה ראשי הבנקים והתאגידים לא אומר שנגמר המיתון. העובדה היא שלא נוצרו מקומות עבודה והאבטלה הולכת ומעמיקה למרות סיירת האבטלה המוקמת . אין שום ספק שביבי פגע יותר מכל, במצביעיו(אולי במצביעותיו הוא פגע יותר) וזאת תוך תשלום אתנן לבוסים האמיתיים שלו שמממנים אותו.
ועכשיו נוצר מין סיפור תקשורתי לפיו ברור שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. אולי נתחיל לחפש סיפור אחר?
“ימי שלטונו הקצרים והדרמטיים הניבו יותר קיטוב פוליטי, פנימי וחיצוני, מימי שלטונם של כל קודמיו”
אולי מנקודת המבט שלך. אבל לא שלי. מנקודת המבט שלי רבין השני צריך לקבל את הפרס הזה. כתושב רמת הגולן קרא לי ראש הממשלה “פרופלור” – למתנחלים “נדל”ן” ולאזרחים מפורקים לגרמיהם “קורבנות השלום”. כאשר רבין קרא נפולת של נמושות, פודל, חתרן בלתי נלאה, פרופלור, נדל”ן וכו’ קיבל את זה השמאל כהלצה פלמ”חניקית ושובבית – מבלי להבין שחצי מהעם מקבל את זה כעלבון ממלכתי. רבין, אשר ביום בהיר אחד שינה את תפיסתו האסטרטגית ב 180 מעלות ולעג וקילס את כל אלו שלא ביצעו את התפנית מהר כמוהו; אותו הרבין אשר המשיך ב”תהליך שלום” לא עם אויבי האתמול כי אם עם טובחי ההווה; רבין שקרא לאנשים ולקבוצות עם שלמות בשמות גנאי “שובביים” היה – לפחות בעיני חצי מהעם – ראש הממשלה המפלג ביותר של העת החדשה.
כמו קוראים רבים אחרים, אצטער מאוד אם תבחר להשתתק.
שאלה, ולא מתוך אי-הסכמה כמו מתוך אי-ידיעה:
למה אתה מייחס את תיעוב הבורגנות למסורת שהשאיר מרקס? התיעוב הזה נראה לי יותר מהכל מורשת של תנועת הרומנטיקה, בזמן שההתקפה של מרקס על הבורגנות קשורה יותר לזרמים בהשכלה, והיא יותר אמצעי מאשר תכלית. הבורגנים מעניינים אותו רק בכך שהם מנצלים את הפרולטריון.
דווקא כאן הראה לי שנתניהו לכוד בצבת מעניינת: הלאומנות שלו מתחברת לזרמים רומנטיים בחברה הישראלית, בעוד שהחיבור שלו לבורגנות מאלץ אותו לוותר עליה. זאת נראית לי בחירה מעודדת.
מסוכן אצלנו לומר דברים שעלולים להתגשם ר”ל.
כמעמד בינוני מנוסה, כבר למדנו שיש לעשות הפרדה
בין הצהרותיו של ביבי על סיום המיתון, לבין הנתונים
שמפרסמת הלמ”ס.
מאמר מצויין. תודה
“כן ולא” (ולא, זה לא ציטוט של שמעון).
כן חומד לצון בחלק מן התגובות או בבחירת מילים; לא, לא חומד לצון בנוגע לגולן. אני גר בישוב שמשפחתי הקימה בשנת 1892 (להוציא תקופה קצרה שהוחזק בידי בוזזים סוריים, עד שיחרורו במלחמת העצמאות).
ובנוגע לריבוי תגובות תחת אותה כתובת אלקטרונית, הסיבה עשויה להיות ריבוי המשתמשים במחשב. הורים, ילדים, קרובים, חברים ומבקרים… למיטב ידיעתי הגבתי אישית רק פעם אחת בעבר, וזה היה במאמר שלך “קפד ראשם אמר ההמון”, שם השתמשתי בשמו של המתמודד מריאנו רחוי.
בכל מקרה, מר קרני, ובעיקר לאור התגובה האמוציונאלית שלך לחלק מהתגובות, אני מקווה שלא העליתי שום תרומה לקצף, ומבקש לברך ולהודות שאני נהנה מאוד לקרוא את מאמריך באשר הם מפורסמים. לא הרבה כותבים משמאל גורמים לי הנאה. יואב קרני כן.
אני כותב תחת ההסתייגות שאייני מתיימר להיות כלכלן, או סוציולוג.
כפי שזה נראה כרגע, נתניהו אכן מוציא אותנו מהמיתון העמוק. הוא אמנם לא עושה זאת לבד, שותף בכיר שלו בזה הוא השב”כ, שיש לו הצלחות לא מבוטלות בשיבוש היכולת של ארגוני הטירור להוציא פיגועים בשטח ישראל.
הבעיה עם נתניהו להבנתי, היא הדרך שבה הוא מוציא אותנו מהמיתון, על ידי ויתור על שכבה שלמה של החברה הישראלית שתשאר מאחור, ובעצם תפלט החוצה מהמעגלים היצרניים, והצרכניים בישראל, והכי גרוע שבסופו של דבר היא תהפוך חזרה ל”ישראל השנייה” של שנות ה-70.
נתניהו עושה זאת על ידי קיצוץ חד של החינוך הממשלתי, הבריאות הממשלתית, והרווחה הממשלתית. בסופו של דבר מי שעד כה היה חלק מהחברה הישראלית בזכות אותן מערכות, יפלט החוצה. מדיניות נתניהו לא נתנה לו אלטרנטיבה אמיתית.
לדעתי נתניהו עשה לעצמו חיים קלים על חשבון שכבה מאוד גדולה באוכלוסיה.
למרות שאתה מזדרז להכתיר את בעלה של שרה אשתי למלך המעמד הבינוני, עדיין קיימים בארץ לא מעט אנשים המשתייכים למעמד הזה, שרואים בעיניים כלות כיצד זה שטוב ליהודים מדבר הרבה, כרגיל, ועושה מעט, גם כרגיל.
חוץ מהוצאת קרנות הפנסיה מידי ההסתדרות (דבר מבורך לכשעצמו), לא זז הרבה במשק. אמנם שלמה נחמה אנד קומפני יצאו כבר מהמיתון. השאר עוד לא כל כך. האיש השמן, כפי שאוהב לקרוא לו הביבי, משמין ללא הרף ועדיין רוכב על כתפי האיש הרזה. המגזר הציבורי מתרחב, האבטלה מתגברת, ושערה אחת לא זזה מראשם של עובדי הוועדים הגדולים, אותם הבטיח נתניהו לרדוף ולהפריט עד חורמה. ועוד לא אמרנו מילה על כך שכל השיפור הקוסמטי מקורו בכלל בערבויות האמריקאיות ולא במעשיו של שר זה או אחר.
אז לקבוע שבגלל המעמד הבינוני נתניהו ינצח בבחירות הבאות זה קצת מוגזם. בקרב המעמד הבינוני יש סלידה מנתניהו לא פחות, וכפי הנראה אף יותר, מאשר בעשירונים האחרים. זה לא סותר את העובדה העצובה שכמעט כל מועמד מטעם הליכוד, (אלא אם כן האלפרונים והרוזנשטיינים יחליטו שאין להם יותר צורך באנשי הקש שלהם בכנסת, וימנו את עצמם למועמד לראש הממשלה), מסוגל היום לנצח בבחירות עם יד אחת קשורה לאחור, גם ללא התגייסות גורפת של המעמד הבינוני, את הסמרטוטים של העבודה, המונהגים ע”י הכישרון החדש והמבטיח שמעון “אני לוזר?” פרס.
רק נדמה לי שמהפוסט הזה כמו גם מאחרים שאתה כותב נודף קצת ריח ניטשאני. בעצם הוא (ניטשה) נוכח לעיתים קרובות בכתיבה הרהוטה כל כך שלך. למי שכועס כמעט יום יום על ההבחירות של הציבור הישראלי והמעמד הבינוני שלו כמוני קשה שלא להסכים עם דבריך . אבל קצת סלחנות ופרספקטיבה היסטורית יכולה לעזור. בכל מקום להבטחה של ” איש חזק” יש כח משיכה.אולי מי, יודע הוא גם יקיים משהו בלי לחבל בתשתית של החברה האזרחית. יותר גרוע מגולדה הוא לא יהיה.
כל הכבוד…סוף סוף מקום המעורר ויכוח ולא וכחנות.
המאמר כמו אחיו מנוסח מעולה ומביא בבהירות את משנתו של המחבר.
למרות שיש לי הסתייגות מהחלק הקושר את מארקס. נכון שבישום תורתו נעשו עיוותים שפגעו במליונים אך זה היה רק ככסות למעשים שבינם למארקסיזם לפי שיטתו אין דבר וחצי דבר. ( מומלץ לחפש יותר בכיוון אסכולת פרנקפורט שבעשיית אנשייה תרמה רבות לפרשנותו). והכי חשוב…אל תשתתק! המאמר נגע בעצבים חשופים, וטוב שנגע. מס’ התגובות הגבוה מעיד על כך, וזה מבורך – הביקורת היא הפרגון הגדול ביותר למחבר.
אני שמח שרוב המגיבים כאן, כולל אלה החולקים עליי, מעוניינים בחילוּפי דעות, לא בחילופי הקנטוֹת, או בהתאנפפוּיוֹת אנונימיות.
הנה כמה הערות:
* אחריותו של נתניהו לסיום המיתון: יתכן. אבל זה היה ביסוד טענתי — שהמעמד הבינוני כרת בריתות עם מציליו מאחר שהתגעגע אל חוק וסדר, או אל יציבות פיננסית. זה קרה הרבה באירופה מאז אמצע המאה ה-19, זה קרה גם באמריקה, בוודאי באמריקה הלטינית. הנטיה היתה להשתמט מן הטווח הארוך לטובת הטווח הקצר והבינוני; הנטיה היתה להתעלם מן האופי ההרפתקני של מצילי יציבותו של המעמד הבינוני. דיברתי על נפוליאון השלישי, המתואר לפעמים (כנראה בהגזמה) כמייסד האמתי של הפשיזם באירופה; היו גרועים ממנו.
אם נתניהו ראוי לאשראי על סיום המשבר, אין לי כוונה לגזול אותו ממנו. לעומת זאת אני חושב למסוכנת את חזרתו הכמעט-ודאית לראש הממשלה. הוא הראה בֶּעבר עד כמה הוא הרפתקן, עד כמה הוא ציניקן.
* מִמרחק ישיבתי נדמה לי שֶחֲזָרָתוֹ לראש הממשלה אינה “סיפור תקשורתי”, אלא היא סבירוּת פוליטית גבוהה. מה מאוד אשׂמח לעמוד על טעותי.
* מעניינת הערת יהונתן על נתניהו בין “זרמים רומנטיים” ובין בורגנות.
אני חושב שבזה בדיוק העניין. נתניהו מצטייר עכשיו כנקודת החיבור בין שתי המגמות האלה, שבאופן נורמלי אינן צריכות להתחַבֵּר. בשנות ה-50 לא היה דבר רחוק כמעט יותר מן הדעת מאשר איחוד המפלגות האזרחיות בארץ (בייחוד הציונים הכלליים) עם המפלגות הלאומניות (זאת אומרת, תנועת החֵרוּת). אבל האיחוד הזה קרם עור וגידים באמצע שנות ה-60, וסלל את דרכו של מנחם בגין אל השלטון. אני חָרֵד שנתניהו יחזור ויכונן את הקואליציה הזו.
* לעניין הערתו של “המעיק הגס” (אני קצת מוטרד מזה שאותה כתובת דוא”ל מוצמדת לשורה של כינויי רשת, אני מקווה שאין כאן העמדת פנים): אני נוטה להסכים. אני חושב שיצחק רבין היה גיבור דורנו — אבל הוא אמנם קיטב ופילג, ועשה כן בדרך כלל שלא לצורך. גם חזרתי והבעתי את הדעה הזו בכל מיני הזדמנויות בשנים האחרונות. אני חושב לשגיאה גורלית את החמצת רבין לכונן קונסנסוס חדש לאחר אוסלו. אני חושב שקונסנסוס כזה היה יכול להיווצר, אילו דיבר עם מתנגדיו במקום לבטל אותם. “פרופלורים” אמנם היתה התבטאות טראגית.
מדוע איפוא אני אומר’ שנתניהו הניב “יותר קיטוב פוליטי, פנימי וחיצוני” מכל קודמיו? מפני שזאת עובדה. רבין הוציא את ישראל מבידודה האזורי והבין לאומי, ועורר תקווה ממשית של פיוס היסטורי עם הפלסטינים. לשון אחר, הוא לא עורר קיטוב חיצוני. נתניהו השיג הן קיטוב פנימי, הן איבה חיצונית. זה הכול.
אבל המעיר, בין אם הוא אמנם מתיישב מן הגולן ובין אם הוא חומד לצון, יוכל לראות שגם ברשימה הזו, שעליה אנחנו מתווכחים, הטלתי על השמאל הדמוקרטי את האחריות לפניית המעמד הבינוני ימינה, פעמיים בשנות ה-90. כללתי בזה את ימי רבין.
אני קורא את הרשימה בסוף יולי 2011 ותוהה אם זה הזמן לרשימת המשך או מה שבלועזית היינו קוראיהם follow up 🙂