סין: סוף הַהֲזָיָה

פורסם ב’קו המשווה’, טור שבועי ב’גלובס’, 18-17 במארס 2004

 

בשבוע שבו אל קאעידה הפילה את ממשלת ספרד היה קל להחמיץ את מַשַק כַּנפֵי ההיסטוריה במזרח אסיה. אבל מַשָק אומנם נשמע. איזה עוד איפיון אפשר לתת להחלטת הפרלמנט של סין להַכּיר בזכות הקניין הפרטי?

 

הפרלמנט הזה, הוא כשלעצמו, אינו אלא חותמת גומי. אין בו ממש. הוא מעולם לא נבחר, הוא כמעט מעולם לא התווכח, כמעט את כל החלטותיו הוא מקבל פה אחד (לטובת ההחלטה הזו הצביעו 2,863, עשרה התנגדו, 17 נמנעו). החלטתו לתקן את החוקה אינה איפוא החלטתו. צורת המשטר של סין היא אוליגרכיה, והאוליגרכיה הזו – לפעמים לא יותר מחמישה גברים קשישים – היא היחידה המחליטה.

 

האקט אינו דמוקרטי, אבל המשמעויות מפליגות. אין זו הגזמה להגיד שביום א’ השבוע הגיעה אל קִצָּהּ הרשמי ההזיה הקומוניסטית של מאו צה טונג, אשר פיעמה כדיבוק בסין, באסיה ובחלקים אחרים של העולם. 55 שנה נמשכה ההזיה. הניסויים המהפכניים הבלתי פוסקים שהיא עשתה על בְּשָׂרָם של נתיניה עלו בחייהם של עשרות מיליונים. היא הבטיחה שוויון וצדק, אבל הנחילה בסופו של דבר עוני ורעב. היא הבטיחה לתקן את דרכי העבר, אבל העמידה את שׂנאַת הזרים המסורתית במרכז הפרקטיקות שלה.

 

המפלגה כמוֹתָג: איך המפלגה הקומוניסטית הסינית הפכה למינהלת נכסים קפיטליסטית (‘ניוזוויק’, 23 במאי 2005)

המפלגה הקומוניסטית של סין התחילה להשתנות עוד בסוף שנות השבעים. היא חדלה לתבוע בַּעֲלוּת מלאה על כלי היִצוּר. היא הרשתה הון פרטי. היא הפכה לעיקרים כמעט תיאולוגיים את הביטויים הבנאליים ביותר של מנהיגיה. “להתעַשֵר הרי זה מהוּלָל”, הכריז מפָרֵק הנכסים הגדול ביותר של הקומוניזם הסיני, דאנג שאופינג, בהיותו כבן תשעים שנה.

 

בהדרגה התחילו להיעלם המליצות הקומוניסטיות מאוצר המלים והתירוצים שלה. ב-1989 היא הטביעה בדם את המהפכה הדמוקרטית, שהנהיגו הסטודנטים של אוניברסיטת בייג’ינג. מאז, התירוץ היחיד שלה ליהנות ממונופול שלטוני היה האלטרנטיבה. בלעדיה, היא אמרה, סין תתפרק לגורמיה. בלעדיה, היא אמרה, לא יהיה לסינים הכוח להתרכז במשימה החשובה היחידה: פיתוח כלכלי מסחרר.

 

 

לשון אחר, היא חדלה להיות מפלגה מעמדית ומהפכנית, והפכה למפלגה אוטוריטרית מן המניין. היא חדלה להיות חֵיל החלוץ של האיכרים ושל הפועלים, ונעשתה האפיטרופסית של האומה כולה. אילמלא צבעה את עצמה בצבעים אדומים, היה קשה להבחין בינה ובין מפלגות ימין לא-דמוקרטיות באירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, או (בספרד ובפורטוגל) עד סוף הרבע השלישי של המאה העשרים.

 

היתכן שהצדק היה איתה? לא נעים לומר, אבל יתכן.

 

קודם קפיטליזם, אחר כך דמוקרטיה

 

כמעט מצחיק להיזכר, שֶאַחַד הוויכוחים הפוליטיים הגדולים ביותר לפני 25 שנה נגע לתיאוריה על הקשר בין קפיטליזם לדמוקרטיה. בעלי התיאוריה, מן הימין האמריקני, גרסו, שרק דיקטטורות ימניות יכולות לעבור הֲסַבָּה לדמוקרטיה. הסיבה: הן מַרשוֹת כלכלה קפיטליסטית, ופלורליזם כלכלי הוא המפתח לפלורליזם פוליטי.

 

לא יצאו אלא עשר שנים מפירסום התיאוריה הזו (ב-1979), והגוש הקומוניסטי באירופה התחיל להתמוטט. פלורליזם פוליטי הקדים את הפלורליזם הכלכלי.

 

התוצאות לא עשו רושם מיוחד על הסינים. הם ראו את ברית המועצות מתפזרת לכל רוח, מפני שתהליך השינוי בה יצא מכלל שליטה. הָרֶסֶן הוּתַר, הוענק חופש דיבור, המפלגה הקומוניסטית ויתרה רשמית על המונופול שלה, תנועות בדלניות הורשו להתארגן במחוזות האימפריה ולהתמודד על השלטון – אבל הרפורמות הכלכליות הוזנחו לחלוטין. הסימפטום המפורסם ביותר של ימי ברית המועצות האחרונים היה מחסור נואש בלחם. ההמונים הורשו לתבוע, אבל לשלטונות לא היה מה להעניק.

 

מה מעניין להיזכר, שמיכאיל גורבאצ’וב – גם בשעה שהעניק לנתיניו חרויות פוליטיות חסרות תקדים סירב לשקול סטיות של ממש מן האורתודוקסיה הכלכלית הקומוניסטית. רק חמשה חודשים לפני התמוטטות המשטר הוא עדיין התעקש שבארצו לא תהיה כלכלת שוק, אלא מה שהוא קרא “בחירה סוציאליסטית”. באותה השעה ממש, הסינים עשו ניסויים נועזים בכלכלת שוק, תחת ידה המכוונת של המפלגה.

 

התוצאות מדברות בעדן: לסין יש עכשיו מעמד בינוני של ממש. נתונים של הזמן האחרון מראים, כי ההכנסה השנתית הממוצעת לגולגולת בכמה מאזורי סין מגיעה כבר לאלפיים דולר בשנה. גֵאוּת של צריכה פרטית בסין מזינה עכשיו לא רק את סין, כי אם את העולם כולו.

 

אומנם ארה”ב מתלוננת על הגרעון המסחרי הנצחי שלה עם סין, אבל לאמיתו של דבר יש לסין עצמה גרעון מסחרי עם העולם החיצון. בפברואר לבדו הוא עמד כמעט על שמונה מיליארד דולר. היבוא הסיני בשנה שעברה עמד על 42 מיליארד דולר. המשק הסיני צמח בשנה שעברה בשיעור של 9%, וההשקעות הזרות הישירות עלו ב-27%.

 

 

ג’יאנג זֶמין, אשר השלים ב-2002 עשר שנות כהונה כנשיא סין ומזכ”ל המפלגה הקומוניסטית שלה, היה הרוח החיה מאחורי היוזמה לקַדֵש את זכות הקניין הפרטי, ולפתוח את החֲבֵרוּת במפלגה לפני בעלי רכוש ויַזָמים פרטיים., הוא נראה, כראוי, מתחת לשלט באנגלית המכריז “כלכלה חדשה”. אבל מתי תהיה גם “דמוקרטיה חדשה”?

 

 

הטרנספורמציה עצומת הממדים הזו לא עלתה לסין בשלמותה הטריטוריאלית, או ביציבותה הפנימית. בשביל ארץ, שהתנסתה במאתיים השנה האחרונות בכל כך הרבה תהפוכות ואסונות, זה הֶשֵׂג לא מבוטל. למרבה האירוניה, נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מחַקֶה אותו עכשיו: הוא מזָרֵז את הרפורמות הכלכליות וּמַחזיר אחור את גלגל הרפורמות הפוליטיות.

 

אבל כמה זמן תוכל סין להמשיך את המסלול הדוּאַלי שלה: כלכלה מתעצמת, המאמצת כל טכנולוגיה חדשה, ומעודדת מחשבה יוצרת – ובאותה השעה מערכת פוליטית מפגרת?

 

בדואליות הזו יש פוטנציאל ניכר של סכנה לעולם החיצון. הסיבה: אליטה שלטונית ללא מקור של לגיטימיות נוטה לחפש מקורות קַלים של תמיכה ציבורית. זו אחת הסיבות שמדי פעם עולה הטמפרטורה האזורית והבין לאומית, כאשר סין רומזת שתפלוש לטייוואן, או שהיא מתקוטטת עם ארה”ב, או שהיא מתנַכֶּלֶת למיעוטיה הקטנים (הטיבטים, או האויגורים המוסלמים).

 

השאלה היא אם סין תוכל לבסס את השגיה הכלכליים הניכרים, לעגן אותם בחוק, ולהתחיל לקרוא דרור לאנרגיה הפוליטית והאינטלקטואלית של מאות מיליוניה.

 

אם הם רוצים ללחוץ על הדוושה…

 

לא רק הזכות לקניין פרטי נקבעה בתחילת השבוע בחוקת סין, אלא גם “כיבוד זכויות האדם”. זה ניסוח קצת סתמי. לא ברור ממנו מה כוללות זכויות אדם. למשל, האם כלולה בהן זכות הדיבור וההתארגנות?

 

חוקות סיניות קודמות כיבדו לכאורה זכויות דמוקרטיות, אבל לא עמדו במבחן המעשה. היתכן שהפעם מישהו מתכוון ברצינות? האם מתפשטת בין מנהיגי סין ההכרה שזכויות כלכליות ופוליטיות אינן ניתנות להפרדה – והגיע הזמן להתחיל לפתוח את השערים?

 

לאחרונה היו כמה סימנים מעניינים שמשהו אולי קורה, אם גם (כרגיל) מאחורי הקלעים. סימן אחד היה פירסום של מכתב גלוי למנהיגות להעריך מחדש את תפקידה של המפלגה במרד הסטודנטים, שביוני ימלאו 15 שנה לדיכויו.

 

יש לעולם החיצון עניין ניכר בשלומה של סין. היא עכשיו אחד הקטרים העיקריים, המושכים את רכבת הכלכלה העולמית. לסין יש עניין בשלומו של העולם, מפני שאם בדעתה להוסיף וללחוץ על הדוושה היא זקוקה ללקוחות ולמשקיעים, והם יינתנו לה רק בתנאי שלום ויציבות.

 

זה משהו שלא היה קיים ביחסי סין עם שאר העולם. או שהוא רצה בכשלונה, או שהיא רצתה בכשלונו. עכשיו, גם היא, גם הוא, רוצים הרמוניה. השאלה היא רק אם סין תעשה בקרוב את הצעד ההגיוני הבא, ותואיל לתת אמון באזרחיה.

 

 

6 Responses to “סין: סוף הַהֲזָיָה”

  1. זו ש הגיב:

    זה בכל זאת נראה כמעט בלתי נמנע שגם סין תתפורר למדינות ועממים ברגע שייחלש השלטון המרכזי, והוא עתיד להיחלש ככל שהבורגנות תתחזק, לא?
    אני מנסה לדמיין לעצמי “הפרטה” בסין, והמחשבה מצמררת.

    שטחים כבושים יכולים להיחשב מקרה ייחודי של קנין פרטי? היש סיכוי שהדלאי למה ישוב אל ארצו עוד בחייו?

    (נון בית, תצלום הפרלמנט מדהים בעיני. במיוחד חלקו העליון)

  2. באנדר הגיב:

    לסין. נכון שיש בסין קבוצות אוכלוסיה ואף שפות שונות, אבל הן מאוחדות תחת הקיסרות והתרבות הסינית אלפי שנים.

  3. dh הגיב:

    הטיבטים אינם מיעוט, אלא עם כבוש.

  4. אופיר הגיב:

    אבל קבוצות האוכלוסיה השונות בוודאי לא היו “מאוחדות” תחת קיסרות זו או אחרת, וודאי לא תחת תרבות אחת במשך אלפי שנים, בנדר. יש הבדל בין מיתולוגיה להיסטוריה.

    באופן לא הרבה פחות פשטני אבל מעט מדוייק יותר בסין התחלפו שושלות הקיסרות בתדירות של עד 200 שנה לערך כששושלות שונות מייצגות קבוצות שונות (גם מחוץ לסין). סין נכבשה כמה וכמה פעמים מאז שהוגדרה כ”סין” (מאוחדת, כדבריך). גבולותיה של הוגדרו מחדש כמה וכמה פעמים. רוב המיעוטים האתניים בתוך סין מעולם לא השתתפו במשחק הפוליטי, גם היום לא ואין חשש – תחת משטר קפיטליסטי הסיכוי שהמצב הזה ישתנה קלוש ביותר.

  5. דני הגיב:

    “יש הבדל בין מיתולוגיה להיסטוריה”

    ובכל זאת, אין ספק שהדבר הבולט ביותר בהיסטוריה הסינית היא האחידות המדהימה שלה (לעומת הודו, אירופה, או כל נתח משמעותי אחר של הגלובוס): מאז ימי שושלת האן (מאז בערך 200 לפנה”ס, משמע כ-2200 שנה), נהנית סין רוב השנים האלה משלטון ריכוזי. אמנם ישנם מיעוטים (טיבטים, מונגולים, אויגור וכו’) אך אלו מונים פחות מ-10% מהאוכלוסייה, במערב הנידח, שאולי אין באמת להחזיבו כחלק מההיסטוריה הסינית. לגבי שאר ה-90% מהאוכלוסייה קשה לדבר על קבוצות אתניות: אף שדובר קנטונזית לא יבין דובר מנדרינית, הם יכולים לכתוב באותה שפה, ובכלל, מעולם לא היתה תנועה בדלנית קנטונזית שהתיימרה לייצג אומה קנטונזית. רעיון אחדותה של התרבות הסינית כנראה מושרשת עמוק מדי, כך שבמהלך ההיסטוריה, למרות שהיו תקופות של אנרכיה (האחרונה בשנים 1911-1949) בסופן נשמרה אחדותה הבסיסית של סין.

  6. נמרוד ברנע הגיב:

    אני מחכה בקוצר רוח לשובך, על מנת שנזכה לקרוא יותר מאמרים מצויינים כדוגמת זה מפרי עטך.

    אם יורשה לי להעיר,
    אימרתך כי “האם סוף סוף הבינו הסינים כי זכויות כלכליות וזכויות פוליטיות הולכות ביחד”, היא אימרה שנקודות המוצא שלה הן אורתודוקסיות ולא מטילים ספק בצורה שמאוד מזכירה את הקומוניסטים – רק מן הצד השני, הניאו-ליברלי קפיטליסטי נוסח כלכלת ג’ונגל אסקימוסית עם אידיאולוגיה של להפריט כל מה שזז ושהעניים, הנכים והמוחלשים ילכו לעזאזל.

    ארצות הברית היא דוגמא מושלמת לכך – לא צריך להרחיק לכת בהיסטוריה האמריקינית ולדבר על המקרתיזם, או על הרדיפה של הקומוניסטים גם בימים אלו, אפשר רק לדבר על חוק קטנטן שהקונגרס העביר מיד אחרי ה11 בספטמבר –
    THE PATRIOT ACT
    שמצמם את זכויות האזרח ונותן לממשל הפדרלי סמכויות מרחיקות לכת.
    אפשר גם לדבר על הזכויות לעושר בארה”ב – ולראות שלמרות שעברו 200 שנה מאז הקמתה, הרוב המוחץ של בעלי ההון, מה שמכונה האלפיון העליון, מורכב מבחינה אתנית אותו דבר – אנגלו-סכסים, לבנים ופרוטסנטנים. אז נכון שמדי פעם יש איזו אסתי לאודר, או איזה הודי שעשה הרבה כסף בעיסקה חכמה בבורסה, אבל בסכ”ה, במאקרו – מדובר באותה אוכלוסייה קטנה ששולטת לא רק בהון, אלא גם בבית הלבן.

Leave a Reply