קַפֵּד ראשם, אמר הֶהָמוֹן

התפרסם ב'כסף', מוסף סוף השבוע של 'גלובס', 19-18 במארס 2004

 

"רגע של אמת", מכריזה הכותרת בראש ה'שיקאגו טריביון' (והרבה עתונים אחרים בעולם), בדיוק לפני שנה, 17 במארס. זה היה יום אחד לאחר ועידת הפיסגה של תומכי המלחמה בעיראק, באיי האזורים. בצילום , משני עברי בוש, נראים ראש ממשלת פורטוגל (מימין) וראשי הממשלות של ספרד ושל בריטניה. אבל איזו מין אמת זו היתה?

 

 

אין זה כלל מן הנמנע, ש-2004 ו-2005 יַעַמדוּ בסימן הענשת דור שלם של פוליטיקאים שלא אמרו את האמת. אפשר שזה התחיל ביום א' שעבר בספרד, וזה יימשך בחודש יוני בבחירות לפרלמנט האירופי, ובבחירות הכלליות באוסטרליה מתישהו לפני הסתיו הבא, וזה יגיע לשיא דרמטי בבחירות בארה"ב בחודש נובמבר, ויושלם בבחירות הכלליות בבריטניה שיתקיימו אל-נכון במהלך 2005.

 

המכַנֶה המשותף יהיה עיראק. כל הממשלות העומדות לדין הבוחר היו חברות מייסדות בקואליציה הקטנה שיצאה למלחמת עיראק. חברי הקואליציה הזו הודיעו, בהשראת ארה"ב, שיַעַד אחד להם: לפָרֵק את עיראק מנשק ההשמדה ההמוני שלה. הם הטעימו, בדרגות משתנות של תוקף, כי הפלת סדאם חוסיין אינה היעד. הוא איש רע, רע מאוד, אבל אין זו מלחמה ל"שינוי משטר".

 

מחוץ לארה"ב עצמה, דעת הקהל בכל חברות הקואליציה התנגדה בהחלט למלחמה. מיליונים צעדו בעריהן הגדולות של המדינות החברות, להביע התנגדות. בלונדון לבדה התפתל נחש של מיליון בני אדם ויותר בדרך להייד פארק. סידני ראתה את ההפגנה הגדולה ביותר בתולדותיה. בערי ספרד לא היה מקום לזוז.

 

 


"הווארד דוחה את המחאות העולמיות", מכריזה הכותרת הראשית ב'סידני מורנינג הרלד', 17 בפברואר 2003, לצד צילום של הפגנה ענקית בסידני נגד מלחמת עיראק. ראש ממשלת אוסטרליה, ג'ון הווארד, יָצָא למלחמה נגד רצון אזרחיו. האם הוא ישלם השנה את המחיר האלקטורלי?

 

הפוליטיקאים לא שעו לדעת הקהל שלהם. הם עמדו על דעתם. הם הסבירו שזה מבחן של מנהיגוּת ושל מדינאוּת. לא כולם היו שותפים באותה מידה, כמובן. מחוץ לטוני בלייר הבריטי, איש מהם לא שיגר צבאות של ממש אל מֵעֵבֶר לים. יצאו כמה מאות מכאן, כמה מאות משם. אבל הפוליטיקאים לא אמרו את האמת.

 

מי מהם ידעו שאין הם אומרים את האמת? קשה לדעת. יתכן בהחלט שהם הוטעו על ידי דוחות ביון ועל ידי יועצים קנאים. יתכן שהם החליטו לעמוד לצד ארה"ב, פשוט מפני שחשוב לאנשים חופשיים לעמוד לצד ארה"ב, אפילו כאשר היא טועה.

 

ויתכן שהם ידעו שהם משקרים לדעת הקהל שלהם, כאשר הם אומרים שלסדאם חוסיין יש נשק השמדה המוני, הצריך "45 דקות" כדי להיכנס למצב הפעלה (כפי שטען דוח של ממשלת בריטניה). יתכן שהם חשבו, שאין להם ברירה אלא לשַקֵר, בהנחה שהתוצאות יצדיקו אותם לפני אזרחיהם, ואחר כך גם לפני בוחריהם.

 

ומה? הַאֵין אנחנו, אזרחי הדמוקרטיות המערביות, חוזרים פעם אחר פעם בגעגועים על האמת המהוללת שרק דה גול יכול להוציא את צרפת מאלג'יריה, ורק ניקסון יכול ללכת לסין, ורק בגין יכול לצאת מסיני, ואולי-אולי-מי-יודע רק שרון יכול לרדת מן הגבעות האסטרטגיות ולצאת מן הקאסבּוֹת הארורות.

 

"השקר האציל"

 

כשאנחנו חוזרים על האמת המהוללת, וּמִשתַבּחים ב"מדינאוּת" של דה גול ושל ניקסון, אנחנו אומרים בעצם שאנחנו מצַפּים מן הפוליטיקאים שלנו שיְשַקרוּ פה ושם. או אפילו שיעשו את ההיפך הגמור ממה שהבטיחו. אולי זה מפני שאנחנו, או לפחות חלקנו, איננו מאמינים שֶקוֹל המוֹן כקוֹל שָדַי; ואנחנו קצת מפחדים מקולו של הֶהָמוֹן; ואנחנו מקווים שמדינאינו הנבחרים יצילו אותנו מִידֵי בוחריהם.

 

ואני מניח שקוראי הטור הזה לא יתקַשוּ למצוא עוד סיבות להתמַכּרוּתֵנוּ הקולקטיבית למה שאַפְּלַטוֹן קרא פעם "השקר האציל" (כתבתי עליו בהזדמנות קודמת).

 

הבה נודה שלא כל כך ברור לנו לאיזו תכלית בדיוק אנחנו בוחרים ממשלות. מדוע אנחנו בוחרים אותן אחת לארבע שנים (או אחת לחמש בבריטניה ובצרפת, ואחת לשלוש באוסטרליה ובניו זילנד, ואחת לשש במקסיקו)? האם אנחנו בוחרים אותן כדי שיוציאו לפועל את מצעי הבחירות שלהן? האם אנחנו בוחרים אותן, מפני שאנחנו נוהים אחר האידיאולוגיה שלהן?

 

או, האם אנחנו בוחרים אותן מפני שאנחנו מאמינים כי הן ייטיבו למשול, חופשיות מכבלים של אידיאולוגיה, אֲמוּנוֹת על סטנדרטים של ממשל תקין, מלֵאוֹת מומחים ידענים במקום פוליטיקאים מקצועיים ויועציהם הממתינים בקוצר רוח להזדמנות הראשונה כדי לקפוץ משירות המדינה אל הפוליטיקה, כדי לחזור בגלימות של פוליטיקאים מקצועיים, השׂוֹכרים להם יועצים, הממתינים בקוצר רוח להזדמנות הראשונה כדי לקפוץ משירות המדינה אל הפוליטיקה, כדי לחזור בגלימות של פוליטיקאים מקצועיים, השׂוֹכרים להם…

 

אחד הגינויים הפוליטיים הנִמרָצים ביותר של שנות התשעים הוטח בביל קלינטון. הוא אינו עושה צעד, לפני שהוא מודד את דעת הקהל, אמרו מאשימיו. לימים תוטח אותה ההאשמה עצמה גם בטוני בלייר הבריטי. יוסי ביילין התלונן בשעתו במרכז מפלגת העבודה על כוונתו של שמעון פרס להצטרף לממשלת האַחדוּת בראשות שרון, מפני ש"זה רצון העם". כלפי זה ציטט ביילין את בן גוריון, אשר אמר, "יש ציבור, תמיד צריך להתחשב בו, קודם כול בבחירות ובתוצאות, אבל במדיניות אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור, אלא לנסות ולשכנע אותו".

 

לפי מיטב ידיעותיי, המלים ההן לא עוררו התפַּלצוּת כללית, אלא אדרבא, הן אישרו את המוניטין שיצאו ליוסי ביילין של מדינאות ושל העזה ושל העמקה. יתכן בהחלט שהוא ראוי להם, למוניטין, אבל "אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור" הוא ציווי קצת מרחיק לכת בתרבות פוליטית דמוקרטית.

 

השקר נעשה אוֹרֵחַ קבוע

 

מה צריך מנהיג פוליטי לעשות, כאשר הוא עומד לחצות את הרוּבּיקוֹן ולשנות את מהלך ההיסטוריה, אם הוא מגלה שהציבור אינם רוצים (אגב, כך בעצם מוטב להגיד בעברית, הציבור "אינם", לא הציבור "אינו")? האם הוא צריך לרקוע ברגלו, ולהגיד, מעשה גליליאו, "ובכל זאת נוע תנוע"? או שהוא צריך להבין, כי בחירות דמוקרטיות הן עניין של האצלת סמכויות, לא של חטיפתן?

 

ההיסטוריה של הדמוקרטיות המערביות אינה נותנת תשובה חד משמעית לשאלה הזו. אומנם כן, צרפת חייבת את חייה לַשֶקֶר האציל של דה גול ב-1962; והעולם כולו אולי חייב תודה לריצ'ארד ניקסון בבייג'ינג, 1972. אבל כאשר ניקסון הראה, כי הוא חושב את השקר לאמצעי לגיטימי ושגרתי של מדיניות, הוא הוכרח להתפטר, הנשיא היחיד בתולדות אמריקה.

 

ביל קלינטון, שלקה בלא מעט ניקסוניזמים, חזר על אותה הטעות, והיה קרוב להפליא לשַלֵם את המחיר. רונלד רייגן שיקר לָעָם האמריקני כאשר מכר בחשאי נשק לאיראן, והעביר את תמורתו באופן לא חוקי לידי המורדים בניקרגואה. הוא היה קרוב יותר ממה שאנחנו מניחים למשפט הדחה בסנאט.

 

והשבוע ראינו מה קרה למפלגת הָעָם הספרדית של חוֹסֶה מאריה אסנאר. שנה אחת בדיוק לאחר שהוא הוציא את ארצו למלחמה בעיראק נגד רצון הרוב הגדול של תושביה, הבוחר הספרדי התקומם נגד יורשו המיועד. אסנאר גדש את הסאה, כאשר עורר את הרושם שהוא יודע אל נכון שטירוריסטים באסקיים, לא מוסלמיים, הניחו את הפצצות בָּרַכָּבות של מדריד. השקר ממַכֵּר. הוא נעשה אצלו אורח קבוע.

 

 

"מיליונים נגד המלחמה", מכריזה הכותרת הראשית ב'אַבוּי', עתון היוצא בברצלונה, 16 בפברואר 2003. מצד ימין, העתון מוסר את מספרי המפגינים, ובראשם נתוני ספרד: ברצלונה – 1.3 מיליון, מדריד – מיליון. האם לראש הממשלה אסנאר היתה הרשות לצאת למלחמה?

 

 

כשלעצמי אינני מתפעל מהתקוממות הספרדים נגד ממשלתם. אם הם חושבים שהדרך להינצל מידי טירוריסטים היא להתאמץ מאוד שלא להרגיז אותם, הם מגלים מידה קיצונית של ניתוק מן המציאוּת. אבל אילו ממשלתם היתה מדַבֶּרֶת אליהם את האמת, אולי דעתם היתה משתנה.

 

מדוע ג'ורג' בוש היה צריך לשַקֵר לעם האמריקני ולעולם בעניין הסיבות למלחמה? מדוע לא היה יכול להודיע בגלוי, שהפלת סדאם חוסיין היא המטרה, ולבקש את הסכמת הקונגרס? התשובה העיקרית היא, שהוא היה מתקשה לקבל הסכמה כזאת; ובעלי בריתו באירופה היו מתקשים להישאר בעלי בריתו; והאו"ם היה עומד על רגליו, מפני שאין שום בסיס חוקי למלחמה להפלת משטר בארץ ריבונית.

 

אז מה הוא עשה? הוא שיקר. הוא הניח שהעם האמריקני יסלח לו, מפני שהאמריקנים הם אנשים פרגמטיים להפליא, הָאֲמוּנים על השגת תוצאות.

 

אני מוסיף לחשוב, שבוש ינצח בחודש נובמבר, אבל כנראה רק בקושי, ולאחר הרבה גלולות הרגעה וגלולות שינה. הוא לא יידע עד הרגע האחרון, אם השקר האציל ישלח אותו אל המקום שאליו הגיעו בעלי בריתו הספרדיים.

 

אם תתממש עריפת הראשים החזויה למעלה זה יהיה שיעור מאלף לכולנו. שקר גלוי אינו כבוד כל כך גדול, ואמת, איך להגיד את זה, אינה בושה.

 

12 תגובות בנושא “קַפֵּד ראשם, אמר הֶהָמוֹן”

  1. כל עוד אתה לא נתפס, תעשה מה שבא לך, בתנאי שלא תעשה יותר מדי גלים ושינויים.
    ברגע שאתה נתפס אתה מזהם את הבחירה שלנו בך והופך אותנו לשותפים -> אז אנחנו צריכים להתנער ממך, בכדי לשמור על התדמית שלנו בעיני עצמנו, בעיני ילדנו, בעיני השכנים והחברים לעבודה.

    האמנות היא לא השקר, אלא ההתחמקות וטשטוש העקבות.

  2. כמה דברים נכונים הובאו כאן: דבר ראשון, בארצנו: הצורך בממשלות מקצועיות יותר, ולא חבורה של אופורטוניסטים מיליטריסטים שרוכבים על גל הפופולריות האדירה לה הם זוכים. לגבי בוש ואסנאר, נכון, היה צורך אמיתי ואף חובה לקיים התייעצות ציבורית או משאל עם בקשר לכניסה לתחומי עראק והשתתפות במבצע. במיוחד במדינות בהן רוב האוכלוסייה "שבעת דמוקרטיה" ובשום פנים ואופן לא רגילה לקבל החלטות ולשמוע אמירות המתקיימות תחת רקע של לחץ בטחוני ושאלות של הישרדות, כמו בארץ למשל.
    עוד דבר נכון: אסנאר וממשלתו לא היו צריכים לשכוח את כל כללי ההגיון הבסיסי – ולהאשים את אט"א, ומיד, תוך התעלמות בוטה מכל העדויות בשטח. ריחו המצחין של השקר הגיע לחוטמיהם של האזרחים, אבל לא זה מה שהביא להדחת אסנאר.
    ישנם גורמים רבים והרבה יותר מרכזיים בכל ההתנהלות הזו, שלדעתי התעלמת מהם במאמר.
    ג'ורג' בוש, הקאובוי הידוע לשמצה, החליט וגיבש (אני מאמין שלא לבדו) את הכניסה לעראק כתוצאה מהכרח פוליטי משלו: ה-11 בספטמבר. תחילה אפגניסטן, ובהתאם לקו הניצי שהוכרז נגד גורמי הטרור העולמי באשר הם, עראק (יעד מוטעה לדעתי. מה עם איראן, למשל?). הוא עשה זאת, ללא החלטה גורפת בקונגרס. לכאורה החלטתו מובנת, הרי הכדור נחת בידיו, בין אם רצה בכך אם לאו. הציבור האמריקני (ותסלח לי אבל ציבור הוא שם קיבוצי יחיד), כך אני מאמין, מיד לאחר ה-11, היה מקבל את ההחלטה הזו הרבה יותר בשלווה, ומספק את התמיכה הנחוצה כאוויר לנשימה לבוש וממשלו. כאשר הפצע פתוח מדמם וכואב, קל הרבה יותר לקבל חוות דעת רפואית המציעה את התרופה המיוחלת. אלא מה, שבמקרה של הציבור האמריקני, למרות ההיקף המדהים של הפיגוע ב-11, הפצע הגליד הרבה יותר מהר מאשר נדמה לנו, הציבור שבע, ואינו יודע דבר וחצי דבר על בטחוניזם והתמודדות עם מלחמת גרילה ועוד בחצר הביתית, שלא קרה בה דבר כבר הרבה זמן. מיד מנגנון ההדחקה הציבורי נכנס לפעולה, מה שמנצלים הדמוקרטים ולוקחים תחת חסותם, ובנימוקים שונים ותיאוריות למכביר – מסבירים מדוע אצלהם ההכרח לקום ולהגיב כלפי הג'יני החביב מערב לא יעלה, ואם כן אז רק בדרכי שלום נינוחות ורומנטיות. הציבור, שכעת צריך תרופה מסוג אחר, שתגרום לטשטוש הזיכרון הקולקטיבי – קונה את זה, ובכיף. תן להם לחזור לחיים בסבבה, לנגוס בביג-מק וללגום סופר-סייז פרפאצ'ינו בסטאר-באקס הקרוב.
    כנ"ל בספרד, רק בקנה מידה הרבה יותר גרוטסקי. כי כאן מדובר באירופאים "מורעלים". בשיעורי ההיסטוריה הם מפהקים ולומדים שפעם לפני מאות שנים הייתה בספרד מלחמה, הם יורדים לרחוב בברצלונה או מדריד, ובבניין יפהפה עד כאב הם לוגמים סנגרייה וחיים את החיים הטובים. הצעירים הסטייליסטים חושבים שלחזור לסיקסטיז ולהיות סטודנטים עם מניירות וסקס-אפיל פירושו להפגין לטובת הפלסטינים ומאבקם שובה הלב והדמיון. המבוגרים יותר פשוט רוצים לחיות, אבל מה זה בשקט, ושלא יעיזו להפריע לסייסטה. באופן כללי זה משול לאדם עיוור, שאי אפשר לסביר לו שיש מולו רוצח שכבר מוכן עם הגרזן. הוא לא רואה כלום – הוא לא יודע כלום.
    מה שקרה לאסנאר חודר עמוק הרבה יותר מאשר ההתנהלות המוטעית שלו בהשתתפותו במשחק של בוש, או בהאשמתו את אט"א בפיגוע הרצחני. הציבור הספרדי למעשה מעניש את אסנאר – על כך שבקדנציה שלו התרחש הפיגוע. הם לא רוצים לראות אותו יותר, רק בגלל שהוא וממשלתו היו צריכים להתמודד פוליטית ומעשית עם הפיגוע. לדעתי זה היה קורה גם אם אסנאר היה ראש ממשלה מהחלומות (וסביר להניח שהוא רחוק מכך). הספרדים רוצים מיד שלטון חדש, מתוך התקווה הרצוצה שתחת ממשלה חדשה פיגוע כזה לא יחזור שנית. בניגוד לחברה האמריקאית, שעוד איכשהו זוכרים משהו על ויאטנאם וצפון קוריאה, בספרד ההדחקה הציבורית מיידית וחזקה הרבה יותר.
    נוסיף את זה לעוינות הכלל-אירופאית כלפי נגעי התרבות האמריקאית, ונקבל נוסחה מצויינת ל"כלום לא קרה, ואסור שיקרה עוד פעם". זה הלך הרוח הכללי, שכעת קשה לראות אותו מבעד לתהלוכות, ההפגנות, והטקסים.
    במקרים אלו, לא קשה להבין למה כל כך קשה לקבל החלטות גורליות על רקע בטחוני כלל עולמי, במיוחד לאור ההתחזקות הבולטת בפלגים האסלאמיים הפונדמנטליסטים, ולא חסר כאלה.
    אירופה כיום מלאה עד אפס מקום במהגרים אסלאמיים מכל קשת הגוונים הדתית והפוליטית, והם לא טומנים את ידיהם בצלחת. את התוצאה האמיתית לכך, נראה רק כשהציבור האירופאי בכל המדינות "יצא מההלם" ויתחיל לפעול מיידית למען הישרדותו כרוב ריבוני במולדתו. בבריטניה וצרפת אנו רואים את הניצנים לכך. ראו מקרה הניסיון לאיסור הרעלות בצרפת, וספירה שיטתית של אוכלוסיות מהגרים מוסלמים בבריטניה. רק אז הממשל האמריקאי יזכה לכר פעולה נרחב מבחינת תמיכה אירופאית, וגם ובמיוחד בדעת הקהל. אבל עד אז – נותר רק לחכות ולראות. ימים יגידו.

    נ.ב.: אני מודע להכללות הבוטות לגבי הציבור הספרדי והאמריקני, אבל אני מאמין שלמרות זאת, לצורך הבהרת המצב מעבר לכל ספק יש צורך בכך. עמכם הסליחה.

  3. מה פתאום "הציבור אינם"? ציבור כמוהו כקהל, עם, המון – זכר יחיד, מבחינה לשונית.

    רשימה טובה ומעניינת.

  4. >>> מי מהם ידעו שאין הם אומרים את האמת? קשה לדעת. יתכן בהחלט שהם הוטעו על ידי דוחות ביון ועל ידי יועצים קנאים…

    אינני יודע לומר על המקרה הזה, אבל כעיקרון בהחלט קיים תחום ביניים בין טעות, הגזמה, ושקר.
    מנהיג מגבש עמדה מסוימת, ובונה לו תמונת-עולם שתומכת בעמדתו, מבין תמונות עולם אפשריות. יועצים ממהרים לזהות את העמדה המבוקשת ומספקים נתונים (לאו דווקא שקריים, אך מוטים) לפי הצורך. בהתבטאות ציבורית של המנהיג נוספת לעיוות הקיים הגזמה נוספת – וקיבלנו "שקרן".

  5. "הציבור אינם", לא "הציבור אינו", ברוח הכלל התלמודי המהולל, "אין גוזרים גזֵרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה" (בבא קמא עט, ב; הוריות ג, ב). לשון אינה עניין מכאני. כיוצא בזה "רוב התושבים החליטו", לא "רוב התושבים החליט". יש בזה היגיון ברור, אבל את בירורו נדחה לפינת הלשון.

  6. ראשית, אתה (כמו רבים אחרים) טוען שאל-קעידה החליפו שילטון בספרד בעוד חלק ניכר מהרשימה מקדם את הטענה שאסנאר (לא קשור להסנרק) הוחלף כיוון ששיקר לציבור בעזות מצח. ההערה לא מכוונת להתקטננות אלא שאלו שני הסברים מעניינים להחלפת השילטון שיכולים להשלים או להוציא אחד את השני אבל הם ודאי לא זהים.

    הדבר השני הוא החיפזון לקבוע שבוש (ומנהיגים אחרים) שיקרו ביחס למניעי המלחמה בעירק. אמנם לא נמצא נשק לא קונוונציונלי אבל האם לא היה כזה בנמצא או שאולי הוא הושמד (או הוסתר או הוברח) בראשית המלחמה ולכן לא נמצא.

    ואגב, גם אם נשק כזה היה נמצא בכמויות, ייתכן שבוש שיקר והסיבה האמיתית ליציאה למלחמה היא נפט וכו'.

    ואם כבר בוש – למשועממים:
    http://www.felbers.net/mt/archives/001509.html

  7. רק שתי הערות:

    * רוקסאבורו מיצ'יבה כותב, "בשיעורי ההיסטוריה הם מפהקים ולומדים שפעם לפני מאות שנים הייתה בספרד מלחמה, הם יורדים לרחוב בברצלונה או מדריד, ובבניין יפהפה עד כאב הם לוגמים סנגרייה וחיים את החיים הטובים".

    בספרד לא היתה מלחמה "לפני מאות שנים", אלא רק לפני 65 שנה. זו היתה אחת ממלחמות האזרחים האיומות ביותר של הזמן המודרני, עם מיליון קרבנות(הרוגים, פצועים,נעדרים). הצַלֶקֶת של שנות השלושים עדיין לא העלתה אֲרוּכָה. יש לי אמפתיה עמוקה כלפי פציפיזם, כאשר הוא בא מארץ ששילמה מחיר כל כך כבד על מיליטריזם ועל לאומנות.

    שתי המפלגות הגדולות של ספרד עדיין מייצגות, לפחות במידת מה, את הגושים ההיסטוריים שיצאו למלחמה ב-1936. אל נא תקל ראש בטראומה הזו.

    * סנרק מעיר, "אתה […] טוען שאל-קעידה החליפו שילטון בספרד בעוד חלק ניכר מהרשימה מקדם את הטענה שאסנאר […] הוחלף כיוון ששיקר לציבור בעזות מצח. […] אלו שני הסברים מעניינים להחלפת השילטון שיכולים להשלים או להוציא אחד את השני אבל הם ודאי לא זהים".

    בוודאי לא זֵהים, אבל מתחברים באיזור המותניים. אימפּוּלס השקר של אסנאר התחיל זה כבר, בענייני פנים (כמו האסון האקולוגי בחופי גאליסיה, לפני כשנתיים). הוא נמשך בענייני חוץ. הציבור היו, אולי, סולחים את המעידה למחרת פיגוע הטירור של אחד-עשר במארס — אבל סירבו לסלוח אותה בהתחשב ברקורד. אל קאעידה ניצל את התמוטטות האמנה החברתית בספרד.

    תודה לכל המגיבים.

  8. כאשר אתה מסביר שייתכן שהסיבה האמיתית ליציאה למלחמה היתה "נפט וכו'" – אתה יכול להסביר בדיוק למה אתה מתכוון? אני מנסה כבר כמה זמן להבין מה הם בדיוק "סיבות הנפט" ליציאה למלחמה, וכיצד המלחמה שירתה אותן?

  9. אני לא "מסביר" שהסיבה ליציאה למלחמה היתה נפט. זוהי טענה שנשמעת בחוגים מסויימים ואני השתמשתי בה בתור היפותיזה, כלומר אפשרי שבוש הכריז שהסיבה ליציאה למלחמה היא הנשק בעוד קיימת סיבה אחרת ליציאה למלחמה. במקרה כזה, ניתן לומר שבוש שיקר אף אם נמצא הנשק המבוקש.

    לגופו של עניין, אני לא מתיימר להבין במדעי המדינה וביחסים בין לאומיים. אני גם לא חושב שהסיבה ליציאה למלחמה היא לשלוט על הנפט העיראקי אני משוכנע שהדיווידנט הכלכלי אותו תגזור ארה"ב משיקום עירק, ומשיחרור השליטה משדות הנפט מידי סדאם לידי משקיעים זרים (אמריקאים ברובם) נכנסה (ובצדק) כפקטור אחד מיני רבים במערכת השיקולים של הממשל בטרם היציאה למלחמה.

    "כיצד המלחמה שירתה אותן?" אתה שואל. עוד מוקדם לומר

  10. ראשית, בנוגע להערות באשר להיסטוריה הקרובה או הרחוקה של ספרד בענייני מלחמות – יש לזכור שספרד היא אחת הדמוקרטיות הצעירות בעולם. ואין מדובר על ארץ שחזרה להיות דמוקרטיה אלא על ארץ שהפכה להיות דמוקרטיה בפעם הראשונה בתולדותיה, רק באמצע שנות השבעים, עם מותו של פרנקו. בספרד אין שום היסטוריה דמוקרטית או של שיתוף העם או של התחשבות בדעת הקהל. זאת ועוד, כפי שיאיר כתב – המפלגות הגדולות בספרד עודן מיצגות את הצדדים שנאבקו אלו באלו היסטורית. דוגמה נפלאה לכך ניתן לראות במפלגה השלטת בשמונה השנים האחרונות. כל שרי ממשלתו של אסנאר (כולל הוא עצמו) בנים (ביולוגיים) ויורשים של שרי ממשלת פרנקו. רק שר אחד בממשלתו של אסנאר לא היה צאצא לממשלתו הרודנית של פרנקו, אני אומר לא היה צאצא כי הוא היה… בעצמו ובגופו שר בממשלתו של פרנקו (שירת הן בממשלתו של פרנקו והן בממשלתו של אסנאר). ובנוגע להאשמות נגד אט"א – טעות עם כל החכמים לאחר מעשה שטוענים שמיד ניתן היה להבין שמדובר בטרור איסלאמי. ההפך הוא הנכון. בעשרים וארבע השעות הראשונות לאחר הפיגוע כן נראה היה לדעת הציבור בספרד שהפיגוע בוצע על ידי אט"א. למעשה, אם הבחירות היו נערכות בעשרים וארבע השעות שלאחר הפיגוע – מריאנו רחוי היה מנצח ובגדול. זאת ממגוון סיבות, כגון שיימים ספורים לפני הפיגוע האיסלאמי נעצרה במדריד משאית עמוסה חומרי נפץ – נהוגה בידי אנשי אט"א (כך שהיתה ציפיה ציבורית לפיגוע של אט"א) כמו גם העובדה שהממשלה המרכזית בראשות אסנאר הוציאה את בטיסונה (המפלגה הפוליטית ה"מזוהה" עם אט"א) אל מחוץ לחוק ומכאן שהם לא יכלו להשתתף במשחק הדמוקרטי. ערבב את שתי הסיבות האלו בלבד והוסף לכך את הסמיכות לבחירות (ואת העובדה שהמשטרה – לא הממשלה – מיד האשימה את אט"א) וקיבלת ציבור ספרדי משוכנע שהפיגוע מעשה ידיה של אט"א. רק לאחר עשרים וארבע שעות, כאשר הסימנים התחילו להצביע על טרור איסלאמי (בעיקר – קבלת אחריות של ארגון איסלאמי) רק אז ניסו אסנאר ורחוי למשוך "עוד עשרים וארבע שעות" את תיאורית אט"א, ביודעם שזה הסיכוי היחידי לא להפסיד בבחירות. והערה אחרונה ומסכמת בנוגע לאורח חייהם של הספרדים, בוודאי של השמאל בספרד (כמו זה באירופה כולה), ובעיקר הנטיה של האוכלוסיה הצעירה לתמוך במאבק הפלסטיני, כל אלו אינם שאולים מדיעה פוליטית רצינית ומגובשת כי אם משטיפת המוח המכוונת והמודרכת פוליטית של המדיה בספרד ובאירופה. האוכלוסיה בספרד כמו במדינות אירופאיות אחרות חשופה לסוג אחד בלבד של תקשורת: מאוד מגמתית, חד צדדית ומודרכת פוליטית. הצעיר הממוצע בספרד מבין ותומך בפלסטיני שמתפוצץ בתל אביב בגלל גזילת הקרקע שלו – אבל לא יודע ולא מבין שלשיטתו צעירים יהודים צריכים להתפוצץ במדריד ובברצלונה על גזילת הקרקע שלהם לפני חמש מאות שנים, והצעיר השמאלני הספרדי הממוצע מזדעזע מהקמת גדר ביטחון נגד מתאבדים שפלים כל עוד זה אקט ישראלי "כנגד" הפלסטינים – אבל חי היטב ובבורות מזהרת עם העובדה שכבר עשר שנים ספרד מקיימת "גדר בטחון" שפלה במרוקו (המובלעות הספרדיות על אדמת מרוקו, כגון "מלילה" או מלייה בספרדית) המכוונת נגד, ירחם השם, מהגרים. הסיבה היחידה שהם אינם מזדעזעים מהעובדה שהם מקימים גדרות ביטחון שפלות על אדמת ניכר כדי למנוע הגירה בעוד הם מזדעזעים מגדר ביטחון שמונעת רצח נשים וילדים – כמו הסיבה שהם תומכים במניעיו של הפלסטיני המתפוצץ בתל אביב מבלי לדעת שלשיטתם אוטובוסים במדריד צריכים להתפוצץ עם מחבלים יהודיים – היא שאף אחד לא אומר להם את זה. הם חיים באליזיום מודרך היטב ומגמתי מאוד ששמו "המדיה והעיתונות באירופה", שיפחת השמאל העיוור, הגזען, הפשטני ורדוף השינאה (תת-סוג של שמאל שנפוץ ביותר במערב). שבת שלום

  11. כמה קישורים למעוניינים
    http://search.csmonitor.com/durable/1998/08/27/p1s4.htm
    http://www.oneworld.org/ips2/may02/21_08_063.htm
    http://www.migrationint.com.au/news/liechtenstein/aug_1998-13mn.asp
    וכו'. מעניין אם יש קשר בין העובדה שספרד מקיימת "כיבוש" במרוקו עם "גדרות בטחון" ומגרשת מרוקאים מהאי פרחיל – לבין העובדה שכמעט כל העצורים והחשודים בתכנון וביצוע הפיגועים נגדה הם מרוקאים. די לכיבוש הספרדי בקטלוניה, בארץ הבאסקים ובמרוקו. הלאה גוזלי קרקעות ורכוש היהודים האנוסים

השאר תגובה