היום יום השואה. הצ'צ'נית

היום לפני ששים שנה התחילה מוסקבה את גירוש העם הצ'צ'ני בקרונות-בקר לקזחסטן. שליש הצ'צ'נים נספו, ארצם חולקה, פתאום הם לא היו, והם נועדו לא להיות עוד. לא זו בלבד שלרוסים מעולם לא היו רגשי אשמה, אלא שהם מנהלים עכשיו מלחמת-חורמה חדשה נגד הניצולים וצאצאיהם

התפרסם בראשונה ב'גלובס', 23 בפברואר 2001
"23 בפברואר 1944", אומרת כרזת הזכרון (ברוסית). היא הוצאה ב-1994, לציון יום השנה ה-50 לגירוש הצ'צ'נים האינגושים.  צילמתי אותה שנתיים אחר כך במחנה פליטים באינגוּשֶטיה

"23 בפברואר 1944", אומרת כרזת הזכרון (ברוסית). היא הוצאה ב-1994, לציון יום השנה ה-50 לגירוש הצ'צ'נים האינגושים. צילמתי אותה שנתיים אחר כך במחנה פליטים באינגוּשֶטיה

 

היום לפני 60 שנה התחילה השואה הצ'צ'נית. יהודים בדרך כלל אינם אוהבים לשמוע אתהמושג "שואה" ביחס לתלאותיהם של לא-יהודים, והשואה היהודית היא אומנם מאורע היסטורייחיד במינו. אבל אולי במקרה הזה אפשר להרשות יוצא מן הכלל.

השואה הצ'צ'נית התחילה ב-23 בפברואר 1944, ונמשכה שבע שנים. נספו בה לפחות שליש מבניהעם הצ'צ'ני. היא היתה כרוכה בגירוש המוני ל"יישוב מחדש במזרח". בתוך ארבעה ימים הועמסו 387,229 צ'צ'נים על קרונות-בקר חתומים, ללא מזון, ללא מים, ללא תנאים סניטריים – והובלו במסע של שלושה שבועות למרכז אסיה.

עדי ראייה סיפרו אחר כך על יללות ועל קולות נהי שעלו מן הרכבות. כאשר הגיעוהמגורשים אל מחוז אי-חֶפצָם, הם הושלכו אל ערבות הקרח של קזחסטן בעיצומו של חורף קר במיוחד. המטרה היתה ברורה: מחיקה מלאה של האומה הצ'צ'נית מן המפה ומן התודעה. צ'צ'ניה חולקה בין שכנותיה, שמות צ'צ'ניים בוטלו, כל הזכרה של הצ'צ'נים הושמטה מאנציקלופדיות ומאטלסים. לא רק שהם אינם – החליטה הממשלה במוסקבה – ולא רק שהם לא יהיו, אלא שהם גם לא היו: פתרון סופי בהחלט לשאלה הצ'צ'נית.

לברנטי בֶּרְיַה בכבודו ובעצמו, ראש המשטרה החשאית הסובייטית, פיקח על פעולת הגירוש,ודיווח לצמרת הקומוניסטית בסיפוק פדאנטי:

"פינוי הצ'צ'נים והאינגושים [קרוביהם האתניים] מתנהל כסדרו… באופן מאורגן, ללא כל גילויים ממשיים של התנגדות, או תקריות אחרות. היו רק מקרים בודדים של נסיונות בריחה".

אדולף אייכמן עצמו היה יכול לחתום על הדו"ח, כאשר ניצח על גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ רק כמה חודשים אחר כך.

הצ'צ'נים והאינגושים לא היו הקורבנות היחידים. פחות או יותר באותו הזמן גורשו עוד חמישה עמים קטנים. כולם הואשמו בשיתוף פעולה קולקטיבי עם גרמניה הנאצית, במהלך הכיבוש הגרמני הקצר של צפון-מערב הקווקאז ודרום רוסיה, בשלהי 1942.

שיתוף פעולה אמנם התרחש, אבל הוא היה מוגבל, ולא התקרב לממדי שיתוף הפעולה באוקראינה, בביילורוסיה ובמדינות הבלטיות, שהיו אז חלק של בריה"מ. רק הצפון-קווקאזים הוענשו, ורק מותו של סטאלין, ב-1953, הציל אותם מִכּלָיָה. הניצולים הורשו לחזור לבתיהם, אך הנֵזק היה בלתי הפיך.

השואה הקווקאזית כמעט נמחקה מן הזיכרון. 50 שנה בדיוק אחרי שהתחוללה, צבא רוסיהתחיל מלחמה חדשה נגד הצ'צ'נים (בסוף 1994), שעלתה בחייהם של עשרות אלפים, הרסה אתערי הצ'צ'נים ואת כפריהם, והפכה כמעט את כל מיליון הצ'צ'נים לעדת פליטים. בהיעדר רגשי אשמה או חרטה על שואת 1944, אין לרוסים שום רגשי אי-נעימות לנוכח מה שהם מעוללים עכשיו לניצולים ולצאצאיהם. אם בכלל, הרוסים משוכנעים, כי הם-הם הקורבנות בסכסוך ארוך הימים עם הצ'צ'נים, אשר התחיל עוד לפני 220 שנה.

הצ'צ'נים שגו שגיאות חמורות בשנים האחרונות, בין השאר כאשר הניחו לקבוצה של קנאים איסלאמיים זרים להטות את תנועת העצמאות שלהם מדרך הישר. אבל אין הם ראויים לעונש קולקטיבי, בייחוד לא מצד אלה שכבר ניסו כל כך הרבה פעמים בעבר לגזור עליהם מוות. לשמוע ראשי ממשלות ישראליים מביעים הזדהות, כללית כאשר תהיה, עם המענישים הקולקטיביים, ממלא את הלב בעצב כבד.

  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ארתור דנט   ביום 24 בפברואר 2004 בשעה 11:33

    טרנספר אכזרי כן. ניסיון להכחיד לאום גם כן. אבל הרי לא היה כאן ניסיון לחסל אותם פיזית עד האחרון שבהם. בארמניה הייתה שואה. ברואנדה גם. אבל המונח שואה קצת גדול על מה שקרה בצ'צ'ניה, לא ?

  • דני   ביום 24 בפברואר 2004 בשעה 14:44

    "לשמוע ראשי ממשלות ישראליים מביעים הזדהות, כללית כאשר תהיה, עם המענישים הקולקטיביים, ממלא את הלב בעצב כבד."

    יואב, בתור מומחה לנושא אתה וודאי יודע, כיצד ארמניה, מדינה אשר גם היא סבלה שואה, מתייחסת למצבם של הצ'צ'נים? כמובן ששיקולי ריאל-פוליטיק בנוגע ליחסיה עם רוסיה הם שיקול חשוב הרבה יותר מאשר אצל ישראל. (האם זה לא אירוני שישראלי יזכיר את שואה הארמנית בכדי לגרום לישראל להיראות יותר טוב בנוגע להתייחסותה לשואה שלישית?)

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: