מכתבים מן הים הדרומי: “בוא”, אמר סֶניוֹר דוּ אמאראל

את חמשת השבועות האחרונים בליתי במזרח טימור. מאחר שמזרח טימור תוסיף להעסיק אותי בחודשים הבאים – אני חוזר בשבוע הבא לוושינגטון כדי להתחיל את תהליך הכתיבה של דין-וחשבון על “אלימות ואי-אלימות במאבק העצמאות של עמים קטנים” (בשביל ‘המכון האמריקני לשלום’) – אל-נכון גם האתר הזה יעמוד בסימן מזרח טימור. עכשיו, כאשר הלילה יורד על דילי, וּמסעי למזרח טימור כמעט הסתיים, אני מתפנה לכמה הרהורים סנטימנטליים.

 

את עבודתי העתונאית התחלתי במארס 1975. הייתי אז בן 18 וכמה חודשים. גלי צה”ל אספו אותי תחת כַּנפיהם. הוצנחתי אל מחלקת החדשות העוּבָּרית בשמונה במארס. אני זוכר יפה את תרומתי הראשונה: תרגמתי את הידיעות הבאות מפורטוגל. ביום ההוא ניסה גנרל אנטוניו שפּינוֹלַה לחזור ולתפוס את השלטון. עשרה חודשים קודם הוא עמד בראש ‘מהפכת הציפּוֹרנים’, שהדיחה את הרודנות הימנית הוותיקה ביותר באירופה (48 שנה).

 

הרודנות ההיא התעקשה להוסיף ולהחזיק באימפריה קולוניאלית ענקית מֵעֵבֶר לים, גם לאחר שכל האימפריות האחרות התפזרו לכל רוח. פורטוגל הקטנה, העניה ביותר באירופה, לחמה מלחמות אבודות נגד תנועות עצמאוּת בַּיערוֹת המשווניים של אנגולה, של מוזמביק, של גיניאה ביסאו; והחזיקה בשתי קבוצות איים, קאבּוֹ וֶרדֶה (הכֵּף הירוק) וסאו תומה אי פרינסיפֶּה, מול החוף המערבי של אפריקה. היא החזיקה גם בשתי מושבות באסיה: מַקַאו שבחוף סין ומזרח טימור, בין אינדונזיה לאוסטרליה.

 

‘מהפכת הציפורנים’ שמה קֵץ לאימפריה. היא עשתה כן באופן אנרכי לחלוטין, שֶהֵניב אסונות איומים. הדה-קולוניזציה של פורטוגל היתה הגרועה ביותר בתולדות הדה-קולוניזציות. כמה מן המושבות המשתחררות נעלמו אל תוך חור שחור.

 

הפוליטיקה הפורטוגלית של הימים ההם היפנטה אותי. זה היה המאורע הבין לאומי הראשון, ללא כל נגיעה לישראל, שהצמיד אותי אל מַקלט הרדיו בגלים קצרים. הייתי אז בן 17, על סף בחינות הבגרות. אני זוכר יום שבת אחד, באפריל 1974, משחק כדורגל בבלומפילד, שבו ישבתי עם רדיו צמוד לאוזן. אני מנחש שהייתי היחיד במגרש שלא האזין ל’שירים ושערים’, אלא ל Radio Newsreel בשירות העולמי של הבי.בי.סי, כדי לשמוע עידכונים על מַשַק כנפי ההיסטוריה בפורטוגל.

 

עשרה חודשים אחר כך, בגלי צה”ל, קיבלתי רשיון לשאוף את פורטוגל אל קִרבּי. הואיל ומפקדי גלי צה”ל נהגו בי נדיבות מיוחדת – מרדכי נאור ואילון שלו, חלוצים נועזים של רדיו, פתחו לפניי שערים שאיש זולתם לא היה פותח – ניתנה לי ההזדמנות לשַדֵר על פורטוגל עוד לפני שידעתי לשדר. הייתי מטלפן לליסבון, ומציג שאלות באנגלית לא-כל-כך טובה לכל מיני אנשים חשובים. אני זוכר למשל את פרנסיסקו בַּלשַמַאו, אז עתונאי מפורסם, שנעשה כמה שנים אחר כך ראש ממשלת פורטוגל.

 

הימים ההם גם הניבו את אחת הפגישות האינטלקטואליות החשובות של חיי. עורכי החדשות דחקו בי למצוא מומחה ישראלי לענייני פורטוגל, כדי שיוכל להציע פרספקטיבות. לא היה מומחה ישראלי לענייני פורטוגל בתור שכזה, אבל לבסוף מצאתי בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב פרופסור לא-ידוע ששמו היה מיכאל הרסגור. תחום ההתמחות שלו היה ימי הביניים המאוחרים, וימי הביניים האלה הביאו אותו לליסבון בימי המהפכה הראשונים. הואיל והרסגור האמין בהיסטוריה טוטלית – זו שאינה פוסקת רק מפני שתחום ההתמחות אינו מכיל אותה – הוא היה לומד את ההווה באותו תיאבון שבו היה לומד את העבר.

 

פרופ’ הרסגור היה כותב את פורטוגל על כרטסות קטנות, וקורא אותן באוטובוס, בנוסעו מדירתו הצנועה מאוד בבת ים אל חדר העבודה הצנוע מאוד שלו בספריית האוניברסיטה ברמת אביב. הוא שכנע את ספריית האוניברסיטה לחתום בשבילו על שבועון פורטוגלי. כך הפך פרופ’ הרסגור למומחה גלי צה”ל לענייני פורטוגל, ולענייני כל אחת מן הארצות האירופיות שהפוליטיקה שלהן וההיסטוריה שלהו ותרבותן היו נהירות לו במידה שהיו נהירות רק לבניהן ולבנותיהן. לימים הוא גם כתב ספר נפלא על המהפכה הפורטוגלית, בצרפתית, שתורגם לעברית בהוצאת עם עובד, ולֵיחו כלל לא נָס.

 

אני מקווה שתרמתי כמה תרומות לתרבות המֶדיה הישראלית, גם אם שמי אינו חתום עליהן, וגם אם מקורן אינו עולה על דעת הנוגעים בדבר. אבל התפארות מיוחדת אני מתפָּאֵר בהכנסת מיכאל הרסגור אל כיכר השוק של התרבות הישראלית. אינני חושב שבאקדמיה הישראלית התהלכו יותר מקומץ אנשים שהשתַווּ לו בחוכמתו, בנעימוּתוֹ, בצניעוּתוֹ, בנדיבוּתוֹ, בחוש ההומור שלו.

 

הואיל והייתי נער קטון, והואיל וכל מה שעשיתי בימים ההם הייתי עושה ברצינות תהומית ובאינטנסיביוּת בלתי נסבלת, שיקעתי את עצמי בפורטוגל ובמושבותיה. שמותיהם של פוליטיקאים וקציני צבא פורטוגליים, של מורדים אנגוליים, של מהפכנים מוזמביקניים, של אידיאולוגים גיניאיים היו אז מנת חלקי.

 

אני זוכר יום אחד בדצמבר 1975, שבו התעוררתי בבוקר, ושמעתי שאינדונזיה פלשה למזרח טימור. טלפנתי בהתרגשות עצומה למחלקת החדשות של גלי צה”ל, והודעתי שאני מקדים להגיע, כדי לשדר ביומן הבוקר על נפילת “הרפובליקה הטימורית של עשרת הימים”. היא הכריזה עצמאות חד-צדדית עשרה ימים לפני שאינדונזיה הטביעה אותה בדם ואש.

 

הגעתי אל האולפן מתנשם ומתנשף, ברגע האחרון ממש. אני זוכר את אלי ישראלי יושב אצל הגרמופון, מכין את ‘חורף ישראלי’, תכנית הבוקר הפופולרית שלו. אני זוכר את עצמי מדקלם את שמותיה של מזרח טימור, ואת שמות מנהיגיה, כמו למשל זה של נשיא הרפובליקה קצרת הימים, פרַנסישקוּ שַאביֶר דוּ אמאראל. נָשָׂאתי הֶספֵּד קטן למזרח טימור, במידה של פאתוס. אני זוכר שאלי ישראלי ציחקק למשמע הפאתוס. אני זוכר שתליתי בו עיניים נדהמות. אני זוכר שהייתי עצוב.

 

אתמול בבוקר צלצלתי אל פראנסישקו שאבייר דו אמאראל. בוא, הוא אמר, והסביר לי איך להגיע אל ביתו שבשכונת ליסידֶרֶה של דילי, על שְׂפַת הים, סמוך למשרדי הבנק העולמי. איש קטן וּמעוּט שיניים קיבל אותי באדיבות, והרשה לי לשאול אותו כל שאלה שעלתה על דעתי. לפחות כמה מן השאלות היו קשות, אבל לא עוררו בו התרגשות מיוחדת.

 

 

סניור דו אמאראל, אמרתי לו, אני הִכַּרתי את שמך עוד כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה בתל אביב. זכות היא לי לעמוד במחיצתך

                                                                  (צילום: יואב קרני)

 

 

רק בסוף, לפני שעמדתי לצאת, התעוררה בו התרגשות. “האם נולדת בארה”ב”? הוא שאל אותי. לא, עניתי, נולדתי בישראל. דמעות נקווּ בעיני דוּ אמאראל, וגרונו היה חנוק. הוא לחץ את ידי. ישראל, הוא אמר, ישראל. אין עוד ארץ אחת בכל העולם שאני אוהב יותר. היא הארץ הקטנה הגדולה ביותר.

 

סניור דו אמאראל, אמרתי לו, אני הִכַּרתי את שמך עוד כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה בתל אביב. זכות היא לי לעמוד במחיצתך.

 

דו אמאראל נענע בראשו. “לא”, הוא אמר, “זכות היא לי לעמוד במחיצתך”.

 

אני יושב עכשיו באכסדרת בית המלון ‘טימור’. עוד מעט אֶכָּנֵס לחדר האינטרנט, כדי לשפוך את ההגיגים האלה על הרשת. אני חושב על המעגל שנסגר. אני חושב על טעם הימים ההם, 1975, כאשר הייתי אומר “ואשקוּ גוֹנסאלווש” ו”אותלו דה קארוואליוּ” ו”פּיניירוּ דֶה אַזֶבֶדוּ” ו”קוֹשטה גומש” ו”אנטוניו שפינולה” ו”ראמאליוּ אייאנש” ו”רוֹסַה קוֹטיניוּ” ו”אוגושטינו נֶטוּ” ו”סאמורה מאשל” ו”פראנסישקו דו אמאראל” יותר פעמים ממה שהייתי אומר איזשהו שם אחר באיזושהי לשון אחרת. לא הגיתי את השמות האלה כל כך הרבה שנים, עד שהיה נדמה לי שנמחקו מזכרוני. אבל כאן, 1975 חזרה ונגעה בי.

 

בני שיחי המזרח טימורים מפצירים בי להזכיר לעולם את ארצם הקטנטנה והאומללה והנידחת. למזרח טימור, שנולדה מחדש, יש נשיא מקסים, ששמו שאנאנה גושמאו. ישבתי במשרדו כמעט שלוש שעות. הוא איש של כל הרבה פרצופים, עד שלא הצלחתי להפסיק לצלם אותו. לפני כמה דקות בא להיפרד ממני אַז’וּ פֶּרֶרַה, ראש הסגל של הנשיא. הוא התעניין בצילומים. אולי יכלול אותם בספר שהוא מתכוון לכתוב על שאנאנה.

 

שאנאנה גושמאו, הנשיא של אלף הפרצופים (צילום: יואב קרני)

 

ובזמן שאני כותב את הדברים האלה נגע בכתפי הכתב החדש של סוכנות הידיעות הפורטוגלית Lusa, הציג את אשתו, התעניין במעשיי, והצטרף אל ידידיו לכוס משקה של ליל שבת. פורטוגלית ממלאת עכשיו את חלל האכסדרה. אינני מבין אף מלה אחת, אבל אני טובע במתיקותה של הלשון ובמלאנכוליה שלה.

 

אני מבטיח לכל השואלים שעוד אחזור. ליתר בטחון מצאתי לי היום מפה ענקית של מזרח טימור. יידרש לה קיר שלם במשרד של המכון האמריקני לשלום. קולונל יפאני מֵחֵיל המשלוח של האו”ם נפצר לתחנוניי, והעניק לי אותה, בחמישה חלקים, צריך להדביק.

 

אני מחַשב את השעות. ארבעים שעות של טיסה ושל המתנות בנמלי תעופה יעברו לפני שאחליף את החום ואת הלחות הבלתי נסבלים של דילי בשלג של וושינגטון. אני קצת מתעצב אל לבי.

 

8 Responses to “מכתבים מן הים הדרומי: “בוא”, אמר סֶניוֹר דוּ אמאראל”

  1. מר זיו הגיב:

    נפלא מדהים
    אני זוכר את עצמי אחרי הצבא מסתובב ברחבי מוזמביק , ארץ מדהימה והרוסה לחלוטין, מנסה לשבור את השיניים ולדבר קצת פורטוגזית,למדתי את ההבדל בין רינמו ופרלימו, שמעתי הרבה על סאמורה מאשל(הדרום אפריקאים הפילו את המטוס שלו וזייפו בדיקת דם של אחד הטייסים כאילו טס בגילופין, אלמנתו היא חברתו לחיים של נלסון מנדלה)
    בתחנת הרכבת של מפוטו שנבנתה ע”י אייפל (אותו אחד מו המגדל)
    מוכרים עדיין כרטיסים עם השם לורנסו מרקס, השם הפורטוגזי של העיר. החול לבן השמיים כחולים, המגדלורים הפורטוגזיים הישנים מאירים מעל מכלאות העבדים הישנות, ובעיקר נדהמתי מהאנשים האלה שלפני 500 וו400 ו100 שנה עזבו את פורטוגל, הארץ הענייה הדתיה העלובה וחצו אוקינוס בשביל
    לבנות את כל זה.

  2. בבון הגיב:

    תודה.

  3. ירדן הגיב:

    עברת מגוון של נקודות מבט, או שמא נקודת המבט הראשונה שלך, כחייל צעיר בגלי צה”ל נותרה עומדת בעינה?

  4. dh הגיב:

    וצילום יפה.

  5. יואב קרני הגיב:

    תודה לכל המגיבים. תודה למר זיו על זכרונותיו ממוזמביק. הייתי שמח לשמוע מתי הוא היה שם. מעניין שהאנשים המנהלים כיום את מזרח טימור הם חניכי מוזמביק, מה שמעורר לא מעט תרעומת וחשש. היא היתה לפנים הדיקטטורה האיומה ביותר באפריקה, ועשתה ניסויים חברתיים אה-לה ‘קְמֶר רוּז’.

    לשאלתו של ירדן: אינני בטוח שהבנתי למה התכוון ב’נקודת מבט’. האם התכוון לדעותיי על מזרח טימור, או בכלל? כך או כך אני מעדיף להאמין שאומנם עברתי כמה שינויים מאז, תוצאה בלתי נמנעת של תהליכים הורמונליים, אבל גם של תהליכים אינטלקטואליים. הקצָווֹת המחוּדָדים אל נכון התעגלו, והפרספקטיבות התרחבו. אולי נוסף גם קורטוב של ענווה, אבל לא לי להגיד.

    אני נזכר בימים ההם במידה של געגועים: לאו דווקא אל מי שהייתי, אבל בוודאי אל האינטנסיביות העצומה שליוותה כל מחשבה וכל מעשה. לא היו אז אלא עניינים גדולים, ולא היינו עסוקים אז אלא בתיקון עולם.

  6. צחי בר הגיב:

    יואב שלום,
    תודה על הכתבה הנפלאה, כרגיל.
    שאלה לי: מה לפי דעתך הלקח הרלוונטי אלינו (ישראלים, מערבים, מזרח תיכונים)?
    אני יודע שלרוב אתה משאיר לקרוא להגיע למסקנות בעצמו אבל הייתי שמח לשמוע את דעתך בכל זאת.
    תודה.

  7. יואב קרני הגיב:

    על הלקחים, צחי, אני מתכוון לכתוב באריכות יתרה בחודשים הבאים. רמזתי להם ברשימות קודמות. נסעתי למזרח טימור, כדי לנסות ולהבין את הריסון העצמי שגזרה עליה תנועת העצמאות המזרח טימורית בחודשים הקריטיים של 1999. את הריסון הזה אני משווה עם היעדר הריסון העצמי אצל הפלסטינים ואצל הצ’צ’נים. אבל אם אתה שואל אותי על לקחים יותר כלליים, אינני בטוח שאני יכול להשיב.

    אני מודה שקצת קשה לעניין אנשים בנושאים שאינם רלוונטיים לחייהם, בוודאי בזמנים שבהם מתמעטים והולכים ה’גֶנֶרַליסטים’, וּמֵאַנשֵי מקצוע נדרשים תחומי התמַחוּת ספציפיים, שהספציפיות שלהם מצטצמצמת והולכת לממדים מיקרוסקופיים. בזמנים כאלה לא קל להתחָרוֹת על תשׂוּמַת הלב המוגבלת של קוראים או של מאזינים.

    האם ייסוריה הפעוטים של אומה זעירה בקצה העולם צריכים לעניין את הקורא? לא, אין הם צריכים. אבל הרשות להתעניין נתונה. כשלעצמי אני חושב שתזכורות כאלה מועילות לגיבוש הפרופורציות. אילו ערכתי עתון הייתי מקפיד לכלול סיפור אחד ביום על ארץ רחוקה, בעמוד הראשון — והייתי עומד בכלל הזה תמיד וללא תנאי.

    מי היו קונים את העתון הזה? זו כבר שאלה אחרת.

  8. מר זיו הגיב:

    יואב
    א התנצלותי מראש תקופת ביקורת עכשיו וכאן במשרד רו”ח שבו אני עובד יש המון עבודה
    הייתי במוזמביק בתחילת 1998 היה שקט מאוד אבל עדיין השומרים בקמפינג הסתובבו עם קלץ’ (השומרים במלאווי מסתובבים עם חץ וקשת)ההסתדרות לא היתה קלה האדם הממוצע ברחוב מדבר רק פורטוגזית, והאנשים עדיין התרגשו מאוד לראות אנשים זרים(ולבנים), ולסיום דוד שלי אח של סבא היה הבעלים של הוטל הפולנה עליו נכתב השיר הידוע על מוזמביק(נראה מי זוכר מי שר אותו)
    זהו לכרגע
    צריך לצלם חשבוניות
    מר זיו

Leave a Reply