בדרך אל איי הַיָם הדרומי

 

לגולשי האתר הזה אני חייב התנצלות: אני נמצא בנסיעה ארוכה בחצי הכדור הדרומי, וזו סיבת השתיקה שנפלה עליי הן כאן והן בעמודי ‘גלובס’. אני כותב את השורות הקצרות האלה מסידני, אוסטרליה, שעות אחדות לפני שאני יוצא צפונה, אל ארץ קטנה וּמעוּנָה – הצעירה ביותר בין חברות האו”ם – ששמה הרשמי הוא טימור לֶ’סטֶה, וידועה (אם בכלל) בשם מזרח-טימור.

 

 

מזרח טימור בין אוסטרליה לאינדונזיה. המפה שאוּלָה מֵאֲתָר של ממשלת אוסטרליה, globaled.ausaid.gov.au

 

 

אני נוסע לשם ללמוד את תהליך קבלת ההחלטות של תנועת העצמאות המזרח-טימורית בסוף שנות ה-90. היא ניהלה מאבק ארוך ועקוב מדם נגד הכיבוש האינדונזי, מסוף 1975 ואילך. בסוף שנות ה-90, משנפתח סיכוי לעצמאות באמצעים פוליטיים, היא החליטה להסתלק לחלוטין מהתנגדות מזוינת. היא עמדה בהחלטתה גם לאחר שצבא אינדונזיה ומשתפי פעולה מקומיים התחילו שרשרת של מעשי זוועה נגד האוכלוסיה האזרחית.

 

המעשים האלה הגיעו אל שיאם בספטמבר 1999, לאחר משאל עם שֶבּוֹ רוב עצום של המצביעים תמכו בעצמאות. או-אז, במרוצת כמה ימים של חינגת אלימוּת פראית, האינדונזים הרסו בערך 75 אחוז מכל הבניינים במזרח טימור, העלו באש את עיר בירתה, וגירשו רבע מן האוכלוסיה אל מֵעֵבֶר לגבול.

 

אילמלא עמדו המזרח טימורים בהחלטתם להימנע מתגובה אלימה, יתכן מאוד שלא היו זוכים בעצמאותם. האינדונזים היו אל נכון הופכים את מזרח טימור לארץ לא-נושבת, והעולם החיצון לא היה בא לעזרת הטימורים.

 

בפועל, הברבריות האינדונזית ואסטרטגיית הפסיביות הטימורית שכנעו את האו”ם להתערב – כנראה ההתערבות האפקטיבית ביותר של האו”ם מאז ומעולם. כוח רב-לאומי של 12,000 חייל, בראשות אוסטרליה, יצא למזרח טימור, האינדונזים הסתלקוּ חפויי ראש, והמושבה הפורטוגלית לשעבר נעשתה עצמאית במאי 2001.

 

אני מתעניין בנסיון המזרח-טימורי במסגרת פרוייקט שאני מכין בשביל מכון השלום האמריקני בוושינגטון (www.usip.org) על “אלימות ואי-אלימות במאבק העצמאות של אומות קטנות”. שתי הדוגמאות האחרות הן הצ’צ’נים והפלסטינים. הצ’צ’נים לא הצליחו להסתלק מאלימות, אף כי התקרבו להשגת יעדיהם, והתוצאה היתה תבוסה פוליטית וצבאית; והפלסטינים, נו, הפלסטינים.

 

על הקשר בין הנסיון הפלסטיני לנסיון הטימורי כתבתי במקום אחר, אבו עמאר — סֶזוֹן עכשיו, או שיעור בטימוֹרית מדוּבּרת.

 

אינני בטוח שאצליח להגיע אל האינטרנט במזרח טימור, אף כי בוודאי אנסה. אם לא אצליח, תרומתי הבאה תידחה עד תחילת פברואר, לכשאחזור לוושינגטון.

7 Responses to “בדרך אל איי הַיָם הדרומי”

  1. ארתור דנט הגיב:

    אלה תמיד בעד יישוב סכסוכים בשיטת “על הסכין”. היו יכולים לקבל מדינה כבר ב-48, אבל ככה זה אצל ערבים. הראש דופק אותם. ואגב ראש, מעניין אם כנופיית הלטוביצקים של רשימות מסוגלת להשוות בין התנהגות תושבי מזרח טימור לבין הנטייה של החברים שלהם מעבר לגדר להתפוצץ אצלנו. בעצם לא מעניין. התשובה ידועה.

  2. דודי הגיב:

    I’d very much like to read your impressions from East Timor. Not only the non-violent path to independence, but also how they’re doing now.

    About the lesson to other nations (Chechnia, Palestine) there seems to be one major difference.
    All of those nations are weaker then their enemies, but East Timor is so much weaker then Indonesia, that its military resistance would have been useless.
    This is not the case in Chechnia and surely not the case in Palestine.
    Were the Easr-Timorians able to exlpode buildings in Jakarta?

  3. ירושלמי הגיב:

    עד כמה שזכור לי גם במאבקה לעצמאות של האומה היהודית היו כמה שהראש הדפוק שלהם הוביל אותם לפיצוצים (ע”ע דוד המלך, מלון).
    בקשר למחקר של יואב, הייתי מנחש ששוה לבדוק לא רק את התנהגות העם תחת כיבוש אלא גם את התנהגותו ומעמדו של הכובש. איך שהוא נראה לי שלאו”ם היה קל יותר להתערב ולכפות את רצונו על אינדונזיה מאשר על רוסיה.

  4. ארתור דנט הגיב:

    עד כמה שזכור לנו, מספרם של בעלי הראש הדפוק דאז לא עלה בהרבה על מספר חברי קבוצת “לטוביצקים נגד הגדר”. הם נרדפו וניצודו אחד אחד (ע”ע סזון) ע”י הנהגת היישוב שבראשה עמד אדם שרצה לבנות מדינה (ע”ע בן גוריון, דויד) ולא טרוריסט שמפנטז על לזרוק את היאהוד לים (ע”ע עראפת, יאסר ו/או יאסין, שייך אחמד ו/או כל קודמיהם). את כל השאר תוכל לקרוא במאמרו המצוין של קרני על הסזון.

  5. נמרוד ברנע הגיב:

    בהצלחה ונשמח לקרוא את רשמיך מן הביקור.

  6. מוטי הגיב:

    אמנם היה טרור יהודי, אך האם ניתן להשוותו לטרור הפלשתיני? קצת קשה.
    לא הייתה במטרת הטרור היהודי הרג למעט תליית הקצינים הבריטים באזהרה מראש בעקבות ההוצאות להורג הבריטיות. במלון המלך דוד הוזהרו הבריטים מספר דקות קודם הפיצוץ, אך המפקד הפיקח אסר על אנשיו לעזוב את הביניין – מה שגרם להרג ההמוני.
    אגב, גם בזמן ההוא הטרור הערבי פעל במלוא עוזו (זכור לי משהו על מכונית תופת בבן יהודה עם 50 הרוגים.). לא לדבר אם נלך עוד אחורה לכיוון פרעות תרפ”ט שבאו בעקבות???

  7. מוטי הגיב:

    ראשית, איחוליי ליואב שיצליח במשימתו וגם יהנה ממנה. כולנו מצפים לקרוא את כתבותיך המלומדות.
    שנית, די מעניין שהסכסוך היחידי (?) בו התערבות האו”ם הועילה היה דווקא זה. למה לדעתכם?

Leave a Reply