הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית

מפלגת ימין מגיעה לשלטון לאחר אופוזיציה נצחית ומרירה וחלומות מהפכניים. והיא נשארת בו, ונשארת, ונשארת – עד שהיא מתחילה להתרכך. עד שנְאוֹרֶיהָ אומרים לחישוּקָאֶיהָ, שהגיע הזמן להתאים את האידיאולוגיה לַמציאוּת, לא ההיפך. השאלה היא רק כמה זמן דרוש, ומה קורה כאשר מאַחרים. זה איננו ניחוש. זה כבר קרה, בכף התקווה הטובה

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 19-18 בדצמבר 2003

לא, אין זו הפעם הראשונה שבעל הטור הזה מחפש את עתידה של ישראל בעברה של דרום אפריקה. אין זו גם הפעם הראשונה שהחיפוש מתחיל בהבהרה חד-משמעית, שאינני חושב את הציונות לאפרטהייד, ואינני מאמין שישראל נידונה בהכרח לגורלה של דרום אפריקה. אבל שטות תהיה להשתמט מלקחים, או לפחות מאפשרויות של לקחים, רק מפני שההשוואה מעוררת אי-נוחות.

 

ההשוואה של היום עוסקת בָּאֶפשרוּת של שינוי דרמטי בתוך מפלגת הימין השַלֶטֶת. מעוררת אותה המחלוקת שֶקָמָה סביב דברי הכפירה של אהוד אולמרט. ממלא מקום ראש הממשלה לא רק הציע להתיר את החישוקים המפורסמים של תחילת שנות ה-90. הוא נתן גט כריתות לאידיאולוגיה שלשמה עלה אביו ארצה, והתיישב בה (אבא היה חבר הכנסת המנוח מרדכי אולמרט, חקלאי ומארגן עובדים, בית”רי ורוויזיוניסט, איש של הקרבה ושל לויאליות). הם – אמר אולמרט על מחַשקֵי הימין, הוא אפילו קרא להם “הימין הקיצוני” – “חיים במציאות וירטואלית”.

 

אני מרשה לעצמי לציין שעוד לפני די הרבה שנים הבעתי את דעתי, שהשינויים החשובים ביותר בפוליטיקה הישראלית יצטרכו להתרחש בתוך הליכוד. רק אז יהיה להם תוקף. חשבתי שהם יתכנו רק לאחר שהליכוד יהפוך למפלגת השלטון הטבעית. זה לא יתכן כל זמן שהליכוד יהלך על בהונותיו, ויחשוש מפני חזרת השמאל לשלטון.

 

המחשבה הזו אינה צריכה להפתיע במקוריותה. מפלגות מהפכניות – והליכוד אמנם יצא מחלציהם של מהפכנים – מצליחות לשמור על הַלַהַט רק כאשר הן נמצאות בקו האֵש, ונצחונן תלוי לָהֶן על בלימה.

 

תנו-נא למפלגה מהפכנית את השלטון, הניחו לה להתרגל אליו, והיא תעבור תהליך של התרַכּכוּת. לפעמים זו התרככות הכרוכה בהרגלים חומריים ובטובות הנאה, לפעמים ההתרככות כרוכה בנכונות גוברת להתאים את השקפות העולם לַמְציאוּת. מפלגות מהפכניות חדלות להיות מהפכניות, אם הן מכירות בקשר בין מציאות ובין השקפות עולם.

השאלה היא כמה זמן נחוץ למפלגת אופוזיציה נצחית, עם איפיונים של כת מהפכנית, לפני שהיא הופכת למפלגת שלטון טבעית. האם זה עניין של מספר הנצחונות האלקטורליים שהיא נוחלת? האם זה עניין של הפרשי הנצחונות? האם זה עניין של התפוררות יריביה? קשה להגיד.

מאיכרים פרובינציאליים למנהלים ואינטלקטואלים

מה שמוביל אותנו אל דרום אפריקה. שם, מפלגה אַפריקַנֶרית לאומנית, אוהדת גלויה של גרמניה הנאצית, אנטי-בריטית לתיאבון, ניצחה בפעם הראשונה ב-1948 (כן, 1948, יוני למען הדיוק), על חוּדָם של כמה קולות. היא שאבה את השראתה מדוקטרינה דתית קלוויניסטית הולנדית של הפרדה, ‘אפרטהייד’ בלשון האפריקאנס.

המפלגה הזו לא היתה רק מפלגת אפרטהייד. היו לה – לא נעים להגיד – גם מרכיבים פרוגרסיביים. עד זמנה, כמעט כל עֶמדוֹת המפתח בַּכַּלכלה היו נתונות בידי דוברי אנגלית, שהיו מיעוט בין הלבנים. האפריקנרים, שראשוניהם הגיעו לדרום אפריקה שלוש מאות שנה קודם, נדחקו אל תחתית הסולם. המפלגה הלאומנית העלתה אותם מן התחתית, העניקה להם השכלה והזדמנויות, ובתוך דור אחד הם הפכו מֵאוּמָה של איכרים פרובינציאליים לאומה של מנהלים ושל אינטלקטואלים (וגם, עדיין, של הרבה איכרים פרובינציאליים).

לא עוד אומה של איכרים פרובינציאליים: הציור הזה מתאר את מסעם הנועז של אבות האפריקנרים מכף התקווה הטובה אל הערבות הפוריות שֶמֵעֵבֶר לנהר הוואל

לא עוד אומה של איכרים פרובינציאליים: הציור הזה מתאר את מסעם הנועז של אבות האפריקנרים מכף התקווה הטובה אל הערבות הפוריות שֶמֵעֵבֶר לנהר הוואל

המפלגה הלאומנית התחזקה והלכה מ-1948 ואילך. 29 שנה אחר כך, ההגמוניה שלה אושרה, כאשר יריבתה ההיסטורית, ‘המפלגה המאוחדת’, החליטה להתפזר. האגף השמאלי שלה הצטרף אל אופוזיציה ליברלית-רדיקלית, שהזכירה לא מעט את מר”צ. אנשי הימין והמרכז שלה הצטרפו אל מפלגת השלטון.

עשרים שנה לאחר נצחונה, הסדקים הראשונים התחילו להתגלע במונולית של המפלגה הלאומנית. הם היו צָרים להפליא. עניין של מה בכך, כמו ביקורן של קבוצות ספורט לא-לבנות בדרום אפריקה, הניב את הפילוג הראשון במפלגת השלטון, ב-1969. ויכוח קצת יותר נוקב מזה התחיל בשנות השבעים המוקדמות, בין סיעה אחת שניתן לה השם verligtes (פֶרְליכטֶה), זאת אומרת ‘הנאורים’, ובין סיעה שניה שניתן לה השם verkramptes (פֶרְקְראמְפּטֶה), זאת אומרת, כמעט באופן מילולי, ‘החישוּקָאים’.

'האפרטהייד הקטן': הנְאוֹרים היו מוכנים לוותר על ההשפלה היום-יומית של הלא-לבנים, בתקווה שהאפרטהייד הגדול יוכל להאריך ימים. הוא לא

‘האפרטהייד הקטן’: הנְאוֹרים היו מוכנים לוותר על ההשפלה היום-יומית של הלא-לבנים, בתקווה שהאפרטהייד הגדול יוכל להאריך ימים. הוא לא

מלכתחילה, הוויכוח בין הנאוֹרים לַמְחַשקים לא היה על עצם השיטה הפוליטית. גם אלה גם אלה רצו בהמשך ההגמוניה של המיעוט הלבן. ההבדל היה במידת הנאמנות לעקרונות היסוד.

 

הנאורים רצו רפורמות, ופה ושם גם השיגו אותן. למשל, התרת איגודים מקצועיים שחורים ב-1976. לימים הם גם הֵעֵזוּ להטיל ספק בצורך בקיומו של ‘האפרטהייד הקטן’, זה שֶכָּפָה הפרדה גזעית בשירותים ציבוריים, בפארקים, או ברַכָּבוֹת. אחר כך הוטל ספק בפרקטיקות הגזעניות הצרופות של האפרטהייד הגדול, כמו האיסור על יחסי מין בין לבנים ללא-לבנים (שחורים, “צבעונים” ואסיאנים).

דוקטור ושמו ‘לא’

ב-1982, המפלגה הלאומנית החליטה לכונן פרלמנטים נפרדים בשביל ה”צבעונים” ובשביל האסיאנים (אבל לא בשביל השחורים, שֶלָהֶם נועדו מדינות-דֶמֶה חלוּשוֹת וּמפוּצָלוֹת), ולהעניק להם קבינטים ושלטון עצמי מוגבל.

 

זה היה יותר מדיי בשביל החישוקאים. הם יצאו בטריקת דלת, והקימו מפלגה משלהם, המפלגה השמרנית. בראשם התייצב שׂר לשעבר, שהיה גם עתונאי לשעבר ויושב ראש לשעבר של אגוּדַת הסתרים האפריקנרית רַבַּת הכוח ‘בּרוֹדֶרְבּוֹנד’ (‘ברית אחים’). שמו היה ד”ר אנדריאס טרֶאוּרניקט, והחבר’ה קראו לו “דוקטור ‘לא'”.

 

מסוף שנות השבעים, בידודה הבין לאומי של דרום אפריקה גבר והלך. ב-1978 הוטל עליה אמברגו נשק (שֶכּל מינֵי מדינות, בייחוד ישראל, הֵפֵרוּ). ב-1986, תחת לחץ ציבורי כבד, הקונגרס של ארה”ב הטיל סנקציות כלכליות. נותקו קשרי הספורט בין דרום אפריקה לרוב העולם החיצון, עניין מכאיב מאוד בשביל שוחרי ראגבי וקריקט וכדורגל.

בלתזר יוֹהַנֶס פוֹסטֶר, ראש הממשלה מאריך הימים ביותר של האפריקנרים, הכריז ב-1977, כי אם העולם אינו אוהב את עַמוֹ, "אַתֶם יכולים ללכת לכל הרוחות". הדור הבא החליט לשלוח את רוחו של פוֹסטֶר לכל הרוחות

בלתזר יוֹהַנֶס פוֹסטֶר, ראש הממשלה מאריך הימים ביותר של האפריקנרים, הכריז ב-1977, כי אם העולם אינו אוהב את עַמוֹ, “אַתֶם יכולים ללכת לכל הרוחות”. הדור הבא החליט לשלוח את רוחו של פוֹסטֶר לכל הרוחות

האבות המייסדים של המפלגה הלאומנית לא היו מתרגשים מֵאֵיבַת העולם. אדרבא, היא היתה מחזקת את תחושת הייעוד (או, בלשון בעלי הדוקטרינה הקלוויניסטית, ה”קדם-ייעוד”). אבל ארבעים שנה לאחר נצחון הָאבוֹת, באה שעתם של הַבָּנים ושל הנכדים להמיר את האידיאולוגיה בִּפּרַגמַטיוּת. ב-1989 התחלפה סוף סוף המנהיגוּת, והדור השלישי נטל את המושכות. בינואר 1990 התחולל הַמַפָּץ הגדול, נלסון מנדלה וחבריו שוחררו מן הכלא, הותר חופש פעולה מלא לארגוניהם הפוליטיים של השחורים, והתחילו השיחות על העתיד.

 

הנאורים, אף על פי שחצו את הרוּבּיקוֹן, קיוו שנדיבוּתם תעניק להם נֶתַח הרבה יותר גדול של העוגה ממה שמחייבים מִספְּרֵיהֶם. הם לא התכוונו לוויתור מלא על זכויות היתר. זה לא הסתייע. ארבע שנים ושלושה חודשים אחר כך חדלה המדינה האפריקנרית להתקיים. תחתיה באה מדינה רב-גזעית ורב-לאומית.

הלֶקַח: למַהֵר

במזרח התיכון, זו אינה תוצאה רצויה בעיני הרוב הגדול של האנשים הרציונליים – ישראלים, או לא-ישראלים. היא גם יכולה להימנע, עדיין, אם כי אולי תהיה בלתי-נמנעת בעוד עשר שנים. 

אוגוסט 2004: יום סמלי וטעון אסוציאציות אירוניות בדרום אפריקה: המפלגה שיסדה את האפרטהייד וניהלה אותו 46 שנה מתפזרת; מנהיגיה וצירי הפרלמנט שלה מצטרפים אל הקונגרס האפריקני הלאומי, 34 שנה לאחר שמפלגתם הוציאה אותו אל מחוץ לחוק (דיווח ב’ניו יורק טיימס’)

האם הליכוד נעשה מפלגת שלטון טבעית במידה כזאת, שתעניק לִנְאוֹרָיו די בטחון עצמי, די אחריות, די פרגמטיות כדי לעסוק בהתאמה מסיבית של השקפות העולם לַמציאוּת? זה כלל לא בטוח.

אם הדינמיקה הדרום אפריקנית מנחילה איזשהו לקח, הנה הוא הצורך למהר. מה שהלבנים יכלו לקבל בשנות ה-50, הם לא יכלו עוד לקבל בשנות ה-60. ומה שיכלו לקבל בשנות ה-60, הם לא יכלו עוד לקבל בשנות ה-70. גם אופציה גרעינית לא עזרה להם, מפני שהיא פשוט לא היתה רלוונטית.

הנה הצעה רצינית בהחלט: ללמוד את נפילת העם האפריקנרי. ללמוד אותה ללא התרגשות, ללא קריאות ביניים היסטריות, מבלי לענוד תוויות זה לזה. ללמוד אותה באופן ענייני, בכל שדרות הציבור, לא רק באוניברסיטאות. לכתוב עליה ספרים, לתרגם ספרים קיימים, לשלוח משלחות, להזמין אורחים, לערוך סדנאות, לשאול שאלות, ולבסוף גם להשיב תשובות.

יתכן מאוד שממש כמו בדרום אפריקה הלבנה, משימת ההצלה אינה נתונה עוד בידי השמאל. התקווה הטובה תלויה עכשיו בנאורי המחנה הלאומי.

הוא יַרבֶּה אוֹר על נאוֹרי הלאוּמיים ועל כל ישראל.

המאוזיליאום הענקי של ה'פוֹרְטְרֶקֶרְס', החלוצים האפריקנריים שיישבו את הערבות השוממות של דרום אפריקה במאה ה-18 ובמאה ה-19.  זה היה בית המקדש של האפרטהייד. עכשיו זו מצבה על קברה של תנועה לאומית, שרצתה הכול ונשארה בלא כלום

המאוזיליאום הענקי של ה’פוֹרְטְרֶקֶרְס’, החלוצים האפריקנריים שיישבו את הערבות השוממות של דרום אפריקה במאה ה-18 ובמאה ה-19.
זה היה בית המקדש של האפרטהייד.
עכשיו זו מצבה על קברה של תנועה לאומית, שרצתה הכול ונשארה בלא כלום

רשימות קודמות באתר הזה על הלקחים שישראל צריכה להפיק מנפילת האפריקנרים:

המשך יבוא

 

13 Responses to “הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית”

  1. דודי הגיב:

    “מה שהלבנים יכלו לקבל בשנות ה-50, הם לא יכלו עוד לקבל בשנות ה-60. ומה שיכלו לקבל בשנות ה-60, הם לא יכלו עוד לקבל בשנות ה-70”

    מדוע? אמנם אין ספק שחבל על הזמן והסבל, אבל היעד – מדינה שבה כולם שווים – היה משוג כך או כך. האם הלבנים היו יכולים להשיג זכויות יתר לו הסכימו לרפורמה מוקדם יותר?

  2. יואב קרני הגיב:

    אני מאמין, שהלבנים היו יכולים לשאת ולתת על חלוקת דרום אפריקה, ועל כינון מדינה אפריקנרית קטנה בחלק של דרום אפריקה, כנראה באיזור כף התקווה הטובה, אולי בחלק מטרנסוואל. זה מה שניסתה קבוצה של לאומנים אפריקנרים לבקש ב-1990, כאשר התברר שהאפרטהייד מגיע על קִצּוֹ. הם עדיין מבקשים, ואפילו הקימו גרעין של מדינה כזאת באיזור שומם ליד נהר האוראן (הם קוראים לה ‘אוראניה’). אילו עמדה להם תבונתם להציע לשחורים הֶסדֵר טריטוריאלי נדיב מאוד — לא 13% של הקרקעות שהציעו בתחילת שנות ה-60 — אולי, אולי היתה ניצלת ההגדרה הלאומית של הָעָם האפריקנרי. אף על פי שֶחָטָא, העם הזה לא היה ראוי לכִלָיון פוליטי ותרבותי. הואיל ורצה הכול, הוא סיים בלא כלום.

  3. דודי הגיב:

    לא ידעתי.

    למעו האמת תהיתי, מתוך בורות, למה לא התפרקה דרא”פ, או ניסתה להתפרק, ליחידות משנה (נטל, טרנסוואל וכו’ הן יחידות פוליטיות, לא?) מתישהו לאורך המשבר.

  4. דני הגיב:

    “תנו-נא למפלגה מהפכנית את השלטון, הניחו לה להתרגל אליו, והיא תעבור תהליך של התרַכּכוּת”

    טוב, הבעייה היא שהיתה כבר מפלגה כזו, מפלגת העבודה, היא התרככה, וכתוצאה מכך עלה הליכוד לשלטון. מרכז הליכוד הוא ימני מתמיד. משה פייגלין ודומיו גילו את האידאולוגיה המהפכנית שלהם רק ב-67′, ויעברו דור או שנים עד שהלהט המהפכני שלהם יעבור. אותו ואת דומיו יהיה צורך לשבור.

    “אילו עמדה להם תבונתם להציע לשחורים הֶסדֵר טריטוריאלי נדיב מאוד – לא 13% של הקרקעות שהציעו בתחילת שנות ה-60 – אולי, אולי היתה ניצלת ההגדרה הלאומית של הָעָם האפריקנרי.”

    כנראה שזה לא היה קורה בכל מקרה בגלל המציאות הדמוגרפית בדרום אפריקה. הלבנים היו מפוזרים לכל אורכה של הארץ. אומנם באזור הכף יש פחות שחורים (הצבעונים הם הגזע הדומיננטי שם), אך האפריקנרים לא ראו בצבעונים כבני עמם – אולי כאן שגיאתם הגדולה (למרות שאין זו שאלה של החלטה). בא”י, לעומת זאת, האידאולוגיה ה”סוציאליסטית” של “עבודה עברית”, הנתק הכלכלי בימי המאורעות, וחשוב מכל, תוצאות מלחמת 48′ יצרו מציאות שונה. לגבי עניין ה”הצעה הנדיבה” – מה שרון ואולמרט אינם מדברים על “הצעה נדיבה”. הם מדמיינים כלוב בו ניתן יהיה לכלוא את כל הפלסטינים, לנעול אותו, ולזרוק את המפתח – לא ממש משהו שהפלסטינים ילמדו לחיות אותו לאורך זמן, קל וחומר להסכים לו.

    “הנה הצעה רצינית בהחלט: ללמוד את נפילת העם האפריקאנרי. ללמוד אותה ללא התרגשות, ללא קריאות ביניים היסטריות, מבלי לענוד תוויות זה לזה. ללמוד אותה באופן ענייני, בכל שדרות הציבור, לא רק באוניברסיטאות. לכתוב עליה ספרים, לתרגם ספרים קיימים, לשלוח משלחות, להזמין אורחים, לערוך סדנאות, לשאול שאלות, ולבסוף גם להשיב תשובות.”

    מהתרשמותי, כאשר מגיעות משלחות מדרום אפריקה, הם לרוב של אינטלקטואלים אנגלים (או מתאנגלים) שהיו מתנגדי האפרטהייד, ושהם אנטי-לאומניים לחלוטין בגישתם. פרוייקט שמירת הלאומיות האפריקנרית לא מעניין אותם כלל, הוא אפילו מעורר בהם דחייה. אנשים כאלה, ייטו יטיפו לנו מוסר וייעצו לנו להקים מדינה דו-לאומית. לאומנים אפריקנרים, לעומת זאת, לא ירצו להתרפק על הכישלון שלהם ולהסביר כיצד בדיוק הם נכשלו.

    לטעמי, השוואה מעניינת היא בין דרום אפריקה לברזיל. שתי הארצות הן רב-גזעיות, אך בברזיל נישואי-תערובת הם עניין מקובל ביותר, ואילו בדרום אפריקה אין רואים נישואי תערובת בעין יפה. יש נסיבות היסטוריות שגרמו לכך, והיריעה כאן קצרה לתאר אותם[1]. בברזיל אדם שחום-עור מצליח ינסה להתחתן עם אשה לבנה. צאצאיו יהיו בהירים ממנו, והוא לא ינסה להילחם בשיטה. בדרום אפריקה הגבולות בין הגזעים הם נוקשים למדי, נישואי תערובת הם עניין חריג (ולראייה מעמדם הנחות של הצבעוניים, שהלבנים מכנים כ”ממזרים”). האליטה השחורה חושבת על עצמה ככזו, ואינה מנסה להשתלב באליטה הלבנה. כרגע הלבנים תלויים לחלוטין ברצונם הטוב של השחורים.

    חשוב לזכור שנפילת האפרטהייד התרחשה בתקופה 1989-2001, תקופת ההגמוניה שבו הדמוקרטיה הליברלית הקפיטליסיטית, תקופה שכבר עברה. עם נפילת הקומוניזם ולפני עליית כוחות האנטי-גלובליזציה והאיסלם הקיצוני, הצליחו הלבנים להגיע לתנאי כניעה נוחים יחסית. סביר להניח שלו התמידו הלבנים באחיזתם בשלטון עד ימים אלה (בו הם יכולים לראות מה עולה בגורלם של הלבנים בזימבבווה) לא היו נכנעים.

    יואב, אתה יודע משהו על האיסלם בדרום אפריקה? קראתי איפשהו שהאיסלם מתפשט שם כמו שריפה בשדה קוצים. זה וודאי אינו מבשר טובות.

    [1] למתעניינים בברזיל, אוכל להמליץ על הספר Neither Black nor White, ספר קצת וותיק אך עדיין מוצלח של הסוציולוג האמריקאי Carl Degler, שעורך השווה מקפת של יחסי גזע בין ברזיל לארה”ב.

  5. רוני ה. הגיב:

    המודל הברזילאי אולי נשמע טוב בתיאוריה – מיזוג מלא בין כל בני האדם, נישואין בין-גזעיים, שיוויון לכל. ממש האידאל הליברלי בהתגלמותו. אלא שבפועל, זה לא מצליח להם. ברזיל היא אחת המדינות העניות והכושלות יחסית בעולם ומבעלות הפערים הכלכליים הגדולים ביותר.

    ומעבר לזה שהמודל לא הוכיח את עצמו בברזיל, הוא לא יכול לעבוד בארץ, אפילו תאורטית. גם האיסלאם וגם היהדות הן דתות אליטיסטיות שאינן מקבלות צבעי ביניים: אין דבר כזה להיות חצי יהודי (או חצי מוסלמי). או שאתה יהודי או שאתה לא.

  6. דני הגיב:

    דברי כנראה לא הובנו. לא התכוונתי לומר שברזיל פועלת בצורה טובה, קל וחומר צודקת. התכוונתי רק לומר שהיא מבטיחה יציבות מסויימת לעומת מדינות רב-גזעיות/רב-תרבותיות אחרות. ניתן לומר שהמצב מבחינת העניים והעשוקים אף גרוע יותר, שכן אדם היוצא ממעגל העוני יכול להשתלב, באופן יחסי, בחברה הכללית, ולא ינסה להילחם בשיטה. אם תפרוץ בברזיל יום אחד מהפכה, היא תהיה בשם עקרונות מעמדיים, ולא בשם עקרונות גזעיים. לפיכך, לבנים יכולים להרגיש יחסית בטוחים.

    בהחלט לא ניתן להעתיק את המודל הבריזלאי לישראל. בישראל, אם אנו מעוניינים יום אחד לתת לערבים שויון מסוים, זה יצטרך להיות בצורה של זכויות מיעוט. שילוב מלא אינו אפשרי.

  7. רן הגיב:

    בכל דור ודור בורא האדם את אלוהיו בצלמו ובדמותו. כך היה וכך יהיה. אם המציאות תשתנה (נניח, אם יהיה שלום דור או שניים), ישתנו גם הערכים, והאוכלוסיה תשנה את האופן שבו היא תופסת את היהדות והאיסלאם. היהדות בצורתה המסורתית גם לא מקבלת “עליה בחומה”, קל וחומר מדינה חילונית, ובכל זאת הרוב רוצה מדינה יהודית חילונית, ולא רואה שום סתירה עם היהדות. היהדות במובן הזה פלסטית בדיוק כמו היהודים.
    אין שום סיבה להניח שמודל של שוויון בין ישראלים דוברי עברית לפלסטינים דוברי ערבית לא יכול להתקיים, אם כי נכון שיש המון מכשולים בדרך וזה ודאי לא יקרה בשבועיים הקרובים.

  8. uzi rubin הגיב:

    My impression is that the end of Apartheid was precipitated not by internal development – mellowing of a new generation of leaders, but by external developments – the end of the Cold War. Being a frequent visitor at the time to South Africa, I was impressed that the Africaners were quit resolute, their morale was high, and they were doing very well in the little known but quit bloody war they conducted in Angola against Cuban military forces.Their economy while not doing great, was holding out, and the standard of living was maintained at a very high level for the whites. The Afrikaner leaders, although very bigoted, were extremely well educated and very much aware of world politics. What precipitated events was the demise of the Soviet Union. In their view, it was the Soviets who were behind the black Initifadah. Like our Labor, they identified a “Window of Opportunity” when the black resistance was losing its main sponsor, and drove a deal they could not drive in any other circumsances. Trying to opt for the same deal at the height of the Cold War was unrealistic, and any other solution – inlcuding a “Unilateral pullbak” to a small Afrikaner enclave – would have just fanned the war or even resulted in a blood bath.
    Thucydides observed that the true measure of a great statesman is moderation. The Afrikaners were fortunate in having Mandella, a genuine world level statesman, as an antagonist. The combination of new world order and a worthwhile opponent gave the Afrikaners a unique opportunity to get out of the situation in a reasonable way.
    Drawing lessons for Israel is very risky. Unlike the Israeli society, the Afrikaners were a thin crust of overseers controlling a society of forced labor. Israel was established as a comprehansive society that encompassed all classes (The later infusion of low paid “Guest workers” – Palestinians and others – is a Western phenomana, as witnessed by the millions of low paid Turks in Germany, Algerians in France or Lybians in Italy)
    Israeli labor leadership, like the Afrikaners, percieved a “Window of Opportunity” at the demise of the Soviet Union, and produced the Oslo Accord. Unlike the Afrikaners, we were unfortunate in having third rate politicians and outright thugs as opponents. Israeli leadership may have mellowed, but Arab and Palestinian leadership did not. It remained as antagonistic, bitter and outright antisemitic as before. The blacks of South Africa suffered horribly under the whites, yet they accepted and practiced a reconciliation. The Palestinians – or at least those that count – refused to do so – witness the curriculum of their schools. The failure of people of good will like Rabin was that they failed to identify the nature of our opposition. To percieve the degree of Arab detachment from reality and its utterly opposing set of values to ours, see Bar’el artile “Only the Arabs ought to execute Saddam” in Ha’aretz of December 19th.
    If there is a lesson for us from the South African experience, it is that in an intractable situation like ours, holding out is better than giving in. Perseverence and resolution is better than bashing one’s head against the wall in producing miracle plans and instant solutions. I am not a supporter of the settlement movement, and for all I care it would have been better for Israel if they have never existed at all. Yet, at the present situation, if I were in a position of leadership (And thanks God I am not) I would say to the other side: “I have as much patience as you have. As long as you keep it up, I shall fight back. forget about concession, forget abgout unilateral withdrowal. do your worst – WE CAN TAKE IT, AND WE SHALL GIVE BACK AS GOOD AS WE GET,AS LONG AS IT TAKES.”
    Perhaps one day the Palestinians will mellow, and a true window of opportunity will open up. Than, and only than, would be the time to strike a deal. The Afrikaneres bid their time for more than a generation. This is a lesson worth learning.

  9. דני הגיב:

    רן,

    יפה אמרת ששילוב בין ישראלים ופלסטינים יהיה אפשרי אולי בעוד דור או שנים, כאשר רבים מאיתנו לא יהיו יותר בין החיים, וגם אז רק אם ישרור מצב של שלום. לפני כן, כדאי לנו להנמיך ציפיות (לאפס).

    עוזי,

    אתה מעלה מספר נקודות נכונות, אך אני חושב שלא ניתן להשוות בין הויתור אותו עשו האפריקנרים לבין הויתור הנדרש מאיתנו. האפריקנרים נדרשו לחתום על כתב כניעה – הם וויתרו על ריבונותם לנצח נצחים. כל הנדרש מאיתנו הוא פינוי 22% מארץ ישראל וכמאה אלף בני אדם. אם חלילה יפנו הפלסטינים נגדנו אחרי הנסיגה, לא ניתן יהיה להשוות בין מצבנו למצבם של הלבנים בזימבבווה, שהם חסרי ישע לחלוטין מול הדיקטטורה של מוגאבה. עדיין נהיה מדינה ריבונית עם צבא חזק, ובעלת אופציות מדיניות וצבאיות מגוונות ביותר.

    לגבי נושא עיתוי הנסיגה – לי אין ספק שנוכחותנו בשטחים מזיקה, ושעלויות הימצאותנו שם מחריפות במשך הזמן, מהסיבה הדמוגרפית, אך לא רק בגללה. אם זאת, לשאלה הטקטית של מתי יש לבצע את הנסיגה – כעת, בעוד שנה, או לפני 35 שנה כפי שסבר ישעיהו ליבוביץ’ ז”ל (http://users.tapuz.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=28 – במאמר מוסגר, קריאה חובה בעיני לכל ישראלי), על כך אין לי תשובה מוחלטת. אך במהירה בימינו.

  10. מ הגיב:

    יואב , האם נראה לך שהמדינה הרב לאומית רב גזעית של דרום אפריקה החדשה בסך הכל תלך בדרך של זימבאבואה של רוברט מוגבה , לא נשמע מעורר או מעודד כל כך

  11. יואב קרני הגיב:

    אני מודה מאוד למעירים ולשואלים. נכתבו כאן דברים מעמיקים ומחכימים, ואני שמח שמגיעים לאתר הזה אנשים שיש בהם כל כך הרבה ממש.

    הנה כמה הערות קצרות, על פי הסדר:

    1) התפרקות דרום אפריקה לגורמיה הטריטוריאליים מעולם לא עמדה על הפרק. רק אחד החבלים של דרום אפריקה הלבנה, חבל קייפטאון, היה יכול להיות הבסיס למדינה לא-שחורה. והא ראיה שבבחירות של 1994, המפלגה הלאומנית ניצחה רק במזרח הקייפ (שנעשה חבל חדש), והרכיבה שם את הממשלה. זה קרה בזכות שותפות בין הלבנים ל”צבעונים” — אבל לא חזר בבחירות הבאות. לאפריקאנרים לא היה עניין מיוחד בסידור כזה, מפני שרוב מניינם יושבים בחבלים אחרים.

    2) דני כותב, שרוב האורחים מדרום אפריקה מתנגדים מעיקרה ללאומיות האפריקנרית, וממילא יהיה קשה לשמוע מהם את הלקחים שאני מציע להפיק. כן, זה כנראה נכון. הלאומיות האפריקנרית היא משהו שדרום אפריקנים לבנים מתביישים בו, מפני שהיא הניבה את האפרטהייד. אינני רוצה להיכנס כאן לשאלה אם לא היה לה מנוס מן האפרטהייד. אבל איננו מוכרחים להיות תלויים באורחים האלה. המומחה החשוב ביותר בארץ ללאומנות אפריקנרית, אולי מן הבולטים בעולם, הוא פרופ’ מוטי תמרקין מאוניברסיטת תל אביב. בהזדמנות הייתי רוצה להציג לו שאלות בעניין הזה, ולפרסם את תשובותיו.

    3) ההשוואה עם ברזיל מעניינת מאוד. אגב, נקשרו בברזיל הרבה כתרים שאולי היא אינה ראויה להם. בשנים האחרונות היה הרבה חשבון נפש פומבי בברזיל בשאלת הגזענות. כמה פנים שחורות הגיעו לעמדות השפעה בברזיל, מחוץ לפֶּלֶה? אבל היא בהחלט מבטאת אלטרנטיבה. לפי תפיסתיף אין היא מבטאת אלטרנטיבה לישראל, מפני שהשאלה הפלסטינית אינה שאלת גזעית אלא אתנית ודתית (מי שרוצה יכול בהחלט להזכיר לי שזה בדיוק מה שאמרו האפריקנרים).

    4) על האיסלאם בדרום אפריקה: לא תחום התמחות שלי. אני שומע שהוא רדיקלי וקולני, אבל לא ידעתי שהוא מתפשט. אם יש לדני נתונים על התפשטות מחוץ לקהילה האסיאנית, אל תוך הציבור השחור, אשמח לקרוא.

    5) עוזי רובין: חן חן על ההערה הארוכה והידענית. הוויכוח בתוך המחנה האפריקנרי על שינויים מהותיים קדם בהרבה לנפילת הקומוניזם. דה קלרק עלה לשלטון בסתיו 1989. זה היה רק כמה שבועות לפני נפילת חומת ברלין, אבל שנתיים לפני נפילת ברית המועצות. אין ספק שהמאורעות במזרח אירופה השפיעו, וזירזו תהליכים, אבל המהלומות הפוליטיות והכלכליות על האפרטהייד התחילו עוד בסוף שנות ה-70. הסנקציות האמריקניות הוטלו ב-1986. אינני חושב ששרתה אופטימיות על הלבנים בשנים ההן. הם היו יכולים להחזיק מעמד עוד שנים, לפחות בחלקים של דרום אפריקה. אבל דור חדש של פוליטיקאים, של אינטלקטואלים ושל אנשי עסקים משכו את דרום אפריקה אל השינוי.

    6) האם הלבנים בדרום אפריקה היו עוצרים את מהלך השינוי אילו דוגמת זימבאבווה היתה עומדת לעיניהם? יתכן מאוד.

    7) האם דרום אפריקה תלך בעקבות זימבאבווה? קשה לדעת. יש בדרום אפריקה ויכוח על קרקעות, ויש מיליטנטים שחורים שהיו רוצים לעשות מעשה מוגאבה. היתה תמיד אסכולה בתנועת השחרור השחורה שרצתה “לתקוע כדור בכל מתנחל”, וכל לבן נחשב למתנחל. הם נדחקו לשוליים בעשר השנים הראשונות שלאחר פירוק משטר האפרטהייד. זה יכול להשתנות — אבל זה נראה פחות סביר. זימבאבווה היא מי-אפסיים בהשוואה לדרום אפריקה. קשה להעלות על הדעת דיקטטור-פח כמוגאבה מצליח לחטוף ארץ כל כך גדולה, רבת אוכלוסים, עשירה ומגוּוֶנֶת.

    חן-חן, אני יוצא למסע של ששה שבועות, וכנראה לא אֵרָאֶה כאן זמן מה.

  12. דני הגיב:

    “אם יש לדני נתונים על התפשטות מחוץ לקהילה האסיאנית, אל תוך הציבור השחור, אשמח לקרוא.”

    לאחר חיפוש בגוגל:
    המוסלמים בדרום אפריקה באים מ-3 קבוצות שונות:
    1. צאצאי המהגרים שהגיעו מתת-היבשת ההודית.
    2. צאצאי עבדים שהביאו המתיישבים ההולנדים. בתקופת האפרטהייד הוגדרו כחלק מה”צבעונים”.
    3. מצטרפים חדשים לאיסלם מקרב הרוב השחור.

    כרגע רוב המוסלמים נמנים על שתי הקבוצות הראשונות, שהם מוסלמים ותיקים. בקרב מוסלמים ישנה תמיכה באיסלם הקיצוני, אם כל מה שזה כולל: תמיכה בטרור, שנאה לישראל וארה”ב וכיו”ב. לעומת זאת לא ברור שהמוסלמים החדשים (הנמנים על הרוב השחור) מתעניינים עד כדי כך באג’נדה האיסלמיסטית של המוסלמים הותיקים – הם מתעניינים לרוב בעניינים מקומיים כמו מאבק בפשיעה, איידס, חינוך וכו’ – קצת מזכיר את המוסלמים השחורים בארה”ב. בכל אופן, האיסלם אמנם מתפשט במהירות בדרום אפריקה, אך לא ברור שהאיסלם הקיצוני מתפשט במהירות.

    מקורות:
    http://www.csmonitor.com/2002/0110/p13s1-woaf.html
    http://reference.allrefer.com/country-guide-study/south-africa/south-africa64.html
    http://news.bbc.co.uk/2/hi/africa/249033.stm
    http://www.islamonline.net/English/artculture/2003/06/article08.shtml

  13. יואב קרני הגיב:

    רק עכשיו הבחנתי בטעות שטעיתי בהערתי הקודמת: הלאומנים האפריקאנרים ניצחו בבחירות הראשונות שלאחר האפרטהייד, ב-1994, לא במזרח חבל הקייפ, כפי שכתבתי, אלא במערב חבל הקייפ. זה היה האיזור הראשון שבו התיישבו לבנים, באמצע המאה ה-17, והיתה בו אוכלוסיה שחורה ילידית מעטה (החוֹיְחוֹי, הידועים יותר בכינוי “הוֹטֶנטוֹטים”). זו היתה תוצאה של נסיון מוצלח ליצור מראית-עין של שוּתָפוּת גורל בין האפריקאנרים ובין הצבעונים. היה כלא היה בבחירות של 1999.

Leave a Reply