מן הארכיון: מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין

אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל ('גלובס', 20 בדצמבר 2001)

 

כאשר "פושעי אוסלו" מצטרפים אל "פושעי ורסאי" ואל "פושעי יער בֶּלוֹבֶז'", הם מזכירים לנו את חולשת היסוד של דעת קהל דמוקרטית: היא צריכה לראות בעין בלתי-מזוינת לפני שהיא מאמינה.
הוויתור על ארץ ישראל השלמה ב-1993, כיווץ גרמניה ב-1918, ופירוק ברית המועצות ב-1991, לא היו תוצאות של בחירה. הם שיקפו תבוסה אסטרטגית.
לרוע המזל, דעת קהל אינה רואה תבוסות אסטרטגיות. היא זקוקה לתבוסה גלויה, כדי להאמין.

הפרדוקס הטראגי של אוסלו הוא, שהיא היתה מחויבת המציאות – אבל עכשיו צריכים אדריכליה להיענש לא סתם על כשלונם, אלא קודם כול על יהירותם

 

פורסם במוסף סוף השבוע של 'גלובס', 20 בדצמבר 2001

 

ארבע פעמים מפורסמות במרוצת המאה העשרים, מנהיגים פוליטיים הותקפו על ידי יריביהם כ"בוגדים", מפני שחתמו על הסכמי פשרה מרחיקי לכת. בכל אחת מן הפעמים נטבעו מטבעות לשון, שהיו יצוקים באותה תבנית עצמה: סמיכוּת, שבה המלה "פושעים" היתה הנִסמָך, ושֵם המקום שֶבּוֹ נחתם ההסכם היה הסומך.

 

ב-1918 הוכרזו הבולשביקים ברוסיה ל"פושעי בְּרֶסְטְ-ליטוֹבְסְקְ", אחרי שוויתרו על חלקים ענקיים של נדונייתם לגרמניה, רק כדי להישאר בשלטון.

 

ב-1919 הוכרזו מנהיגי הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית ל"פושעי ורסאי", מפני שסירבו לצאת למלחמת עולם חדשה, כדי להגן על גבולותיה ההיסטוריים של גרמניהוחתמו על הסכם משפיל, שהכתיבו להם המעצמות המנַצחוֹת (אילו ניצחו, הגרמנים עצמם התכוונו להכתיב הסכם משפיל שבעתיים).

 

ב-1991, נשיאי רוסיה ואוקראינה ויושב ראש הפרלמנט של בלארוּס הסכימו לפרק את ברית המועצות. הם חתמו על ההסכם ביער בֶּלוֹבֶז’ בבלארוּס, וּמשוּם כך הוכרזו ל"פושעי בילוֹבֶזְ'סְקאיה פּוּשצַ'ה" על ידי אויביהם, הן מן הימין הקיצוני והן מן השמאל הקיצוני.

 

ב-1993, על מדשאת הבית הלבן, יצחק רבין ושמעון פרס התחילו נסיון פוליטי נועז מאין כמותו: להתיר את הקשר הגוֹרְדי במזרח התיכון. הם הקימו מובלעות ריבוניות דה-פאקטו בשביל ארגון, שעד אותו היום תואר בדרך כלל כאויב הגדול ביותר של העם היהודי מאז אדולף היטלר. הנסיון הזה התמוטט בדם ואש שבע שנים אחר כך. עוד לפני שהתמוטט, אבל ביתר שְׂאֵת אחרי שהתמוטט, רבין ופרס וכל עוזריהם הוכרזו "פושעי אוסלו", על שם העיר שבה נולדו ההסכמים והגיעו אל פִּרקם.

מחוץ להסכמי ברסט-ליטובסק של 1918, לַ"פושעים" לא ניתנה ההזדמנות לתקן את עצמם. ההסכמים שחתמו הֵניבוּ קטסטרופות לאומיות והבאישו את ריחו של מחנה פוליטי שלם. קריאת הקרב נגד "פושעי ורסאי" היתה אומנם דמאגוגיה צרופה אבל הצליחה להרוס את הדמוקרטיה הגרמנית, ולסלול את הדרך להיטלר. בעיני גרמנים רבים, היטלר כשלעצמו היה אולי מוּקְצֶה מחמת מיאוס, אבל הצורך לגוֹל את חרפת ורסאי בער כאֵש בעצמותיהם, וקדם לכל צורך אחר. התנועה נגד ורסאי בדתה מלִבּהּ את אגדת "הסכין בגב", ושיכנעה את רוב הגרמנים, שארצם מעולם לא הפסידה במלחמה עובדה, כוחותיה עמדו בלב צרפת, ובלב רוסיה; והפוליטיקאים, "פושעי ורסאי", הם שנעצו סכין בגבה.

 

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

 

לוורסאי, ליער בילובז’ ולאוסלו יש מכַנֶה משותף מובהק: לא היה מנוס מפניהם, אחרי שחותמיהם נחלו תבוסה אסטרטגית. אבל הם הקדימו לחתום, עוד לפני שהתבוסה האסטרטגית התפתחה לתבוסה צבאית גלויה. מפני שהתבוסה לא היתה גלויה, החותמים התקשו להצדיק את אקט החתימה, ולדעת הקהל היה קשה להבין את סיבותיה.

 

אני נזכר בשיחה שהיתה לי עם אינטלקטואל רוסי במוסקבה בשנת 1994, זמן קצר אחרי שהנשיא ילצין פיזר בכוח את הפרלמנט האחרון של העידן הסובייטי, השליך חלק ממתנגדיו לכלא, וכפה על רוסיה חוקה נשיאותית. כשניתנה לרוסים ההזדמנות להביע את דעתם בבחירות חופשיות לפרלמנט, הם העניקו את הבכורה לדמאגוג לאומני היסטרי, ולדימיר ז'ירינובסקי, ולמפלגה קומוניסטית לא-מתוקנת, שֶעָרגָה בגָלוּי אל ברית המועצות הישנה. הרוסים לא הבינו מדוע פוזרה ברית המועצות, ולא הבינו את מקורות חולשתה הפוליטית והכלכלית של רוסיה.

 

בן שׂיחי, בתחילת שנות ה30 שלו, התלונן על הכֶּשֶל הקוֹגנטיבי של בני ארצו. "הרוסים", הוא אמר, "אינם מבינים שהם נמצאים במקום שבו הם נמצאים, מפני שהם הובסו במלחמה הקרה. קשה מאוד להסביר להם את זה, כי קשה לשכנע אנשים שהם הובסו, כאשר הראיות לתבוסה מורכבות מסטטיסטיקה, מִתוֹבָנוֹת היסטוריות, מניתוחים אסטרטגיים". בן שיחי נאנח, נע באי-נוחות קלה על מושבו, והוסיף כמעט בלחישה: "לפעמים אני חושב, שאולי היה מוטב לרוסיה להפסיד לא במובן אסטרטגי, אלא במובן צבאי. אולי אם טנקים אמריקניים היו נראים במוסקבה, אנשים היו מבינים את גודל התבוסה, ומאמינים בה".

 

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו? בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו?
בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

רוסיה דמתה בזה לגרמניה של נובמבר 1918. הגנרלים הגרמניים הודיעו לממשלה, כי כלוּ משאבּיו של הצבא הגרמני. ואף כי הוא עמד כִּמְטַחַוֵּי תותח כבד במיוחד מפרברי פאריס, ואף כי הוא כבש את בלגיה, ואת פולין, ואת כל האזורים המערביים של רוסיה, וחיל-מצב שלו אפילו החזיק בגרוזיה, ונסיך גרמני הומלך על פינלנד — הצבא לא יכול עוד להילחם נגד עוצמתה התעשייתית האדירה של ארה"ב, ושורותיו ממילא כבר התחילו להתפורר.

 

גרמניה ביקשה איפוא שביתת נשק מיידית ממעצמות ההסכמה, והתחילה את הנסיגה הבלתי מובנת ביותר בדברי ימי המלחמות: היא פינתה שטחים עצומי-ממדים, מבלי שאיזשהו אויב מנצח היה מסוגל לתפוס את מקומה. במרוצת התהליך הזה היא הפקירה לגורלם מיליוני גרמנים, אשר נעשו בן-לילה אזרחיהן של "מדינות ורסאי", כמו פולין, או צ'כוסלובקיה, או לטביה. שתי האחרונות הומצאו בוורסאי, מפני שמעולם לא היו קיימות.

 

הוא לא שר את שיר השלום

 

במידה לא מבוטלת, זה מה שקרה גם באוסלו: ישראל ויתרה על נכסים טריטוריאליים, והעניקה יתרונות פוליטיים עצומים לאויביה, מבלי שרוב אזרחיה עמדו על הסיבה. סקרי דעת קהל של הזמן ההוא מלמדים אותנו, שהרוב אומנם תמכו בהסכמי אוסלו. אבל הם תמכו בהם, מפני שנשקף מהם סיכוי להסדר פוליטי לא מפני שדעת הקהל הבינה, כי הם נעשו מחויבי מציאות לרגל תבוסה אסטרטגית.

 

יצחק רבין היה צריך להודיע, שישראל הובסה אסטרטגית במערכה על עתיד השטחים, והיא מתחילה לפנות אותם, כדי להקטין את אבדותיה. תחת זאת הוא העדיף את אחיזת העיניים, שישראל מתחילה את ההתקַפּלוּת מתוך ברירה, והנסיגה היא אקט של נדיבוּת. ההימנעות מלהגיד את האמת היתה קשורה כמובן בקושי להמחיש אותה. כך או כך, האי-אמת זרעה את זַרעֵי החורבן של אוסלו, והֵניבה את הבדיה של "פושעי אוסלו". 

 

מה חבל, שיצחק רבין נרצח כמה דקות אחרי שמירי אלוני הכריחה אותו לשיר את "שיר השלום". המעמד ההוא הפך את רבין לקדוש מעונה בעיני מחנה, שהוא, רבין, מעולם לא היה שייך לו; שהוא, רבין, לאמיתו של דבר רחש לו בוז; מחנה, שעל פי אורחו ורבעו, על פי שׂיגוֹ ושׂיחוֹ, היה ההיפך הכמעט-מָלֵא מכל מה שרבין האמין ועשה.

 

מה קל לשכוח, שֶאֶת רבין עִניֵן רק דבר אחד: הסיכוי האסטרטגי של ישראל. רבין כנראה לא היה סומך את ידיו על הפירוש הזה של כוונותיו, אבל אין זה מן הנמנע שבסתר לבו הוא הגיע למסקנה, כי ישראל עומדת על סף תבוסה אסטרטגית.

 

מסקנה כזאת לא היתה כמובן מטבע עובר לבוחר. "תבוסה אסטרטגית" היתה עניין יותר מדיי מופשט מכדי שיתקבל על דעתו של רוב הציבור. כדי להוכיח אותה היה צורך בסטטיסטיקות על דמוגרפיה, או בהערכת הההשפעות הרות האסון של המרי הפלסטיני על אופי התעסוקה המבצעית של הצבא ("טכנולוגיות מתקדמות נגד רוגתקות במקום טכנולוגיות מתקדמות נגד טילים", כפי שאמר פעם המתווך האמריקני דניס רוס, בשעה שדיבר על לבה של ממשלת יצחק שמיר לחתור להסדר עם הפלסטינים).

 

רבין היה צריך לייחד חלק ניכר של זמַנוֹ, מאוסלו ואילך, כדי לבסס תמיכה ציבורית במהלכיו. הוא היה צריך לבַלוֹת יום-יומיים בשבוע הרחק מן האוטוסטרדה ירושלים-תל אביב, היה צריך ללַטֵף שֵׂיעָר בבית שמש, לחַבֵּק כתף בבית שאן, לִמחוֹת דמעות בדימונה, וּלהַראוֹת לציבור עד כמה הוא קשוב ועד כמה אין מָנוֹס מן הוויתור.

 

אבל רבין חָסַר את מגע הקסמים הפופוליסטי של ביל קלינטון. לא היה עניין פחות סביר בשבילו ממֶחְוַת "האֶמפּאתוֹר הגדול", זה השומע את כאֵבוֹ של הָעָם, מושיט את ידו לניחומים וזוכה אגב כך בלגיטימיות. רבין לא בָּטַח בָּעָם, ולפיכך ויתר על ההזדמנות לִזְכּוֹת בלגיטימיות. בהיעדר כֵּנוּת נוֹצַר הרושם שאוסלו היתה ויתור ווֹלוּנטרי על עמדות כוח; שאוסלו ייצגה אפשרות אחת מיני רבות.

 

זו היתה מעידה טראגית של ממשלת רבין. היה עליה לשכנע את הציבור, כי אוסלו היתה רק השם הפרטי של כיוון בלתי-נמנע, שבסופו עמדה עצמאות פלסטינית. אם לא היו קוראים לה אוסלו, היו קוראים לה שטוקהולם, או הלסינקי; ואם היא לא היתה באה אל העולם ב-1993, היא היתה באה שנתיים אחר כך.

 

להשתַנוֹת, אמר מֶקְמילֶן

 

אוסלו ייצגה הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל להעניק גושפנקה אזורית ובין לאומית לנוסחת חלוקה, שהיתה חדלה להיות מעשית 20 שנה אחר כך. ישראל של רבין עשתה מה שהמיעוט הלבן בדרום אפריקה, למשל, לא היה מסוגל לעשות כאשר ניתנה לו ההזדמנות להציל את עצמו, לפני 40 שנה.

 

זה היה בימים הראשונים של שחרור אפריקה השחורה מֵעוֹל אירופה. דרום אפריקה היתה אז חלק מֵחֶבֶר הָעַמים הבריטי. ראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, הופיע אז לפני הפרלמנט הלבן בקייפטאון, ונשא באוזני חבריו נאום מפורסם על "רוחות השינוי", הנושבות באפריקה. הוא קרא ללבנים להתחיל לסַגֵל את עצמם לשינוי. הוא לא הכתיב להם נוסחת פתרון, ולא דרש מהם להתאַבֵּד. אבל הוא קרא להם לשקול טרנספורמציה. הלבנים הגיבו בזעם קדוש, פרשו מחבר העמים הבריטי, הגביהו את חומות מצדה שלהם, והאריכו את קיום משטר האפליה הגזעית בשליש מאה. כשֶתָמָה האַרְכָּה הם מצאו את עצמם בידיים ריקות. אילו היו מוכנים להעניק לרוב השחור ויתורים גדולים ב-1960, אולי לא היו נאלצים להעניק להם הכול ב-1994.

 

יש לי סָפֵק פרטי אם יצחק רבין ראה לנגד עיניו את דוגמת דרום אפריקה, וניסה ללמוד את לקחי נאום מקמילן. אבל אוסלו ייצגה אצלו הכרה, שאחרי המלחמה הקרה, ואחרי פירוק ברית המועצות, ואחרי מלחמת כוויית, העולם השתנה מעיקרו; ומדינה, שתפיסת הבטחון הלאומי שלה הותנתה בסטאטוס קוו העולמי שקדם ל-1991, נדרשה להתאים את עצמה לַמציאוּת. כאשר מדינות בנות 50 שנה, או אפילו 70 שנה, התמוטטו בזו אחר זו במזרח אירופה ובמרכזה, והנחות בלתי מעורערות על אופי הַסֵדֶר הבין לאומי עורערו כמעט כלאחר יד, למנהיג פוליטי בעל אחריות לא נותרה ברירה, אלא לקבל עליו סיכּוּנים.

 

הפרדוקס המכאיב של תהליך אוסלו הוא שהתחלתו היתה הכרחית, אבל על כשלונו צריך להיגָבוֹת מחיר פוליטי הן מן המתחילים והן מן הממשיכים. סוף סוף, מה זאת אומרת "לקבל סיכונים"? פירושו, להסתכן בכשלון. כאשר אנשים מקבלים עליהם סיכונים, הם מבינים אל-נכון, שהם לא רק יזכו בפרס ההצלחה, אלא ייתבעו לשלם את מחיר הכשלון. אין זה עניין של ציניות לתבוע את ראשיהם הפוליטיים, אלא אדרבא, זה עניין של קבלת אחריות במבנה ארגוני רציונלי. אם הימור עולה יפה, המהמרים מתעשרים; אם הוא אינו עולה יפה, הם יורדים מנכסיהם.

 

רעש האדמה והמחט שלא זזה

 

משהו מטריד מאוד מתרחש עכשיו בשמאל הישראלי, בייחוד במפלגת העבודה. אדריכלי אוסלו מעמידים פנים, שלא-קרה-שום-דבר. זאת אומרת, אם אוסלו לא עלתה יפה, אין זה אלא מפני שהפלסטינים עשו ככה וככה ב-1995, וביבי נתניהו עשה ככה וככה ב-1996, ואהוד ברק, ואריק שרון, ויאסר ערפאת עשו ככה וככה אבל חוץ מזה אוסלו לא נכשלה, כי אילו היו נותנים לה שאנס אמתי היא היתה מצליחה, והם תמיד צדקו, והם עדיין צודקים.

 

מה פאתטי הוא החיזיון הזה בעיני משקיפים מן הצד – מה מכעיס בעיני אויבים, מה עצוב ומדאיג בעיני אוהבים. הכשלון של אוסלו לא היה מקרי, הוא היה תוצאה של הערכות שגויות על מניעי הפלסטינים ועל הדינמיקה של הסכסוך. כדי שאוסלו תצליח היתה צריכה להתפתח דינמיקה של פיוס, אפילו עוד לפני שהוסדרו השאלות העיקריות. במובן הזה, הצדק היה עם שמעון פרס, שחיפש "מזרח תיכון חדש". בהיעדר "מזרח תיכון חדש" לא היה סיכוי לאוסלו.

 

עכשיו אנחנו יודעים, בחוכמה שלאחר מעשה, כי המזרח התיכון החדש היה מישאלת-לב ואחיזת עיניים. הציפיה למזרח תיכון חדש נבעה מן ההנחה המוטעית, שרעשי האדמה העולמיים של 1991, שהיטו באופן כל כך דרמטי את המחט הישראלית, נקלטו גם בסייסמוגרף הערבי. את עצם ההנחה אי אפשר לזקוף לחובת המניחים. סוף סוף, היתה להם סיבה סבירה להניח, שאיש לא יחמיץ את שינוי העולם, מפני שאיך אפשר. שמעון פרס החיל את אמות-המידה שלו ואת ציפיותיו הרציונליות על העולם הערבי. ואו-אז התברר, שהעולם הערבי כל כך מבוהל מפני השינוי, עד שהוא גמר אומר להעמיד פנים שלא היה שינוי, או שאין הוא נוגע לו.

 

יש סיפור אחד על היום, בדיוק לפני 12 שנה, בדצמבר 1989, שבו הופלה רודנותו הברוטלית של ניקולַאֶה צ'אושסקו ברומניה. בבריסל היתה מכונסת אז הפגישה התקופתית של נציגי הקהיליה האירופית עם הליגה הערבית, כאשר הגיעה הידיעה על המהפכה הרומנית. זה היה חודש אחד אחרי מהפכות הקטיפה של צ'כוסלובקיה ושל מזרח גרמניה, ורוח עצומה של אופטימיות נשבה בכל אירופה. יושב ראש הישיבה האירו-ערבית הודיע על המאורעות ברומניה, והמערב אירופים קמו ממושביהם כאיש אחד, והריעו בהתלהבות. הערבים נשארו ישובים בכסאותיהם בשתיקה קודרת. אירופים לא מעטים נדהמו, עד שנזכרו בהסבר: כל אורחיהם החזיקו בשלטון באמצעים דומים מאוד לאלה של צ'אושסקו.

 

גורלו של צ'אושסקו הילך אימים על כל אוטוקרט בעולם, ורוח השינוי התחילה לטלטל אפילו את אגוזי הקוקוס של אפריקה. בזמביה הרחוקה התמוטטה רודנות בת 30 שנה בקשר ישיר עם מה שקרה ברומניה. באותו הזמן התחיל גם המשבר עצום-הממדים בזאיר-קונגו, שהניב כעבור כמה שנים את הסכסוך הצבאי הגדול ביותר בתולדות אפריקה. משטרים צבאיים וחד-מפלגתיים קרסו בכל חלקי היבשת, אם כי לפעמים רק למראית-עין. האין זה מדהים להיווכח, כי 12 שנה אחרי צ'אושסקו, ושבע שנים אחרי שהתחוורה במלוא עוצמתה מהפכת האינטרנט (זאת אומרת, כאשר אפילו ביל גייטס חדל להכחיש אותה), דמוקרטיזציה בעולם הערבי מוגבלת, אם בכלל, לשוליים המרוחקים?

 

איך הצליחו 300 מיליון בני אדם, בקִרבָה מיידית לאירופה, להישאר מחוץ למעגל השינוי זה עניין המצריך דיון נפרד. כאן אנחנו עוסקים רק בתוצאות. השאלה אינה אפילו אם היה אפשר לחזות את הכשלון הקיבוצי המבעית הזה. סוף סוף, כל מִשוָאָה מכילה נֶעלמים, ואם פוליטיקאים מתכוונים לרחוץ בנקיון כפיהם כל אימת שהנֶעלמים האלה מתנהגים באופן לא-חזוי, פירושו שפוליטיקאים יוכלו להתחמק מכל אחריות.

 

מדריך ליונה יהירה

 

יוסי ביילין הוציא לאחרונה ספר, "מדריך ליונה פצועה", שהוא כתב הגנה והתחמקות מאחריות. בנקודה אחת בספר הוא מצטט נאום תוכחה, שנשא באוזני שמעון פרס, אחרי שהתקבלה ההחלטה במרכז מפלגת העבודה להצטרף לממשלת אריאל שרון. הוא מזכיר בו לפרס, שסקרי דעת קהל אינם חזות הכול. אז מה אם העם מתנגד לירידה מן הגולן? מקשה ביילין. ממתי חשובה דעת העם בשאלות כאלה? "מה היתה גדוּלתך כמנהיג?", הוא שואל את פרס, ומשיב, "אתה הלכת בעקבות בן גוריון, שאמר: יש ציבור, תמיד צריך להתחשב בו, קודם כול בבחירות ובתוצאות, אבל במדיניות אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור, אלא לנסות ולשכנע אותו".

 

אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור.

 

אני מוכרח להודות, שנשימתי נעצרה. הנה כי כן, מנהיג פוליטי חשוב בחברה דמוקרטית, שר משפטים לשעבר, מרצה לשעבר בחוג למדע המדינה, נוזף במפלגתו על נסיונה המאוחר מאוד להתחשב ברצון העם. אם למישהו נחוץ הסבר יותר תמציתי על סיבות כשלונה הפנומנלי של המפלגה הזו, המועמדת עכשיו להתכווץ לממדים של סיעה בינונית בכנסת, ספק אם מישהו היה יכול להעניק את ההסבר בדיוק יותר נמרץ.

 

כשלעצמי, אני תמכתי בתהליך אוסלו. אני חושב גם היום שהוא היה מחויב המציאות. אבל אני אינני עומד למשפט ציבורי, מפני שלא קיבלתי החלטות, ולא כפיתי החלטות. יוסי ביילין, לעומת זאת, עומד למשפט. הוא היה ראוי לכל הכתרים, אילו אוסלו עלתה יפה. הוא היה מועמד טבעי להיות מנהיג המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. אבל אוסלו לא עלתה יפה, ועכשיו דרכו הטבעית היחידה היא ביקורת עצמית נוקבת.

 

חטאו הכבד ביותר של יוסי ביילין אינו טעותו המדינית, ואינו הערכתו השגויה על פוטנציאל השינוי של העולם הערבי ושל הפוליטיקה הפלסטינית. חטאו הכבד ביותר הוא יהירותו. הפירוש שהוא מעניק לְמַנהיגוּת בחברה דמוקרטית הוא בלתי נסבל, לא רק מפני שהוא מניב תבוסות אלקטורליות, אלא מפני שנודפים ממנו ניחוחות אליטיסטיים מסוכנים.

 

יצחק רבין היה גיבור דורנו, אבל לרוע המזל הוא היה שותף לפירוש היהיר הזה של מנהיגות בחברה דמוקרטית. ביקורת מעולם לא עוררה אצלו הרהור שני. במידה שהיא הביאה אותו לשנות דרך, אין זה אלא מסיבות טקטיות. מבקריו היו "קשקשנים", או "פרופלורים". הוא לא ראה את עצמו מחויב לבקש את הסכמת העם, רק מפני שהוא לא עמד בהסכמה הקודמת, שעל יסודה  נבחר. התוצאות הטראגיות באמת כנראה נחסכו ממנו. אין זה מן הנמנע, שאילמלא נרצח, ואילו היה חוזר ומתמודד על ראשות הממשלה ב-1996, הוא היה נוחל תבוסה ממין זו שנחל נתניהו ב-1999. תבוסה כזאת היתה מביאה את אוסלו אל קיצה, כבר אז.

 

אהוד ברק לא למד שום דבר מנסיונו של רבין. הוא הקרין אותה יהירות, והונחה על ידי אותו בוז כלפי ביקורת. גם הוא חרג באופן דרמטי מן ההסכמה שהעלתה אותו אל השלטון, ולא חשב שהוא זקוק לייפוי כוח חדש. גם בעיניו, מנהיגוּת הגיעה אל שיאה כאשר המנהיג החשיב את הכרתו האסטרטגית יותר מאשר את רצון העם. אבל בעוד שלרבין היו כשרונות פוליטיים מסוימים (ובסיס פרלמנטרי הרבה יותר רחב), הנה לברק לא היה כל כשרון פוליטי, ויהירותו הגיעה אל שיאים כאלה, עד שלבשה ממדים של פארסה. הוא היה נפוליאון ויוליוס קיסר וצ'רצ'יל ודה גול והגנרל המקסיקני קַסטַנְיֶטַה כרוכים יחדיו.

 

מרכז מפלגת העבודה עמד להתכנס ביום פירסום הרשימה הזו, 20 בדצמבר, כדי להאזין לדרישת יוסי ביילין, שהמפלגה תוציא את נציגיה מממשלת שרון. יתכן שהמרכז צריך להיענות לדרישה הזו, כדי להתפַּנוֹת לדיון בשאלה החשובה ביותר לעתיד המפלגה, ואולי גם לעתיד השלום: מה יכולה מפלגת העבודה לעשות, כדי להבטיח שבראשה לא יתייצבו עוד אנשים, הסומכים על עליונותם האינטלקטואלית יותר ממה שהם סומכים על רצון העם; הסבורים, שמנהיגות אמתית כרוכה באי-אמת ובמניפולציה; המשוכנעים, שבחירות הן אקט של האצלת סמכויות, כדי לעשות באמצעותן את ההיפך ממה שרצו הבוחרים.

 

כאשר תינתן ההזדמנות הבאה לעשות שלום, בנסיבות אחרות ובמידה הרבה יותר גדולה של פיכחון, מפלגת העבודה תצטרך לשכנע את העם, לא את עצמה, ולא את יוסי ביילין. אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל.

16 תגובות בנושא “מן הארכיון: מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין”

  1. הבעיה העיקרית בהערכת עוצמה אסטרטגית היא הערכת "חוסן לאומי". אותו מושג חמקמק שאומר על מה מוכן עם להלחם. ועד כמה. למנהיגים יש אולי תחושה לגבי העוצמה הזאת, אבל בהחלט לא ידע מוחלט.

    ולגבי כשלי אוסלו. אני זוכר כמה אמירות מאותם ימים, שמבטאות את "הכשל האסטרטגי" של המנהיגות הישראלית. האחת – "לא יהיו קטיושות מעזה ואם יהיו נכנס בהם בכל הכוח", השניה – "אנחנו החזקים ואנחנו נסוגים מתוך עמדה של עוצמה", והשלישית – "יש לנו חלון הזדמנויות עד שלאיראן תהיה פצצה גרעינית ומוכרחים להשיג שלום לפני כן, כי אחרת…"

    השקר הגלום באמירות הללו נחשף בחלקו כבר היום. ראשית, גילינו שהפלסטינים בהחלט מתכוונים לשגר טילים על ישראל (גם אם כרגע עדיין אין להם קטיושות), וזה לא כל כך פשוט "להכנס בהם". ושנית, גילינו שהפלסטינים לא קוראים כמונו את משוואת הכח האסטרטגית והם נלחמים על נסיגות נוספות (ולפחות לפי ז’נבה גם זוכים בהן).

    אבל האמירה הכי מקוממת והכי ומופרכת בעיני היא אמירתו של שמעון פרס על חלון ההזדמנויות. כי אם אנו נסוגים היום תחת איום הפצצה הגרעינית העתידית, חלון ההזדמנויות הזה קיים רק בדמיון. אם הפצצה הזאת תאפשר לפלסטינים להציג לישראל תנאי כניעה, אז זה נכון היום בדיוק כפי שזה יהיה נכון בעוד מספר שנים.

  2. אם הבנתי אותו נכון, הוא מתחיל באמירה ש"פושעי אוסלו" נקראים כך משום חוסר ההבנה בקרב העם את פשר קבלת ההחלטות על-ידי אלה המודעים לכישלון אסטרטגי, שאינו גלוי עדיין…. ומסיים בקלונו של ביילין, על שהוא מעיז לומר שתפקיד המנהיגות היא להוביל (על-פי ראייה אסטרטגית?) ולא לגבש את מדיניותה על בסיס סקרי דעת קהל.

  3. >>>>אם בכל התהליך הטראגי של אוסלו היה רגע שבו מנהיג פוליטי התקרב ל"פֶשַע", במובן של הפרת חוק ושל הפרת חוקה, אני חושב שהמנהיג היה ברק בקמפ דייוויד ובטאבה.

    תוכל להסביר, במה? כמו כן – האם מנחם בגין לא פשע, באותו מובן, כאשר ויתר על סיני בניגוד מפורש להבטחת בחירות?

  4. התחושה שלי היא שאתה מחמיר מדיי בפרשנותך את דבריו של ביילין. המשפט שהקפיץ אותך התייחס במפורש לביסוס מדיניות על סקרי דעת קהל. לא ראיתי שם את הערגה המופררזת לחשאיות שאתה מדבר עליה.

  5. צורך הבהרה: "פֶּשַע" (בעניין ברק) אינו נוגע לַהֲפָרַת ההבטחה. הבטחה אינה מִסמָך משפטי, ועל הפרת הבטחות פוליטיקאים מפסידים בִּבְחירות, לא מועמדים לדין.

    ה"פֶּשַע", במובן של הפרת חוק, אם בכלל, נוגע לזה שברק יצא לקמפ דייוויד לאחר שאיבד את הרוב הפרלמנטרי שלו (ויָשַב שם בחסות פגרת כנסת); ושלח את שליחיו לטאבה כאשר ממשלתו היתה ממשלת מעבר (הוא התפטר, כזכור, כדי להבטיח שיהיו בחירות ישירות לראש הממשלה בלבד, וכדי למנוע בחירות חדשות לכנסת). כאשר ממשלה בדמוקרטיה פרלמנטרית עוקפת את הפרלמנט, אפשר לטעון, אולי, שהיא מפירה את החוקה (או את חוקי היסוד, בהיעדר חוקה).

    בעניין הזה אני רק משמיע השערה, לא קובע עובדה. ואני חוזר ומטעים את "אם בכלל", כדי לתת מִשנה תוקף למה שאמרתי מקודם, שאוסלו לא היתה "פֶּשַע", אלא באותו מובן של הוזלת לשון הדיבור.

    אשר להשתוקקות הביילין אל החשאיות, אני חושב שלא רק אוסלו הוכיחה את זה, לא רק סמינר סוף השבוע המוזר בדרום אפריקה זה לא כבר, אלא בעיקר ז'נבה. הנה כי כן ניתנה לו ההזדמנות לעשות משהו בגָלוּי, מפני שהתוצאות אינן מחייבות איש; ניתנה לו ההזדמנות לדווח לציבור יום יום, שעה שעה, על מהלך השיחות. היה אפשר אפילו לטַלוֵז אותן, וללמוד אותן במשך שנים בכל אוניברסיטה בעולם, וּלחַנֵך את הציבור בִּמלֶאכֶת עשיית שלום. אבל הוא לא הצליח להתאַפֵּק. אפילו כאשר אין לו כמעט שום השפעה ורק מעט מאוד חשיבוּת, הוא אינו מסוגל להתחיל לדבר עד שהוא שומע את דלת הטרקלין הכּבֵדָה נסגרת בַּעדינוּת מאחורי השוער.

    אני כותב את הדברים האלה בצער. הייתי לפנים מאוֹהבֵי ביילין וּמִמַעריציו, וגם עזרתי לו בדרכי הצנועה מאוד לפני הרבה שנים, כאשר הוא היה פעיל נועז במפלגת העבודה.

    בעוד שהוא נוטה להטיל את אחריות שקיעתו ותבוסתו על כל העולם, אני נוטה להטיל אותה עליו. איזה בזבוז טראגי. מה חבל שהוא לא ניצֵל את הזמן הפָּנוּי שֶיָצַר בשביל עצמו כדי לחזור וּלהרהר לא בָּאֲמִתּוֹת הפוליטיות המהוּללוֹת שֶלִשמָן הוא נאבק, אלא בדרכו, בגינוּניו, בַּהליכוֹתיו, בהשקפתו על תפקיד הפוליטיקאי בַּחֶברה.

    אגב, כולנו צריכים. אבל אנחנו רק סטטיסטים, העומדים אצל שוּלֵי ההיסטוריה, וּמוּרשים לכל היותר לקרוא קריאות ביניים הנשמעות בקושי. יוסי ביילין הוא מֵאוֹפֵי העוּגה. אם אני מחמיר אותו, אין זה אלא בגלל גוֹבַהּ הציפיות הקודמות. נדמה לי, מנקודת המבט הרחוקה והמוגבלת שלי, שהמחנה הליברלי בישראל זקוק לִקצַת פחות צַדקָנוּת, לקצת פחות התחסדות, לקצת יותר ביקורת עצמית והַכָּאָה על חֵטְא. אני דווקא חשבתי שיוסי ביילין יוכל להיות הַמַכֶּה (יותר כמעט מכל דמות אחרת במחנה הזה). מה חבל שטעיתי.

  6. באמת מהלכים גבוליים של ברק, מבחינה דמוקרטית.
    אם אני זוכר נכון, ובהחלט יכול להיות שאני טועה, הכוונה היתה להציג את ההסכם שיושג אם יושג לאישור הכנסת – או לפחות כך אמר ברק למבקריו.

    ולקינוח, ציטוט מעניין נוסף של ביילין:
    "לקח לי… שלוש שנים להוכיח שאפשר להגיע להסכם. מבחינתי, שלוש השנים שעברו והחתימה שלשום (על ההסכם המכונה הסכם ז'נבה, ד.א) הן למעשה היום השמיני של שיחות טאבה"
    יותר מדי אגו ואטימות בשורות האלה, לטעמי: כאילו הדבר החשוב הוא להוכיח, ע"י ההסכם, שהוא לא טעה לאורך כל הדרך, מאוסלו עד טאבה, בכלום. וכל מה שקרה בשלוש השנים האלה, כולל הבחירות, חיסול פה ופיגוע שם, אין לו משמעות. הכל – טאבה אחת גדולה.
    מאידך – האם יש מנהיג בלי אגו ומידה של אטימות?

  7. ניראה שקנית במלואה את טענת "אין אם מי לדבר". כביכול חשפה האינתיפאדה הנוכחית את "מניעיהם האמיתיים" של הפלסטינים, כאילו למעשינו אין שום חלק בעיצוב דעת הקהל אצלם. כשהתחילו מתאבדי החמאס להתפוצץ במרכזי אוכלוסיה בארץ בשנת 1996, הראו הסקרים ש70% מהפלסטינים בשטחים מתנגדים לפיגועי התאבדות. היום, הסקרים מראים תמיכה של 85%. מה קרה? האם יתכן שלמדיניות ישראל יש לפחות חלק בשינוי הזה?

    ועוד שאלה: אם, כמו שטוענים אצלנו, לחתימה של הפלסטינים אין ערך, וכל מטרתם להשיג שטח רב ככל האפשר כדי לתקוף ממנו את ישראל, אז למה סירב ערפאת ל"הצעה הנדיבה" כביכול של ברק? לפי תורת "המניעים האמיתיים" הוא היה אמור לחתום בקמפ דייויד, לקבל את 99% מהשטח שכביכול הוצע לו, לקלוט מאות אלפי פליטים מלבנון וסוריה, לתת להם אימון צבאי, ואז לתקוף את ישראל מעמדה חזקה בהרבה. במקום זה הוא סירב להצעה, הסלים את האלימות, העלה את שרון לשלטון והביא להתפוררת הרשות הפלסטינית ולכניסה מחודשת של צה"ל לערי הגדה.

    הטעות של אוסלו לא היתה באי הבנת המניעים הפלסטיניים. היא היתה באי צפית הדינמיקה של הסכם ביניים. הרעיון של דחיית הנושאים הקשים (גבולות, ירושלים, פליטים) ניראה מפתה: אחרי כמה שנים של שלום, יווצר אמון בין הצדדים, ויהיה יותר קל למכור לציבור (הישראלי והפלסטיני) ויתורים כואבים. במקום זה, יצרה תקופת הביניים "חלון הזדמנויות" למתנגדי ההסכם לטרפד אותו. והמתנגדים ניצלו אותו ועוד איך.

    — רן

  8. אני חושב, שלא הבנת מה יואב אמר. הוא לא התייחס לפלסטינים ולמניעיהם אלא ליהירות של מנהיגי ישראל בכלל ושל ביילין בפרט וללגיטימיות של צעדיהם.

    ותגובה קצרה לדבריך. אפשר ללמוד על האסטרטגיה של הפלסטינים למשל מדברי עזמי בשארה בסוריה. על פי בשארה, האסטרטגיה הפלסטינית היא לפסוח על שתי הסעיפים: סרוב עקרוני לחתום על סיום הסכסוך (בלשונו "לדחות את הברירה של או שלום או מלחמה"). ובמקום זאת, לנהל "התנגדות" מתמשכת, כלומר להשאיר ולטפח פצע מדמם ומורסתי בקרב ערביי ישראל, הפלסטינים בשטחים והפלסטינים בפזורה.

    האסטרטגיה הזאת מסבירה היטב מדוע ערפאת סרב להצעת ברק לסיים את הסכסוך ומדוע הוא לא ניסה לבנות כוח צבאי מהפליטים הפלסטינים. הוא סרב להצעה, כי בטווח הקצר הוא העריך שבתמיכה של אירופה ושל השמאל הישראלי הוא יוכל להשיג עוד ויתורים מישראל (ראה הסכם ז’נבה, שאפילו הוא אינו זוכה בסקרים לתמיכה פלסטינית), ובטווח הארוך הוא מעריך שהזמן פועל לטובתו ביצירה של דינאמיקה של "התנגדות" שתחסל בסופו של דבר את ישראל (ראה למשל את דבריו על הסכם קורייש).

    הרעיון של הבאת הפליטים ותקיפת ישראל במלחמה מסודרת אינו עולה בקנה אחד עם האסטרטגיה הזאת, כי ערפאת כרגע מעריך שאינו יכול לנצח מלחמה כוללת בגלל מאזן הכוחות. אבל, כאסטרטגיה של "התנגדות" מתמדת, אכן יש להניח, שבהמשך הוא יביא לכאן אלפי פליטים ממורמרים ויסלים עוד את המלחמה.

    ואני חולק עליך בטענתך שהטעות של אוסלו היתה בחתימה על הסכם ביניים. לדעתי, זה היה פשוט בלתי אפשרי לחתום על הסכם סופי בגלל שהדרישות הפלסטיניות היו כאלו שאיננו יכולים לקבל. אז כמו בת יענה, ישראל עצמה את העיניים וקיוותה שהדרישות הפלסטיניות יתרככו, מה שלא קרה. אלא שלדעתי הטעות של אוסלו, היתה אחרת. היא היתה נעוצה בעובדה שהביאו לכאן את ערפאת ואת אנשיו, אשר מטרותיהם, כנציגיהם של הפליטים הפלסטינים, הן חיסול מדינת ישראל.

    כאמור, דעותי מייצגות את עצמי בלבד, וסליחה מיואב על השימוש במקום.

  9. יואב כמי שיש לה היסטוריה קלינית הייתי רוצה להסב את תשומת לבך לנקודה שכמעט ולא מתייחסים אליה בשיח הפוליטי בארץ והוא הגורמים הפסיכולוגים שישבו בתודעתו של רבין כאשר הוא ניהל את אוסלו .רק פעם אחת ראיתי התיחסות דומה בעיתונות הישראלית לטאבו הזה : מינה צמח בראיון לעיתון ירושלים סיפרה שהיא הציעה לו ,בעדינות,טלפון של פסיכולוג ממש טוב כהגדרתה ,אדם מאוניברסיטת תל אביב , הוא נעלב כנראה ולא התייחס. כמו הקטע ששלחתי לך מהניו סטייטסמן הבריטי ,רבין פשוט נסחף מהכבוד והיקר שהורעף עליו בוושינגטון והעולם והוא כבר לא יכול היה לעצור את יישום ההסכם גם כאשר היה נראה לאן זה הולך ומי הפרטנר. הקטע פה באנגלית מדבר על טיפוסים חברתיים ,רבין היה אינטורברט מכדורי ותהילת העולם שנגזלה ממנו בששת הימים לטובת דיין שבה וחזרה אל חיקו .זאת הייתה התחושה שלי כבר אז אבל בארץ זהו טאבו לדבר על בעיות נפשיות , אנא תחשוב על זה

    So were the Tories right after all? (Feaures).(British Prime Minister Tony Blair provides fodder for psychologists)

    New Statesman, July 21, 2003, by Peter Dunn

    "People with power divide into extroverts and introverts. Being an extrovert troubles Blair a great deal. Extroverts can't tolerate being disliked and their greatest fear is of chaos, which, by their nature, they create. They get elected on a domestic programme then find it's a lot harder than they thought, so they escape from that by becoming a statesman. The core reason why he followed Bush so uncritically into war with Iraq was that Bush, an introvert, flattered him, told him he was the most wonderful person. Bush the introvert, Blair the extrovert: opposites attract. That's why Margaret Thatcher, an introvert who didn't care if anyone disliked her, got on so well with an extrovert like Ronald Reagan."

  10. Id like to know where Yoav feels the line hides between a legitimate elected government doing the peoples will, and a government arrogantly using is mandate to do the opposite. Does the government need to do daily surveys? Is a government morally obliged to join the opposition in a "memshelet ihud leumi" so he an do the peoples will? may an elected government decide to follow their policies and then be judged in the ballots? Isnt that the essence of the democratic system – allowing a balance between doing the peoples will and the conditions (4 years, laws) to do it effectivelly?

  11. תפקידה של מנהיגוּת הוא לכַבֵּד את רצון הָעָם ולהָבין את חולשותיה של דעת קהל. אני חושב שמנהיג פוליטי, המודיע בפומבי כי חובתו היא להתעלם מֵרצוֹן הָעָם, מוציא את עצמו מן הכלל ואינו ראוי לשַמֵש — את ארצו, את תנועתו, את העניין שלשמו הוא נמצא בפוליטיקה.

    סילוֹגיזם הוא להניח כי כל הטעיה של הציבור, כל הֲפָרַת הבטחה לבוחר שקולה כנגד "הנהגה". אני דוחה את הקלישה השחוקה על "דה גול יוציא מאלג'יריה, ניקסון יילך לסין" וכו', מפני שכרוך בה ביטוי של בוז כלפי התהליך הדמוקרטי. ההנחה שֶתַפנִיוֹת היסטוריות, קיוּמִיוֹת, יִתָכנוּ רק אם מנהיג ישַקֵר לעַמו, או יַעשֶׂה את ההיפך ממה שהבטיח, הופכת את האקט של בחירות למיוּתָר, וזורעת את זַרעֵי חוּרבָּנָהּ של כל שיטה רפובליקנית.

    אהוד ברק אומנם הביא את המִשטָר הישראלי עד סף קֵיסריזם בקיץ הֲרֵה-האסון של 2000. הוא לא רק התנער מן המנדט שלו, הוא אפילו הכחיש את אחריותו לפני הפרלמנט. אם בכל התהליך הטראגי של אוסלו היה רגע שבו מנהיג פוליטי התקרב ל"פֶשַע", במובן של הפרת חוק ושל הפרת חוקה, אני חושב שהמנהיג היה ברק בקמפ דייוויד ובטאבה (באמצעות שליחיו).

    קריאת היסטוריה מחייבת להסיק מסקנות מן המִשוָאוֹת של וֶרסַאי, או של יער בֶּלוֹבֶז': אין זה די שאינטלקטואלים-בשירות-פוליטיקאים מגיעים למסקנה שהגיע הזמן להפוך את העולם על ראשו. מבלי לשַתף את הציבור בתהליך שהניב את המסקנה, מבלי להביע הבנה לקושי הפסיכולוגי הֶעצוּם הכרוך בקבלת המסקנה, הפוליטיקאים ואינטלקטואליהם דנים את עצמם לדיסקרדיטציה עצומת ממדים. בדיסקרדיטציה הזו יש פוטנציאל של הריסת מחנה פוליטי שלם, אם לא של הריסת הרפובליקה עצמה.

    הפתיחה ההיסטורית של רשימתי נועדה להטעים שאינני רואה באוסלו "פֶּשַע", ואינני רואה ביוזמיה "פושעים". אני טוען, לעומת זאת, שהם לא הפיקו לקחים היסטוריים ופסיכולוגיים, התמַכּרוּ קצת יותר מדיי לַחשאיוּת של התהליך, וסללו את הדרך אל הקליימאקס הפאתטי, הנִלעָג, הנרקיסיסטי של "הסכמי ז'נבה". אני מתחיל לתהות אם ההתמַכּרוּת האינטלקטואלית לחשאיוּת הפכה לפטישיזם של טרקלינים אירופיים עתיקים. מה עם קצת אוהלים במדבר, או אפילו מערות במדבר יהודה? (אני רק מתבדח.)

השאר תגובה