מן הארכיון: נגד משטר נשׂיאוּתי, בעד משטר התנַשׂאוּתי

כמה מלים טובות על הקיסר פרנץ יוזף

וכמה הערות (לא לגמרי רציניות)

בזכות העַכָּבוֹת וּבשֶבַח הגינוּנים

 

בִּידיעַת האֶסוֹטֶרִיוּת חסרת התקווה של הרעיון, יש רק דרך אחת להכניס גינונים בחברה של ישראל ובתרבותה הפוליטית: אריסטוקרטיזציה. איך בדיוק? אינני יודע. אולי צריך לקבוע שכהונת הנשיא תעבור בירושה באותה משפחה, מלוכה דה-פאקטו. אולי יש להתחיל לחלק תָאֳרֵי אצוּלה בישראל, ולכונן בית לורדים. אולי צריך למצוא את היורשים הלגיטימיים של בית דויד, ולהעניק להם מעמד חוקתי כלשהו (דגימות DNA יכולות לעזור). אולי צריך לחדש את כהונת הכוהן הגדול, בתנאי שבית המקדש החדש יוקם במיצפה רמון. ישראל זקוקה עד ייאוש לאליטה אסתטית, שבה איכות של דיבור, של לבוש, של אכילה ושל שיג-ושיח תהיה כרטיס הכניסה.

 

התפרסם ב'כסף', מוסף סוף השבוע של 'גלובס', 16-15 במארס 2001

 

 

אכן, הלב שותת דם לנוכח עומק צערו של בנימין נתניהו. תחילה, הוא החמיץ הזדמנות להביס את אהוד ברק בהפרש של 22 אחוז (ולטעון שההפרש הזה הוּשַׂג רק בזכוּתוֹ). שנית, הוא החמיץ את ההזדמנות למנוע הקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי להפוך לשר החוץ של שרון, ולחתור תחתיו מבפנים. שלישית, כל סוסיו הטרויאניים בצמרת הליכוד התפַּתּוּ בקַלוּת נעימה אל אורוותו של חוואי השיקמים, ונתניהו יגַלֶה עד מהרה שלויאליות אינה נכס מקרקעין. רביעית, קנוניה מזעזעת גזלה ממנו את ההזדמנות לחזור ולהיבחר לראש ממשלה נשיאותי בשנת 2004.

 

ללַמֶדך עד כמה האיש הזה ממַעט להבין את התהליך הפוליטי, הוא עדיין לא עמד על טעותו משנת 1996. הוא חשב שהוא נבחר לנשיא, אם גם התואר היה ראש ממשלה. הואיל וּבית-גידוּלוֹ הפוליטי והרעיוני עמד אי-שם בין פילדלפיה לבוסטון, הוא חשב שבחירה ישירה לראש הרשות המבצעת שקולה כנגד בחירה לנשיא ארה"ב. וגם אם הוא לא חשב ככה, הוא בהחלט התנהג ככה. הוא נהג בקבינט שלו כמו היה אוסף של "מזכירים" (זה המינוח האמריקני), המשרתים שם "על פי העונג של הנשיא" (כפי שאומרים באמריקנית). הכול מתחיל ונגמר בלשכה הסגלגלה, תהיה צורתה הגיאומטרית של לשכתו אשר תהיה.

 

חמש שנים חלפו על בנימין, והוא עדיין אינו רוצה להתחיל ללמוד. אין זו אשמתו, זו תוצאת האמביאנס האינטלקטואלי שהוא גזר על עצמו, כאשר הִפקיד את אביגדור ליברמן על מנכ"לות המדינה. ליברמן הוא מאמין גדול בפְּרֶזידֶנְציַאליזם. מוּתָר לשָעֵר, שליברמן אינו מתכוון למשטר נשיאותי אמריקני, עם רְסָנים ועם בלמים. מקור ההשראה שלו אינו תומס ג'פרסון, אלא ווֹלוֹדיה פּוּטין.

 

מוסדות אינם מניבים תַרבּוּת

 

כך או כך, ישראל נתנה וישראל לקחה. היא הכליאה שני סוגי משטרים, ואין היא אשמה שֶהָרַך הנולד היה פֶּרֶד מעוּקר.

 

נסיון כזה לא נעשה בשום מקום. רוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות אינן זקוקות לו, אם מפני שהן מעדיפות את החולשה היחסית של משטר פרלמנטרי על פני ריכוז הסמכויות של משטר נשיאותי, ואם מפני שראש הממשלה חזק מאוד גם בלי בחירה ישירה.

 

לבריטניה, לגרמניה ולקנדה, למשל, יש ראש ממשלה נשׂיאוּתי לכל דבר. בספרד הוא כל כך נשׂיאוּתי, עד שהוא אפילו נושא את התואר "נשיא הממשלה". לעומת זאת בשווייץ הוא כל כך חלש, עד שהוא נקרא נשיא, אבל סמכותו היחידה היא לָשֶבֶת בראש ישיבות הממשלה, והוא מתמנה ברוטציה בין חברי הקבינט לתקופה של שנה אחת בלבד.

 

צמאונו של הצמד נתניהו-ליברמן לפרזידנציאליזציה של ישראל, במידה שיש לו בכלל אחיזה בפילוסופיה מדינית, מניח קשר ישיר בין מוסדות פוליטיים לתרבות פוליטית. זו אגב הנחה רווחת מאוד בין אמריקנים, וזו הסיבה שארה"ב ניסתה במאה השנה האחרונות לייצא את הדגם החוקתי שלה למקומות אחרים.

 

כביכול, אם תוענק לארץ רחוקה חוקה נשיאותית, קונגרס עם שני בתים, בית משפט עליון חזק, מגילת זכויות אדם – הארץ הזו תהפוך לאמריקה. זה נוסה בפיליפינים, בדרום וייטנאם עליה השלום, בכל רחבי אמריקה הלטינית – וזה נכשל בדרך כלל כשלון חרוץ. והסיבה היא, לפי דעתי, שהמִשוואה היא הפוכה: מוסדות אינם מניבים תרבות פוליטית, אלא תרבות פוליטית היא המניבה מוסדות. הנסיון לכפות שיטה נשיאותית על ישראל יהיה דומה להנחת אוּכּף על גַבּה של פרה (כפי שאמר פעם החבר סטאלין על קומוניזם בפולין. הוא הניח את האוּכּף, והפרה לא חדלה לבעוט. בסוף יש פרה ואין אוכף).

 

הפלורליזם הישראלי מקבל לא פעם ביטויים וולגאריים. אבל הוא אותנטי לחלוטין. איש לא המציא אותו. בישראל יש מפלגות רבות, לא בגלל חוק כזה או אחר, אלא מפני שהיא חברה רבת-דעות. תמיד היו בישראל הרבה מפלגות, או רסיסי מפלגות, וכך היה גם בתנועה הציונית לפני קום המדינה. אינני בטוח שהיתה אי פעם תנועה לאומית כל כך פלורליסטית. והתנועה הזו, אגב, נחלה הצלחה לא מבוטלת, כפי שכל צייר-מפות מתחיל שם לב ב-52 השנה האחרונות.

 

בן גוריון, נשיאותי יותר מכל ראשי הממשלה שבאו אחריו, לא העלה על דעתו פרזידנציאליזציה. משימתו העיקרית היתה לרוקן את הנשיאות מכוח פוליטי, והוא הצליח מעל למשוער. הוא הפך את הנשיאות למוסד כמעט-ירחמיאלי, רשיון לבעל המשרה להצחיק את הציבור בסגנון הדיבור שלו ובחוסר הרלוונטיות של מעשיו.

 

קשה להוכיח את זה, אבל יתכן מאוד שבן גוריון עשה בזה טובה בלתי רגילה למדינת ישראל. איזו עוד ארץ במצב מלחמה כל כך ממושך הצליחה להיחלץ בשלום מן הסכנה של "פָּרָש על סוס לבן", גנרל פטריוט שיציל את האומה מידי הפוליטיקאים שלה? נשיאות חזקה, או אפילו לא-חלשה-מדיי, תמיד פיתתה גנרלים, מטורקיה ועד צרפת, מפקיסטן ועד ארגנטינה. לישראל לא היה אוגוסטו פּינוֹצֶ'ט, ולא היה לה נפוליאון השלישי, וּמוּטָב שאיש לא יצחק. התוצאה הזו לא היתה מובנת מאליה, וישראלים רשאים לברך את עצמם על מזלם הטוב.

 

אילו היה איזשהו סיכוי שישראל תאמץ משהו הקרוב לתרבות הפוליטית האמריקנית, אולי המחיר של העתקת המוסדות הפוליטיים האמריקניים היה מוצדק. אבל מישהו ערך לאחרונה ביקור השוואתי במליאת ועדת החינוך של הכנסת ובמליאת הוועדה המקבילה של הסנאט בוושינגטון? במליאת ועדה ישראלית החברים מופיעים עם איפוד מגן, והיא מזכירה הרבה יותר את הסרט Blade מאשר את "הסנאט ימליץ ויאשר". זו אינה תוצאה של שיטת בחירות, אלא של סדר תאי המוח.

 

לא תיקון, אלא זיוף

 

בחודשים הבאים יתחדשו כנראה הדיבורים על הצורך בתיקון שיטת הבחירות. "תיקון" הוא בדרך כלל תחליף מנומס ל"זיוף". קנֵה-המידה לתיקון הוא בדרך כלל שיעור ההתרחקות של המְתַקנים מייצוּגיוּת טהורה. זה עניין עדין ביותר, מפני שממשלה יציבה היא לעתים קרובות תוצאה של התעלמות מֵרצון הרוב, אפילו במערכת דמוקרטית.

 

הבריטים מתפארים שהשיטה הדו-מפלגתית שלהם הניבה כמעט תמיד ממשלות עם רוב פרלמנטרי יציב. זה נכון. מאז מלחמת העולם השניה, רק ממשלה בריטית אחת נפלה מפני שאיבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה, ורק פעם אחת התעכבה הקמת ממשלה חדשה יותר מ-48 שעות, מפני שהיה צריך לשוחח תחילה עם שותפים קואליציוניים פוטנציאליים. אבל כדאי גם לזכור, שמאז 1945, רק פעם אחת קיבלה המפלגה המנצחת יותר מ-50 אחוז של הקולות (ב-1945).

 

מרגרט תאצ'ר, אשר ניצחה בשלוש בחירות רצופות, יותר מכל בריטי אחר, מעולם לא קיבלה יותר מ-43.51 אחוז של הקולות. אף על פי כן, למפלגתה היה רוב פרלמנטרי שנע בין 43 ל-144 מושבים (מתוך 650).

 

מפלגת העבודה הבריטית קיבלה ב-1997 את הרוב הפרלמנטרי המוחץ ביותר מאז 1945: 418 מושבים, 63 אחוז מכל מושבי הפרלמנט. אבל היא זכתה רק ב-44 אחוז מקולות הבוחרים. הסיבה היא שיטת הבחירות. בריטניה מחולקת ל-659 אזורי בחירה, בכל אחד נבחר נציג אחד לפרלמנט. השיטה הבריטית, בניגוד למשל לצרפתית, מעניקה נצחון למועמד בעל מספר הקולות הגדול ביותר, גם אם אין לו רוב. וכך, מועמד יכול להיבחר לא פעם עם 30 עד 40 אחוז של הקולות, אם יש לו יותר מיריב אחד.

 

ואומנם, השיטה ה"דו-מפלגתית" הבריטית שודדת זה 70 שנה את קולותיה של המפלגה השלישית. המפלגה הליברלית, או בשמה הנוכחי, "ליברלית-דמוקרטית", מקבלת בדרך כלל בין 15 ל-20 אחוז של הקולות. אבל הואיל ומועמדיה מגיעים רק למקום השני או השלישי במחוזות שבהם הם מתמודדים, כמעט כל קולותיה מתבזבזים. הגיעו הדברים לידי כך, שבבחירות של 1983 קיבלו הליברלים (במערך עם פורשי מפלגת העבודה) 26 אחוז מקולות הבוחרים, אבל רק שלושה אחוזים וחצי מן המושבים בפרלמנט. מפלגתה של תאצ'ר קיבלה בבחירות ההן רק 42 אחוז של הקולות, אבל גרפה רוב פרלמנטרי מדהים של 144 מושבים. בעיני תאצ'ר זה היה "מנדט גורף".

 

הבריטים פיתחו איפוא נוסחה יעילה לזיוף מסיבי של רצון הבוחר. הם מעמידים פנים, שהם רק משרתים את הבוחר, ומעניקים לממשלה שהוא בוחר את היכולת לשלוט. זו היתה גם טענתו של בניטו מוסוליני באיטליה. לפני שהוא כונן רודנות פשיסטית, הוא נאלץ להשתתף בבחירות רב-מפלגתיות. אבל הוא הכניס מבעוד מועד תיקון קטן בחוקה: המפלגה בעלת מספר הקולות הגדול ביותר – אפילו אם המספר הזה מגיע רק ל-25 אחוז מכלל הקולות – תקבל אוטומטית רוב מוחלט של המושבים בבית הנבחרים. ככה זה התחיל.

 

ישראל אינה בריטניה ואינה איטליה, אבל יש לה כמה איפיונים משותפים. כמו לבריטים, יש לרוב הישראלים מסורת דמוקרטית. כמו האיטלקים, הישראלים אינם סובלים את ממשלותיהם, ואין הם מכירים בערכה של לשון המעטה. זה צירוף מסובך ומעניין: הוא מבטיח דמוקרטיה, אבל אינו מבטיח משמעת. אפשר לנחש, כי הפיתוי לכפות משמעת באמצעים חוקתיים ירחף בחללה של הפוליטיקה הישראלית בשנים הבאות.

 

הקיסר ידע

 

משמעת – חוץ מזו הנכפית על ידי כידונים – מוכרחה להיות וולונטרית. אם אין היא וולונטרית, היא רק מראית-עין, ממין המשמעת שנכפתה על תושבי ברית המועצות, מלנין עד אנדרופוב. ברגע שהוסרה הכפיה, או אפילו רק הוחלשה, מראית-העין קרסה מֵאֵלֶיהָ, והניבה אנרכיה.

 

משמעת יכולה להתקיים לאורך ימים, רק בחברה בעלת עַכָּבוֹת. לעַכָּבוֹת יש כל מיני ביטויים, אבל ביסודן עומדת ההכרה, שלא כל מה שעולה על הדעת צריך גם לצאת מן השפתיים. זה חל על לשון הכתיבה, על לשון הדיבור, על הלבוש, על האסתטיקה של הרחוב, על סגנונו של המראיין באולפן, בוודאי על סגנונו של המרואיין. עכבות פירושן כוח ללא כּוֹחָנִיוּת, חוזק ללא גַסוּת, תַקיפוּת ללא סימני קריאה.

 

עכבות פירושן במידה רבה מאוד גינונים. מגינונים נודף ריח הנפתלין של דורות קודמים. גינונים לא נולדו בַּחֲבָרוֹת דמוקרטיות שוויוניות, אלא בַּחֲבָרוֹת מעמדיות והיררכיות. בתור שכאלה הם מעוררים התנגדות, וזה מובן. אבל גינונים הם גם עניין של הַכָּרָה מתמדת בִּגבולות.

 

 

קחו למשל את ביל קלינטון, דמוקרט ופופוליסט, איש המחבק זָרים ברחוב כמו היו ידידיו האינטימיים, מרעיף חיבה וקשוב לרחשי לב. מסיבות הקשורות כנראה בילדותו המוקדמת, הוא מעולם לא התברך במשמעת או בְּעַכָּבוֹת. הכול היה מותר. סוף דבר, שנשיאות בכלל לא רעה תיזכר בסופו של דבר בגלל מוניקה, ובגלל החנינה למרק ריץ'. גם מוניקה, גם ריץ', היו מיותרים לחלוטין. מעבר לגיל נעורים מסוים, אנשים יכולים להתאפק. אבל אם התאפקות אינה עֵרֶך חברתי ותרבותי, אין כל סיבה להתאפק.

 

עכבות אינן ביטוי של חולשה. אדרבא, הן ביטוי של כוח. אין עניין חשוב יותר אצל בעלי כוח מאשר הפעלה זהירה ומתונה של הכוח שבידיהם. קלינטון הזכיר לעתים קרובות ילד בחנות צעצועים בגלל עודף להיטותו ללחוץ על כל כפתור, למצוץ כל סוכריה, לתקוע את אצבעותיו בכל שקע חשמלי.

 

במקרה אני קורא עכשיו על הקיסר פרנץ יוזף, שֶמָלַך על הקיסרות ההבסבורגית במשך 67 שנה, עד סמוך להתמוטטותה, ומת ב-1916. לפרנץ יוזף היתה בת-לוויה, משהו שבין ידידה לפילגש (בידיעתה של אשתו ובעידודה). בת-הלוויה היתה שחקנית בתיאטרון המלכותי, ה"בורג תיאטר" המהולל של וינה. יום אחד סר חינה בעיני הממונה על התיאטרון, והוא החליט להיפטר ממנה. היא עתרה אל ידידה הקיסר שיתערב לטובתה. אין כל ספק, שפרנץ יוזף היה יכול לשנות את רוע הגזירה בתנועת אצבע. אבל הוא סירב. זה יזיק לה – וזה יגרע ממעמדו של הכתר בעיני הציבור.

 

וזה היה קיסר הבסבורגי, שדם כחול כֵּהֶה זרם בעורקיו, ואבות-אבותיו חבשו את הכתר מאז המאה ה-13; האיש שבו התגלמה יֵשוּתָה הטריטוריאלית של ארצו. הוא היה איש רב-פגמים, אבל הוא ידע את מקומו.

 

מה חבל ששום כתר הבסבורגי לא היה מונח על ראשו של עזר וייצמן, כאשר קיבל את ההמחאה מאדוארד סרוסי, או כאשר נשא את נאומו הבאנאלי והמביש בהלוויית יצחק רבין. מה חבל שלא היה מונח כתר הבסבורגי על ראשו של בנימין נתניהו, כאשר ניסה להושיב את רוני בראון על כס היועץ המשפטי; או על ראשו של אהוד ברק, כאשר השעה את המכניזם החשוב ביותר של דמוקרטיה פרלמנטרית – אחריות הממשלה לפני רוב חברי הכנסת.

 

אנשים דתיים מאוד מכופפים את ראשם בענווה לפני רבניהם. לרוע המזל, הרבנים האלה הם לא פעם אנשים הנטולים כל מידה של ענווה. אבל נכונותם של בעלי כוח כלכלי או פוליטי לָכוֹף ראש לפני איזושהי אוטוריטה ראויה לפחות לקוּרטוֹב של הערכה. מה על אנשים חילוניים? האם רצוי שֶאֶת עַכּבותיהם יִקבּעוּ תאוותיהם?  

 

בִּידיעַת האֶסוֹטֶרִיוּת חסרת התקווה של הרעיון, יש רק דרך אחת להכניס גינונים בחברה של ישראל ובתרבותה הפוליטית: אריסטוקרטיזציה. איך בדיוק? אינני יודע. אולי צריך לקבוע שכהונת הנשיא תעבור בירושה באותה משפחה, מלוכה דה-פאקטו. אולי יש להתחיל לחלק תָאֳרֵי אצוּלה בישראל, ולכונן בית לורדים. אולי צריך למצוא את היורשים הלגיטימיים של בית דויד, ולהעניק להם מעמד חוקתי כלשהו (דגימות DNA יכולות לעזור). אולי צריך לחדש את כהונת הכוהן הגדול, בתנאי שבית המקדש החדש יוקם במיצפה רמון. ישראל זקוקה עד ייאוש לאליטה אסתטית, שבה איכות של דיבור, של לבוש, של אכילה ושל שיג-ושיח תהיה כרטיס הכניסה.

 

אולי אפילו נעניק לזה שֵם. לא משטר נשיאותי, אלא משטר התנַשׂאוּתי. מצטערים, מר ליברמן, איש מחברי המועדון שלנו אינו מוכן להמליץ עליך. אולי תנסה לשכה אחרת של הבונים החופשיים.

7 Responses to “מן הארכיון: נגד משטר נשׂיאוּתי, בעד משטר התנַשׂאוּתי”

  1. נמרוד ברנע הגיב:

    למרות הסכמתי עם מרבית הדברים הכתובים והידע החדש שרכשתי – אין להגזים, קלינטון היה נשיא מצויין, יותר מאשר בעלי גינונים משופשים אחרים שישבו בבית הלבן.

  2. ישענר זאף הגיב:

    מאמר מעולה!

    באמת מעולה…

    אני מסכים שיצירת אליטה חדשה תעשה רק טוב לעמנו. ולא אליטה שקיים ניכור בינה לבין שאר החברה. אלא אליטה במובן החיובי של המילה, אליטה שקנתה לעצמה את מעמד הכבוד ע"י תרומה ומסירות אין קץ לחברה. זאת אליטה של תרומה לחברה, לא התנשאות מעליה.

  3. דודי הגיב:

    מאמר מצוין.
    הזכרת לי דברים שאמר אהרון אמיר בעת קבלת פרס ישראל (או באחד הראיונות לאחר קבלת הפרס) – שהוא חש בצורך בחברה הישראלית לגינונים מהסוג שתיארת.

  4. ירדן הגיב:

    אליטה בריאה צומחת מתוך חברה בריאה, ואני לא בטוח שהחברה שלנו בריאה כל כך. יש תרבות של אכול ושתה כי מחר נמות, ומתוך סיטואציה כזו, כל אותם אנשים טובים שיכולים היו להיות אותה אליטה שאתה מחפש, נאכלים חיים על ידי ההמון.

  5. רן הגיב:

    ההשפעה היא דו סטרית: התרבות הפוליטית משפיעה על מבנה המוסדות הפוליטיים, שבתורו משפיע על התרבות הפוליטיח. אין צורך להכביר מילים על ההשפעה שהיתה למעבר מבחירת נציגי מפלגה לכנסת במטבחים למיניהם להצבעה במרכזי המפלגות, וכך גם המעבר ל"פריימריז". עם זאת ברור שניסיון לכפות מוסדות פוליטיים ותרבות פוליטית (וחברתית) הר כגיגית דינו להכשל. אפשר לשנות את התרבות הפוליטית דרך מבנה המוסדות, בתנאי שהשינוי אינו פתאומי מדי, ובתנאי שהוא מביא בחשבון את הכוחות הפוליטיים והחברתיים הקיימים, ואת תגובתם הצפויה לשינוי.

  6. נסים סרוסי הגיב:

    למליונר החתום על ההמחאה של וייצמן לא קוראים נסים סרוסי, אלא אדוארד סרוסי. נסים סרוסי הוא זמר רוק מזרחי, שצמח במועדנים של רמלה.

  7. יואב קרני הגיב:

    חן חן על התיקון, כבר הוכנס.

Leave a Reply