מן הארכיון: לדוקטור דין יש מִרשם בשביל אמריקה

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 17-16 בינואר 2003

משהו מתבשל בוורמונט, אומרת לוחית הזיהוי של המכונית שלפנינו (אם תאמצו את עיניכם, תראו את הכתובת “ורמונט” מעל COOKN). הצילום הזה, מעשה ידיי להתפאר, צולם בינואר 2003, בשעה שרק צפרדעים ורמונטיות מושבעות היו מוכנות לזקוף את אצבעותיהן במחוות נצחון להווארד דין. בינואר היו בקופתו של הדוקטור 85,000 דולר, ואחוז התמיכה בו בסקרים היה באיזור סטיית התקן. עוד מעט תחזור ורמונט ותתכסה בשלג, אבל זה יהיה צד הדמיון היחיד לחורף הפוליטי הקודם. איזו שנה עוצרת נשימה היתה, ואיזו שנה עוצרת נשימה אל-נכון מזומנת

ניו אינגלנד פתאום כל כך צפופה. בין ניו הֵייבן (קונטיקט), לבוסטון (מסצ’וסטס), לבֶּרלינגטון (ורמונט) קשה למצוא מקום חניה שלא נתפס כבר על ידי טוען פוטנציאלי לנשיאות. שני סנאטורים ומושל אחד מן האיזור קטן האוכלוסיה, בצפון מזרח ארה”ב, עומדים עכשיו בתור לבית הלבן. יתכן מאוד שלא נִראָה כדבר הזה מאז שנותיה הראשונות של אמריקה, כאשר לניו אינגלנד היה משקל כבד במיוחד, מפני שבה עמדו יסודות הרפובליקה האמריקנית.

 

זו אינה בשורה טובה למפלגה הדמוקרטית, שכל הניו איגנלנדרים הנ”ל באים משורותיה. ניו אינגלנד אינה מעניקה לשום מפלגה את הבית הלבן. במובן הזה היא שוות ערך של חיפה ושל צפון תל אביב במישוואת ליכוד-עבודה. אפשר לסמוך עליה שהיא תצביע לטובת הדמוקרטים, אבל הרפובליקנים יכולים למשוך בכתפיהם, ולהגיד, “אז מה”. הם זקוקים להצבעה סולידית של מדינות הדרום, פלוס כמה מדינות במערב התיכון, וכל הסימנים מעידים שהם אומנם יקבלו אותה.

 

“רעש רֶקַע”, או דהירת התאו?

 

אף על פי כן משהו מוזר קורה עכשיו במפלגה הדמוקרטית: מספר כמעט חסר תקדים של דמוקרטים עומדים להשליך את מגבעתם אל זירת הבחירות, או שכבר עשו כן. אף כי הבחירות ייערכו רק בעוד 22 חודש, אפשר שבשבועות הבאים יגדל עד תשעה מספרם של הדמוקרטים הלהוטים להתמודד נגד ג’ורג’ בוש. בוש עצמו כינה את ההיערכות הזו “רעש רקע”. אבל מי כמוהו יודע, שרעש הרקע עלול להתפתח לקול דהירתם של עדרי התאו במרחבי המערב. הוא יודע, מפני שאביו התנסה במשהו מֵעֵין זה.

 

באמצע נשיאותו, בתחילת 1991, אבא בוש עמד ערב מלחמה בעיראק. הוא יצא ממנה פופולרי יותר מכל קודמיו (90% בסקרים). כל כך פופולרי היה אבא, עד ששום דמוקרט רציני לא חשב שיש טעם להיכָּווֹת בנִסְיון-שווא להפיל אותו. באביב 1991 נמצא בכל אמריקה רק דמוקרט אחד, שהיה מוכן לנסות את כוחו. הוא היה סנאטור לשעבר מניו אינגלנד, פול סונגאס. מחוץ למקצוענים פוליטיים, לאיש לא היה מושג מיהו. ידידיו הקרובים ביותר חשבו שהוא מתבדח. הארץ כולה מילאה פיה צחוק.

 

ששה חודשים אחר כך זינק אל הזירה ביל קלינטון. הוא אומנם היה קצת יותר מוּכָּר מסונגאס, אבל לא הרבה יותר. בהיעדרם של מועמדים בעלי משקל אחרים, קלינטון נעשה עד מהרה מועמדו המועדף של המִמסד הדמוקרטי. השאָר ידוע. נסיכי המפלגה ורוזניה, גבוהי הפרופיל וידועי השם, חרקו שיניים לנוכח גודל ההחמצה. אילו רק הֵעֵזוּ קצת יותר, אילו לא הסתמכו יותר מדיי על תנודות קצרות-טווח של סקרי דעת קהל, אפשר שהם היו נבחרים בנובמבר 1992, לא קלינטון.

 

ג’ימי מי?

על אורך עונת הבחירות אין איש מתפלא עוד. לפָנים היא היתה מתחילה אחרי פגרת הקיץ בשנה שלפני הבחירות, זאת אומרת בחודש ספטמבר. אבל היא מִתאָרֶכֶת והולכת. הכול זוכרים את מעשה ג’ימי קרטר, לפני 28 שנה. הוא היה מושל אלמוני ממדינת ג’ורג’יה, אשר כיהן רק ארבע שנים לפני שהחליט להתמודד על הנשיאות. הוא חרש את מדינות איובה וניו המפשר, שתי הראשונות בְּתוֹר הפריימאריז חודשים רבים לפני שהופיע שם איזשהו טוען אחר. “ג’ימי מי?” ניצח באיובה, ניצח בניו המפשר, זכה בתנופה עצומה, ונבחר לנשיא.

 

קרטר היה במובנים רבים הנשיא הראשון של שיטת הפריימאריס הצרוּפָה. עד זמנו, מועמדים מנצחים לא יכלו לסמוך רק על קולות הבוחרים. המינוי המפלגתי היה תוצאה של שיטה מעורבת, שבה ההחלטה היתה נדחית עד הרגע האחרון, עד שלבוסים המפלגתיים היתה ניתנת ההזדמנות להסתגר בחדרים אחוריים אפופי עשן. משנות ה-70 אין עוד מנוס מנצחון בפריימאריס. ובכל עונת בחירות אין מנוס מן השאלה, היהיה לנו הפעם ג’ימי קרטר חדש.

 

התקשורת אוהבת את השאלה, מפני שעתונאים כבני אדם אוהבים דראמות אנושיות. אמריקה תמיד רחשה חיבה מיוחדת ל”פוליטיקאים-אזרחים”, הבאים מן הפרובינציה, ומכניסים סדר בוושינגטון. כנראה אין זה מקרה, שבמאה העשרים הצליחו רק שני סנאטורים מכהנים להיבחר לנשיא, וורן הרדינג (1920) וג’ון קנדי (1960). לעומת זאת, שבעה נשיאים באו מכהונות של מושלי מדינות, לאו דווקא מדינות גדולות. וודרו וילסון בא מניו ג’רזי (1912), ג’ימי קרטר – מג’ורג’יה, ביל קלינטון – מארקאנסו.

 

מה לכם איפוא מועמד הולם יותר להיות ג’ימי קרטר של 2004 מאשר המושל האלמוני לחלוטין של אחת המדינות הזעירות ביותר של ארה”ב, האווארד דין מוורמונט שבניו אינגלנד? הוא כל כך לא ידוע, עד שסקרים של מצביעים דמוקרטיים מעניקים לו תמיכה נמוכה מסטיית התקן, בערך שני אחוזים.

 

בעל טור ימני, מייקל קֶלי, כתב עליו ב’וושינגטון פוסט’, כי “אם כל גבר, אשה וילד בוורמונט, וכל אחד מידידיהם ומקרוביהם, וכל אדם עֲלֵי אדמות העושה עסקים בוורמונט, או שיש לו חשק לעשות עסקים, יעניק לו כל פרוטה המצויה בכיסו, יהיה [להווארד דין] די כסף כדי לקנות ארוחת צהריים”. זאת הגזמה, אבל היא משקפת את מחוות הביטול האינסטינקטיבית של האמריקנים לנוכח הרעיון שמישהו יקפוץ מוורמונט יָשָר אל תוך הבית הלבן.

“בדיוק מה שאמריקה צריכה להיות

 

המיליארדר רוֹס פֶּרוֹ, שניסה לקנות לעצמו את הבית הלבן ב-1992, נהג ללַגלֵג על ביל קלינטון, כל אימת שקלינטון הזכיר את הנסיון שצבר כמושל ארקאנסו. “ההבדל בין ארקאנסו לארצות הברית”, ירה פרו, “הוא כמו ההבדל בין ניהול חנות מכולת לניהול רשת של בתי כולבו”. אם ארקאנסו, שמתגוררים בה 2.7 מיליון בני אדם, היא “חנות מכולת”, מה בדיוק אפשר להגיד על ורמונט, עם טיפה יותר מ-600,000 בני אדם (25 לכל קמ”ר)? שהיא מדף בחנות המכולת?

 

רואים? שם למעלה? מצד ימין? במסגרת? זו וֶרמוֹנְט, מַדָף בחנות המכולת — אבל איזה מדף

היא כל כך קֱטַנַּת-אוכלוסים – מדורגת 49 מתוך 50 המדינות – עד שיש לה יותר סנאטורים בוושינגטון (שניים) מאשר צירי קונגרס (אחד ויחיד). לקליפורניה, למשל, יש 53 צירים. כאשר נשיא ארה”ב מציע 600 מיליארד דולר להמרצת הכלכלה, מושל ורמונט מדבר על שני מיליון דולר פה, שבעה מיליון שם.

אז מה בדיוק מניע את מושל ורמונט להחליט, שהוא רוצה לקפוץ מליגה ג’ לראש הטבלה הלאומית? מה מניע אותו להכריז, “ורמונט היא בדיוק מה שאמריקה צריכה להיות”?

 

מושל ירוק, מדינה ירוקה, הר ירוק: הווארד דין נראה כאן לאחר שהשלים צעדה של 400 ק”מ לאורך מדינת ורמונט. הוא אחד מיקיריה של התנועה האקולוגיסטית בארה”ב. כמושל, הוא רכש עשרות אלפי דונאמים של אדמת יער ומרעה, כדי להבטיח שלא ינוצלו לבניה ולפיתוח                                www.aldha.org

הווארד דין, בנו של ברוקר עשיר מוול סטריט (שהיה חבר נאמן במפלגה הרפובליקנית), מאמין שיש לו הַתַמהיל הנכון, שהוא מייצג נוסחת ממשל תקין, שבידיו נמצא נסיוב-הנגד לעודף האינדיבידואליזם בחברה האמריקנית. נסיוב היא בדיוק המלה הנכונה. המושל דין הוא דוקטור דין, מן הרופאים המעטים בפוליטיקה האמריקנית (ראו מסגרת).

בנאום בכנסיה שחורה במדינת דרום קרוליינה אמר דין בחודש עבר, “כארץ, לעולם לא נצליח אלא אם כן נזכור שאנחנו כולנו משפחה אחת גדולה. אינדיבידואליזם מחוספס הוא דבר גדול, אבל מוטב שנזכור כי אנחנו נמצאים כאן ביחד”.

 

מלים, מלים? לאו דווקא. הפוליטיקה האמריקנית אינה נוהגת להטעים את “ביחד”. היא נוהגת להטעים את יוזמת היחיד, את נדיבותו, את גמילות-החסדים שלו. בעשרים השנה האחרונות היא התרחקה במידה ניכרת מתפיסות של עזרה הדדית, שהתחזקו בה בין שנות ה-30 לשנות ה-60.

 

יַלדֵי וֶרמוֹנט

אמריקה העשירה היא הארץ שבה ל-40 מיליון בני אדם ויותר אין ביטוח בריאות כלשהו. 12 מיליון מן הלא-מבוטחים הם ילדים. המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע לפני שנשיא דמוקרטי יזם חקיקה, באמצע שנות ה-60, להעניק ביטוח בריאות לקשישים ולִמעוּטֵי יכולת. אבל בביטוח הזה יש פרָצוֹת רַבּוֹת, כמו למשל היוקר הבלתי נסבל של תרופות, או העובדה שהוא מכסה רק חמישית מן הילדים. לא כן בוורמונט. שם הצליח המושל ד”ר דין להרחיב את הביטוח לכל הילדים.

 

אלא מה, ורמונט היא כל כך קטנה, ואמריקה היא כל כך גדולה. משבר שירותי הרפואה בארה”ב הוא עצום ממדים, מן הרוחות הרעות המתפעמות בפוליטיקה האמריקנית בעשר השנים האחרונות. אפילו ממדיו המוגבלים של הביטוח הקיים הם אבן ריחיים על צווארן של 50 המדינות. תשלומי הביטוח האלה כילו בשנים האחרונות את עודפי התקציב של המדינות.

 

עכשיו, לא זו בלבד שאין עוד עודפים, אלא כמעט כל המדינות עומדות בעיצומו של משבר פיננסי חמור. אחת להן, או שיקצצו הוצאות חברה, או שיטילו מסים כבדים. מסים בזמן של האטה כלכלית אינם רעיון טוב. קיצוץ התמיכה בילדים נזקקים הוא רעיון עוד פחות טוב.  

 

היתכן שצירוף המשבר הכלכלי ומשבר שירותי הרפואה יעניק משקל מיוחד למסר של המושל הרופא? התשובה הסבירה ביותר היא, שספק גדול אם הווארד דין יהיה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הבעיה שלו אינה בעיית המסר, אלא בעיית הכסף והארגון.

 

כל השומע יצחק

מערכות הבחירות בארה”ב יקרות להחריד. ג’ורג’ בוש ואל גור ניצחו בשנת 2000 בבחירות המוקדמות של מפלגותיהם קודם כול בזכות הקוּפּוֹת שופעות המזומנים שלהם. הכסף נאסף מבעוד מועד, ובמקרה של בוש הוא היה כל כך רב, עד שהמועמד הרפובליקני היה יכול לוותר על מימון ציבורי, ולפטור את עצמו מכל ההגבלות המִתלַווֹת על אופן השימוש בכסף.

 

חוכמת אנשים מלומדה אומרת, שכדי להיות בעל סיכוי של ממש בשנת 2004, מועמד צריך לאסוף בין 15 ל-30 מיליון דולר במרוצת 2003. כדי לעשות כן הוא זקוק לרשת מסועפת מאוד של תומכים. התלות הגוברת באיסוף מוקדם של תרומות גורעת מן התהליך את רוב הספונטניות שלו. תופעה כתופעת ג’ימי קרטר יכלה להתרחש מפני ששְׂדֵה המערכה היה פתוח לרווחה עד שלב מאוחר יחסית.

 

בדו”ח האחרון על גובה התרומות, באוקטובר שעבר, דין דיווח כי אסף 85,000 דולר. כל השומע יצחק. ליריביו יש כיסים תפוחים. אחד מהם אסף למען מסע הבחירות שלו לסנאט סכום של 20 מיליון דולר. אחרים מסתובבים עם שניים, שלושה מיליון בכיסים, ועם יכולת מוּכַחַת של גיוס כספים. הסנאטור ג’וזף ליברמן, אשר הודיע בתחילת השבוע כי יתמודד על הנשיאות, יכול להסתמך על רשת של תורמים יהודיים, המקנה לו יתרון פתיחה ניכר. לדין אין יכולת כזאת.

 

מעניין עם זאת, שסטיב גרוסמן, אחד מאוספי הכספים המצטיינים ביותר של המפלגה הדמוקרטית, שהוא במקרה גם נשיא לשעבר של השדולה הפרו-ישראלית אייפא”ק, החליט לתמוך בדין. “אני תומך בו מפני שאני מאמין, כי הוא מוכן להשליך את עצמו לזירה כדי להיאבק על עקרונות, הנוגעים באמת ובתמים לחיי אנשים”, אמר גרוסמן ל’ניו יורק טיימס’ (18 בדצמבר 2002). “במרוצת 32 השנה האחרונות התארחו הרבה פוליטיקאים בביתי: ביל קלינטון, אל גור, ביל בראדלי [טוען דמוקרטי לנשיאות בבחירות הקודמות]. הווארד דין הוא הפוליטיקאי היחיד שהזמנתי אי פעם להישאר לישון”.

 

לארי סאבאטו, מדען מדינה בעל מוניטין מאוניברסיטת וירג’יניה, חוזה באתר הרשת שלו (ראו למטה), כי הווארד דין יהיה חביבם התורן של כלי התקשורת, ויִזכֶּה בתשומת לב גדולה ממשקלו היחסי. דין עצמו מבטיח, כי כל זמן שהוא יהיה במירוץ, הוא לא יַרפֶּה מרעיונותיו. הוא אומר, כי הנשיא החביב עליו ביותר הוא הארי טרומן.”סגנונו הוא סגנוני: אֱמוֹר מה שאתה חושב, עֲשֵׂה מה שנכון, ואל תשים לב לסקרי דעת הקהל”.

 

הארי טרומן הוא מקור הניחומים של כל המפסידים בפוליטיקה האמריקנית. תבוסתו בבחירות של 1948 נחזתה בוודאות כזאת, שמכון גאלופ החליט להפסיק לעשות סקרים חודש לפני הבחירות. מאז הארי לא היה עדיין כהארי, מישהו שהיתל בכל הקונבנציות, והפריך את כל הציפיות. אבל אחת לארבע שנים אנחנו מחפשים בתקווה את האיש שיהיה כהארי. הווארד דין הוא עכשיו מוקד כל ציפיותינו. אנחנו נלווה אותו מכאן ואילך באהדה ובמַשׂוֹא פנים מובהק. 

המִרשָמים של ד”ר דין

 

הווארד דין תולה את תקוותיו באגף הליברלי של מפלגתו. “ליברלי” הוא מה שישראלים קוראים “שמאלני”. שמאלנים אינם בוחרים נשיאים באמריקה, אבל הם מסוגלים בהחלט להַטוֹת את הַכַּף בבחירות הפנימיות של המפלגה, כשם שנוצרים ימניים מַטים את הכף בתוך המפלגה הרפובליקנית.

 

אבל מה שהופך את דין למועמד כל כך מעניין הוא זה שאין הוא מְמַלֵא ציפיות, ואין הוא מתאים לתבניות. יש לו אוסף יוצא דופן של דעות. אין אלא הדעות של אינטלקטואל מרוּחָק, אלא של מי שהיה ראש הרשות המבצעת של מדינתו במשך 11 שנה. חֵלֶק מן הדעות האלה הפכו לחוּקים ולמדיניוּת.

  • באופן מסורתי, שמרנים הם אלה המטיפים לאיזון התקציב, וליברלים הם אלה המצדיקים גרעונות כדי לממן תכניות רווחה. דין אומר: “לא יתכן צדק חברתי מבלי לאַזֵן תחילה את התקציב”.
  • באופן מסורתי, שמרנים הם אלה המתנגדים להגבלות על נשיאת נשק, ליברלים הם המצדדים. השדולה הארצית של הרובאים (NRA), מן החזקות ביותר בוושינגטון, היא האויבת הגדולה ביותר של מועמדים ליברליים. אבל היא תמכה בהתלהבות בדין. הסיבה: הדוקטור מתנגד לחקיקה ארצית, ואומר שיש להשאיר את ההחלטה בידי המדינות. בפוליטיקה האמריקנית, זו כפירה בעיקר.
  • כנגד ההפתעה הנעימה הזו לימין, לדין היתה הפתעה נעימה מאוד לשמאל: הוא חתם על חוק, המעניק תוקף משפטי למערכות יחסים בין בני זוג מאותו המִגדָר (“נישואים הומוסקסואליים”).

 

הרופאים לשלטון

כמעט לפני שנה, בפברואר 2002, הווארד דין השתתף בוועידה התקוּפָתית של מושלֵי המדינות בוושינגטון. אף כי משתתפי הפגישות האלה הם לא פעם יריבים פוליטיים מוּשבָּעים, הם נוהגים בדרך כלל זה בזה מידה של רֵעוּת. דין הֵפֵר את האוירה הקולגיאלית. הוא יצא בהתקפה אישית חריפה על הנשיא בוש, ששיעורי הפופולריות שלו נסקו אז לסביבות 85%.

 

“מה מאוד לא הייתי רוצה להישמע איש מפלגה”, פתח דין ואמר, “אבל אני רוצה כי תִרשמוּ לפניכם שאני חושב למזעזעת את העובדה שנשיא ארה”ב מקצץ כספים לשם חיסון ילדים, כדי שיוכל להעניק הקלות מס לקנת’ לֵיי”. ליי הוא היושב ראש המוּדָח ועטוי הכלימה של תאגיד ההונאה ‘אֶנרוֹן’. דין הגיב בזה על הצעת התקציב של בוש, אשר כללה הפחתת מסים לבעלי הכנסות גבוהות לצד קיצוץ בהוצאות רווחה.

 

ויליאם ג’אנקלוֹ, המושל הרפובליקאי של דרום דקוטה – מדינה הגדולה רק במקצת מוֶרמונט – הגיב בסרקזם: “הואיל ואני לא סיימתי בית ספר לרפואה, אין לי דרגת ההבנה של מדיניות מס ושל כלכלה, שיש לכמה מעמיתיי”. דין הוא רופא, בוגר בית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין בניו יורק, והתמחה ברפואה פנימית במשך 13 שנה. אף אשתו, ג’ודית סטיינברג, היא רופאה (ואם הוא ייבחר, היא תהיה הגברת היהודיה הראשונה בתולדות ארה”ב).

 

עקיצתו של המושל ג’אנקלו לא היתה מובנת. מה הוא התכוון להגיד? שרופאים לא ידַבּרוּ על מדיניות ציבורית? סוף סוף דין היה מושל מאז שנת 1991, ועוד לפני כן שימש סגן מושל וחבר בבית הנבחרים של מדינת ורמונט. האם פוליטיקה לא נועדה לבוגרי בתי ספר לרפואה? ואם לא נועדה, אז למי היא נועדה? רק לעורכי דין, לאנשי עסקים עשירים, או לכמה אנשי צבא בדימוס?

 

אכן, עריכת דין היתה במשך שנים קרש הקפיצה העיקרי לקריירה פוליטית ברוב הדמוקרטיות המערביות, בוודאי בארה”ב. יש לזה סיבות טובות: רהיטות, ליטוּש, עניין בקריירה ציבורית, היעדר אימת קהל, ובמקרים רבים גם עצמאות פיננסית ניכרת. ג’אנקלו הנ”ל היה בנו של עורך דין (מן התובעים במשפטי נירנברג), ובעצמו היה עורך דין פעיל ומצליח, הרצה באוניברסיטאות חשובות, וטען לפני בית המשפט העליון בוושינגטון. אבל האומנם לעורכי דין יש פרספקטיבות שאין לרופאים?

 

ד”ר דין אמר (ל”ניו יורק טיימס”, 18 בדצמבר 2002), כי עבודתו הרפואית היתה לו “לעֵזֶר עצום” בפוליטיקה. “היא מאפשרת לי להשמיע חדשות רָעוֹת מבלי להרגיש דפנסיבי, לא רק באופן קליני, כי אם גם מתוך תחושת השתתפות. כאשר אתה רופא, אתה עוזר לאנשים להסתַמך על החלקים הטובים שלהם, כדי לפַצוֹת אותם על אותם חלקים שאינם כל כך טובים”.

 

ביל פריסט (Frist): קרדיולוג, מנהיג הסנאט של ארה”ב. אולי המועמד הרפובליקאי לנשיאות ב-2008?

דין הוא כנראה הרופא הראשון המנַסֶה את כוחו במירוץ לנשיאות. אבל אין הוא הרופא היחיד, הרוכש לעצמו עכשיו דריסת רגל בלב הפוליטיקה האמריקנית. בשבוע שעבר נטל ד”ר ויליאם פְריסט את המושכות בסנאט בוושינגטון. המנתח בן ה-50 ממדינת טנסי הוא המנהיג החדש של סיעת הרוב הרפובליקנית, ובתור שכזה הוא אחד האנשים רַבֵּי הכוח ביותר בקונגרס.

 

הוא נבחר לסנאט רק לפני שמונה שנים. במוסד שההשפעה בו היא כמעט תמיד תוצאה של ותק, שמונה שנים הן כמעט עניין של מה בכך. אַדֶרֶת המנהיג נפלה עליו ברגע האחרון ממש, בגלל שערוריה איומה שהורידה את קודמו. פריסט היה רופא מצליח מאוד. הוא סיים את בית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, ועבד אחר כך בבתי חולים במסצ’וסטס, באנגליה ובקליפורניה.

 

ערב כניסתו לתפקיד קרה לד”ר פריסט משהו מעניין. הוא בילה את חופשת סוף השנה שלו במדינת פלורידה, ונהג בכביש בין עירוני סואן, כאשר הבחין בתאונה. הוא עצר, והצטרף לפעולת ההצלה. במשך חצי שעה, עד בוא האמבולנס, הוא היה הרופא היחיד במקום. ידו קצרה מלהציל שניים מן הנוסעים, ובהם ילדה בת עשר. אבל עזרתו הועילה לארבעת האחרים.

 

אמריקה אהבה את הסיפור הזה, בייחוד מפני שהוא סוּפַּר באחד בינואר, בעונה שנוצרים מוצאים בה חסד ורחמים. אני מנחש בזה, באופן בלתי מוסמך בהחלט, שמַעֲשֵׂה פלורידה התחיל את זינוקו של ד”ר פריסט אל הנשיאות. שום רפובליקן אינו קורא תיגר על ג’ורג’ בוש בשנה הבאה, אבל מועמדות המפלגה תתפַּנֶה ב-2008. סגן הנשיא צ’ייני יהיה מבוגר מדיי וחולה מדיי, לא יהיה שום טוען טבעי לכתר, וד”ר פריסט קל התנועה והטֶלֶגֶני ייקרא אל הדגל.

 

מי יודע, אולי יריבו הדמוקרטי יהיה ד”ר הווארד דין. ואחד משניהם ימצא כמובן מַרפֵּא לכל תחלואי אמריקה.

Leave a Reply