הופיע ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס, 14-13 בנובמבר 2003
 מכונת דין אינה עוצרת בשום מקום מן העמוד הראשון (2 בנובמבר 2003) של Burlington Free Press, עתון הבית של הווארד דין, המופיע בעיר הגדולה ביותר במדינה הקטנה ביותר (כמעט) בארה”ב, ורמונט. שם אנשים מוסיפים לצבוט את עצמם לנוכח עלייתו המסחררת של הדוקטור. הם זוכרים אותו קצת אחרת, אבל הוא כבר אינו שייך להם
|
בפוליטיקה של נשיאות ארה”ב, חוכמת אנשים מלומדה היא שלדמוקרטים אסור למַנוֹת מועמד “ליברלי מדיי” (מה שישראלים קוראים “שמאלני”); ואסור להם למנות מישהו שיהיה מניו אינגלנד, זאת אומרת שש המדינות התקועות בין ניו יורק ובין קנדה.
|
סקר דעת קהל חדש מאשר: הווארד דין מוביל בהפרש עצום במערכת הבחירות בניו המפשר, המדינה הראשונה שבה יתקיימו בחירות מוקדמות מלֵאוֹת |
הסיבה היא שדמוקרטים במדינות האלה נוטים להיות הרבה יותר ליברליים מאשר רוב האמריקנים, ונוטים לתמוך במסים גבוהים, והם קרובים מדיי לאוניברסיטאות אליטיסטיות, והם אינם פטריוטים מספיק, והם שונאים בעלות פרטית על כלי נשק, והם מתנגדים לעונש המוות, והם חושבים שבדרום ארה”ב מתגוררים אנשים לא כל כך מבריקים עם אנגלית מצחיקה.
במאה העשרים ישבו רק שני אנשים מניו אינגלנד בבית הלבן, האחרון היה ג’ון קנדי, והוא נבחר דווקא כשמרן, לא כליברל. 28 שנה אחריו, הדמוקרטים ניסו לשלוח עוד ניו אינגלנדי לבית הלבן: מושל מסצ’וסטס דאז, מייקל דוקאקיס. מועמדות דוקאקיס סללה את דרכו של ג’ורג’ בוש האב לבית הלבן. למרבה האירוניה, בוש עצמו נולד בניו אינגלנד (מדינת קונטיקט), אבל עקר בצעירותו לטקסס, והשתדל מאוד להוכיח שהוא ראוי למגבעת בוקרים. מאז ג’ון קנדי, הדמוקרטים היחידים שהגיעו לבית הלבן היו דרומיים: אחד מטקסאס, אחד מג’ורג’יה ואחד מארקאנסו.
מה מעניין איפוא שבין הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות בעונת הבחירות הנוכחית יש לא פחות משלושה ניו אינגלנדים, ואחד מהם הוא גם המוביל. האומנם הלווייתנים הדמוקרטים מבקשים לעצמם עוד חוף התאבדות? אולי. אבל הניו אינגלנדי המוביל שובר את רוב המוסכמות ואת רוב הכלים. הוא אומנם מושך שמאלה במדיניות חוץ ובכמה עניינים חברתיים – אבל הוא מושך ימינה בעניינים אחרים. הוא יורה מן המותן, ומתיז רסיסים לכל עבר.
480,000 הווירטואלים
בשבוע שעבר הוא הדהים את המערכת הפוליטית, כאשר הודיע שאין לו צורך במימון ציבורי. החוק האמריקני קובע, כי מועמדים לנשיאות יהיו זכאים למימון כזה, ובלבד שיגבילו את הוצאותיהם ל-45 מיליון דולר. ג’ורג’ בוש ויתר על המימון בשנת 2000, מה שאיפשר לו לגייס כמעט כפליים מן הסכום הזה, ולהציף את השוק. הוא מתכנן לחזור ולהציף גם השנה. הוא מתכוון לאסוף לפחות 200 מיליון דולר, בלי סיוע ציבורי, ולבזבז אותם ללא הגבלה.
הווארד דין, מושל לשעבר של ורמונט, מן המדינות הזעירות של ארה”ב, רופא על פי מקצועו, החליט שהוא לא יניח לבוש לשחק לבדו בזירת הבזבוזים. בשבוע שעבר הוא הודיע, שאינו זקוק לסיוע ציבורי. זה קרה מפני שהוא הצליח לגייס 25 מיליון דולר, הכול מתרומות של יחידים, ממוצע של שמונים דולר לתרומה. זה נתון מדהים. תקרת התרומה האינדיבידואלית היא אלפיים דולר, וג’ורג’ בוש מוכר שפע צלחות של אלפיים בנשפי ההתרמה שלו.
מדהימה אפילו יותר היא העובדה, שאת הכסף הזה אסף הווארד דין באמצעות האינטרנט. 480,000 אמריקנים נרשמו באתר הרשת שלו, ונעשו בזה יעדים של גיוס תרומות ושל סיוע לוגיסטי. חציים אומנם תרמו. אם הם יוסיפו לתרום באותו הקצב, או אפילו יגדילו את הקצב, דין יוכל אומנם לאיים על עליונותו הכספית של בוש.
|
הנה רשימה חלקית של אתרי אינטרנט, הפועלים לטובת מועמדותו של הווארד דין:
|
הבחירות של 2004 כבר רשמו ציון דרך אחד: הן הראשונות, שהאינטרנט שינה את מהלכן. עד הבחירות האלה, מועמדים היו צריכים לטוות רשת של פעילים ושל משרדים. אחרי הבחירות האלה הם יצטרכו לטוות רשת של אתרי אינטרנט.
בבחירות לנשיאות בארה”ב, מועמדים אינם מנצחים “במפתיע”. הם תלויים לחלוטין בכַמוּת הכסף הנערמת מִבּעוֹד מוֹעד בקוּפּוֹתיהם. ג’ורג’ בוש היה המנצח הבלתי נמנע בבחירות המוקדמות של הרפובליקנים, מפני שאסף 50 מיליון דולר עוד לפני הפתק הראשון. ביל קלינטון היה המנצח הבלתי נמנע ב-1992, מפני שמכונה משומנת אספה בשבילו כסף עוד לפני שהתחיל המירוץ.
‘יומני הרשת’ מטלטלים את השׂיג-וָשִׂיחַ הפוליטי, מודיע ‘בוסטון גלוב’ (23 ביולי 2003). הדוגמה הניתנת כאן היא של בלוגיסט, אשר הפך את יומנו לאתר וולונטרי להפצת בשורתו של הווארד דין |
תופעת הווארד דין היא מיוחדת במינה, מפני שֶלצִדוֹ לא עמדה שום מכונה משומנת, ואיש לא היה מעלה על דעתו לפני שנה שהוא יהיה פאקטור מרכזי בכל התהליך הזה. הוא אינו סתם פאקטור: כמעט כל סקרי דעת הקהל מראים עכשיו, שהוא מוביל במירוץ דמוקרטי צפוף מאוד — מוביל בהתמדה, שבוע אחר שבוע.
האימפולס הפופוליסטי
קצת קשה להגיד עליו, על הדוקטור קטן הקומה והמחוספס, שהוא כריזמטי. הופעותיו בטלויזיה אינן מהוקצעות, הוא מהיר-חימה, אגרסיביות ודפנסיביות משמשות בו בערבוביה, הוא מוֹעֵד פעם אחר פעם. מדוע אם כן נקשרה בו הילה כזאת? התשובה היא, שבכל עונת בחירות יש משהו מעין זה: אנטי-פוליטיקאי, המדבר מבלי להשגיח, וּמסַכֵּם באישיותו את מה שמִספָּר ניכר של אמריקנים, מימין ומשמאל, מוכנים תמיד להגיד – שהגיע הזמן להשליך את המנוולים החוצה.
האימפולס הפופוליסטי הזה מתפעם בתרבות הפוליטית האמריקנית לפחות מאז שנות ה-90 של המאה ה-19. אבל רק לעתים רחוקות הוא הניב תוצאות דרמטיות. הפופוליסטים נטו ליפול בצד הדרך. ב-110 השנה האחרונות הגיעו לבית הלבן אולי שניים, אולי שלושה אנשים כאלה. רק אחד מהם היה בלתי צפוי לחלוטין (ג’ימי קרטר, 1976).
עלייתו של דין היא בראש ובראשונה תוצאת הנסיבות של בחירת ג’ורג’ בוש. דמוקרטים בכל אמריקה מוסיפים לראות בו נשיא לא-לגיטימי. הם מתעבים אותו, אולי במידה שֶבָּהּ רפובליקנים תיעבו את ביל קלינטון.
בעיניהם, דין קנה את עולמו כאשר הרים את קולו נגד הפלישה לעיראק. בשעתו זה נחשב לאקט של התאבדות פוליטית. ההערכה הזו השתנתה בחודשים האחרונים, ככל שהתחוורו ממדי הקשיים בעיראק, והתעורר הרושם של “הסתבכות”.
מושל מדינת פנסילבניה, אד רֶנדֶל (שהוא במקרה יהודי), מבעלי האינסטינקטים הפוליטיים המשובחים ביותר במפלגה הדמוקרטית, אומר על דין, “הוא הדמוקרט היחיד המסוגל להתמודד עם ג’ורג’ בוש על המישור הכספי… יש לו הפוטנציאל להיות המועמד החזק ביותר שלנו”.
החבר’ה עם הדגל
בתחילת החודש הראה דין עד כמה אין הוא מהוקצע. בוויכוח טלויזיה עם מתחריו הוא הכריז כי היה רוצה להיות “המועמד של החבר’ה עם דגלי הקונפדרציה”. זה איפיון הֲרֵה-סכנות בפוליטיקה הדמוקרטית.
החבר’ה האמורים הם לבנים ממדינות הדרום של ארה”ב, בדרך כלל מן המעמד הבינוני הנמוך. דגל הקונפדרציה הונף מעל מדינות הדרום לפני 140 שנה ויותר, בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית. הקונפדרציה הובסה, אבל הדגל לא נשכח. בארבעים השנה האחרונות היתה לו עדנה, תחילה כביטוי של התנגדות לשיווי זכויות השחורים, אחר כך כביטוי כללי של געגועים אל תור הזהב הדרומי. בעיני שחורים וליברלים לבנים, דגל הקונפדרציה שקול כמעט כנגד צלב הקרס.
 “הווארד דין — הַיַעַד להתקפות במהלך הוויכוח”, מכריז ‘בוסטון גלוב’ (5 בנובמבר 2003) למחרת עימות הטלויזיה, שבו השמיע ד”ר דין את הערתו על “דגל הקונפדרציה”. בוסטון נועדה להיות הבירה הדמוקרטית של 2004. לא זו בלבד שהיא תארח את ועידת המפלגה בחודש יולי, אלא שאחד משני הסנאטורים של מסצ’וסטס, ג’ון קֶרי, נֶחשַב הטוען המבטיח ביותר של המפלגה לנשיאות. זה היה לפני שדין הֵגיח משום-מקום, וחלף בסערה על פני קרי. המאבק ביניהם עומד עכשיו במרכז הבחירות המוקדמות של הדמוקרטים, ועתיד להגיע לשׂיאים של כיעור ושל צרחנוּת בשבועות הבאים |
דין אינו המועמד הטבעי של עידן האינטרנט. ידידיו הטובים ביותר אינם נמצאים בעמק הסיליקון. בניגוד לביל קלינטון ולאל גור (“אני המצאתי את האינטרנט”), טכנולוגיה עלית מעולם לא עניינה אותו במיוחד, עד כמה שידוע לי. אבל הוא הראשון שיוכל להגיד, אם יושבע לנשיא ב-20 בינואר 2005 (אני עדיין מוכן להמר שלא, אבל מה מאוד אשמח להתבדות), “באינטרנט מצאתי לי בית לבן”.
 “התנגדותו של הדמוקרט מוֶרמונט למלחמה עשויה להיות כרטיס-היציאה מן האלמוֹניוּת”, כתב ‘בולטימור סאן’ ב-19 בפברואר 2003, חודש ויותר לפני הפלישה לעיראק. ה’סאן’ אומנם צדק. המלחמה הפופולרית חדלה עד מהרה להיות פופולרית, ודמוקרטים באו חשבון עם נציגיהם בוושינגטון שהצביעו לטובת המלחמה. זו היתה נקודת המפנה במערכת בחירות סנסציונית, שבתחילתה דין היה אנקדוטה מבַדַחַת
|
 הדוקטור כועס, הו, כמה שהוא כועס. באחד ממויכוחי הטלויזיה עם מתחריו הדמוקרטיים (הוויכוחים האלה הפכו למרתון מתיש, כמעט קרקס נודד), הוא הזכיר להם, ש”האויב האמתי הוא ג’ורג’ בוש”. אומרים שכשהדוקטור כועס, ורידי הצוואר שלו מאדימים. אז מה. (מן העמוד הראשון של Burlington Free Press, 26 בספטמבר 2003) המועמד הנראה משמאל הוא הגנרל בדימוס וֶסלי קלארק, לשעבר המפקד העליון של כוחות נאט”ו. כאשר הודיע על מועמדותו, בתחילת אוקטובר, היה נדמה להרבה מאוד דמוקרטים שהנה הם מצאו את התשובה ההולמת לג’ורג’ בוש. קלארק אומנם סמוך מאוד לראש הסקרים הדמוקרטיים, אבל הוא לא מימש את הציפיות שיפיל את יריביו אל הקרשים, ויבטיח לעצמו את מועמדות המפלגה עוד לפני שהתחילה שרשרת הפריימאריז. הוא בוודאי לא הצליח להעניק נוקאאוט לד”ר דין. (מן העמוד הראשון של Burlington Free Press, 26 בספטמבר 2003) |
הווארד דין היה הראשון שגייס את הרשת באופן עצמאי ומלא. בניגוד לבוש שאצלו הכסף בא מתורמים גדולים, את הדחיפה הראשונה קיבל דין מעשרות אלפי תורמים קטנים שגוייסו דרך הרשת, אפילו היה טלתרום שדרכו גוייסו יותר ממליון דולר ביום אחד, במנות של עד 100 דולר.
אחר כך התעוררו כל האחרים, פתחו בלוגים (אפילו לנשיא יש בלוג עכשיו) אבל דין היה ראשון, וזה לזכותו
את “דגל הקונפרדרציה” שלו אפשר להקביל ל”כוווולם” של ברק (ואולי גם ל”מפלגת העבודה לדורותיה”) שבחר להבליט את ההתנתקות ממרצ ואת התחושה שהוא חש למתנחלים (אולי נושאיו הפוטנציאליים של “דגל הקונפדרציה” הישראלי העתידי, ואולי לא).
אני חושב שהווארד דין הוא המועמד הדמוקרט היחיד שלא מנסה להידמות לרפובליקאים, לא מנסה להראות כמה שהוא פטריוט ומאונן עם דגל ארה”ב לפני השינה ותומך בתיקונים סוציאלים שקיימים בכל מדינה מערבית חוץ מבארה”ב כגון מערכת בריאות ממלכתית.
לדעתי השילוב של הווארד דין בתור המועמד לנשיאות שיציג את האנטי-בוש והתנגדות למלחמה בעיראק בצורה נחרצת וההפך המוחלט ממנו וווסלי קלארק מצד שני שיתן גיבוי “מקצועי” לדברים הללו תוך כדי איזון ומשיכת קולות מרכז הם הנוסחה המנצחת.
אני באופן אישי מאוד שמח כי עוד שהתחילו הפריימריז אצל הדמוקרטים ועברתי על אתרי המועמדים – כבר אז שמתי את יהבי בדין…
אולי נקים את המטה הישראלי למען דין?
הרי שרון ושות’ עוזרים לבוש…
אני מנחש שמשהו מֵעֵין זה כבר נוסד. יש בארץ מספר ניכָּר של מצביעים אמריקניים — למען האמת, אחד השיעורים הגבוהים בעולם — והם משתתפים באופן עירני למַדַי בבחירות לנשיאות, כולל הבחירות המוקדמות, ושולחים נציגים לוועידות המינוי המפלגתיות. ב-2000 היו אפילו ספקולציות שמניין קולותיהם ישַנֶה את תוצאות הספירה בפלורידה. הוא לא שינה.
אגב, שני קוראים כתבו לי — אחד בטון וולגרי במיוחד — שֶמַה-זה-מעניין-כל-השאר, מה דין חושב על ישראל. הכותב הדוחה משניהם הזכיר את הכרזת דין, שארה”ב אינה צריכה לנהוג מַשׂוֹא-פנים במזרח התיכון.
קודם כול, לצורך הבהרה, האתר הזה אינו מבטיח לאיש את כל החדשות ואת כל העובדות. הוא משמש — אני מקווה — עֵרֶך מוסף. אינני ממליץ עליו לאיש כצינור הֲזָנָה בִּלבַדי. אם אינני כותב על דין וישראל, יש אינדקסים אלקטרוניים, ואפשר לחַפֵּשׂ לבד.
אבל לגופו של עניין, ההצהרה ההיא של דין היתה אומנם מפתיעה. היו מי שחשבו (אני ביניהם) שהוא הפסיד בזה את הבחירות המוקדמות של הדמוקרטים במקומות כמו פלורידה, ניו יורק וניו ג’רזי, שֶשָם חֶלקָם של המצביעים היהודיים גדול בהרבה מֵחֶלקָם באוכלוסיה (בניו יורק, בערך חמישית המצביעים בפריימאריז הם יהודים; בפלורידה אולי חצי ה שיעור הזה, לא בדקתי).
“היעדר מַשּׂוא פנים” הוא לא פעם ביטוי נרדף להתרחקוּת מישראל. אבל לעומת זאת הצירוף honest broker הופיע גם בממשלים שֶרָחֲשוּ ידידוּת קרובה לישראל. אינני חושב שדין הוא אנטי-ישראלי. הוא רק מחוספס וקצת פרובינציאלי, יורה מן המותן ואינו עֵר די הצורך לרגישוּיוֹת. בבחירות קודמות אצל הדמוקרטים, התחרות נָסַבָּה בדרך כלל על מי היה יותר נחמד לישראל וּמָתַי. ב-1984, בבחירות בניו יורק, וולטר מונדייל וגארי הארט התקוטטו בַּשאֵלָה לא האם-צריך-להעביר-את-שגרירות-ארה”ב-בישראל-לירושלים, אלא מי אמר-ראשון-שצריך-להעביר-את-שגרירות-ארה”ב-בישראל-לירושלים. באמת.
באנגלית יש לזה ביטוי, pandering, שתרגומו הלא-מלא והלא-מושלם הוא “ללַקֵק” (אבל בעצם הרבה יותר גרוע). בליקוק הדמוקרטי לא היה ממש. איש לא התכוון להעביר את השגרירות, ומונדייל והארט לא היו מעבירים אותה, אילו נבחר אחד מהם.
במובן הזה, אפשר להגיד שהיעדר הלַקקָנוּת אצל דין הוא חידוש נעים. אבל מצד שני אין לי כל צורך להעמיד פנים אובייקטיביות. אני בהחלט מעדיף מועמדים אמריקניים לנשיאות, החושבים שלארה”ב צריכים להיות “יחסים מיוחדים” עִם ישראל.
עכשיו, מה הם “יחסים מיוחדים”, והאם משמעותם היא שאמריקה צריכה למַמֵן את סַמֵי ההֲזָיָה של ישראל, או אפילו לסַפֵּק אותם, זה כבר עניין אַחֵר.
הווארד דין טוען שהוא היה רוצה לקבל את תמיכתם של לבנים מהדרום – אך הוא דווקא המועמד הדמוקרטי הכי פחות מתאים לעשות זאת.
באורח מסורתי, היתה המפלגה הרפובליקנית מעוזם של העשירים והמעמד הצפוני בצפון. המפלגה הדמוקרטית היתה מעוזם של העניים בצפון, וכן של מדינות הדרום. אם זאת, בשנות ה-60, היה זה ממשלו הדמוקרטי של לינדון ג’ונסון שחקק את חוק זכויות אזרח, שהעניק זכות הצבעה לשחורים. מאז, התהפכו היוצרות, והדרום, שהיה מעוז המפלגה הדמוקרטית, הפך למעוז המפלגה הרפובליקנית. מאז שנת 1964, הנשיאים הדמוקרטיים היחידים באו מהדרום: ג’ונסון מטקסס, קרטר מג’ורגי’ה, קלינטון מארקנסו. רק מועמד אחד אחר אפילו התקרב לנצחון, וזהו גור מטנסי (גם כן מדינה דרומית), למרות שלא זכה אפילו במדינה דרומית אחת. עולה, אם כן, שאם מבקשת המפלגה הדמוקרטית ניצלון בבחירות, עליהם למנות דמוקרט המגיע מהדרום, כמו הגנרל ווסלי קלרק, ג’ון אדווארדס או ריצ’רד גפהרדט.
המצביעים הדרומיים אותם מבקש גור למשוך נוטים ימינה מבחינת דיעותיהם בענייני מדינה וחברה, ונוטים לשמאל מבחינת דיעותיהם הכלכליות. דין בדיוק הפוך – ימני למדי מבחינה כלכלית (אולם יש לציין לטובה שהוא מתנגד לקיצוצי המסים של בוש), ושמאלני בענייני מדינה וחברה. הוא בדיוק סוג השמאלני הצפוני מהאליטה (כן, ההקבלה לישראל פה עובדת) שהדרום לעולם לא יצביע עבורו.
תודה על ההערות. אנא שים לב שהעניין הזה נידון בהרחבה ברשימה השניה על דין המופיעה כאן, http://www.reshimot.co.il/karny/3345.asp
אגב, גפהרדט אינו איש הדרום, אלא הוא בא ממיזורי, במערב התיכון (אם כי מיזורי היא “מדינת גבול”, ודפוסיה הפוליטיים הזכירו לא פעם את אלה של הדרום). מעטים חושבים את קלארק ל”מועמד דרומי”, אף כי הוא בא מארקאנסו. אחרי הסתלקותו של בוב גרהם, הסנאטור מפלורידה, רק אדוארדס מתמודד כ”מועמד דרומי”. סיכוייו לנצח אפילו במדינתו שלו, צפון קרוליינה, נחשבים מבוטלים.
השאלה השנה היא בעצם אם הדמוקרטים יהיו מסוגלים לנצח בלי הדרום. ב-2000 היתה הקערה מתהפכת, אילו מדינת ניו המפשר (למשל) היתה מצביעה בעד גור. ניו המפשר שולחת רק ארבעה נציגים לחבר האלקטורים, והיא מדינה צפון-מזרחית. כיוצא בזה, גור היה מנצח אילו מערב וירג’יניה, מדינת גבול, היתה מצביעה בעדו. נכון שמאז שנת 2000 היה מיפקד אוכלוסים, ששינה את יחסי הכוחות במקצת, והגדיל את משקלו של הדרום בחבר האלקטורים. לא עשיתי את החשבון. אבל עדיין, אם מדינה אחת במערב התיכון תעבור אל הדמוקרטים (מיזורי, או אוהיו), ואם כל המדינות שתמכו בדמוקרטים ב-2000 יישארו לצידם, הם יוכלו לנצח גם ללא הדרום.
כמובן, זה “אם” גדול מאוד, וההנחה הטבעית היא שזה לא יקרה, אלא אם כן יתחולל עד אז אסון פוליטי או כלכלי כבד. בנסיבות הקיימות הדעת נותנת שבוש ישמש עוד ארבע שנים.
כך או כך, אני מציע להימנע מלהתבונן בַּמציאוּת הפוליטית הזו באופן מֶכאני. לא כל צפוני ינוּצַח בדרום רק מפני שהוא צפוני. את תופעת הווארד דין עדיין איננו מבינים. אולי הוא יהיה רק צֵל חולף, אבל אולי הוא מבַטֵא התחלה חדשה. תומכיו מתארים את עלייתו כ”תנוּעה”, מה שמזכיר קצת את בארי גולדווטר הרפובליקני ב-1964. מקובל להניח שתחיית הימין האמריקני, לאחר עשרות שנים של הגמוניה דמוקרטית, התחילה ב-1964. גולדווטר אומנם נחל תבוסה ניצחת (נדמה לי שהוא ניצח רק בשבע מדינות, עם 40% או פחות של הקולות) – אבל מועמדותו זרעה זרעים ארגונים ואידיאולוגיים, אשר התחילו לנבוט בסוף שנות השבעים.
אולי דין הוא אכן גולדווטר חדש, ושעלייתו מסמנת שידוד מערכות בפוליטיקה האמריקאית. ישנו ספר שלא קראתי (http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/0743226917/qid=1069316177/sr=1-1/ref=sr_1_1/104-7918957-7039921?v=glance&s=books) שטוען שכך הדבר – המפלגה הדמוקרטית תוכל בעתיד לנצח באמצעות קואליציה של מיעוטים, נשים ויאפים, במקום הקואליציה הדמוקרטית הישנה של דרומיים ופועלים.
אך קצת חבל לבזבז ארבע שנים בשביל זה, לא? בוש הוא נשיא כושל, קיצוני, ואין סיבה שהמפלגה הדמוקרטית לא תהיה מסוגלת להציע מועמד מהמרכז המסוגל להחליפו, מין קלינטון שידע ללכת ב”שביל הזהב”.
תודה על ההפניה לספר.
קלינטון, מוטב לזכור, ניצח בבחירות של 1992 עם 43% של הקולות. אפילו ב-1996, כאשר התמודד על כהונה שניה, עם מצב כלכלי מצוין ועם אופוזיציה חלשה, הוא לא הגיע ל-50% (למען הדיוק, הוא קיבל 49.8%).
את נצחונו ב-1992 הוא חייב במידה רבה להתמודדותו של מועמד שלישי חזק מאוד, רוס פֶּרוֹ, שקיבל 18.7%, יותר מכל מועמד שלישי מאז הבחירות של 1912. אפשר אומנם להניח שחלק של קולות פרו היו ניתנים לקלינטון, אבל קשה לדעת כמה. עובדה היא, שמאז מלחמת העולם השניה, רק שני דמוקרטים קיבלו 50% או יותר, ורק אחד מהם, לינדון ג’ונסון, נחל נצחון מכריע (61%, ב-1964).השני, ג’ימי קרטר, קיבל 50.1% (1976). טרומן (1948) וקנדי (1960) ניצחו עם פחות מ-50%.
רוצה לומר, מועמד דמוקרטי “מרכזי” יכול לנצח, אבל רק בקושי עצום, ורצוי כאשר קולות הימין חצויים. כלפי זה אפשר להזכיר, שב-2000, ג’ורג’ בוש לא היה מנצח אילמלא היו קולות השמאל חצויים: מועמדותו ההרפתקנית והרת-האסון של ראלף ניידר בשם ‘הירוּקים’ שאבה מן הדמוקרטים שלושה מיליון קולות, כולל במדינות מפתח שבהן תזוזה של כמה אלפי קולות, או אפילו כמה מאות קולות, היתה יכולה להפוך את הקערה ארצית על פיה.
הגיאוגרפיה האלקטורלית של ארה”ב לפני 100 שנה, בהסתמך על תוצאות שתי מערכות בחירות צמודות למדי:
http://www.uselectionatlas.org/USPRESIDENT/GENERAL/pe1896.html
http://www.uselectionatlas.org/USPRESIDENT/GENERAL/pe1916.html
תוצאות הבחירות האחרונות:
http://www.uselectionatlas.org/USPRESIDENT/GENERAL/pe2000.html
ממש תמונת נגטיב.
לגבי המדיניות הכלכליות של דין –
דני טען כאן מקודם כי דין הוא ימני מבחינה כלכלית, אני לא מבין איך בדיוק תמיכה בביטוח בריאות ממלכתי [כמה שאפשר בארה”ב] היא עמדה ימנית.
התנגדות לקיצוץ המיסים היא לא העמדה היחידה השמאלנית של דין, למען האמת – אם קוראים היטב בין השורות ניתן לראות כי הוא תומך לא רק בביטול קיצוצי המיסים, אלא גם בהוספת מיסים.
לגבי עמדתו של דין על המזרח-התיכון –
אני חייב לציין שמאוד התאכזבתי ממסע ההתחנפות לישראל ולהקהילה היהודית בארה”ב לאחר האמירה המעודדת הזו בנוגע לכך שצריך לנהוג באופן מאוזן יותר במזרח התיכון [אמירה שדרך אגב, יכולה להביא הרבה מצביעים מן הקהילה המולסמית-ערבית הגדלה שנדחקה לפינה מאז ספטמבר 11]. הרי ממשלת ישראל לא הייתה מסוגלת לממש את מדיניותה ההרסנית [כלפי עתידה עצמה וכלפי המרחב הגיאו-פוליטי במזרח התיכון] ללא הזרמות הכספים העצומות והערבויות מהאמריקאים.
ללכת ולהבליט אח”כ את העובדה שאישתו יהודייה ושהוא יודע להתפלל בעברית ולספר שהוא סיכם עם קלינטון שהוא ישלח אותו בתור שליח מיוחד למזה”ת אם יבחר כנשיא – זה לעשות בדיוק את מה שקודמיו עושים, ולתת יותר משקל ליועצים פוליטים ופחות משקל לאידואלוגיה.
בקשר לקואליצית המיעוטים, הנשים והיאפים כחלופה לפועלים והצווארון הכחול – לדעתי הדבר מתחיל להתרחש בימנו אנו, כשיש חיזור נרחב אחר הקהילה ההומו-לסבית, שנותנים יותר מקום לקהילה ההיספנית [קרוז היה הדמוקרט המוביל בקליפרוניה]. למרות שיש לשים לב שהדבר פוגע במעמד הקהילה היהודית, שהייתה המיעוט החביב על המפלגה הדמוקרטית במשך שנים רבות ולאט לאט יש זליגה לעבר הרפובליקאנים – למרות שאני לא חושב שניתן כיום להעריך את גודלה.
לסיום,
אני רוצה להגיד שאני מאוד מעודד מן הסקרים האחרונים ואני חושב שהיום, כאשר ראלף ניידר לא מנשב בעורפה של המפלגה הדמוקרטית, והוא בעצם פרץ את הבונקרים של הגרעין הקשה של מצביעה, יש לדעתי אפשרות להדיח את בוש – למרות שההיסטוריה מראה, תקנו אותי אם אני טועה, כי רק פעמיים במהלך ההיסטוריה נשיא מכהן הפסיד בבחירות.
בוא נקווה שכמאמר השיר “רבותי ההיסטוריה חוזרת…”